חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
אות ס. סוגיא לח - סתם אי לעולם
(א) בתנאי בגט על מנת שתשמשי את אבא וכדומה עי' גיטין (עה ע"ב) מחלוקת. דרבא ס"ל דסתמא שלא פי' איזה זמן לעולם משמע ור' אשי ס"ל סתם יום אחד משמע. ורי"ף ורמב"ם פ"ח מגרושין הי"ט ורשב"א ור"ן פסקו כר' אשי. והרא"ש פוסק כרבא. ועי' אה"ע קמ"ג ס"ח הובאו ב' הדעות וע"ש בב"י וב"ש סקי"ב דלרא"ש היי ספק מדכתב דפוסק כרבא לחומרא וקרבן נתנאל שם חילק על פי' זה וכ' דלרא"ש בגט ודאי דסתם לעולם משמע והא דכתב דפוסק כרבא לחומרא היינו דבגט דלצעורה מכוון אמרי' דהבעל החמיר עלי' וכוונתי לעולם וכמו שביאר בשי"ת רא"ש כלל ו' סי"ט דאנו דנים לשונו להחמיר:
ובירושלמי שם פ"ז ה"ו מובא ברשב"א שם ריש לקיש אמר בחייו אפי' שמשתו שעה אחת די אפי' הניקתו שעה אחת די. והיינו דר"ל ס"ל כר' אשי דסתם לא לעולם ולאו דיקא יום א' אלא אפי' שעה אחת די וכן הוא בתוספתא פ"ה שמשתו שעה א' והניקתו שעה אחת ה"ז גט וכ"כ תוס' גיטין (עה ע"ב) ד"ה ורמינהי דלאו דיקא יום א' ואפי' שעה א' וכ"כ ר"ן שם. יקשה למה לא הובא זה בש"ע דשעה א' די:
וכתב רשב"א שם דהא דקיי"ל כר' אשי דדי בשעה אחת דוקא בתנאי גט די"ל לצעורה מכיון והא ציערה אבל בתנאי ממון דעלמא כגון הנותן בית לחברו ע"מ שתשמש את אבא דלהרוחה מכוין י"ל דלעולם משמע וסיים בצ"ע וכ"כ הר"ן משמו שהדבר צריך תלמוד ומ"מ נראה שאחר כך הכריעו הרשב"א והר"ן שאין חילוק בין תנאי גט לתנאים דעלמא כי ה"ה בפ"ז מאישות ה"א כתב בשם רמב"ן ורשב"א דכל תנאי שהוא בקום ועשה די בפ"א שיקיימנו ותנאי שהוא בשוא"ת הכוונה לעולם. הרי דשם מיירי בקדושין דלא שייך שכוונתו לצעורה ומ"מ כתב דדי בפעם א'. ונראה מה"ה שגם בדיני ממונות הדין כן שסיים שם דיש ללמוד מדינים אל לדיני ממונות וכ"כ ר"ן קדושין (סג ע"א) חילוק זה בין קום ועשה לשוא"ת:
(ב) וכל זה בתנאי ס"ל דבפעם א' סגי וקיים תנאו אבל בחיוב שמחייב את עצמו בלי תנאי לזון את חברו דעת רשב"א בתשובה מובא ב"י אה"ע קי"ד דלעולם משמע ובשו"ת רא"ש כלל ו' סי' י"ח י"ט כתב דבממון ספק היא אי לעולם או שעה א' משמע ויד בעל השטר על התחתונה וכ"כ הגמ"ר ב"ב סי' תרע"א בשם ר' נחשון גאון דמש"ה שם (קמז ע"ב) ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום משים דידיר משמע אפי' שעה אחת. ולכאורה קשה הא המ"ד שם היא רבא ורבא הא ס"ל גיטין (עה ע"ב) דסתם לעולם משמע. אך נראה דר' נחשון קאי בשיטת שו"ת רא"ש הנ"ל דרק בגיטין ס"ל לרבא סתם לעולם כיון דלצעורה מכוין אבל בכל דוכתי אפי' שעה אחת די. ושני דעות אלו הובאו בחו"מ סי' ס' ס"ג. ודעת רא"ש לבדה הובאה בחו"מ קס"ג ס"ו ורי"ב ס"א. ונראה דרמ"א ס"ל להלכה כן דסתם שעה א' היא:
(ג) ובנדרים ובשבועות אם אסר עליו דבר בסתם לעולם משמע. עי' נדרים (ד ע"ב) מה נדרים האב מיפר נדרי בתו וכו' אף נזירות וכו' ל"ל הקישא וכו' דילמא גבי נדרים הוא דמיפר משום דלית לי' קצותא אבל גבי נזירות דאית לי' קצותא דסתם נזירות שלשים יום אימא לא קמ"ל וע"כ הכוונה בנדר סתם בלא זמן לעולם משמע דאי במפרש נדרו לעולם מה בין נדרים לנזירות דגם נזירות יכול לקבל על לעולם וכ"כ תוס' ורא"ש שם דבסתם אסור לעולם. כ"כ הג"ה מרדכי שבועות סי' תשפ"ח דמכאן משמע דהנודר סתם ולא קאמר זמן אסור לעולם. וע"ש שהקשה מ"ש מנזירות דסתם נזירות שלשים יום ותירץ דנזירות הוי איסור גברא וסברא היא ששיעבד עצמו רק על הפחות שאפשר משא"כ נדרים דהוא איסור חפצא הלכך לא גמרי' מנזירות עכ"ל והנה לכאורה אין קושיתו מובנת דשאני נזירות דסתמה ל' יום משים דדעתו כנזירות של תורה. גם קשה להבין כוונת תירוצו דמה בכך שנזירות איסור גברא ונדרים איסור חפצא ומה תלי זה אי סתם לעולם משמע. ונ"ל דכוונתו להקשות קו' הר"ן שם שהקשה ניקש נדרים לנזירות ונימא סתם נדרים ל' יום ותי' הר"ן דלשון נדר כולל נדרי הקדש ונדרי איסור וכיון דנדרי הקדש לית להו קצותא שהמקדיש בהמה למזבח קדשה עולמית נדרי איסור נמי דכוותייהו דשפיר דמי לאקושי נדרים להדדי עכ"ל וזה כוונת הגמ"ר בתירוצו דנדרים איסור חפצא ודמי יותר לנדרי הקדש דלית להו קיצותא ואסורים לעולם. ובזה ניחא מה שקשה על הגמ"ר שתי' דמשום דנדרים אי' חפצא לכן סתם לעולם איך יפרנס מ"ש בשבועות (כה ע"א) דגם סתם שבועה לעולם אף דהיא איסור גברא. אך עפ"י דברי לק"מ דכל קושייתו הי' דניקוש נדרים לנזירות גם לענין סתם נדרים ל' יום כמו שמקיש בברייתא שם לכמה דברים וע"ז מחלק משים דהיא איסור חפצא. אבל על שבועה לא ס"ד כלל לאקושי לנזירות ע"כ אע"פ שהיא איסור גברא מ"מ אמרי' דהתם לעולם היא. ועי' מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' מ' שפי' דברי הגמ"ר דנזירות דאתסר נפשי' מן חפצא היינו דאתסר ממילא דרחמנא הוא דאסר עלי' יין ותגלחת וטומאה שהרי הוא לוקה על כל א' בפני עצמו ולא דמי לנדרים ושבועות שאיסור הבא מעצמו הוא כל מה שרצה לאסור עליו וכיון דבדידי' תליא כל שלא נתן קצבה לעולם משמע אבל נזירות דקיצותא עביד ליה רחמנא אפי' אמר הריני נזיר מן החרצנים ה"ז נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו הלכך סברא היא שלא שיעבד עצמו אלא הפחות שאסרה עליו תורה דהיינו ל' יום:
וכן בנדרים (טו ע"א) אלא דאמר קונם עיני בשינה ואי דלא יהיב שעורא מי שבקינן לי' לעבור והא"ר יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר הרי דאי אמר סתמא לא אמרי' דיום א' במשמע וכן שם (כח ע"א) כיון דאמר יאסרו איתסרו עלי' כל פירי עלמא ומשני באומר היום ומקשה אי באומר היום לא מקבל מוכס מיני' ומשני באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם. הרי דאי לא אמר בלבו היום סתם לעולם משמע ואפי' בנתכוון בלבו היום דוקא התם מהני כיון דאונס הוא כמ"ש ר"ן שם אבל היכא דליכא אונס אפי' אמר בלבו היום לא מהני דסתם לעולם הוא. וכן בשבועות (כה ע"א) על שבועה שלא אישן מקשה והא הוי שבועת שוא דשבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו ומשני הכא דלא אמר שלשה והפי' כמ"ש רא"ש שם סי' כ"א דפירש בהדיא שאסר עצמו על פחות מג' ימים הא לא"ה לעולם משמע. וכן שם (כט ע"א) רבא אמר יאסרו כל פירות עולם עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר דהוי שבועת שוא לפי שאי אפשר לו להיות בלא אכילה ואע"פ שאסר עליו כל פירות בסתם ולא הזכיר לעולם כיון שלא קבע זמן ממילא נאסרו עליו לעולם כמ"ש רא"ש שם. ולכאורה י"ל דאין ראיה מכאן דמ"ד זה הוא רבא ורבא לשיטתו בגיטין דסתם לעולם משמע אך מ"מ הא הרא"ש פוסק כן והרא"ש בתשובה הנ"ל דעתו דרק בגיטין דלצעורי מכיון ס"ל לרבא דלעולם משמע ולא בשאר דוכתי ומ"מ אמרי' הכא דלעולם. הרי דבנדרים ושבועות לעולם הוי. וכן קיי"ל יו"ד רי"ט ס"ג ועיי"ש בט"ז וש"ך ומהרי"ט ח"ב חו"מ סי' מ' דה"ה בשבועה וכ"כ רמ"א יו"ד רל"ו ס"ד דנשבע סתם שלא יישן ושלא יאכל הוי כאלו נשבע שלא יעשה לעולם והוי שבועת שוא. ואף דהמחבר כבר כתב בסי' רי"ט דין זה דסתם נדרים לעולם. מוסיף רמ"א בכאן דאפי' בשבועה הדין כן דלא נטעה לחלק בין שבועה לנדר כשטחיית דברי הגמ"ר הנ"ל. או י"ל דרמ"א מחדש בזה דסד"א אף דסתם לעולם משמע מ"מ הכא דאי נימא כוונתו שלא יישן ושלא יאכל לעולם יעבור אבל יחל וא"כ כדי שלא יעבור מסתמא אין כוונתו לעולם. ע"ז משמיענו דאפי' בשבועת שוא כוונתו לעולם דסתם הלשון לעולם משמע וכמ"ש רא"ש שבועות פ"ג סי' כ"א וגמ' מפורשת היא בנדרים (ט"ו ע"א) כמ"ש לעיל. ואף דהמחבר באה"ע פוסק דסתם יום א' וכן בממון פוסק רמ"א דיום א' משמע כמ"ש לעיל מ"מ באי' שבועות ונדרים אין חולק:
ולכאורה י"ל דהא דפסק רמ"א דסתם יום א' היינו משום ספק אי סתם לעולם או יום א' ובספק ממון הממע"ה או יד בעל השטר על התחתונה. משא"כ בנדרים ושבועות דספק איסור לחומרא. וכיוצא בזה כתב תומים סי' ס' סק"ח ונה"מ שם להקשות על מ"ש שו"ת רשב"א מובא ב"י אה"ע קי"ד כל שמקבל עליו חיוב לזון כל זמן שצריך משמע ומביא ראיה מנדרים (כח ע"א) כיון דאמר יאסרו כל פירות העולם עלי איתסרו עליו ומשני דאמר בלבו היום אלמא דסתם לעולם משמע ותמהו על ראייתו הא י"ל שאני נדר דספקו לחומרא ומשא"כ בחיוב ממון דמס' אין מוציאים ממנו. ועי' תומים וחתם סופר חו"מ סי' ט' דרשב"א מיירי בנדר לעני דהוי ג"כ ספק איסור נדר וכיוצא בזה כתב שער המלך פי"א ממכירה הט"ז שחילק ג"כ בין ממין לאיסור אבל בתי' זה לא יתורצו מאמרי הגמ' הנ"ל דאי נימא דספק הוא אי סתם לעולם קשה למה בנדרים (טו ע"א) אמרי' ואי דלא יהיב שעורא מי שבקינן לי' הא היה לנו להעמידו על חזקת כשרות דמסתמא אין דעתו לעולם כדי שלא יעבור על שבועת שוא אע"כ מוכח דמשמעות הלשין כך הוא על לעולם מצד ודאי וע"כ ל"ק קו' תומים הנ"ל על רשב"א דשפיר מייתי רשב"א ראיה מנדרים דסתמא לעולם הוא מצד ודאי:
ועל כן נראה לתרץ דמש"ה בנדרים ושבועות סתם לעולם משמע עפמ"ש ה"ה רפ"ז מאישות ור"ן קדושין (סג ע"א) לחלק בין תנאי בקום ועשה לשוא"ת. דתנאי שהיא בקום ועשה כוונתו רק שיקיימנו בפ"א ותנאי בשוא"ת כוונתו לעולם. ומש"ה בנדרים ושבועות דהם בשוא"ת כוונתו לעולם. ובזה ניחא מתני' הכותב כתובות (פג ע"א) כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהם ה"ז אינו אוכל פירי בחייה ואפי' לא כתב לעולם ולא מצי למימר דדעתו היה רק על פירות שנה זו ולא על השנים הבאות וע"כ דסתם לעולם משמע. וקשה למה לא מקשה מכאן על ר' אשי דס"ל סתם כמפרש יום א' למה אמרי' דלעולם אינו אוכל הפירות ובשלמא לדעת הרשב"א הנ"ל דמחלוקת ר' אשי ורבא הוא רק בתנאי אבל בחיוב כ"ע ס"ל דסתם לעולם ניחא אבל לשי' הרא"ש דאינו מחלק בין תנאי לחיוב קשה. ועיי"ש בגמ' אי כתב לה עד עולם ולא כתב פירי פירות הו"א לעולם אפירות קאי וכ' תוס' ד"ה הו"א דאף דבלא כתב עד עולם גם כן כוונתו לעולם אך להכי כתב עד עילם על פירות שאחר מיתה. ומ"ש רש"י שם דלא אוכל הפירות לא בשנה זו ולא בשנים הבאות אי אפשר לומר דכוונתו דאי לאו דכתב עד עולם היה יכול לאכול הפירות בשנים הבאות דהא במתני' לא כתב עד עול לרבנן ומ"מ אינו אוכל פירות כל ימי חיי' אלא ודאי כמ"ש ר"ן שם ותלמידו הריב"ש מובא באס"ז דאע"ג דסתמא לעולם הוא מ"מ אין ראיה דלעולם קאי אפירי פירות די"ל דקאי אפירות לחוד ואורחא דאנשי לפרושי בהדיא:
אלא ע"כ דמש"ה לכ"ע סתם לעולם התם בפירות משום דסילק א"ע מהפירות שלא יאכלם ושב ואל תעשה היא ובשוא"ת כ"ע ס"ל דסתם הוא לעולם וכמ"ש לעיל. ושוב ראיתי בתשו' הרא"ש כלל ו' סי' י"ט דהשואל הביא ראיה מר"פ הכותב דסתם משמע לעולם וכן מכתובות (פו ע"ב) נדר ושבועה אין לי עליך דאמרי' ג"כ דפטרה לעולם וכתב דיש לחלק. והרא"ש השיב דרק בגט לצעירה משמע לעולם אבל בממון י"ל דסתם יום א' הוא וקשה לדידי' ממשניות אלו שהביא השואל דלעולם משמע אפי' בממון אע"כ משום דשוא"ת הוא:
וראיתי בשו"ת בית יעקב סי' ו' שהביא מתשו' מהר"א ששון שהוכיח מרש"י כתובות (פג ע"ב) ד"ה לעולם הנ"ל שאם כתב בשטר עד עולם אין משמעותו רק שתי שנים והמחבר דחה דבריו דודאי כוונת רש"י דעד עולם לעולם משמע. אך הקשה למ"ד סתם יום אחד הו"ל לגמ' שם לעשות צריכותא דאי כתב פירי פירותיהן הו"א רק שנה אחת במשמע כיון דאמר סתם מש"ה כתב עד עולם לאסור כל ימי חייו והעלה דסוגיא דכתובות היא אליבא דרבא דס"ל סתם לעולם. ודבריו תמוהים דהא מפורש במתני' דסתם לעולם ואיך יחלוק ר' אשי אמתני' אע"כ כחילוק הנ"ל. ואע"פ שקהלת יעקב ח"ג אות ת"ק כתב דאין לומר דהרא"ש מחלק בין קום ועשה לשוא"ת דהא עובדא דשו"ת רא"ש הי' במי שפטרוהו הקהל ממס דכ' דיכולים לטעון שלא פטרוהו אלא ממס של שנה ראשונה והא פיטור המס הוא שוא"ת ואפ"ה כתב דסתם לאו לעולם משמע מ"מ יש לדחות כמ"ש בישועות ישראל סי' ס' סק"ח דשא"ה דהקהל יצטרכו לפרוע בשבילו חלקו וזה שהקהל ישלמו בשבילו קו"ע הוא:
אך לדעת רמב"ם פ"ח מגירושין ה"י שכתב ה"ז גיטך ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי אינו גט שאין זה כריתות. ומשמע דאלו לא פירש כל ימי חייכי הכוונה רק יום אחד אפי' בתנאי שלא תשתי יין דשוא"ת הוא. והא דכ' בהי"ב שלא תנשאי לפלוני אינו גט משום דלעולם משמע ומש"ה אינו כריתות י"ל כמ"ש שער המלך שם הי"א דאף שבתנאי אחר כע"מ שלא תשתי יין דכל יום ויום יכולה לשתות מש"ה סתם יום אחד משמע דלצעורה מכוון והא ציערה משא"כ בע"מ שלא תנשאי לפלוני דלא שייכא כלל דאטו בכל יום ויום יכולה להנשא לאותו פלוני כי היכא דנימא כי אמר ע"מ שלא תנשאי יום א' קאמר דנשואים לא שייכי
וי"ל דרמב"ם ס"ל כשו"ת הרשב"א הנ"ל דסתם בכל דוכתי לעולם הוא אף בחיוב בקום ועשה ומביא ראי' מנדרים (כח ע"א) בנדר אף דהתם שוא"ת הוא ואינו מחלק בין קו"ע לשוא"ת (רק בתנאי כנ"ל ולא בחיוב) ובגט דלצעורה מכוון סתם יום א' כמ"ש בחי' רשב"א גיטין הנ"ל:
ועי' בשו"ת רשב"א מובא ש"ע או"ח ס"ס נ"ג בחזן ששכרוהו סתם דאין יכולים לסלקו ומביא ראי' מגיטין (ס ע"ב) דמערבין בבית ישן משום חשדא. והנה אי נימא דזה עיקר יסודו קשה למה צריך לזה הא הרשב"א ס"ל בכל חיוב סתם הוא לעולם. ונראה לי משום דהחזן יכול לחזור בו תמיד כפועל ומש"ה י"ל דגם הקהל אף ששכרוהו סתם לא נתכוונו לעולם. או י"ל כמ"ש רמ"א חו"מ של"ג ס"ג דאסור להשכיר עצמו על שלש שנים דכ' כי עבדי הם ומש"ה לא אמרי' דסתם לעולם משמע. ויותר נראה דכתב רשב"א ב' טעמים. חדא משום דסתם לעולם משמע ועוד משום חשד ועיי"ש שכתב ויש ראיות לדבר וי"ל דכוונתו לזה דסתם בימים אלא בפעם בפעם ולכן לעולם משמע:
לעולם הוא: