חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
אות ר. סוגיא מו - רופאים
(א) במקום חשש סכנה אפי' רופא עכו"ם נאמן להתיר איסור דאורייתא לחולה. כמ"ש מתני' יומא (פב ע"א) חולה מאכילין איתו על פי בקיאים ובגמ' שם (פג ע"א) רופא אימר צריך שומעין לרופא. מדכתב סתם ולא נזכר מפורש דבעי' דוקא רופא ישראל מוכח אפי' רופא עכו"ם נאמן וכ"כ ב"י או"ח תרי"ח משם מהרי"ק דמעשים בכל יום שסומכים בחולה ביוה"כ ארופא עכו"ם (ועיי"ש שמביא ראיה מנדה (כב ע"ב) שסמכו חכמים ארופאים וקשה דילמא מיירי שם ברופאים ישראל ומנלן דעכו"ם נאמן) וכ"כ בש"ע שם ס"א ועי' מג"א סק"א בשם ריב"א דעכו"ם נאמן להתיר אפי' להכחיש את ישראל. ועי' יו"ד קנ"ה ס"ג בהג"ה דצריך שתהא הרפואה ידועה ע"פ מומחה ועי' רמ"א או"ח שכ"ח ס"י דאע"פ שעכו"ם נאמן מ"מ צריך שיהיה רופא ולא סתם עכו"ם. ובתפארת ישראל יומא פ"ח אות כ"ו מפקפק על נאמנות הרופאים בזה"ז (ועי' בהלכתא גבירתא שם דאפי' רופאים ישראל) משום דשבקי להימנותייהו בענינים הנוגעים לדת:
אלא ששיטת רש"י יומא (פד ע"ב) ד"ה ע"פ נשים דאין מחללים שבת בחולה ע"פ נכרים כותים ונשים ודעה זו צ"ע מאד. ונפלאתי על מחצית השקל תרי"ח סק"א שכתב דמ"ש מג"א שם בשם ריב"א דעכו"ם נאמן אפי' להכחיש את ישראל הוא ט"ס וצ"ל בשם רש"י. והלא דעת רש"י להיפוך דאין עכו"ם נאמן כלל לבדו אלא שמצטרף עם ישראל אחר כמ"ש שם בפי' אבל מצטרפים לדעת אחרת. דאם שנים אומרים צריך ושלשה אומרים אינו צריך ואשה או כותי אומרים צריך הוי פלגא ופלגא:
(ב) וה"מ ברפואה שהיא על פי דרך הטבע אז סומכים על הרופא אבל ברפואה שהיא רק ע"פ סגולה היא מחלוקת במשנה יומא (פג ע"א) מי שנשכו כלב שיטה אין מאכילים אותו מחצר הכבד שלו ור' מתיא בן חרש מתיר וכ' רמב"ם בפי' המשניות שטעם המחלוקת כי אכילת חצר הכבד למי שנשכו כלב שוטה אינו מועיל אלא בדרך סגולה וחכמים סוברים דאין עוברים על המצות אלא ברפואה בדרך הטבע בלבד אבל להתרפאות באיסורים בדברים שהם מרפאים רק בסגולה אסור ור' מתיא מתיר. ועי' רש"י שפי' פי' אחר דחכמים אוסרים דאע"פ שנוהגים הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור על כך ור' מתיא ס"ל דרפואה גמורה היא. וקשה לי הרי אפי' ספק לנו בגוף הסכנה עצמה דוחה איסור מכ"ש הכא שהסכנה ודאית שנשכו כלב שוטה אלא שספק אם רפואה זאת מועילה למה לא נתיר לו לרפאותו מספק אפי' ע"י איסור:
ובברכי יוסף או"ח סי' ש"א סק"ו כתב דרמב"ן ורשב"א חולקים ומתירים איסור אפי' ברפואה שע"י סגולה. ועי' בספרו חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות פ"א שמצא כת"י ישן שרבי' פרץ כתב בשבת שמות הקודש שהם סגולה בדוקה ליישבת על המשבר ועיי"ש שמפקפק באמתת הדבר ועיין שער אפרים סי' צ' שמתיר לנכפה לחתוך חתיכת קלף מס"ת לכתוב עליה קמיע ע"פ מומחים וכן ראיתי בשבות יעקב ח"ב סי' נ' דמתיר ג"כ רפואה ע"פ סגולה ועי' רדב"ז ח"ה סי' ס"ג שהקשי לו על שיטת רמב"ם דאוסר רפואה באיסור ע"י סגולה משבת (סא ע"א) דיוצאים בקמיע מומחה ושם (סז ע"א) בביצת החרגול ובשן השועל ומסמר הצלוב והא כל הני אינם רפואה בטבע אלא ע"פ סגולה ולמה מותר לחלל שבת בהוצאה ותירץ דבשבת סוף סוף הוי דרך מלבוש דמה לי שמרפא אותו דבר בטבע או בסגולה מ"מ לרפואה מכוין ודרך לצאת בו לרה"ר ומש"ה אין בו גם מפני דרכי האמורי ובברכי יוסף הנ"ל מתרץ משום דבשבת אינו רק איסור דרבנן כמ"ש רמב"ם פ"ט משבת הי"ד דהוי דרך מלבוש ואיסור דרבנן מיתר דרך סגולה:
(ג) הא דרופא עכו"ם נאמן היינו רק במקום סכנה משום דאין צריך לנאמנות ברורה דאפי' ספק פקוח נפש דוחה את האיסור אבל אם אינו מקום סכנה אין רופא עכו"ם נאמן וכ"כ שבות יעקב ח"ב סי' ע"ו בשם פ"מ סי' י"ב ועיי"ש בשבו"י ח"א סי' ס"ה וסי' ס"ו וח"ב סי' ע"ו דהיה מקום לסמוך אעכו"ם מסל"ת משום חזקה לא מרע אומנותיה ואח"כ דוחה היתר זה משום די"ל דהרופא טועה ואומר בדדמי ואפי' שני עכו"ם מסכימים ומכוונים לדבר אחד לא מהני דחוששים ששניהם אומרים בדדמי ומפורש כן ביבמות (קטו ע"א) מאה נשי כע"א דמיין ועיי"ש שדעת רי"ף דגם בתרי עדים כשרים חיישינן בדדמי ורא"ש חולק עליו אבל בפסולי עדות אפי' מאה חיישי' לבדדמי וכמ"ש בב"ש אה"ע סי' י"ז ס"ק קנ"ג:
(ד) וכ"ז באומר ע"פ אומד דעתו ע"פ חכמת הרפואה שלמד שי"ל שטועה הוא. אבל אם עושה בידיו מעשה לא אמרי' שטועה דמה שעושה ודאי יודע הוא וכמ"ש יש"ש יבמות פ"ח סי' ח' לענין פצוע דכא שמה שכורתים הרופאים מחמת האבן או שבירת הגוף ויודעים לתקן הדבר היטב ואינם מקלקלים את החוטים ותלוי בחכמת הרופאים אין בידינו לפוסלו כל עיקר ובניהם כשרים וכ"כ פמ"ג יו"ד סי' מ"ו מ"ז סק"י תרנגולים מסורסים העולם נוהגים היתר דהאומן בקי ונזהר שלא יגיע לבני מעיים. ול"ק מיו"ד צ"ח ס"א בהג"ה דאין סומכים אאומן קפילא ולא אמרי' דכיון שעשה מעשה וטעם אינו טועה. עיי"ש בפי' הגר"א שכתב דמצד חומרא היא אבל ממדת הדין נאמן וכן עי' שם בהגהות רעק"א שכתב באמת שאינו יודע טעמו של דבר למה אין קפילא עכו"ם נאמן. ואולי י"ל שאינו אלא ממנהגא מפני שיש תקנה לדבר ע"י ביטול בששים או אולי יש לחלק בין מה שעושה בידיו ולמראה עיניו ישפוט ובין חוש הטעם די"ל שאינו ברור כל כך ושכיח בו טעות דאינו מרגיש עתה בפיו הטעם ועי' שו"ת מים חיים יו"ד סי' ה' שמתרץ שאני התם בקפילא דל"ש כ"כ דלא מרע אומנותי' דאינו אלא אמירה בעלמא משום הכי אין סומכים עליו מה שאין כן היכא שעושה מעשה אינו מקלקל:
(ה) ורופא ישראל מה נאמנותו. הנה ממתני' בכורות (כח ע"ב) שהתירו אם ניטל האם ע"י עדות תודוס הרופא שאין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכים האם שלה כדי שלא תלד ועי' רש"י סנהדרין (לג ע"א) שעיקר ההיתר היה מפני עדותו. אין ראיה דסומכים על רופא דהתם לא התירו מפני אומדן דעתו התלוי בחכמת הרפואה אלא מפני עדותו שהעיד שראה שהפרה חייתה י"ב חודש ומזה ראיה שאינה טריפה ודבר זה הוא ככל עדית שבעולם שע"א נאמן באיסורים. וכן בירו' שבת פ"ו ה"ב וקיי"ל כן באו"ח סי' ש"א סכ"ו נאמן רופא לומר דהקמיע הוא מומחה. גם כן אין זה מהלכות נאמנות הרופאים אלא כנאמנות כל א' וא' מישראל דפשיטא דנאמן להעיד על מעשה שהיה שרפא בקמיע זו איזה פעמים ובשגם שם הוי רק איסור דרבנן כמ"ש שבת (ס ע"א) לא יצא בקמיע בזמן שאיני מן המומחה ואם יצא אינו חייב חטאת דדרך מלבוש הוא ואולי אפי' רופא נכרי נאמן בזה כיון שדרך העולם להאמינו ולסמוך עליו הוי מלביש ולא משא ודרך העולם לצאת במלבוש כזה:
אך בנדה (כב ע"ב) אר"א בר' צדיק שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים וא"ל אשה זו מכה יש לה בתוך מעי' תטיל למים אם נמוחו טמאה ושוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדימות ובאה ושאלה את אבא וכו' וחכמים לרופאים ואמרו להם שומא יש לה בתוך מעי' שממנה מפלת כמין שערות אדימות תטיל למים וכו' הרי בשני מעשים אלו שסמכו ארופאים באיסור דאורייתא. דלולא דברי הרופאים הוי חכמים מטמאים אפי' לא נמוחו דדם מטמא אפי' יבש ולא אמרי' דברי' בפני עצמה היא כמו שהקשה בגמ' אי הכי אפי' לא נמוחו נמי ומשני דהרופאים אמרו דאם לא נמוחו ברי' בפני עצמה היא. הרי דהרופאים הקילו בדבר דאם לא נמוחו טהורה וסמכו עליהם:
ושבתי וראה דמהר"ם לובלין ז"ל סי' קי"א וחכם צבי סי' מ"ו חולקים בפירוש דברי הסוגיא. דעת מהר"ם דהרופאים אמרו סתם דמכה יש לה ולא הצריכו להטיל למים כלל אלא שהחכמים לא האמינום רק ע"י בחינה דהעלה למים וכל זה בקליפות אבל בדם גמור אם הרופאים אומרים שמכה יש לה במקור נאמנים בלי בדיקה. ודעת החכ"צ שהרופאים אמרו שיש לה רפיון במקורה שמוציא דם שאינו מבושל כל צרכו וגם לדבריהם טמאה ועיי"ש שמקשה על מהר"ם לובלין חדא למה יגרע קליפות שהחכמים לא סמכו ארופאים עד שבדקו ובדם גמור נאמנים ואין אתה מצריכה לבדיקה. וע"ז יש להשיב דאע"פ שהרופא נאמן מ"מ כל היכי דאיכא לברורי מבררינן ומש"ה בקליפות שיכולים לבדוק הוצרכו לברר. ותו הקשה עליו שלפי דבריו לא סמכו כלל ארופאים דהקליפות באות מן המכה אלא הבדיקה היא המבררת. אם נמוחו אף לדברי הרופאים טמאה ואם לא נמוחו אף בלי מכה טהורה היא שברי' בפני עצמה הן ולמה הוזכרו דברי הרופאים כלל לבטלה שבדיקת הפושרים לא מהלכות רופאים היא אלא מדעת חכמים. ונ"ל שלולא דברי הרופאים אפי' לא נמוחו טמאה דדילמא הוא דם יבש שאינו נמוח לעולם וע"ז סמכו ארופאים בצירוף הבחינה שלא נמוחו דברי' בפני עצמה הן. ולולא הרופאים שמכה או שומא יש לה לא היינו אומרים דברי' בפני עצמה הן. ועי' בתוספתא דנדה פ"ד שלא הוזכר בדיקת נמוחו כבגמ'. ומזה ראיה לפי' מהר"ם שבחינת נמוחו אינה מדברי הרופאים אלא חכמים קאמרו לה:
וסוף סוף בין לפי' מהר"ם בין לפי' חכ"צ. ראיה מכאן דסומכים ארופאים באיסור דאורייתא דאפילו לדעת חכ"צ לולא דברי הרופאים אפי' לא נמוחו היתה טמאה ועל הרופאים סמכו דאי לא נמוח טהורה. ולמהר"ם נאמנים הרופאים בדם גמור זולתי בקליפות דצריך בדיקה משום דאיכא לברורי. ועי' ברא"ש שם דמפרש דעובדות הרופאים הם לראיה דבריה בפני עצמה היא והפי' בגמרא מי איכא כה"ג שיהיה בריה בפני עצמה ומשני אין כי הא דתניא וכו' וזה ראיה דבריה בפ"ע. ודברי הרא"ש יובנו לפי' מהר"ם לובלין שזה שמטלת קליפות או שערות זה הוי ברי' בפ"ע אם לא נמוחו. אבל לחכ"צ דזה שמפלת קליפות ושערות אינו בריה בפ"ע שאע"פ שמכה יש לה היא טמאה אפי' לדברי הרופאים אלא עיקר ההיתר אי לא נמוחו דאז הוא ברי' בפ"ע אם כן העיקר חסר מן הספר ואינו נזכר כלל דברי' בפ"ע דמה אולמא מעשה הרופאים ממתני' (כא ע"א) דתני ג"כ המפלת כמין קליפה כמין שערה וכו' תטיל למים אם נמוחו טמאה:
ואולי לדעת חכם צבי י"ל דבאמת קשה דפשיט ליה דדם יבש טמא ממתני' דתטיל למים אם נמוחו טמאה ומקשה אי הכי אפי' לא נמוחו נמי ותמוה מה תלי זה בזה הא גם בלא"ה קשה מה טעם דאם לא נמוחו טהורה. וצ"ל כמ"ש ריטב"א דלס"ד דדם יבש אינו מטמא י"ל כשיצאו מן המקור לפרוזדור לחים היו לכן אם נמוח טמאה שמזה ראיה שגם מתחלה היה לח אלא אי אמרת דדם אפי' יבש טמא מה לי נמוחו מה לי לא נמוחו וע"ז הביא ראיה מרופאים דדם יבש טמא דאע"פ שאמרו הרופאים דמכה יש לה ומתחלה היי קליפות ולא דם לח מ"מ אם נמוחו טמאה ומפורש דדם יבש טמא ורק ע"ז עיקר הראיה וממילא כיון דדם יבש טמא ע"כ דהא דלא נמוח טהור משום דברי' בפני עצמה הן. אך לפ"ז לא יתיישב הלשין ומי איכא כה"ג דקאי על ברי' בפני עצמה ולא על דם יבש שטמא. וי"ל שחכ"ל דעתי כפי' רש"י שאינו מפרש ומי איכא כה"ג על ברי' בפ"ע אלא קאי לראי' שקרה כזאת שתהא מפלת שערות וקליפות:
וכן עי' סנהדרין (עח ע"א) המכה את חברו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו למיתה וגמ' שם כמה עניני אומד שעי"כ היה נהרג הרוצח וכן רמב"ם פ"ג מרוצח ה"ג ומשערין כח ההורג וכח הנהרג אם הוא גדול או קטן או חזק או חלש וכו' שנאמר אשר ימות בה מיתתו של זה משערין כל סבותיה והיא מספרי פ' מסעי. וכן גיטין (עב ע"א) זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדים אותו אם מחולי ראשון מת ה"ז גט. הרי דסמכי ארופאים בעניני מיתה ואיסור א"א. ומ"מ הראיה מגיטין יש לדחות משום די"ל דדעת המגרש בתנאו אם מתי מחולי זה היה כן שנשאל את הרופאים אם מת מחולי זה דאל"כ מאין נדע שמחמת חולי זו מת ומש"ה סומכים עליהם מפני שהוא תלה הגט בדעתם וסמך עליהם:
והנה ביו"ד קפ"ז סעיף ח' מובא מחלוקת סה"ת וסמ"ג עה ריצב"א אי סומכים ארופא בריאה דם מ"ת אם אומר שנתרפאית וקשה על שיטת האוסרים. הא מכל הני דוכתי מוכח דסמכו ארופאים ישראל אפי' באיסור דאו' ואפי' בעניני מיתה ולמה לא נסמוך עליו באיסור ווסתות דרבנן. ואולי דעתם דבכל הני מקומות שסמכו ארופאים היו כמה רופאים כמ"ש ושאלו לרופאים לשון רבים וה"נ ברדמ"ת על שני רופאים נסמוך אך רופא אחד אינו נאמן ועי' שו"ת רשב"א תשל"א מובא בב"י אה"ע סי' קמ"ה שכ' ג"כ לשון רבים ואמרו הרופאים שמת מן החולי הראשון. ועי' פחד יצחק אות א' אומד כתב דבגט שכ"מ הניתק מחליו צריך אומד ע"פ שני רופאים:
ומ"מ עוד אין החילוק ברור מ"ש לחלק בין רופא אחד לשנים דאף שדעת רא"ש יבמות (קטו ע"א) דבתרי עדים כשרים לא חיישי' בדדמי כמובא למעלה אות ג' מ"מ ה"מ במעידים בתורת עדות על מעשה שהי' אבל ברופאים שאומרים כן ע"פ אומד דעתם שמא גם שניהם טועים בדעתם. ולא דמי למ"ש גיטין (יט ע"ב) בשטרא פרסאה דר' פפא מקרי לב' כותים זה שלא בפני זה במסל"ת וסמיך עליהם דשא"ה דהיה חשש דמשקרי מהני שני כותים במסל"ת אבל הכא כשם שאינך סומך על רופא א' משום די"ל דאומר בדדמי כן י"ל בשניהם והוא כדוגמת מ"ש שבו"י מובא למעלה אות ג'. ועפי"ז נראה דאין ראיה לנאמנות רופא מע"ז (כז ע"א) הב"ע ברופא מומחה דכי אתא ר' דימי א"ר יוחנן אם היה מומחה לרבים מותר וכ' רש"י דלא מרע נפשיה לשוי' כרות שפכה וכן שם (כח ע"א) במטרנותא דר' יוחנן סמיך עלה משום דרופא מומחה הוי הרי דסומכים עליו במקום איסור דשא"ה דהיה בידוע שהרופא בקי באותה רפואה אלא שחושדים אותו למקלקל במזיד ולכן מהני ס' דלא מרע אנפשיה אבל י"ל דהיכא דחוששים שטועה לא מהני ס' זו וכן שם (כז ע"ב) אי משייל לו ומשייל לאחרינא ואתא ההיא גברא לארועי נפשיה ג"כ מהני סברא זו נגד חשש משקר אבל לנגד חשש בדדמי מה לי אחד מה לי שנים וצ"ע ועי' ח"ס יו"ד קע"ה באריכות מענין זה:
וראה בחכם צבי סי' ס"ד וס"ה במינקת חברו אם אמר הרופא שחלבה ארסיי ולא תניק מותרת להנשא תוך כ"ד חודש ועיי"ש סי' ס"ה שהגאון ר' אברהם ברודא ז"ל אמר שאין ע"א נאמן והחכ"צ הק' עליו שדבר פשוט הוא שבאיסור דרבנן כמינקת חברו אפי' קרוב נאמן. וקשה מה פשיטותיה הא ביו"ד קפ"ז ס"ח מחלוקת ראשונים בווסתות דרבנן אי נאמן ואולי הכא אין הרופא אומר שחלבה ארסיי מאומדן דעתו וחכמת הרפואה אלא שהביא החלב לידי נסיון וראה שיש בו ארס והוי כנאמנות כל אדם:
(ו) בחולין (נד ע"א) דבי יוסף רישבא מחו בגיד הנשה וקטלי אתו לקמי' דר' יהודה בן בתירא א"ל וכי להוסיף על הטריפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים ורמב"ם פ"י משחיטה הי"ב כתב דאפי' נודע ע"פ דרך הרפואה שלא תחי' הבהמה מ"מ כשרה ועיי"ש בכ"מ דמפרש משום דגמירי הללמ"ס דאי בדרי לה סמי חיי. ולכאורה יהי' ראי' מכאן דאין הרופאים נאמנים. אך באמת שאני הכא מש"ה אינם נאמנים שאומרים נגד המקובל לנו בהללמ"ס שאין חולי זו בין הטריפות. וכן מ"ש שם בהי"ג וכן אלו שמנו חכמים שהם טריפה אע"פ שיראה מדרכי הרפואה שתחי' אינם נאמנים הוא ג"כ מטעם זה מפני שאומרים נגד חכמי התורה אבל אלו לא היו דבריהם מתנגדים לחוקי התורה י"ל שנאמנים ועי' רמב"ם פ"ח מה' שחיטה הכ"ג ובפאר הדור סי' כ"ט בניטל לחי העליון ויש"ש פ"ג דחולין סי' ז':
(ז) בתוספתא פל"ו דב"ק רופא ברשות ב"ד וטעה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ועי' שם פ"ט שכ' סתם פטור ואם חבל יותר מהראוי חייב ועי' ב"י יו"ד של"ו בשם רמב"ן שמביא תוספתא דאם רופא הרג בשוגג גולה וכן קיי"ל שם ס"א. ועי' שו"ת בשמים ראש סי' שפ"ו שמחלק דוקא אם עשה מעשה כחתך רגל וכדומה אז גולה אבל אם רק כתב רפואות לחולה וטעה אינו גולה דמזיד כה"ג אינו נהרג. ועי' חי' ר"ן סנהדרין (פד ע"ב) ד"ה רב שכתב שרופא שטעה אנוס הוא ולא שוגג שברשות הוא מרפא ואין לו אלא מה שעיניו ריאות כדאמרי' בדיין שטעה דליבי' אנסו עכ"ל ולדעתו פטור מגלות ועי' תשב"ץ ח"ג סי' פ"ב:
(ח) אי הרופא מותר לחלל שבת לצורך חולה עי' פמ"ג או"ח ש"ל אשל ס"ק ד"ה וח"ס חו"מ סי' קצד ועי' דברי חיים להגאון מסאנץ ז"ל ח"ב או"ח סי' כ"ה שהעלה דבאי' דאו' מותר רק בפ"נ לישראל אבל משום איבת עכו"ם אסור רק אי' דרבנן מתירים משום איבה. ולהקיז דם הוי דאו' וכן להניח תחבושת זאלב להוציא דם הוי אי' דאו' וגם העמדת עלוקות לרוב השיטות הוי דאו' וכתב דהמנהג ברופאים שמקילים ושמע שהוא מתקנות ארצות להתיר להם אבל לא ראה זאת בספר עכ"ל: