חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
אות ע. סוגיא לט - עבידא לגלויי
ציונים ומראה מקומות
ר"ה (כב ע"ב). יבמות (לט ע"ב. מז ע"א. עז ע"א. צג ע"ב. צד ע"א. קטו ע"א. קטז ע"ב. קיז ע"א). כתובות (כב ע"א. כח ע"א. קן ע"א). קדושין (סו ע"ב) שלח ואחוי. גיטין (יט ע"ב) בשטרא פרסאה. רא"ש שם פ"ה סי' י"ב. ב"מ (קי ע"א) ונ"י שם (ו ע"א). מתני' ב"ב (קלד ע"א. קסח ע"א). חולין (סג ע"ב. צו ע"א) תוד"ה פלניא. נדה (מא ע"ב). בכורות (לו ע"א). ירושלמי יומא פ"ג ה"א. רמב"ם פ"ג מקה"ח הי"ד. פי"ב מגרושין הט"ו. פי"ג שם ה"א. סוף פי"ג. פ"ג מיבום ה"ה. פ"ד הל"א. פי"ג מהא"ב ה"ו. פ"ב מבכורות הי"ט. פ"ו מנחלות ה"א. מ"מ פכ"ד ממלוה ה"ד. פ"ה מעדות ה"ב. חו"מ סי' ל' סי"ד בהג"ה. מ"ה ס"ב וסמ"ע סק"ג. מ"ו ש"ך ס"ק ס"ו. מ"ט ס"ב. רנ"א ס"ב בהג"ה. אה"ע סי' ד' ב"ש סק"ס. סי' י"ז סמ"ג בהג"ה. ק"כ ס"ג. קמ"ב סי"א בהג"ה. סדר גט ראשון י"ח. קנ"ה סט"ו. קנ"ז ס"ב. קס"ט ס"ח. סדר חליצה כ"ד. יו"ד פ"ו ס"א. צ"ח פר"ח ס"ב. קי"ט ט"ז סקי"ח. קכ"ז ס"ג ריש הג"ה. ריב"ש קנ"ה קפ"א קפ"ב קפ"ג:
במלתא דעבידא לגלויי יש חמשה אופנים ומדרגתם כן.
א עביד לגלויי תיכף עתה וגם לאחר זמן יכולים לברר הדבר. והבירור הוא ודאי. [יבמות (עז ע"א) אמר רבא מלמד שחגר יתר חרבו כישמעאל וכו' כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ומי מהימן וכו' שאני הכא דהא שמואל ובית דינו קיים ומלתא דעבידא לגלויי היא. וכן חולין (סג ע"ב) לוקחים ביצים מן העכו"ם בכל מקום ודילמא דעוף טמא נינהו אמר אבוה דשמואל באומר של עוף פלוני טהור ופרש"י ואנו יודעים שאותו עוף טהור הוא ודבר שאנו יכולים להבחין ולהביא ביצי אותו עוף לראות אם דומים לאלו לא משקר]:
ב הבירור הוא ודאי אלא שיכולים לברר רק עכשיו ולא אחר זמן. יבמות (לט ע"ב) ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא הוא והלכתא גלויי מלתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה. דהבירור הוא רק עתה כל זמן שאחי המת בפנינו ואחר החליצה אם ילך לו אזיל לי' הבירור וכן ירושלמי יומא פ"ג ה"א הרואה אומר ברקאי דהוי מלתא דעבידא לגלויי עתה ולא אח"כ. וכן מה דאמר שם אמר ע"א נולד איש פלוני בשבת מלין אותו על פיו. דעתה בשבת יכולים לברר אם נולד עתה ולא אחר השבת):
ג מילתא דעבידא לגלויי רק אחר זמן ולא עתה בשעת מעשה. [ר"ה (כב ע"ב) בא אחד יאמר קדשו ב"ד את החודש נאמן דמלתא דעל"ג הוא):
ד דבר שעכשיו לא עבידא לגלויי וגם אח"כ אין הבירור ודאי ומ"מ ע"פ רוב יבא לידי בירור. [יבמות (לג ע"ב) ע"א בעדות אשה שמת בעלה דיוכל להיות שבעלה חי ולא יבא לעולם לכאן ומ"מ הוי מלתא דעבידא לגלויי כיון דע"פ רוב יתגלה אם חי אם מת. ועי' שם אבעיא דלא איפשטא אי מהני עבידא לגלויי ביבמה. וכן (קטו ע"א) בע"א במלחמה אי נאמן משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי. ושם (קטז ע"ב) ע"א בקטטה מהו ועי' תוס' שם (צג ע"ב) ד"ה ע"א דאין הטעם משום עבידא לגלויי לבד אלא בצירוף דדייקא ומנסבא. ועי' לח"מ פ"ג מיבום ה"ה דגם דעת רמב"ם כן. ועי' רמב"ם פי"ב מגרושין הט"ו נראה ג"כ דבעי' צירוף דייקא ומנסבא. ועי' נו"ב קמא אה"ע סי' כ"ז וסי' ל"ג דמשום דדייקא ומנסבא סומכים על עבידא לגלויי דמתירא לשקר שמא תידוק ותתודע. וקדמו בס' זו בתשב"ץ ח"א סי' ע"ז]
ה אומר דבר משם חברו ויכולים לשאול אותו אם כן הוא ומ"מ אין השקר ניכר ונגלה לעין כל כי יוכל להכחיש את חברו מהני רק בדרבנן. [בכורות (לו ע"א) נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו מ"ט כל מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אנשי]:
(א) ירושלמי יומא פ"ג ה"א מקשה הרואה אומר ברקאי וכי ע"א נאמן ומשני שנייא הכא שאת יכול לעמוד עליו ומלתא דעבידא לגלויי היא ונאמן לשחוט על פיו אף ששחיטת קדשים בלילה פסולה מן התורה. הרי דע"א במלתא דעבידא לגלויי נאמן מדאורייתא וכן דעת תשב"ץ ח"א סי' ע"ז פ"ב פ"ג ופ"ד וכ"כ מהרי"ק כוף שורש ל' דדעת רמב"ם ספי"ג מגרושין דמדאו' נאמן ע"א בעבידא לגלויי. אבל ריב"ש סי' קנ"ה כתב דעבידא לגלויי רק מדרבנן נאמן כמ"ש רמב"ם פ"ה מעדות ה"ב דמדבריהם מהני ע"א בעדות אשה שמת לה בעלה. ומ"ש רמב"ם בספי"ג מגרושין לא הקפידה תורה על עדות ב' עדים אלא בדבר שאינו עשוי להגלות אבל במלתא דעבידא לגלויי מהני ע"א אע"פ שאינו אלא דרבנן. כתב לא הקפידה תורה וכשיטתו פ"א מממרים דכל דרבנן קרי דבר תורה ע"פ התירה אשר יורוך. וראי' מיבמות (פח ע"ב) כל מקום שהאמינה תורה הלך אחר רוב דעות והתם בפסולי עדות לכ"ע אינם נאמנים אלא מדרבנן וקרי לה שהאמינה תורה. והא דבר"ה (כב ע"ב) ע"א נאמן בקדוש החודש משום דהוי עבידא לגלויי אין ראי' דנאמן מדאו' די"ל הטעם דע"א נאמן באיסורים אלא מפני שהחכמים תקנו שלוחים שיצאו מפני קלקול הכותים ומש"ה הי' אפשר לומר שחכמים יחמירו שלא להאמין ע"א לזה מהני טעם עבידא לגלויי להעמיד על דין דאו':
(ב) בירושלמי שם בברקאי דנאמן ע"א בעבידא לגלויי אע"פ שמעיד נגד החזקה דשם יש חזקת לילה ומ"מ נאמן להעיד שעלה עמוד השחר. וכן מ"ש שם דנאמן ע"א לענין מילה בשבת אף דאיתחזק איסור שבת וכן בקדושין (סו ע"ב) בעל מום פסולו ביחיד ונאמן להעיד על הכהן שהוא בעל מום משום דאמר לי' שלח ואחוי אע"פ שמעיד נגד מה שמוחזק לנו דכהן הוא וגם נגד רובא דעלמא שאין להם מומים מ"מ נאמן משים דהוי עבידא לגלויי:
ובש"ך יו"ד קנ"ז ס"ק כ"ד הקשה על רמ"א שם למה כתב בלשון י"א דבדבר דאיכא לברורי כגון שאומר לו ע"א בא ואראך עכו"ם מנסך יינך צריך לחוש לדבריו הא גמ' ערוכה היא בבעל מום כנ"ל דנאמן משום דאמר לי שלח אחוי. וקשה לי דלא דמי כלל דשם איתא משום דאומר העד להכהן שלח ואחוי והכהן אינו מברר האמת שאין בו מומים. זה סימן שהעד העיד אמת כיין שהכהן יכול לברר שאין בו מום ואינו מברר אבל התם ביין שאין בעל היין יודע מה שאירע ביינו אם נתנסך אי לא מנלן שצריך לחוש לדברי העד ולברר וצ"ל כוונת הש"ך דפי' שלח אחוי היינו משים דהוי עבידא לגלויי אין העד משקר ושלח אחוי היינו שהעד אומר שהוא יכול לברר את דבריי ואין הטעם משום דריעותא היא שאין הכהן ריצה לפשוט את בגדיו ולברר ומש"ה ה"ה גם ביין דהעד נאמן משים דעבידא לגלויי:
וכן דעת רמב"ם פ"ג מקדוש החודש הי"ד שנאמן ע"א להעיד שב"ד קדשו את החודש משום דעבידא לגלויי ומדסתם דתמיד נאמן משמע אפי' להעיד שאלול מלא אף דרוב פעמים לא מצינו אלול מעובר נאמן אפי' להעיד נגד הרוב וה"ה שנאמן נגד חזקה. וכ"כ בשאלתות פמ"ו ברם צריך חד כי אתא ואמר מליו' לירחא נאמן. הוסיף השאלתות בזה על הגמ' דאפי' מלוי' נאמן ומוכח דבכל החדשים נאמן אפי' באלול אע"פ דמעיד נגד הרוב:
אבל בריב"ש סי' קנ"ה מביא ראיה תשב"ץ מר"ה (כב ע"ב) דע"א נאמן בקדוש החודש מדאורייתא בעבידא לגלויי ודחה ריב"ש שאין ראיה משם כמ"ש לעיל אות א' וכיון שכתב ריב"ש דשם בלא"ה היה נאמן משום דע"א נאמן באיסורים משמע דס"ל דאינו מעיד נגד הרוב כלל ולא מיירי באלול. ועי' נו"ב קמא אה"ע סי' כ"ח ד"ה והנה שכתב דבר"ה (כב ע"ב) לא אתחזק אסירא. וכן כתב בטורי אבן (כ ע"ב) ד"ה א"ל ושם (כב ע"ב) ד"ה כי אתי דבאתחזק אין ע"א נאמן אף דעבידא לגלויי והקשה משאלתות הנ"ל דכתב להפוך וכתב דאין ראיה מספרו שבידינו שמרובה בטעותים:
ולשיטה זו דבמקום חזקה אין ע"א נאמן במלתא דעבידא לגלויי מיושב קו' לח"מ פ"ב מבכורות הי"ח על הרמב"ם שכתב בדין מתני' דבכורות (לו ע"א) כהן נאמן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא. דמש"ה נאמן שאינו חשוד לשחוט קדשים בחוץ דעון כרת הוא ותמה עליו לח"מ דבגמ' אמרו טעם זה לדחות מימרא דר' יהודה שהתיר באימר שנפל בו מום משום דעל"ג. אבל כיון דקיי"ל כר' יהודה וכמ"ש רמב"ם שם בהי"ט דנאמן הכהן לומר בכור זה נתנו לי ישראל במימו משים דעל"ג. נימא גם בהי"ח דמש"ה נאמן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא משום דעבידא לגלויי ולהנ"ל החילוק פשוט דבהי"ח אתחזק איסורא ואי' דאורייתא אם אינו מום שראוי לשחוט עליו מש"ה לא מהני טעם דעל"ג משא"כ בהי"ט דהוי רק איסור דרבנן וקנס משום דעביד איסור להטיל מום מהני ע"א בעל"ג:
וגוף דחיית הגמ' שם מה שהביא ר' אשי ראי' דעל"ג נאמן ממתני' נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא ודחי שא"ה דקדשים בחוץ לא אכיל אבל הכא כיון דחשידי חשידי. איני מבין דכיון דתופס הגמ' השתא דאף דעל"ג לא נאמן וא"כ הדרן לכללא דכל היכא דאתחזק איסורא אין ע"א נאמן מה מהני סברא זו דלא חשידי ואיפה נמצא כזאת דבאיסור חמור אף דאתחזק איסו' יהיה ע"א נאמן. ואף אי נימא הפי' דמשום דאיסור כרת חמירא לאנשי א"כ קשה איך ילפי' ע"א נאמן באיסורים מנדה דנאמנת דכ' וספרה לה נימא איסור כרת שאני וצ"ע:
אבל איני יודע איך יפרנס הטו"א דברי ירושלמי יומא הנ"ל דהרי דע"א נאמן להוציא מחזקת לילה ואף אם נאמר דס"ל דחזקת לילה אינה חזקה משום דעשוי' להשתנות יקשה עוד ממילה בשבת דע"א נאמן דאתחזק איסור שבת. וגם הא ע"כ ס"ל לירושלמי דחזקת לילה הוי חזקה (ועיין מגן אברהם שמ"ב דמסופק בזה) דאל"כ למה הוצרך לטעם דעל"ג הא ע"א נאמן באיסורים בכל דוכתי אפי' לא הוי על"ג וע"כ משום דהכא אתחזק איסורא. ואפשר דס"ל לטו"א דשאני בברקאי כיון דיכולים תיכף לברר מהני על"ג אפילו באיתחזק איסורא משא"כ אם בא ואמר קדשו ב"ד את החודש דעתה אי אפשר לברר רק אח"כ לכן אם אתחזק איסורא או היכא שהרוב מתנגד לא מהני:
אך מפורש דלא כהטו"א בר"ן כתובות (כג ע"ב) דמש"ה ע"א נאמן להאכיל בתרומה משום דע"א נאמן באיסורים וכ"ש במלתא דעבידא לגלויי וכ"כ ה"ה פ"כ מאישות ה"א. והיינו ע"כ משום די"ל כיון דרוב בני אדם אינם כהנים אין ע"א נאמן וצריך טעם משום דהוא מלתא דעבידא לגלויי אלמא דעל"ג מהני גם נגד הרוב ולמה כתב הטו"א דאינו נאמן לומר דאלול מלא. וגם התם בכהן אינו עביד לגלויי תיכף די"ל שאין עדים זולתו המכירים את משפחתו ולא עדיף מבא א' ואמר קדשו ב"ד את החודש. ואף שהרמב"ם שם חולק וס"ל דאינו נאמן להאכיל רק בתרומה דרבנן ע"כ אין זה מטעם דעל"ג לא מהני דהא מבואר למעלה דרמב"ם ס"ל דמהני על"ג נגד הרוב אע"כ דהוא מטעם גזרה שמא יבאו להעלות מתרומה ליוחסין (ועי' שב שמעתתא ש"ו פט"ז שחי' דברי רמב"ם משום דהוי אתחזק איסורא דבמעי אמו זר היה דעובר במעי זרה זר הוא ומש"ה אינו נאמן ע"א במקום חזקה. ולא העלה ארוכה כלל דס"ס קשה הא במלתא דעל"ג עד א' נאמן כמ"ש לעיל):
ובב"ש אה"ע סי' ט"ו סק"כ כתב דאין ע"א נאמן שמתה אשתו לישא אחרת כיון דאתחזק איסורא ובסימן קנ"ח סק"א חוכך בדבר ונראה דעתו דחר"ג דאורייתא גם בזה"ז אחר אלף החמישי. דהא מפורש בבכורות (לו ע"א) באיסור דרבנן נאמן באתחזק אף בעל"ג קטן (עי' מדרגה ה') ובכורות אתחזק איסורא כמ"ש הר"ש נגעים פ"ב מ"ה. ועי' ש"ש ש"ז פ"ב וקרבן נתנאל יבמות פ"י סי' ד' שחולקים עליו וכ"כ פתחי תשובה אה"ע סי' א' סקי"ד בשם כמה גדולים שחולקים עליו. ועי' שו"ת הרא"ם סי' כ"ג כ"ד שנוטה לדעת הב"ש:
(ג) אי נוגע נאמן במלתא דעבידא לגלויי:
א במלתא דעבידא לגלויי גדול (מדרגה א') נוגע נאמן. עי' יבמות (עז ע"א) בדין עמוני ולא עמונית שהעיד יתרא כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי ומקשה והא כל ת"ח שאומר הלכה לאחר מעשה אין שומעים לו ותי' שא"ה דשמואל וב"ד קיים וכ' רש"י משום דעל"ג הוא. וכן חולין (סג ע"ב) לוקחים ביצים מן העכו"ם ודלמא דעוף טמא נינהו באומר של עוף פלוני טהור ועיי"ש ברש"י דבר שיכולים להבחין ולהביא ביצי אותו עוף לראות אם דומים לאלו לא משקר:
(ב) ובאיסור דרבנן אע"פ שאינו על"ג גדול נוגע נאמן כמ"ש בכתובות (כא ע"ב) שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על א' מהם משחתמו אין מעידים עליו כמ"ש רש"י דנוגעים בעדות הם שגנאי להם שישבו עם פסול בדין ומ"מ אמרי' שם (כב ע"א) דערעור דפגם משפחה גלוי מלתא בעלמא היא ועי"ש רש"י וש"ך חו"מ סי' מ"ו ס"ק ס"ו והיינו משום דקיום שטרות דרבנן די על"ג כזה. וכן בכורות (לו ע"א) אר"י אמר רב נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו דהוי מלתא דעל"ג אף דנוגע הוא הכהן נאמן משום דאיסור דרבנן הוא. ונראה דמטעם זה נחלק לישנא בתרא עם לישנא קמא אי נאמן הכהן או ישראל נאמן לומר בכור זה נתתי לכהן במומו אבל כהן אינו נאמן אף דברייתא ערוכה בר"ה (כב ע"ב) דמלתא דעל"ג מהני אפי' בדאורייתא וה"נ עבידא לגלויי. אך מפני שהכהן הוא נוגע ס"ל ללישנא בתרא דאינו נאמן. וזה פי' דברי תו' שם ד"ה והלכתא שהקשו למה הכא ללישנא בתרא אין הכהן נאמן אף שהוא על"ג ולמה ע"א במיתה נאמן ותי' דיש לחלק בין כהן לעד א"נ גבי אשה הקילו משום עגונא ועוד דדייקא עכ"ל ונראה דזה החילוק בין כהן לעד משום דהכהן הוא נוגע אינו נאמן. ומ"מ המסקנא דבדרבנן אפי' נוגע נאמן. ועי' ב"י יו"ד שי"ד כיון דרק מלתא דרבנן הוא סגי אע"פ שאינו מזכיר שם ישראל פלוני:
אך באיסור דאורייתא ואינו מלתא דעבידא לגלויי גדול דהיינו שיכולים לברר רק עכשיו ולא אח"כ כשילך לו האיש הזה שמסופקים עליו מי הוא. עי' רי"ף יבמות (לט ע"ב) גבי ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא דאפי' קרוב נאמן משום דגלויי מלתא בעלמא הוא שכתב ודוקא היכא דליכא חששא דחשדא אבל היכא דאיכא חששא דחשדא אינו נאמן והיינו דרק אם הוא מסל"ת נאמן אבל אם הוא נוגע אינו נאמן כמ"ש מרדכי יבמות פי"ב סי' נ"ח משמו. וכן נראה מוכח מסוגיא דגמ' שם דאי במלדעל"ג כזה גם מי שהוא נוגע נאמן למה בעי' אשתמודעינהו ע"פ אשה וקרוב שזה אחוה דמיתנא למה אין היבם עצמו נאמן שהוא האח דמה לי קרוב מה לי בעל דבר עצמו אע"כ משום דאף שא"צ עדות ואפי' אשה וקרוב נאמנים מ"מ הבע"ד עצמו אינו נאמן משום דנוגע הוא. וכ"כ נו"ב קמא אה"ע סי' כ"ז שכן שיטת רמב"ם פי"ג מגרושין ה"א בע"א בקטטה דלא מהני משום דחיישינן שמא האשה שכרתו והרי הרמב"ם פסק דמש"ה ע"א נאמן דמלתא דעל"ג הוא ואעפ"כ היכא דיש חשש ששכרתו חיישי' דמשקר משום הנאת ממון אף דעל"ג:
אבל מרדכי הנ"ל והג"ה מיי' פי"ג מגירושין אות כ' חולקים על הרי"ף וס"ל דנוגע נאמן ולא חיישינן לחשדא במלתא דעל"ג וכן נראה דעת רא"ש גיטין פ"ה סימן י"ב שכתב דאין נאמן על עצמו לומר כהן אני אע"ג דהוי על"ג משום דהוי שבח כהונה וריוח מתנות כהונה לו ולדורותיו מוכח דדוקא בזה דהוי ריוח לדורות אין נאמן אבל בנגיעה אחרת נאמן וכ"כ ב"ש סי' ק"כ סק"ה דאף שליח הגט נאמן לומר שזה בעלה וזו אשתו אע"פ דנוגע היא ועיי"ש שמביא ראיה מבכורות (לו ע"א) דכהן נאמן לומר ישראל נתן לי במום זה. וכן ראיתי ביד שאול יו"ד שי"ד דתמה על שו"ת פני יהושע ח"ב סי' ס"ד ונו"ב אה"ע סי' כ"ז ונ"ט שפלפלו בענין נוגע במלתא דעל"ג ולא הביאו מבכורות הנ"ל. ואני תמה דשאני התם דאף אם נחשדנו שהוא הטיל מום בבכור מ"מ איסור אכילת הבכור אף שבעצמו הטיל המום אינו רק איסור דרבנן כמ"ש בכורות (לד ע"א) הצורם אוזן בבכור לא ישחוט עולמית משום קנס הוא. אבל באיסור דאורייתא י"ל דנוגע אינו נאמן:
(ד) עכו"ם אינו נאמן אף במלתא דעבידא לגלויי כמ"ש ביבמות (מז ע"א) מי שבא ואמר גר אני בין בארץ בין בחו"ל צריך להביא עדים ורמב"ם פי"ג מהא"ב ה"ז אמר נתגיירתי בב"ד פלוני אינו נאמן אע"ג דהוי על"ג ועי' נו"ב קמא אה"ע סי' כ"ח דמקשה למה לא מהני הכא על"ג ותי' משום דאתחזק איסור נכרי דאיירי שהוא מוחזק לנכרי קודם לכן כמ"ש הרמב"ם. ולק"מ דהכא שאני משום דעכו"ם הוא א"נ. והא דבחולין (סג ע"ב) באומר עכו"ם של עוף פלוני טהור נאמן. עי' יו"ד סי' פ"ו ס"א דשיטת רמב"ם דרק ישראל חשוד נאמן אבל עכו"ם אין נאמן אף דהוי על"ג והטור דס"ל שם דגם עכו"ם נאמן י"ל דשא"ה דלא אתחזק איסורא או י"ל דבביצים הוי על"ג תיכף ומש"ה מהני אפילו בעכו"ם וכמ"ש פר"ח יו"ד צ"ח סק"ב דמש"ה סומכים אקפילא משום דעל"ג מיד ועדיף מעדית אשה דאלו התם אף דשקר הוא מ"מ אפשר שלא יתברר כי חלף לו לאיים הרחוקים ועי' פר"ח פ"ג ס"ק כ"ב. ומ"ש רמב"ם ספי"ג מגרושין דאפילו נכרי נאמן בעדות אשה היינו משום חזקה דייקא ומנסבא וכן מ"ש רמב"ם פ"ג מיבום ה"ה דאפי' עבד ונכרי נאמנים במיתת יבם י"ל ג"כ בצירוף דייקא ומנסבא כמ"ש לח"מ שם:
ועי' רמב"ם פ"ג מקדוש החודש הי"ד דרק ע"א כשר נאמן בקה"ח אף דהוי על"ג ועי' דברי אמת סי' א' שנראה מלשונו דאשה אינה נאמנת. וקשה לי מרמב"ם פ"ד מיבום הל"א שכתב אפי' אשה ועבד וקטן נאמנים וי"ל משום צירוף תקנת עגונא. ועי' ט"ז יו"ד קי"ט סקי"ח ופר"ח והגר"א שחולקים על ב"י ורמ"א. ודעתם דאפי' באתחזק איסורא דאורייתא נאמן אפי' חשיד במלדעל"ג:
(ה) היכא דהבירור ודאי (כמדרגה א' וב') אז גם להיצ"א ממון מהני ע"א במלתא דעל"ג כמ"ש חו"מ מ"ט ס"ב צריך שיכירו העדים ששם הלוה פב"פ ואם אינם מכירים אותם אפי' אשה אי קרוב כשרים לומר שכך הוא שמם. ומקור הדין היא ברא"ש ונ"י ב"ב (קסח ע"א) וה"ה פכ"ד ממלוה ה"ד וכן היא בחו"מ רנ"א ס"ב בהג"ה ויכולים העדים לסמוך על עצמם או על משמשיו האומרים שהכביד עליו החולי ונפטר ממנה. והיא מנ"י ב"ב (קנג ע"ב) בשם ריטב"א ורמב"ן והיינו משום דהוא מלתא דעבידא לגלויי ואפשר להתודע דבר זה גם מפי אחרים. וזה דעת רמב"ם פי"ג מגרושין הכ"ט שכתב שלא הקפידה תורה על עדות גמורה אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים כגון שהעידו שזה הרג את זה אי הלוה את זה מוכח שאם אתה יכיל לעמוד על בוריו ומלתא דעבידא לגלויי גם במיתה ובממון מהני. וכן נראה מלשונו פ"ד מיבום הל"א ואפי' אשה או עבד או קטן נאמנים משא"כ בשאר עדיות של תורה בין לעדות ממון בין לעדות איסור שזה דבר העשוי להגלות הוא ואפשר לידע אמתת הדבר שלא מפיהם עכ"ל הרי דמש"ה אינו דומה לעדות ממון ואיסור דהכא על"ג אבל אם גם בממון יהיה על"ג שפיר מהני. ועי' ריב"ש סי' קנ"ה שגירס וכן בשאר עדיות של תורה והיינו דבכ"ד אם יהיה על"ג ע"א נאמן ומפורש דמהני על"ג בממון. יזה הטעם בכתובות (כב ע"א) דמהני עדותם בערעור דפגם משפחה אפי' בממון כמ"ש לעיל בשם רש"י דעל"ג היא:
וכל זה היכא דבודאי יתברר הדבר אבל אם הבירור אינו ודאי אע"פ שע"פ ריב יתברר הדבר לא מהני להוציא ממון כמ"ש מתני' יבמות (קיר ע"א) דאע"פ שנאמנת מת בעלי מ"מ אין האחים נכנסים לנחלה על פי' אף דמלתא דעל"ג היא וכן הביא ריב"ש קנ"ה ראיה מכתובות (קז ע"א) בניו ובנותיו דאי בעי למיחת לנכסיי בע"א לא מצי נחתי. והיינו מפני שאין הבירור ודאי דאפשר אף אם הוא חי לא יבא לעולם לכאן וכמ"ש פר"ח מובא לעיל אות ד'. וכ"כ תוס' יבמות (קטז ע"ב) ד"ה שאין וכתובות (קז ע"א) ד"ה ששמעו וחולין (צו ע"א) ד"ה פלניא דלא לכל דבר מהמנינין לי' דהא אין האחים יורדים לנחלה על פיו ורמב"ם פ"ז מנחלות ה"א אין נוחלים עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישם וכ"כ ה"ה שם וב"ח חו"מ רפ"ד. וכ"כ ריב"ש שם ממתני' ב"ב (קלד ע"א) זה אחי אינו נאמן והיינו משום דאינו על"ג גמור דאף שהאח האמיתי חי במקום אחר מ"מ אפשר שלא יבא לכאן וכן קי"ל חו"מ סי' ל' סי"ד בהג"ה. וגדולה מזו כתב נ"י בשם ריטב"א יבמות (קיז ע"א) מובא ב"י ורמ"א אה"ע סי"ז סמ"ג דבתובעת כתובתה אף שמביאה ע"א אינו נאמן אפי' לענין איסור (יעי' ני"ב קמא אה"ע ל"ג דאי ע"א מדאו' נאמן בעל"ג אז מהני גם בממון ודוחה את ראי' ריב"ש מכתובות (קז ע"א) ועיי"ש סי' ל"ד ול"ה):
ובריב"ש סי' קנ"ה קפ"א קפ"ב וקפ"ג מביא דעת התשב"ץ דכל על"ג נאמן בממון והביא ראי' וכתובות (כח ע"א) דנאמן להעיד בגדלו מה שראה בקטני פלונית יצאה בהינומא כיון דרוב נשים בתולות נשאית גלוי מלתא בעלמא היא והריב"ש דחה ראייתו דהתם בעי' שיהיה גדול עמי (ועי' עבידא הגרשוני סי ק' ק"א וקצה"ח ל"ט סק"א) וצ"ע ראיה זו של תשב"ץ כי מנלן דהוי שם על"ג כי יכול להיות שאין איש זולתו זוכר אם בתולה היתה. וגלויי מלתא היא הפי' כמ"ש רש"י אין הדבר צריך עדות אלא לפרסם שיצא הדין לאור בלא גמגום. וגם באס"ז שם כתב בשם שיטה ישנה דפי' גלויי מלתא לא דכיון דגלויי מלתא איני משקר דהא אין אני חוששים שישקר מדעת אלא שיטעה במחשבתי משום דבקטני לא דק אלא ה"פ כיין דרוב נשים בתולות נשאית לא הייני צריכים לעדות גמורה אלא בפרסום בעלמא סגי ובגלוי מלתא שיצא הדין לאור. ולפירוש זה אין ראיה כלל:
ויש לומר חילוק אחר ע"פ מ"ש רי"ף יבמות (לט ע"ב) גבי ואשתמידעינהו דגלויי מלתא היא הפי' דלאו אמלתא דאיסורא מסהדי ולא אממונא מסהדי אלא מלתא בעלמא הוא דמגלו דהדין ניהו גברא פלן יהא ניהי איתתא פלניתא ה"נ פי' גלוי מלתא דלא מסהדי אגוף הממון או איסור אלא שזה הוא פלוני ואח"כ אמרי' שהוחזק. ולכן בכל הני דלעיל שאיני מעיד על גוף הממון רק שזה פלוני וכן בב"ב (קנג ע"ב) שהמשמשים אומרים שנפטר מאותו חולי מהני הוחזק אף שאח"כ נוגע לממון. משא"כ היכא שמעיד תיכף על גוף הממון לא מהני אף דעל"ג. ועי' קצה"ח מ"ט סק"ב בשם כנה"ג שמביא משם ראיה להתשב"ץ דעל"ג נאמן בממון והקשה מחו"מ ס"ס ל' סי"ד בהג"ה דאין חילוק בדיני ממונות בין מילתא דעל"ג או לא כריב"ש. ותי' דהא דסימנים שם אמלתא דעל"ג דחשש זה דאין כותבים אא"כ מכירים אינו חשש אלא מדבריהם דהא קיי"ל גבי גט דבשעת הסכנה כותבים אע"פ שאין מכירים ומש"ה ראו חז"ל להאמין במלדעל"ג אפי' ע"א וכעין זה תי' באורים סק"ד. והעיקר נ"ל כמ"ש שהוא על פי שיטת הרי"ף הנ"ל:
(ו) בתשב"ץ ח"א פ"ג כתב ליישב דברי הרמב"ם הסותרים זא"ז בספי"ג מגרושין שכתב שלא הקפידה תורה על העדאת ב' עדים אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו וכו' לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו עד מפי שפחה וכו' והנה התחיל וכ' לא הקפידה תורה ומשמע שנאמנות ע"א בעל"ג מן התורה ומסיים לפיכך הקילו חכמים דרק מדרבנן מהני. ומחלק דעד שמעיד שראה בעצמו שמת בעלה נאמן מן התירה. אבל עד שמעיד מפי אחר אינו נאמן אלא מדרבנן אף שהדבר עשוי להגלות ויתודע שקרו כיון דמצי לאשתמוטי לאמר שחברו כיזב בו. ולכן בראש דברי הרמב"ם שכתב שזה מעיד שמת פלוני שמשמע שהוא בעצמו ראה את המיתה כתב לא הקפידה תורה ובסוף דברי רמב"ם דמיירי בעד מפי שפחה כתב שהקילו חכמים. וכדבריו ממש כתב נו"ב קמא אה"ע סי' כ"ז ול"ג. ולכאורה תמיה מרי"ף יבמות באשתמודעינהו דמעידים עדי חליצה מפי אשה וקרוב שזה אחי המת והוי עד מפי עד ומ"מ מהני מן התורה א מצינו שם תקנת חכמים בזה כמו שמצינו בעד מיתה משום עגונא או דייקא ומנסבא. ויש ליישב ע"פ מ"ש שו"ת רעק"א סי' צ"ב דדוקא בע"א שמעיד מפי עד לא מהני מה"ת דחשדינן ליה למשקר משא"כ בשני עדים דנאמנים מדין עדות שכך אמר להם העד שזה פלוני וממילא סומכים על אותו עד מדין עבידא לגלויי א"כ ה"נ בחליצה כיון דתרי מעידים מפיו מהני מן התורה:
(ז) בקדושין (פ ע"א) מלקין על החזקות סוקלין ושורפין על החזקות (ועי' מהרי"ק שורש פ"ז מדלא עריב ותני מלקין ושורפין על החזקות מוכח דבמלקות די חזקה קלה ובמיתה בעי חזקה אלימתא) ועי' רמב"ם פ"א מה' א"ב ה"כ שהביא ראיה לדין זה ממה שדנה תורה במקלל אביו ומכה אביו שיומת ומניין לנו ראיה ברורה שזה אביו אלא בחזקה כך שאר קרובים בחזקה. ומקור דברי רמב"ם מירושלמי קדושין פ"ד סוף ה"י ומכה אביו וכו' וכי דבר ברור הוא שזה אביו והלא חזקה היא שהוא אביו ואת אמר הורגין אף הכא הורגין וכן נזיר (מט ע"א) לאביו ולאמו למה לי צריכי דאי כ' אביו הו"א ה"ט דלא מטמא לי' משים דחזקה בעלמא היא. וכן בת"כ אמור פ"א ד' ה' יאמר לאמו מה ת"ל לאביו אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מניין ת"ל ולאביו (ועי' שו"ת רשב"א ח"א סי' כ"ז שהקשו לו סוף סוף ממ"נ יטמא דאי לאו אביו הוא א"כ הוא ממזר ואינו מוזהר על הטומאה וכ' בזית רענן להמג"א דהוא קו' גמ' יבמות (ק ע"ב) על המתני' מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה וא"י אם בן ט' לראשון אם בן ז' לאחרון וכו' הוא אינו מטמא להם ומק' אמאי בשלמא לשני לא ליטמא לו אלא לראשון לטמא לו ממ"נ אי ברי' הוא שפיר מטמא ליה ואי בר בתרא הוא שפיר מטמא ליה דחלל הוא ומתרץ איזה אופנים ולפלא שרשב"א הביא סוגיא זו בתשובתו ולא כתב שהיא קו' הגמ' ועי' שו"ת חכם צבי נוספות י"ז ד"ה בחלקת מחוקק שתי' דמיירי בנתעברה באמבטי) וזה טעם ירושלמי סוטה פ"ו ה"ב ונזיר פ"ח ה"א א"ל עד א' חלב הוא והתרי בו שנים לוקה וכו' וכ"כ רמב"ם פ"א מהא"ב הכ"ב ופ"ט מנזירות הי"ז ופ"ג משגגות ה"ב ופט"ז מסנהדרין ה"ו ומיירי בהוחזק איזה זמן כן וכן מוכח מלשון רמב"ם פ"א מהא"ב הכ"ב אע"פ שעיקר העדות בע"א כבר הוחזקה בו זונה. ומ"ש בקדושין (סג ע"ב) בני זה בן י"ג נאמן לנדרים וכו' אבל לא למכות ועונשים וכן מ"ש שם קדשתי את בתי דאין סוקלים על ידו כי הימני' רחמנא לאב לאיסורא לקטלא לא הימני' ל"ק דנימא דהוחזק. דבאמת מיירי דלא הוחזק איזה זמן כן אז אין האב נאמן למכות ומיתה אבל אם יוחזק ודאי מהני כמו שכתב רמב"ם פ"א מהא"ב הכ"ג האב שאמר בתי זו מקודשת לזה אע"פ שנאמן אם זנתה אינה נסקלת על פיו וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיה שם עדים או תוחזק הרי שסיים דהוחזק מהני למיתה וקאי גם על רישא באב שאמר קדשתי את בתי (עי' פני יהושע קדושין (סג ע"ב) שמקשה על רמב"ם דס"ל איסור בע"א יוחזק למה כאן לקטלא לא המני' לאב. ועי' שו"ת פנ"י ח"א אה"ע סי' א' ומקנה קדושין (סג ע"ב) וש"ש ש"ד פ"ח וש"ו פ"י פי"א ופי"ב שנתכוונו לדבר אחד דהא דאי' בע"א יוחזק בעי' דוקא שיוחזק איזה זמן כן אחר ההודאה אבל ההודאה בלחוד לא סגי וכן עדות ע"א לבד אינה מספקת. ועי' ב"ח אה"ע סי' י"ט שכתב דאף בבא ממדינת הים וזה אומר זו אשתי ובא עליה איש אחר אין הורגים על חזקה זו אלא לאחר שלשים יום. אבל הוא נהרג ע"פ הודאת עצמו אפי' תוך ל' אם אמר שבתו היא ונידון ע"פ חזקה). וכ"כ נ"י ב"ב (נו ע"ב) ד"ה הרי אלו שראובן העיד על אשה אחת שהיא אשת איש ואח"כ בא עליה הוא או אחיו הרי זה נהרג עמה ונמצא זה מת בעדות עצמו וטעמא דחיובא דהשתא מלתא אחריתא היא. וצ"ע מ"ש תוס' חולין (צ"ו ע"א) ד"ה פלניא דאם ניסת ע"פ סימנים וע"פ ע"א אם זינתה אינה נהרגת ומשמע שם אע"פ שהוחזקה וק' מה נשתנה דין זה מכל הני דלעיל. ועוד תימה דבאותו דיבור כ' תוס' דמחזירין שטר ע"פ סימנים משום דלעת עתה אינו הוצאת ממון ואף שאח"כ גובה בו אע"כ משום דאמרי' דהוחזק:
אב) וכר זה אם אינו על"ג אבל במלתא דעבידא לגלויי אע"פ דעוד לא הוחזק מהני אם אינו מעיד על גוף האיסור וזה הפי' ביבמות (לט ע"ב) גלוי מלתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואשה נאמנים וכמ"ש הרי"ף כיון דלאו אמלתא דאיסורא מסהדי אלא שזה פלוני וכן כתובות (כב ע"א) גלוי מלתא היא וכמ"ש אס"ז בשם רמב"ן דאינהו אמשפחה מסהדי ואיהו ממילא מתכשר וכ"כ חי' ר"ן נדה (מח ע"ב) בשם רמב"ן דמש"ה כולן נבדקות ע"פ נשים דלאו עדות היא אל גלוי מלתא וכאשתמודעינהו וכ"כ ריטב"א שם כיון דעל"ג ואין מעידות על דבר שבערוה ממש אלא על גופן של שערות לכן נאמנות וכ"כ מרדכי יבמות פי"ב סי' נ"ח בשם ראבי"ה דגלוי מלתא בעלמא היא וכ"כ רשב"א גיטין (יט ע"ב) ד"ה ושא"י לקרות דמש"ה קורין בפניהם וחותמים דגלוי מלתא בעלמא וכההיא דאשתמורעינהו וכ"כ תוס' חולין (צו ע"א) ד"ה פלניא דמחזירים שט"ח בסימנים משום דעתה אין עוד הוצאת ממון והתם הוי ג"כ עבידא לגלויי דהא ירא בעל השטר זה דהמלוה האמיתי יברר האמת. וכן הוא באה"ע ק"כ ס"ג כותבים גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו והוא שיהיו העדים שחתמו בו מכירים והכרה זו אפי' ע"פ ע"א ואשה וקרוב וכן בסימן קנ"ז ס"ב וקס"ט ס"ח וסדר חליצה כ"ד וחו"מ מ"ט ס"ב ורנ"א ס"ב בהג"ה:
וקשה לי בגיטין (פח ע"ב) יצא שמה מקודשת צריכה גט ושם (פט ע"א) אמר עילא לא ששמעו קול הברה אלא אלא שיהיו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסים ויוצאים ואומרים פלונית נתקדשה היום והק' תוס' ד"ה עד למה אמר ר' חסדא דצריכים לשמוע מפי כשרים הא עולא אמר לעיל דסגי אם נשים אומרות פלונית נתקדשה ותי' דשאני התם דהי' רגלים לדבר והיינו מדהיו נרות דולקות ומטות מוצעות לכן סגי בנשים. וקשה למה צריכים לרגלים לדבר ולמה לא תי' משום דשא"ה דהיה אז עבידא לגלויי דמסתמא ידעו רבים והיו עדים בשעת קדושין ולכן גם נשים נאמנות וכמ"ש לעיל. ואולי י"ל דזה כוונת תוס' שהיה רגלים לדבר:
ועי' נ"י ב"ב (קסז ע"ב) דלא סגי בהכרת פנים ושיסמוך על אחרים כשמות משום דהוי מלתא דעבידא לגלויי אלא צריך שיכיר שמותיהם ג"כ עכ"ל. והנה ע"פ פשיט זה סותר מ"ש שם אח"כ דבמלתא דעל"ג סומכים אפי' על אשה וקרוב אלא כוונתו כמ"ש ב"י אה"ע ק"כ ד"ה וכותבים שאם אינו מכיר שמם אע"פ שהוא מכיר אותם לא יכתוב דחיישי' שמא החליפו שמותם יעיי"ש בב"ח.
והא דקשה ע"ז מרמ"א אה"ע קמ"א סל"ו שהשליח צריך ב' עדים שזו אשת פלוני וכ"כ בסי' קמ"ב סי"א בשם תה"ד סי' רל"ח שכ"כ בשם בעל התרומות וראייתו מגיטין (כג ע"א) דסומא פסול להיות שליח להולכה אף דבכל התורה מסתמא יכול הוא לסמוך על שני עדים אם יעידו לו שזה איש פלוני וגבי שליחות הגט חיישי' שמא יטעוהו ולכן גבי פיקח בעי' עדות גמורה ולא סגי בגלוי מלתא אע"ג דבמילי אחריני סגי בהכי. כבר הקשו עליו ט"ז סי' קמ"ב סק"י וב"ש סקי"ט וכתבו דאינו אלא חומרא לכתחלה וכן עי' בפי' הגר"א שם אית מ' שחולק על דין זה וכ"כ פתחי תשובה קמ"א סקל"ט בשם רדב"ז ושב יעקב. ואני תמה למה כולם נסבו בתמיהתם על דין תה"ד ולא הקשו על דין קמ"א סל"ו והוא מרא"ש גיטין פ"ג סי' ט' ומרדכי שכתבו ג"כ שהשליח יתנהו ע"פ עדים שיעידו שזו אשת פלוני. למה צריך שני עדים ולא סגי באשה וקרוב ועי' רדב"ז ח"א סי' ל"ו:
והרמב"ם פ"ד מיבום הל"א לא כ' פי' זה של רי"ף בגלוי מלתא משום דאינו מעיד על גוף מלתא דאיסורא. אלא כתב רק מלתא דעל"ג לבד. וצ"ע מ"ש ה"ה שדעת רמב"ם כרי"ף וע"פ פשוט אין דעתם שוה. ועי' שו"ת הרי"ם אה"ע סי' ט"ז:
(ג) מרדכי יבמות פי"ב סי' נ"ח והג"ה מיי' ספי"ג מגירושין כתבו דרי"ף יבמות הנ"ל מתיר דוקא במסל"ת והיינו אם העד שאומר שזה פב"פ. מגיד זאת לפני המעשה וכ"כ ריב"ש סי' קפ"ב דרי"ף מתיר רק קודם המעשה יכתב דמש"ה ב"ב (קלד ע"א) זה אחי אינו נאמן משום דבא להעיד תיכף על הממון וכ"כ דברי אמת סי' ו' ובאה"ט אה"ע קסט סקי"א בשם מהריב"ל ח"ב סי' מ"ט דבשעת מעשה אין אשה וקרוב נאמנים. וכ"כ מהרי"ט בחי' קדושין (סג ע"ב) ד"ה בני דרי"ף קאי קודם מעשה ואז בשעת הגדתי לא היה נפ"מ מידי לענין איסורא וכ"כ דברי אמת שם וה' גיטין סי' י"א בשם מהרשד"ם אה"ע סי' רל"ט שהביא ראיה לרי"ף מיבמות (עו ע"א) כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו. ותמוה לי דאדרבה משם מוכח איפכא דהא התם הקשו זאת על יתרא שנשא בת ישי למה היה נאמן ותי' שא"ה ששמואל וב"ד קיים ועי' רש"י דהוי עבידא לגלויי הרי דמתרץ דמשום דעל"ג אפי' בשעת מעשה נאמן. וגם בלא"ה קשה מה ראיה מהתם דהא שם היה ספק בדין עמוני ולא עמונית ולא אתחזק איסורא ומנלן היכא דאתחזק איסורא. ועי' נו"ב קמא אה"ע צ"ג דכתב גם כן משמעות רי"ף כריב"ש דדוקא קידם מעשה נאמן:
אבל מרדכי והג"ה מיי' הנ"ל חלקו על רי"ף וכתבו דאפי' אם מתכוון להעיד נאמן. וכ"כ תוס' גיטין (פ ע"א) ד"ה ושם דאר"י דאם שינה במקום הלידה כשר דאל"כ למה כותבים מקום הלידה ע"פ הבעל ולא ע"פ עדים ולא דמי לאשתמודעינהו דאפי' מפי קרוב ואשה נאמן דשם קל הדבר לברר ועביד לאגלויי טובא. ולמה לא מחלקו תוס' דשא"ה שהיה קודם החליצה לכן נאמן קרוב משא"כ הכא בגט דהוי בשעת מעשה אע"כ דס"ל דאין נפ"מ ואפי' בשעת הגט אי קל לברר ועל"ג גמיר נאמן קרוב. וכן נראה דעת רמב"ן וריטב"א נדה (מח ע"ב) בבדיקת נשים דנאמנות אפי' להקל משים דלאו עדית היא אלא גלויי מלתא בעלמא אף דהוא בשעת מעשה וכ"כ חי' רשב"א גיטין (יט ע"ב) גבי עדים שאינם יודעין לקרות קורין לפניהם וחותמים והק' הא עד מפי עד הוא ותי' דהכא שאני דגלוי מלתא בעלמא הוא וגט רמי וקאי קמן ועביד לאגלויי ע"י אחרים ובכי הא מסתפי ולא משקרי וכההיא דאשתמודעינהו דאחוה דמיתנא הוא הרי דאפי' בשעת מעשה נאמן. וכן הביא שם מהרי"ק קע"ה שפי' בדעת הרי"ף דאפי' בשעת מעשה מהני וכ"כ ב"י אה"ע קנ"ז בדעת הרי"ף וכ"כ פתחי תשובה חו"מ מ"ט סק"ב בשם הג' רעק"א ז"ל:
(ח) בתשו' רא"ש מובא ב"י אה"ע קנ"ז וש"ע שם ס"ו בא אחד ואמר אני אחיו ואפי' יש לו ע"א כדבריו אינו נאמן להוציאה מחזקת היתר ומביא ראיה מב"ב (קלד ע"ב) זה אחי אינו נאמן לממון וה"ה לאיסור. מפורש יוצא דדעתו דבא אחד ממדה"י לא הוי עבידא לגלויי וכ"כ ריב"ש סי' קנ"ה דלרי"ף יבמות באשתמודעינהו דוקא אם הדבר קל לברר אז הוי עבידא לגלויי וכ"כ תוס' גיטין (פ ע"א) ד"ה ושם. ועי' מרדכי יבמות פי"ב סי' נ"ח בשם אביאסף אשתמודעינהו מהני רק היכא דהכל תופסים אותו בחזקת אח אבל אם אינו מוחזק לאח אין סומכים על קרובים אף דעבידא לגלויי:
אבל עי' רמב"ן ב"ב (קלד ע"ב) ד"ה מפני מה דבא א' ואמר אני בן פלוני הוי עבידא לגלויי ועי' ריב"ש סי' קפ"ב דכתב ראי' מב"ב הנ"ל בזה אחי דמש"ה אינו נאמן משום דרק קודם מעשה נאמן בעל"ג ולא בשעה שנוגע לממון ולפי חילוק ריב"ש הנ"ל לפי שאין קל הכא לברר אין מש ראיה די"ל מש"ה לא הוי על"ג דאינו קל לברר: