אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק א אות ק. סוגיא מד - קנינים

חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט

אות ק. סוגיא מד - קנינים

צער בעלי חיים

(א) איתא בכמה דוכתי בש"ס דהיכא דהכל יודעים ואומדנא דמוכח שרוצה להקנות מהני אפילו בלי שום קנין כלל. כ"כ רשב"א ב"ק (קב ע"ב) ד"ה הא דמש"ה אמרי' שם כל המקדיש נכסיו כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא ומייתי רשב"א ראיה מב"מ (לד ע"א) נעשה כאומר לכשתגנב ותרצה ותשלמני פרתי קנויה לך מעכשיו ומע"ז (סג ע"ב) בחנוני המקיפו כיון דאורחי' לאקופי קני ליה דינר גביה (וראי' רשב"א מב"מ תמוה לי דמפורש שם דאי אמר ליה לכשתגנב ותרצה ותשלמני סמוך לגנבתה קנויה לך לא מהני אם עומדת באגם משום דבעי קנין והא דקנה באמר לו מעכשיו משום דמשיכת הפרה היה ע"ד כן וכ"כ באס"ז שם בשם תו' שאנץ לדחות מפני זה מ"ש דאפי' בלא קנין קני משום בהאי הנאה ועי' גם ריטב"א ד"ה מתקיף דנראה דעתו בדבר ששייך בו קנין מועיל בהאי הנאה שמקנה לו כפל כמו אם היה קנין אלא בדשלב"ל שאין קנין נתפס בו לא אמרי' בהאי הנאה):

וכן נדרים (מח ע"א) ר' יהודה אומר כותב לנשיא א"צ לזכות ועיי"ש בר"ן שקנה אף שלא זכה אדם בשבילו דיפה כח הנשיא הרי דמועיל אף בלא קנין מצדו או מצד שלוחו וכן גיטין (יד ע"א) בההיא הנאה דמשתניא ליה ממלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשיה במעמד שלשתן בלא קנין וכן שם (מט ע"ב) אע"ג דאי אית ליה נכסי ללוה אין ערב משתעבד מ"מ לגבי ברי' שיעבודי שעבד נפשיה וכן ב"ב (קמב ע"ב) מזכה לעובר לא קנה וא"ת משנתנו מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו משמע לכאורה ג"כ כן (אבל עיי"ש באס"ז בשם תוס' הרא"ש דמכאן ראי' דבכל דשלב"ל מש"ה לא קנה דלא רצה להקנות ולכן בבנו דרצה להקנות קנה ונראה מדבריו דאי לא מהני משום דאין הקנין נתפס בו אז אפי' רוצה להקנות לא מהני) וכן בב"ק (קטז ע"ב) רשאים החמרים להתנות רשאים הספנים להתנות וכו' וכ' במרדכי שם סי' קע"ו ובהג"ה מרדכי פ"ג דב"ב סימן תרס"ג בשם ר' משולם והג"ה מיי' פי"ב מגזלה אות י' בשם מהר"ם ומובא ב"י חו"מ קע"ו דמיירי בלא קנין ומשום בההיא הנאה דצייתי אהדדי ומביא ראיה מב"ב (קו ע"ב) אחין שחלקו בגורל אמרי' בהאי הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקנו וכן ראיה מב"מ (צד ע"א) דעת ר' יוחנן מתנה ש"ח להיות כשואל בדברים בההיא הנאה דנפיק עליה קלא דאינש מהמנא הוא גמר ומשעבד נפשיה וכן הוא ב"ב (קעג ע"ב) בערב בההיא הנאה דמהימן ליה ומובא שיטה זו ברמ"א חו"מ קע"ו ס"ג. וכן הוא בכתובות (קב ע"ב) הן הן הדברים הנקנים באמירה בההיא הנאה דמתחתני אהדדי:

וכל זה היינו מפני שידוע לכל דכל בני אדם רוצים כן וגמרו ומקנו. אבל פשיטא דאם יאמר אדם פרטי אחד אני רוצה ליתן מתנה אי למכור בכל אות נפשי לא מהני בלי קנין. איזה טעם מ"ש ש"ך חו"מ קצ"ח סק"י על מ"ש רמ"א אם התנו שיקנה במעות קנה וש"ך חולק דבדבר שאינו קנין אפי' יחיד רוצה לעשותו לקנין לא מהני ומביא ראיה מריטב"א קדושין (כה ע"ב) דאם התנה שיקנה בדבר שאינו קנין לא קנה והוי כאלו התנה שיקנה באמירה בעלמא:

ובנו"ב קמא חו"מ סי' כ"ז נתווכח עם חתנו הגאון מ' יוסף אבד"ק פוזנא ז"ל בענין זה. דהמחבר נו"ב כתב דבדברים הנקנים באמירה מש"ה נקנה מפני תקנת חכמים שתקנו כן ולא תלוי בדעתו כלל מפני שידעינן שרצה להקנות וחתנו חלק עליו דאטו תקנת חכמים היא שנקנה באמירה אלא אומד חכמים היא שחכמינו אמדי דעתו מחמת דמתחתנו אהדדי גמר ומקנה באמירה בעלמא כקנין דעלמא וע"ז השיב לו הנו"ב בסי' כ"ח לדעתי לא כן הוא ובודאי תקנת חכמים היא שאם לא כן מה בכך דגמר ומקנה באמירה כיון שאין האמירה קנין מה מועיל גמירת דעתו הגע בעצמך שאחד נותן מתנה לחברו כלי נאה שבביתו ולא נתנו לו וגם לא הקנה בחליפין רק באמירה שאמר חפץ זה שבביתי אני נותן לך ואני גומר דעתי ורצוני שתקנהו מעתה שיהי' שלך בכל מקום שהוא הכי יעלה על הדעת שיקנה ומה בכך שהוא גומר בדעתו וכו' עיי"ש ובתנינא חו"מ סי' מ"ב. יהנה מכל המקומות הנ"ל מוכח כדעת חתנו שהיכא שאמדי' לדעתו דרוצה להקנות בלב שלם מהני אף בלי קנין. ומה שהקשה הנו"ב אטו אם יאמר אדם אני נותן לך בנפש חפיצה הכי יועיל בלי קנין לק"מ כמ"ש למעלה דמהני רק בדבר כל בני אדם נוהגין כן ורוצים כך יש לנו אומדן דעת שרצה להקנות אבל ודאי בדבר שאין הסברא והדעת נותנת שרוצה להקנות ובלי דבריו אין אנו יודעים את רצונו רק ע"י שהוא בעצמו אומר שרוצה ואינו אומדנא ידוע לכל לא מהני ואינו עושה קנין בדבורו. ועי' תוס' כתובות (קב ע"א) ד"ה אליבא שכתבו לשי' ר"ת דחייב אני לך מנה בשטר מיירי בלא הודאה אלא שכתב לו לשון זה ואף דמטלטלין אינם נקנים בשטר מהני הואיל וטרח לכתוב שטר גמר ומשעבד נפשיה כמו בשטרי פסיקתא דהן הן הדברים הנקנין באמירה וק' לדברי נו"ב דבשטרי פסיקתא מהני משום דתקנו חכמים כך ולא משום דעתו איך למדו תוס' משם על חייב אני לך מנה בשטר דמהני הא הכא לא היה תקנת חכמים אע"כ דגם בשטרי פסיקתא מהני מצד דגמר בדעתו ויודעים אנו שרוצה וה"ה הכא. אלא שבאמנה שדברי תוס' צריכים עיון מה ראיה משטרי פסיקתא שהכל נוהגים כן ואומדנא דמוכח וידוע לכל שרוצה להקנות באמירה. לחייב אני לך מנה בשטר שרק הוא לבדו יחיד בדבר ואין ידוע לכל. וכן קשה לי מ"ש תו' שם ראיה ממתנה מועטת דהוי קנין ובב"מ (מט ע"א) מפורש דאינו קנין ואם נתנו לבן לוי אחר אין עליו אלא תרעומות:

וכן הוא בתוס' ערובין (פ ע"א) ד"ה רב דלשמואל בתחומין א"צ לזכות דמשום מצוה גמר ומקני וכ"כ תוס' בכורות (יח ע"ב) ד"ה אקנויי דאפי' בלא קנין קנה דגמר ומשעבד נפשיה משום דניחא ליה למעבד מצוה בממוניה א"צ שום קנין וכיוצא בו כתב רא"ש קדושין פ"א סי' כ' וב"ב פ"ח סי' מ"ו וחולין פ"ח סי' כ"ו דמשאיל טבעת לחברו לקדש בו אשה שדעתו וכוונתו באופן המועיל ואם לא יועיל בשאלה יהיה במתנה ע"מ להחזיר וכיוצא בו כתב ט"ז או"ח תל"ד סק"ו דמש"ה שלוחו מבטל דכיון שרוצה להפקיע א"ע מאיסור חמץ אמרי' דנתן החמץ במתנה לשלוחו כדי שיוכל לבטל:

(ב) ב"מ (מט ע"א) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומה ומעשר על מקום אחר משום דשארית ישראל לא יעשו עולה וכו' וכן פסחים (צא ע"א) מימרא דר' יוחנן במי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים דשוחטים עליו את הפסח דאם היה חבוש בבית אסורים של ישראל שוחטים עליו בפני עצמי כיין דאבטחינהו מפיק ליה וסומכים על שארית ישראל באיסור דאורייתא ואמרי' דודאי לא יחזרו בהם. ולכאורה קשה הא סברא זו דשארית ישראל לא יעשו עולה היינו חזקת כשרות שלא יחזרו בהם ור' יוחנן הכא לשיטתו בב"מ (מט ע"א) דברים יש בהם משום חסרון אמנה. והא חזקה לא אמרי' להבא כמ"ש תוס' קדושין (מה ע"ב) ד"ה בפירוש ולמה מותר עכשיו לשחוט את הפסח ע"י חזקה זו שאח"כ לא יחזרו ב"ד של ישראל מהבטחתם וצ"ל דחזקת כשרות אלימא מחזקות אחרות ומהני אפי' להבא. ועי' ירושלמי שם מובא בתוס' פסחים שם ד"ה ל"ש דס"ל דחבשוהו ישראל שוחטים עליו את הפסח רק עם אחרים אבל לא בפ"ע דאין סומכים אחזקה זו דשארית ישראל ונראה דטעמו כיון דיש עצה לשחוט עליו בשותפות עם אחרים וכ"ה דאיכא עצה אין סומכים אחזקת כשרות:

וקשה לי למה פליגי ר' נחמן ור' ששת בערובין (לא ע"ב לב ע"א) אי מהני באיסור דאורייתא חזקה שליח עושה שליחותו ופוסק רמב"ם בפ"ד מתרומות ה"ו דלא מהני חזקה זו בדאורייתא רק לחומרא. למה לא נימא שארית ישראל וכו' ומסתמא לא יחזור השליח בו כמו דאמרי' בפסחים (צא ע"א) דסומכים אחזקה זו באיסור דאורייתא. ולכאורה חשבתי לומר דרמב"ם לשיטתו דפוסק בפ"ה מק"פ ה"ט כירושלמי שם דלא מהני ס' דשארית ישראל לשחוט עליו בפ"ע ותמה לח"מ למה פוסק דלא כש"ס בבלי ולפ"ז י"ל מפני שזה מחלוקת ר' נחמן ור' ששת ופוסק כר"נ דלא מהני בדאורייתא אך קשה למה פוסק הרמב"ם פ"ז ממעשר ה"ח דישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומה ומעשר דהוא ג"כ רק מפני שארית ישראל לא יעשו עולה:

ונראה לתרץ דבעירובין (לב ע"א) מביא ר' ששת ראיה מעומר דרחוקים מותרים בחדש מחצות היום וע"כ דחזקה שליח עושה שליחותו ודחי ר' נחמן דב"ד שאני שאינם מתעצלים ומש"ה בפסחים דמיירי שישב בבית האסורים ע"פ ב"ד כמ"ש רש"י והם הבטיחוהו להוציאו מהני לכ"ע בדאור' שאין מתעצלים לקיים הבטחתם:

ועוד נראה דבירושלמי פ"ב ממעשרות ה"א מובא בתוס' עירובין (לא ע"ב) סד"ה כאן מחלק דאם השליח התחיל והבטיח לחברו שיעשה כן כ"ע מודו דאמרי' שליח עושה שליחותו וכן פסק רמב"ם פ"א ממעשר ה"ח ועי' מל"מ פ"ד מבכורות ה"א בסוף הדבור שזה כלל גדול. וא"כ י"ל דהא דלר"נ לא אמרי' שליח עושה שליחותו משום דהמשלח התחיל לבקש מן השליח אז אמרי' די"ל דנענה לו לעשות רצונו ולבו בל עמו ואח"כ לא יקיים הבטחתו ובפסחים (צא ע"ב) מיירי שב"ד פתחו לו בהבטחה ומש"ה לכ"ע אמרי' שבודאי יקיימו ויוציאוהו. וי"ל ג"כ דירושלמי בפסחים שם אינו חולק על הבבלי אלא דירושלמי מיירי כשב"ד לא היו המתחילים בהבטחתם אלא שנתרצו ע"י הפצרת הנאסר:

ובמחנה אפרים ה' שלוחים סי' כ"א מתרץ קושיא זו שהיכא שתלוי רק בו ולא באחר כגון בבית האסורים שאיש אחר זולתם אינו יכול להוציאהו וכן בב"מ ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי דאין אחר יכול ליתן לו את הכור מעשר אלא בעליו אז סומכים אשארית ישראל לא יעשו עולה דגמר בלבו שאם לא יעשה הוא לא ימצא אחר לעשות משא"כ במחלוקת ר' נחמן ור' ששת בערובין דיודע השליח דהבעה"ב יוכל בעצמו לתרום או יכול לעשותו ע"י אחר לכך לא שייך שארית ישראל דאין השליח חושש לעשותו דסבור לא סמיך עליה המשלח ומתיאש לעשותו ודבריו דפח"ח. אך קשה לי לדבריו מה מקשה בערובין שם מאיסור חדש דהרחוקים מותרים מחצות וקני יולדות וזבות דמביאות מעות ונותנות בשופר וטובלות ואוכלות בקדשים מכלל דחזקה שליח עושה שליחותו הא התם אי אפשר לעשות הפעולה הזאת ע"י אחר וא"כ גם ר"נ מודה דסמכינן אשארית ישראל לא יעשו עולה וצ"ע:

והנה קשה בקדושין (מה ע"ב) בההוא דאמר לקריבאי והיא אמרה לקריבה וכו' אתא קריבי' באיגרא וקדשה אמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה ורבא חולק ע"ז דלא סמכי' אשארית ישראל אלא משום אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ותמוה וכי חולק רבא על דין ב"מ (מט ע"א) בתרומה ומעשר ובפסחים לענין קרבן פסח דסמכינן אשארית ישראל. וראיתי במתנה אפרים שם שכ' לתרץ אליבא דירושלמי הנ"ל דהכא שאני כיון שהבעל לא היה המתחיל לקדש את בתו לקרוב של אשתו אלא שנתרצה ע"י הפצרתה מש"ה ל"א שארית ישראל וכו' ושוב ראיתי בשו"ת מיי' אישות סי' ג' שכתב דהתם שאני כיון דמעיקרא רצה לקדשה לקרובי אע"פ שלבסוף נתרצה לקרובה אמרי' שע"י הדחק אמר כן כמ"ש שם כפתי' ואמר תהוי לקריבך ואי לאו דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה לא היה נראה לרבא שעושה איסור אם מערים ומקדשה בהיתר לקרובו דכאשר עשתה לו אשתו כן יעשה לה אבל בכל דוכתי מודה רבא דסמכי' אשארית ישראל לא יעשו עולה:

ואפשר לתרץ ע"פ מ"ש תוס' ערובין (לב ע"א) ד"ה ר' ששת דלא אמרי' חזקה שליח עושה שליחותו רק אם המשלח יכול לבוא לידי עברה לכן בפסחים שב"ד יודעים שע"י הבטחתם להוציאו מבית האסורים שוחטים עליו ויכול לבא הפסח לידי פסול אם לא יקיימו את הבטחתם וכן בב"מ כיון שאמר לו כור מעשר יש לך בידי סומך עליו לענין תרומת מעשר מש"ה אמרי' שארית ישראל וכו' אבל הכא בקדושין במה שהסכים להשיא את בתו לקריבה עוד לא נגמר שום ענין ועוד לא יוכל לבא לידי עברה דמחוסר עוד מעשה קבלת כסף הקדושין י"ל שחוזר בו:

או י"ל כיון שתלוי גם בקריבה לקדשה ואין הדבר תלוי בהאב לבדו ושמא לא ירצה אח"כ הקרוב לקדשה לא אמרי' לרבא שארית ישראל לא יעשו עולה ומסתמא לא יחזור בו כיון דעוד לא נגמר ע"י הבטחתו ותלוי ביד אחר. ובזה ניחא דתוס' קדושין (נב ע"א) ד"ה והלכתא מביאים בשם ר"ת אם נתרצה האב לומר פלונית בתי אקדש לך ואח"כ קידש אחת מבנותיו סתם דיש לומר אדעתא דדיבור הראשון סמיך דשארית ישראל וכו' אע"ג דרבא ס"ל בקדושין לא אמרינן שארית ישראל וכו' אע"כ כחילוק זה ומש"ה הכא דתלוי בו וכבר נגמר הדבר אמרי' גם לרבא ס' שארית ישראל וכו' (ועי' תומים קי"ב סק"ג ונה"מ סק"א):

(ג) בב"מ (מט ע"א) איתא ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי אם נתנו לאחר אין לו עליו אלא תרעומות דשארית ישראל לא יעשו עולה מהני לענין זה דאסור לחזור בו אבל אינו עושה קנין ויכול לחזור בו דאף שבגמ' אמרי' דלא מצי הדר בי' ע"כ הכוונה דאסור לחזור בו. והאס"ז שם כתב דמיירי במכירי כהונה כמ"ש בגיטין (ל ע"א) מתני' המלוה מעית את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם מחלקם מפריש עליהם ומוקי רב במכירי כהונה ולוי'. ודברי האס"ז מוכרחים דאי נימא דס' דשארית ישראל וכו' לחוד מהני להיות סומך עליו להפריש תו"מ קשה הא דין מתני' דגיטין הנ"ל הוא ממש דין זה דישראל שאמר לבן לוי וכו' ולמה בגיטין על קו' הגמ' והא לא אתי לידי' תי' ג' אופנים במכירי כהונה אי במזכה ע"י אחרים או דעשו שאינו זוכה כזוכה ולא משני דמהני משום שארית ישראל אע"כ דשארית ישראל לבד לא מהני ואף די"ל דרב דמתרץ בגיטין במכירי כהונה אזיל לשיטתו בב"מ דס"ל דברים אין בהם משים חסרון אמנה אפי' במתנה מועטת ולכן לא יכול לתרץ משום שארית ישראל וכו' מ"מ קשה אינך אמוראי מ"ט לא מתרצי כן. וגם עי' ירושלמי גיטין דגורס ר' יוחנן אמר במכירי כהונה והוא הא ס"ל דברים יש בהם משום חסרון אמנה וע"כ דשארית ישראל לבד לא מהני:

ולכאורה קשה על האס"ז א"כ מה ראי' דמתנה מועטת אסור לחזור בו מישראל שאמר לבן לוי כור מעשר וכו' הא שא"ה משום דמיירי במכירי כהונה לכן יכול לעשותה תרומה ומעשר. וצ"ל דאע"ג דמיירי במכירי כהונה מ"מ הא אם ירצה יוכל לחזור בו ודוקא במתני' גיטין דהוא בעצמו הבעל דבר הנותן למכיריו מהני ס' מכירי כהונה להיות יכול להפריש דהא הוא אינו חוזר בו משא"כ בב"מ אף דמיירי במכירי כהונה מ"מ שמא יחזור בו ולמה יוכל בן לוי לסמוך ע"ז ולעשותו תרומה ומעשר אע"כ משום דמתנה מועטת אסור לחזור בו:

והנה דעת רש"י גיטין (ל ע"א) ד"ה במכירי דמכירי כהונה הוי קנין דאסחי שאר כהנים דעתם והוו כמטי לידיהם וכן דעת אס"ז ב"ב (קכג ע"ב) בשם עליות ר' יונה אבל שי' תוס' ב"ב שם ד"ה הכא דגם מכירי כהונה אינו קנין רק דאסור לחזור בו משום שארית ישראל דהוי מתנה מועטת. ולדעת תוס' קשה למה בגיטין הוצרך לאוקמי במכירי כהונה הא אפי' בלא מכירי כהונה שייך שארית ישראל וכו' כיון שהלוה אותם ע"מ להפריש עליהם ולא גרע מישראל שאמר לבן לוי וכו' ואולי בגיטין כיון שאינו נותן להם התבואה רק שנשארת אצלו ונפרע בה מחובו לא שייך לומר שארית ישראל וכו' דהא לא ניכר כלל קיום דיבורו ולהכי מוקי במכירי כהונה:

ולמ"ש תו' ב"ב הנ"ל דמכירי כהונה מהני רק משום דהוי כמתנה מועטת ואסור לחזור בו קשה דהא רב ס"ל בב"מ דאין בדברים חסרין אמנה ואיך מתרץ רב בגיטין במכירי כהונה מה מהני לדידי' מכירי כהונה הא הוי רק הבטחת דברים בעלמא. וצ"ל דשי' תוס' כרמב"ן במלחמות ב"מ (מט ע"א) דרב מודה במתנה מועטת שיש חסרון אמנה ופליג רק בתרי תרעי דאז מותר לחזור בו ומפרש כן דברי הירושלמי שהביא הרי"ף שם בשם רב עיי"ש:

וקשה לי לפי מה דקיי"ל דאמרי' הואיל ואי בעי מיתשל דידי' הוא וכמ"ש רי"ף פסחים (מו ע"ב) ורמב"ם פ"ג מיו"ט ה"ט א"כ למה בגיטין (ל ע"א) וב"מ (מט ע"א) יכול לעשותו תרומה ומעשר על מקום אחר נימא הואיל ואי בעי חוזר בו דידי' הוא. ובזה נדחה ראי' קצה"ח סי' ר"ד סק"ג שהביא מרא"ש נדרים ל"ד בשם הר"א ממיץ דהיכא דהי' לפניו ככר של הפקר ואין אדם סמוך לו אלא היא שיכול לזכות בי יכול להקדישו כיון דבידי לזכות בו ה"נ בישראל שאמר לבן לוי כיון שהבטיחו ואסור לחזור בו הי"ל כבידו לזכות בו ובידו מהני לתרומות ומעשרות. וז"א דבשלמא בככר של הפקר שפיר אמרי' בידי לזכות דאין מי שיעכב עליו מלזכות בה לכן יכול להקדישו אבל הכא בבן לוי דתלי בבעה"ב שמא יחזור בו אמרי' הואיל ואי בעי חוזר בו ונ' לתרץ דענין הואיל יאי בעי מיתשל הוא מסוג א' עם גורם לממון כממון דמי דעתה הא לא שאל עליו אלא הואיל וא"ב מיתשל הוי גורם לממון ודידי' היא דגורם כממון דמי כמ"ש בפסחים (ה ע"ב) דאפי' למ"ד גורם לממון לאו כממון דמי מ"מ בחמץ מודה דאפי' גורם אסור דכ' לא ימצא ומש"ה דוקא בחמץ אמרי' הואיל וא"ב מיתשל דידי' הוא ולא בעלמא:

(ד) ואך מצינו ב"ב (פח ע"א) הלוקח ירק מן השוק וכו' גמר בלבי לקנותו קנה ונתחייב במעשר ומקשה אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה ותי' הכא בירא שמים עסקינן וכ' רשב"ם ותוס' ואס"ז דבירא שמים היי קנין גמור אם גמר בלבו לקנות וק' מאד דבב"מ (מט ע"א) אמרי' דשארית ישראל אינו קנין כלל רק דאסיר לחזור בו וגם הא בכל דוכתי מבואר דאין חילוק בין אדם פשוט לירא שמים ואפי' ביר"ש אינו קנין כמ"ש ב"מ (מח ע"ב) ר' חייא בר יוסף יהבי לי' זוזא אמילתא ומ"מ קבל עליו רק מי שפרע ולא אמרי' דודאי יר"ש ות"ח כמוהו לא יחזור בו וסמכו דעתן של הקונים וכן שם (מט ע"א) ר' כהנא יהבי לי' זוזי אכיתנא ומ"מ חזר בו וכן עי' רש"י שם ד"ה בדידי בההיא צורבא מרבנן דלא משני בדיבורי' דאמר שלא הי' חוזר בי ועיי"ש דמשמע רק ממדת חסידות ולא מן הדין:

ובאמת שלולא פי' רבותינו ז"ל היינו אומרים דגם הכא בלוקח ירק איני קנין לענין ממין רק למה שנוגע לענין מעשר צריך לעשר משום דלמעשר לא בעי' קנין גמיר כמ"ש ירושלמי פ"ג דמעשר ה"א דמים טובלים וכ"פ רמב"ם פ"ה ממעשר ה"א דלקביעות מעשר גם דמים סגי. ומ"מ אפי' לפירוש הראשונים ז"ל י"ל דהיכא דנפ"מ רק לדיני קנין לבד לא מהני אף שהוא ירא שמים רק התם כיון שמועיל לענין מעשר מהני גם לקנין שאינו יכול לחזור בו וכמ"ש בסוכה (ז ע"א) מגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת:

ולא קשה מכל הני דוכתי שהבאתי לעיל אות א' דאם ידעי' שרוצה להקנות הוי קנין אף בדיבורו לבד ולמה לא נימא גם בשארית ישראל וכו' דמשום זה שאסור לחזור בו גמר ומקנה ויהיה קנין. דנראה לחלק דוקא במה שיש אומדנא דמוכח מצד עצם הענין שרוצה להקנות זה מהני לקנין משא"כ בכל דוכתי דשארית ישראל וכו' דאין לנו אומדנא מצד עצם הענין שדעתו להקנות אלא מפני דבורו והבטחתו שהבטיח עתה. אמרי' שאין ההבטחה מועילה אלא לענין איסור שאסור לחזור בו ולא לעשות קנין עי"ז דאל"כ יתבטלו כל הקנינים דתמיד שייך ס' זו דשארית ישראל וכו' וכיון שהתורה נתנה לנו קנינים לכל דבר ודבר כראוי לו ע"כ דס' שארית ישראל וכו' לא מהני לקנין גמור:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה