חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
אות י. סוגיא כז - יש בילה
(א) הנה הרמב"ם ז"ל לא הביא מפורש מימרא דשמואל ר"ה יג ע"ב) דאין בילה אלא ביין ושמן. וברור דהרמב"ם ס"ל דביבש אין בילה וכמ"ש כ"מ פ"ו ממעשר ה"ז ואפי' בלח נ"ל דאין בירור וקרוב יותר דדעתו דאין סומכים אבילה כלל. ואציין בזה כל הדינים שבחיבורו השייכים לכאן:
(א) פ"ז מבכורים הי"א שאור טבל בעיסת חולין דמפריש מיניה וביה כ' רמב"ם משום דטבל אוסר בכל שהו והוי כולו טבל. והוא הטעם שכ' ר"ש ורע"ב פ"ג דחלה ה"ח ורא"ש ה' חלה סי' ט'. והנה כאן מיירי בלח שאור בעיסה ורק אי' דרבנן היא דהא מדאורייתא בטל ברוב ומ"מ הוצרך לטעם דאוסר בכ"ש ולא מטעם יש בילה מוכח דס"ל אין בילה אפי' בלח ואפי' באי' דרבנן:
(ב) פ"ב מתרומות הי"ג ופ"ח ממעשר הב"ג פוסק רמב"ם כמ"ש בחלה פ"ג מ"ט זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי נקוף מפריש מיני' וביה לפי חשבון והנה הר"ש מקשה הא אין בילה ביבש ותי' דמיירי שדורך הענבים וכותש הזיתים ועושה מהענבים יין ומהזיתים שמן ונעשה לח ואח"כ מפריש וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס בערלין עמוד קכ"ד. אבל הרמב"ם דלא הביא פי' זה קשה למה מהני בילה. ועי' מהרי"ט ח"א סי' י"ח דמביא ראיה מכאן דרמב"ם ס"ל יש בילה ביבש וצ"ע דלמה הראב"ד שהביא פ"א דמעשר שני ה"ח הא דשמואל דאין בילה ביבש שתיק לרמב"ם בדין זה. וע"כ נראה לי דהטעם שכ' בפ"ז דבכורים הי"א משום דטבל אוסר בכל שהוא ונעשה כולו טבל שייך גם בדין זה דשני דינים אלו הם ב' משניות שנשנו ביחד פ"ג דחלה מ"ח ומ"ט וטעמם א' כמו שמפורש אח"כ במשנה י' למה אמרו הטבל בכל שהוא מין במינו. והא דטבל אוסר בכל שהוא אפי' ביבש הוא. וצ"ע לפ"ז למה הוצרכו הר"ש ומהר"ם מר"ב לאוקמי כסדורכן ונעשו לח הא גם ביבש ניחא:
(ג) פי"ד ממעשר ה"ה וה"ו בלוקח פת מן הנחתום לא יעשר מן החמה על הצוננת שי"ל חיטים של אמש היו משל א' ושל היום משל אחר וכן בלוקח מן המנפול מעשר מכל דפוס שהמנפול לוקח משני נחתומים. שם פשיטא דלא שייך לומר בילה כמ"ש במתני' פ"ה דדמאי. דבלחמים ודאי שאין נבלל יפה ויכול להיות שהרבה לחם של חיוב מונח למטה ומעט לחם פטור מונח למעלה. ולכן אף דבמע"ש פ"ב מ"ה איתא דהנבללים לפי חשבון מ"מ הכא לכ"ע אין בילה וכמו שמחלק בירושלמי פ"ד דב"ק ה"א בין דברים גסים לדקים דבגסים אין נבללים:
(ד) שם ה"ח בלוקח מן העני בתמרים וגרוגרות בולל ונוטל. עי' דמאי פ"ה מ"ה הלוקח מן העני וכו' פרוסות פת או פלחי דבילה מעשר מכל א' ואחד. ובתמרים וגרוגרות בולל ונוטל. א"ר יהודה אימתי בזמן שמתנה מרובה אבל בזמן שמתנה מועטת מעשר מכל אחד ואחד. וידוע שמשנה חמורה היא זו. ונראה לי פירושה כך. בפרוסות פת ופלחי דבילה שמסתמא נותנים לעני פרוסות וחתיכות גדולות ולכן לכ"ע אין בילה דאין בילה בדברים גסים ולכן מעשר מכל אחד ואחד. ובתמרים וגרוגרות יש בילה מפני שהם קטנים ונבללים יפה וה"מ במתנה מרובה שיש להעני מתנות רבות אז סמכי' אבילה משום דהיא הפסד מרובה להפריש מכל אחד ואחד משא"כ במתנה מועטת שאין להעני הרבה כיון שאין לו הפסד כל כך אם יפריש מכאו"א לא המכי' אבילה. וכל זה רק בדמאי שהקילו בה כמ"ש בירושלמי שם. יעיי"ש ברמב"ם ה"ט דאם שחק את הפת ועשאה פרורים מהני בילה היינו מפני שנעשה אח"כ לח וכ"ז רק בדמאי אבל בשאר איסורי דרבנן אין סומכים אבילה:
(ה) פ"א דמע"ש ה"ח פול המצרי אע"פ שמקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו לאחריו צובר גורנו לתוכו ותורה ומעשר מן הכל כאחד שהכל הולך אחר גמר פרי ועיי"ש בראב"ד שהקשה למה צריך לצבור גורנו כיון דקיי"ל כשמואל דהכל הולך אחר גמר פרי ומה מהני מה שצובר דהא אין בילה. ופשיטא דגם רמב"ם ס"ל כן דאין בילה דהא כ' בפירוש הטעם משום דהולך אחר גמר פרי ועיי"ש בכ"מ מה שתירץ קו' ראב"ד:
(ו) פ"ו ממע"ש ה"א מביא מתני' מעשר שני פ"ב משנה ה' מעות חולין ומעשר שני שנתפזרו אם בלל וחפן לפי חשבון זה הכלל הנבללים לפי חשבון. וקשה למה לפי חשבון הא אין בילה ביבש. וראיתי בספר באר יצחק או"ח סי' י"ב מקשה קושיא זו אראב"ד שכתב מפורש פ"א דמע"ש ה"ח דאין בילה ביבש ומתרץ דראב"ד ס"ל דמתניתין מיירי כמ"ש רמב"ם בפי' המשנה שם שהיה מעות מע"ש ק' ושל חולין ר' ורבו מעות חולין על מעות מע"ש. ומדאורייתא חד בתרי בטל והא דמטבע חשוב ולא בטל הוי מדרבנן ובדרבנן אמרי' יש בילה אפי' ביבש. והרמב"ם בחיבורו כאן דמפרש שהיה מעות מע"ש ר' וחולין מאה ורבו מע"ש על חולין ומ"מ סומכים על בילה. משים דאזיל לשיטתו דאפי' בדאורייתא סומכים אבילה אפי' ביבש:
והנה במחכ"ת לא הועיל בזה. כי מ"ש ראב"ד בפ"א דמע"ש ה"ח דאין בילה הוא בפול המצרי. ושי' ראב"ד פ"א דמעשרות ה"ח דאין חיוב תרומות ומעשרות דאורייתא אלא בתירוש ויצהר בלבד ומ"מ כ' בפול דאין בילה לענין תרומות ומעשרות הרי דאפי' בדרבנן ס"ל לראב"ד דאין בילה ביבש וא"כ מה בכך דהכא רבו חולין על מע"ש והוי רק איסור דרבנן. וגם בעיקר הנחה שלו דאי מעות חולין מרובה עדיף משום דבטל מעשר שני ברוב לענ"ד נראה בהפוך דמ"ש רמב"ם כאן דמעות מע"ש רבו על חולין קיל יותר. כי ודאי אין לומר דמאן דס"ל אין בילה דעתו לא יהיה מאתים מעשר שני ומאה חולין ונתפזרו ונמצא מעות מאתים ושבעים שנימא שלא נאבד ממעות מע"ש כלים וכל המאתים הם של מע"ש. דזה ודאי הוא מקרה דלא שכיח ועי' מקור חיים תס"ז סק"ג שכתב כן דאף דבדבר יבש אין בילה מ"מ לא שייך לומר שהכל נפל מאחד מהן וכמ"ש הרא"ש ותוי"ט תרומות פ"ה מ"ו דכל סאה שהגביה אי אפשר שלא יעלה עמו מן ההיתר ג"כ אע"כ דס"ל דיש ספק בדבר אי נבלל או לא. ובספק אומרים מחצה מעשר ומחצה חולין כמ"ש ירושלמי פ"ד דב"ק ה"א בהבית והעליה של שנים שנפלו ששניהם חולקים באבנים כיון דלית ידע אי מהדין נסב או מהדין נסב יחלוקו אף שחלק א' מרובה מחבירו והיינו למ"ד אין בילה וה"נ אי נשארו מאתים ושבעים יהיו קל"ה למע"ש ועתה אי אמרי' יש בילה וחושבים לפי חשבון אמרי' שק"ס שייכים למע"ש. נמצא דאי יש בילה היא להחמיר כאן ומש"ה ניחא דהנבללים לפי חשבון דהא להחמיר אמרי' יש בילה:
ועוד נראה עפמ"ש תה"ד שי"ד מובא חו"מ רצ"ב ס"י בהג"ה דאם שנים הפקידו אצל אחד ונאבדו המעות אזלי' בתר רובא וכל דפריש מרובא פריש וה"נ כיון דמעות מעשר שני היה מרובה אם כן אי אמרי' כל דפריש מרובא נאבדו מעות מע"ש, ומש"ה אף דקיי"ל אין בילה מ"מ הכא כיון דמסייע לנו כל דפריש מרובא. אמרי' דנבללים לפי חשבון ולא נשאר כל מעות המע"ש ומש"ה הרמב"ם בחבירו דמפרש דמיירי במעות מעשר שני מרובה פוסק כמתני' דלפי חשבון. וכ"כ ש"ך יו"ד שכ"ד סקי"ח דהיכא דהרוב מסייע אמרי' יש בילה. ובזה ניחא מ"ש רמב"ם פי"ג מתרומות הג"ד שאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון והקשה מק"ח תמ"ז סקי"ח הא אין בילה ביבש. אך ניחא כיון דשם שייך כל דפריש מרובא ומש"ה מצטרף לומר יש בילה:
(ז) פ"ט מפרה ה"ח מים מקודשים שנתערבו בהם מים אחרים כל שהוא פסילים. ועיי"ש בכ"מ שכתב די"ל יש בילה בלח ומ"מ פסולים דהזאה צריכה שיעור במנא היינו באזוב אע"פ דאגבא דגברא לא בעי שיעור. וי"ל עוד דבזבחים (פ ע"א) בצלוחית שנפלו לתוכה מים כל שהוא ר"א אומר יזה שתי הזאות ומקשה על ר"א אפי' קסבר יש בילה והזאה צריכה שיעור ואפי' מצטרפים להזאות מי יימר דמלא ליה שיעורא דשמא רוב שניהם מן השאובים הן ואין בשניהם כדי הזאה כשרה ויש לתמוה הרי בר"ה (יג ע"ב) אמרינן דר"ש שזורי ס"ל בפול המצרי שמקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו אחר ר"ה דצובר גרנו לתוכו ונמצא תורם ומעשר מן החדש שבו על החדש ומן הישן שבו על הישן משום דיש בילה ונבלל לפי חשבון שוה בשוה א"כ ה"ה הכא בצלוחית שנפל לתוכו מים שאובים מסתם אי יש בילה נבלל לפי חשבון שוה בשוה ואם נותן ב' הזאות ודאי דיש הזאה אחת כשרה ממי חטאת ומה קאמר מי יימר דמלא ליה שיעורא. ונ"ל ליישב כמ"ש תוס' שם (עט ע"ב) ד"ה תנן שהקשו למה לא בטל מים שאובים ברוב דהא הוי מין במינו ותי' משום חומרא דמי חטאת לא בטל ה"נ משום חומרא דמי חטאת אף דבעלמא אי יש בילה אמרי' דנבלל שוה בשוה מ"מ הכא חוששים שמא לא נבלל לפי חשבון וי"ל דזה טעמו של רמב"ם דהכא במי חטאת אין בילה אפי' בלח. (ועי' תפארת ישראל פרה פ"ה מ"ג קרוי' שהטבילוה במים שאין ראוים לקדש מקדשים בה ופי' דלא חיישי' לפליטת בליעתה משום דבטל במעוטו. ולהלן מ"ש במתני' בין כך ובין כך לא יאסוף לתוכה מים מקודשים פי' דמש"ה אינם בטלים במיעוטם משום דמין בשאינו מינו הוא ודבריו תמוהים כי מ"ש שבטלים הוא נגד פרה פ"ט מ"א בצלוחית שאין ביטול במי חטאת ומ"ש דהוי מין בשאינו מינו הוא נגד דברי התוס' הנ"ל דמין במינו הוא:
וראיתי בס' באר יצחק או"ח סי' י"ב דתירץ קושיא זו למה חוששים במי חטאת שלא נבלל שוה בשוה עפמ"ש תב"ש סי' כ"ח אות כ"ד להוכיח מנזיר (סד ע"א) דאפר פרה שהוא עם מים אינם מתערבים יפה עם שאר מים ועי' שם ברש"י דמי חטאת עבים הם. ולכן הכא בהזאה לא נבלל ע"פ חשבון דגרע משאר לח בלח לפי דמי חטאת עם שאר מים לא נבללו יפה ואע"פ דמקשה בזבחים מן דם הניתן למעלה שנתערב עם דם הניתן למטה ולא מחלק דשאני מי חטאת שאינו נבלל יפה משא"כ דם בדם. י"ל כמ"ש תב"ש דגם דם בדם אינו נבלל יפה כמ"ש שבת (עז ע"א) דם סמוך וכיון דתרווייהו סמיכי אינם מתערבים ונבללים יפה. וקשה לי על דבריו דא"כ איך יליף ר' יהודה דמין במינו לא בטל מדם הפר ודם השעיר הא י"ל שאני דם בדם דסמיכי ואינם מתערבים היטב וכל אחד עומד בפני עצמו מש"ה לא בטל חד לגבי חבריה משא"כ שאר לח בלח דמתערבים יפה שפיר בטלים. ותו קשה בסוטה (טז ע"ב) דקאמרו רבנן בצפור מצורע צריך שיטבלנו בדם ובמים וקשה דלמא לא יתערבו יפה הדם דסמיך עם מים דקלישי ולא יטבלנו אלא בדם לבדו או במים לבדם. ותו קשה דאיתא בפרה פ"ה מ"ח ומ"ט שתי שקתות שבאבן היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד וכו' וקדש את אחת מהן המים שבשניה מקודשים אף שאין שם מי אפר כלל וכן עוד שם פ"ו מ"ג המקדש בשוקת והטפי בתוכה אע"פ שאין אפר כלל בהטפי מקודש ע"י חבור עם השוקת ומ"מ סתמא קתני בזבחים דאם נפל לתוכו מים כל שהוא פסולים וע"ז מקשה מי יימר דמלי שעורא אף די"ל דהתם מיירי שאין שם אפר כלל:
ומה שנסתייע מדברי תב"ש. הנה התב"ש כתב רק דמעצמו אינו מתערב יפה אבל היכא דמערב ליה בידים נבלל היטב וע"ז מביא ראיה ממכות (ד ע"א) חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול חיישי' לג' לוגין שלא יהיו במקום אחד ודוקא ים הגדול דקאי וקיימא אבל שאר נהרות לא דמתערבים מעצמם היטב וכן מיומא (נח ע"א) דקאמר דמערב דם הפר והשעיר יפה יפה וא"כ הכא במי חטאת הדרא קושיא שיוכל לערבבם יפה ויובללו לפי חשבון. ובאמת שאין ראיה מנזיר (סד ע"א) דהתם מיירי שהיה אפר הרבה והמים נעשו עבים ע"י כן אבל אין סברא לומר דבמעט אפר שזורק על מי חטאת נעשו המים עבים ויצאו מתורת מים:
ובמל"מ פי"ד ממעשר ה"ח מקשה על ה"ט גרוגרות ועשאם דבלה מעשר מאחד על הכל מה נפ"מ בזה שעשאם דבלה דהא גם בגרוגרות כמו שהיו מתחלה יכול לעשר מאחד על הכל ע"י בלילה. וצ"ע דברי קדשי דהנפ"מ היא שבתחלה שהיה יבש רק במתנה מרובה בולל ועתה שעשאן לח אף במתנה מועטת סמכינן אבילה. ועיי"ש עוד שמקשה לפי' ר"ש דמש"ה מפליג ר' יהודה בין מתנה מרובה למועטת. דבמתנה מרובה היינו שהיו המתנות שוות ובמועטת שאחד נתן מתנה מרובה ואחד נתן מועט לא מהני בילה דדלמא כל חד לא מתרמי דידיה וחיישי' שמא מפריש מן הרוב על המיעוט. ותמה ע"ז דכיון דקיי"ל יש בילה אף אם תהיה מתנה אחת מרובה ואחת מועטת כשבילל הכל ימפריש מפריש מהרוב רוב ומהמיעוט מיעוט כי היכי דסמכי' במתנות שוות. ולי קשה להפוך דאפי' במתנה מרובה נמי אינם שוות דשמא של ג' אנשים היי של חיוב ושל ב' היה של פטור וסוף סוף אינם שוות בחיובם. ולפי מה שפרשתי למעלה ניחא. ועיי"ש עוד דמפרש בירושלמי פ"ה דדמאי ה"ה דמייתי חזקיה אמר אין בלילה אלא ליין ושמן ור' יוחנן אמר עד כזיתים הנבללים דמקשה על ר' יוחנן ממתני' דגם בתמרים דגדולים מזיתים אמרי' בילה ותמוה דהא ממתני' הקו' יותר גדולה על חזקיה דלית ליה כלל בילה אלא בלח ותי' דחזקיה ור' יוחנן פליגי בפי' בולל דמתני'. חזקיה ס"ל בולל היינו דורס והוי לח כיין ושמן ור' יוחנן דקאמר עד כזיתים וע"כ ס"ל דאף שאינם נעשים גוף א' מהני ע"כ הקשו עליו ממתניתין ותי' דפתר לה עד כזיתים היינו שהתמרים היו קטנים כזיתים עכ"ד והנה דבריו מאירים ושמחים. אך צ"ע דבירושלמי מע"ש פ"ב ה"ג במעות מעשר שני וחולין שנתפזרו דהנבללים לפי חשבון ומביא ג"כ פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן ומקשה ג"כ רק אר' יוחנן ומתרץ ג"כ תי' זה דפתר לה עד כזיתים והתם לא שייך כלל פי' המל"מ דהא המעות הם תמיד יבש:
ומהרי"ט ח"א סי' י"ט כתב דרש"י ותו' גיטין (מז ע"ב) ד"ה טבל ס"ל דאין בילה ביבש. בישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות אמר רבי טבל וחולין מעורבים זה בזה וכתב רש"י אין לך כל חטה וחטה שאין חציה טבל וחציה חולין ולכן כי מעשר מיניה וביה מעשר שלם נמצא מעשר מן החיוב על החיוב ומן הפטור על הפטור וכ"כ תוס'. משמע דרק משום דכל חטה מקצתה טבל ומקצתה חולין יכול לעשר מיניה וביה אבל אי לא"ה אין סומכים לומר יש בילה עכ"ד ואין מכאן ראיה ודברי תורה עשירים במקום אחר ויגיד עליו רעו ברש"י חולין (קלה ע"ב) ד"ה טבל שכ' דיכול להפריש מיניה וביה משום דיש בילה אלא אפי' למ"ד אין בילה מ"מ הכא מודה מטעם הנ"ל דכל חטה יש לגוי ולישראל חלק בה:
(ב) ודעת הרא"ש בה' חלה סי' ו' בשותפות נכרי דיכול להפריש מיניה וביה דיש בילה בדבר לח ועיסה היא לחה וחלה אין לה שיעור מה"ת. והיינו דבאי' דרבנן יש בילה והכא אפי' נימא דאין בילה מ"מ א"א שיהי' הכל משל נכרי והוי רק איסור דרבנן וכן פסק ביו"ד סי' ש"ל ס"ג וקשה מרא"ש אדידי' סי' ט' שם שכתב טעם על שאור חיוב שנתערב עם עיסת פטור שמוציא חלה ממנה משום דטבל אוסר בכ"ש במינו וכולה נעשית טבולה לחלה ומשמע דלולא טעם זה לא מהני דאין בילה. ועי' ש"ך יו"ד שכ"ד סקי"ח דמתרץ דהרא"ש וש"ע ס"ל יש בילה ומ"מ אם הרוב מתנגד לבילה לא אמרי' בילה ומש"ה בסי' ס' שעיסה הפטורה מרובה על שאור החיוב יש חשש שמא נוטל רק מן הרוב ולכן צריך לומר טעם משים טבל במשהו ועפי"ז ניחא מ"ש ב"י סי' ש"ל בשם מ"כ בעיסת נכרי שנתערבה בעיסת ישראל דאין בילה וקשה איך מזכה שטרא לבי תרי דהא פסק בש"ע שם ס"ג באותה עובדא בשותפות ישראל ועכו"ם דאם יש בחלק ישראל כשיעור חייבת ויפריש מיני' ובי' דיש בילה ולהנ"ל ניחא דהמ"כ מיירי שהי' רוב עיסת נכרי עיי"ש מש"ה לא אמרי' בילה ומ"מ המ"כ והרא"ש פליגי דהרא"ש בסי' הנ"ל כתב דעיסה לא והוי כיין ושמן והמ"כ כתב דבעיסה אין בילה רק ביין ושמן דוקא ובעל המ"כ הוא מהר"ם מרוטנבורג כמ"ש בהג"ה מיי' סוף ספר זרעים והיא בשו"ת מהר"ם דפוס פראג סי' תכ"ג. ומהר"ם ס"ל דאפי' בעיסת חיוב מרובה ומסייע רוב מ"מ אין בילה כמ"ש בשי"ת מהר"ם דפוס בערלין סי' נ"ט עמוד קכ"ב:
ועיי"ש בשו"ת מהר"ם דדוקא נקט בחלה פ"ג מ"ח הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה וכו' דלטעמא עביד ולא בטל ומתפשט לכל מקום אז שרי להפריש מיני' ובי' אבל בעיסה לא אמרי' בילה והיא להפוך מדעת תה"ד סי' ק"ץ דרק עיסה בעיסה יש בילה ולא בשאור:
וביו"ד של"א ספ"א במתמד אם מצא יתר על מדתו מוציא עליו ממקום אחר לפי חשבון וכ' ט"ז וש"ך שם ולא מיני' ובי' שמא יפריש מים ולא יין והנה הדבר יפלא דודאי מיני' ובי' עדיף דיש בילה בלח כמ"ש ר"ש ורע"ב פ"ה דמעשרות מ"ו אלא הכוונה בט"ז וש"ך כמ"ש ביד שאול דאלו מפריש לפי כולה ודאי מיני' ובי' עדיף ומזה מיירי הר"ש ורע"ב אבל כשמפריש לפי חשבון אסור מיני' ובי' שמא יפריש רק מים וא"כ נלמד דדעת ש"ע דבלח אפי' מין בשאינו מינו כיין ומים יש בילה (דלא כמ"ש בבאר יצחק או"ח ס"ס י"ב דבשני מינים לכ"ע אין בילה). ועי' שבילי דוד שם דמפרש בט"ז וש"ך כפשוטו דאין בילה בלח ולא מהני להפריש מיני' ובי' אפי' אם מפריש לפי כולה והא דכ' בסי' שכ"ד סי"א בנתערב שאור טבל בעיסת פטור דמפריש מיני' ובי' היינו משום דנעשה כולו טבל משא"כ הכא דבמים ל"ש טבל גמור דמין בשאינו מינו הוא ועוד דמים אין נכנסים בסוג טבל כלל עכ"ד ואי אפשר לומר כן דהט"ז והש"ך חולקים על הר"ש והרע"ב שכתבו דיכול להפריש מיני' ובי' ולא יזכירו דבריהם כלל:
ומה שכתב ש"ך של"א סקכ"ח בזיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף דא"י להפריש בערוב מיני' ובי' א"א לומר דהטעם משום דאין בילה דהא מפורש בש"ע דאם א"י להפריש ממקום אחר מפריש מיני' ובי' אלא הכוונה כיון דיש לו עצה להפריש ממקום אחר אין סומכים אבילה דהוי כדבר שיש לו מתירים כמ"ש מהר"ם דפוס בערלין סי' נ"ט וכ"כ ריטב"א ר"ה (יג ע"ב) בשם ראב"ד דאף אי יש בילה מ"מ היכא שיש תקנה ליזול בתר השרשה אין סומכים אבילה דשמא לא יבלול יפה:
(ג) בתה"ד סי' שי"ד מובא חו"מ רצ"ב ס"י בהג"ה בנאבד מעות מעורבים של כמה אנשים אז היכא שהמעות אינו מטבע מסוים. ואלו הי' בעין הי' יכול להחליפו במטבע אחר לא שייך לדון בזה על בילה כלל ואפי' למ"ד אין בילה מ"מ חולקים לפי חשבון דכל הטעם דאין בילה משום שמא לא נבלל יפה ושקיל מהאי כמו מהאי אבל כיון שאין המעות מבוררים ומסוימים י"ל על כל מטבע שהי' של ראובן כמו של שמעון וכן מטעם זה לא שייך לומר כל דפריש מרובא דאין הרוב מבורר ומסוים. וכן אין אומרים בזה הממע"ה ואפי' הי' מעורב גם מעות הנפקד בעצמו ג"כ מפסיד. וזה נלמד מתוס' גיטין (סו ע"א) ד"ה כדי ורא"ש שם גבי מחמרא לייפות את כחו דכיון דהחמרא לא הי' מבורר מעולם חלקו של ר' אבינא לא שייך לומר דשלו הכל נפסד אלא לפי חשבון. אך אם הי' לכ"א מין מטבע מיוחד ומבורר אז הנפקד אינו מפסיד כלום אף שרוב מטבעות היו שלו דאין הולכים בממון אחר הרוב. ואם הספק בין המפקידים לבד אמרי' כל דפריש מרובא פריש ואם הגנב הי' ישראל הוי קבוע וכמחצה על מחצה:
והנה התה"ד לא הזכיר בכל דבריו מענין בילה כלל ולכאורה אי יש בילה ביבש הדין נותן שיהי' לפי חשבון. ובפרט קשה מאד דלא הביא ירושלמי ב"ק פ"ד ה"א שלשה שהטילו לכיס ונגנבו כך הם חולקים (לפי ערך) ומקשה והתני באבנים (בהבית והעלי' של שנים שנפלו) שמחצה לזה ומחצה לזה אר"ש סלעים גסות הן ולא ידע אי מן הדין נסיב מספק חולקים אבל אבנים (קאי על המעות) דקות הן ואפשר לבלול וא"כ מפורש בירושלמי כנגדו דרק באבנים דגסות הן ואינם נבללים לכן חולקים אבל במעות דקים יש בילה וחולקים לפי ערך. ואף שביבש אין בילה צ"ל דכ"ז באיסור דהולכים לחומרא אבל שם בממון שאין אחד מוחזק וזכות שניהם שוה אמרי' יש בילה אפי' ביבש. והא דבאמת למה לא אמר בירושלמי כל דפריש מרובא פריש כמ"ש תה"ד י"ל כמ"ש ציון ירושלים דה"מ אמרי' כל דפריש מרובא היכא שאנו דנים על מה שפי' אבל הכא כיון דדנים רק על הנשאר ולא על הגנבה אין מועיל לנו ס' כל דפריש וזה הפי' בירושלמי שם דמש"ה ל"א כל דפריש דאין קיימים בגנבה אלא במאי דאשתייר ואח"כ דחה תי' זה דסוף סוף עיקר התחלת הספק נובע מן הגנבה ועי' נה"מ רצ"ב סקט"ז שכ' בהחלט כן דלא אמרי' כל דפריש רק כשדנים על זה שפירש אבל כשדנים על הנשאר אין מועיל ס' כל דפריש מרובא והנה בירו' מוכח שאח"כ דחה ס' זו וכן עי' שו"ת רעק"א רכ"א אות ט' שהקשה בנו הגאון ר' שלמה איגר ז"ל ביבמות (פב ע"ב) בנתן סאה ונטל סאה דכתב רש"י דנשתייר רובו היינו עד י"ט סאה יכול לעשות כן ותמה הרי כשנטל נטל מהתערובות לפי חשבון א"כ כל פעם שנותן לתוכו משקה פוחת בנטילת המים ויכול לעשות כן שלשים פעמים ויותר ועדיין ישאר רוב מים ותי' כיון דרוב מים אין לסמוך ע"ז שנוטל לפי חשבון דאדרבה אמרי' כל דפריש מרובא ונטל כולו מים הרי אף דדנים על הנשאר מ"מ מסייע כל דפריש מרובא:
ותריץ בירושלמי דלקתה מדת הדין והיינו דהיכא די"ל יש בילה אין אומרים כל דפריש מרובא פריש וראי' ממע"ש פ"ב מ"ה הנבללים לפי חשבון דאמרי' יש בילה אף דמע"ש הוי דשיל"מ ומוכח דבילה עדיף מרובא דרוב הא לא מהני בדשיל"מ ובילה מהני ומש"ה היכא דיש בילה דוחה ועדיף מכל דפריש מרובא ויש לדחות פי' זה עפמ"ש רמב"ם פ"ו ממע"ש ה"א דשם מיירי שהי' המעשר מרובה ואז מסייע כל דפריש מרובא פריש לס' יש בילה והנבללים לפי חשבון כי מסתמא הנשאר הוא של חולין והא דאמרי' יש בילה הוי לחומרא:
וצריך לדחוק וליישב לדעת תה"ד בפי' הירושלמי דמיירי במעות שאינם מסוימים ומש"ה הוי ההפסד לפי ערך וזה הפי' מ"ש בירושלמי במעות דקין ונבללים היינו שאינם מבוררים של מי הם משא"כ באבנים גסות ומיוחדות לכל אחד וא' ומש"ה חולקים ולכן לא שייך שם כל דפריש מרובא אך קשה באבנים למה אמרי' בילה ולא אמרי' כל דפריש מרובא כיון דמיוחדות הן ואולי י"ל דמיירי שגנבם ישראל והוי קבוע או אפי' עכו"ם לפמ"ש קצה"ח רצ"ב סק"ב דע"כ לא חלקו בין לקח ישראל ללקח עכו"ם אלא בלקח מתשע חניות מוכרות בשר שחיטה וא' בשר נבלה דכיון דאיסור נבלה ליתא בנכרי מש"ה אין בו דין קבוע כיין דאין הספק נוגע אליו כלל אבל באיסור גזל דנכרי מצווה כמו ישראל א"כ מה לי לקח ישראל מה לי לקח עכו"ם ואפי' לקח עכו"ם שלא בפנינו אמרי' בי' דין קבוע כמחצה על מחצה:
ועי' חו"מ קס"ד ס"ג בהבית והעלי' של שנים שנפלו אם נשברו מקצת האבנים חולקים האבנים השלימות והשבורות נראה דאין הפי' דחולקים לפי ערך אלא שוה בשוה כמ"ש בירושלמי דבאבנים גסות לכ"ע אין בילה ומחצה לזה ומחצה לזה:
(ד) במכות (ד ע"א) חבית מלאה מים (כן היא גירסת רש"י וגי' תוס' יין) שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה ודוקא ים הגדול דקאי וקיימא אבל נהרות דעלמא לא. והנה לכאורה קשה למה לא אמרי' דנבלל ונתערב יפה ונתבטל במי הים יעי' חיות יאיר סי' קז שהניח סוגיא זו בצ"ע. ול"ק כמ"ש ריטב"א בשם ר' משה הדרשן דהים הגדול מימיו מלוחים וכבדים ואין המים מתערבים יפה ול"ד לכל בילה בלח. ובתב"ש סו' כח סקנ"ד כתב אף דבלח יש בילה כ"ז רק ע"י פעולת אדם שבוללם ומערבם אבל מעצמם אינם נבללים ומש"ה בים הגדול דקאי וקיים אינו נבלל מעצמו משא"כ בשאר נהרות שמימיהם רצים תמיד הוי הבלילה ע"י פעולה ומהני ועי' בקונטרס אחרון לש"ע הרב או"ח תצ"ח על מה שכ' הט"ז ס"ס תצ"ח בשחט בהמה וחי' ונתערב דמם די"ל דמותר לכסות ע"י דקירה אחת אפי' לא תספיק לכסות כל הדם דהא קיי"ל יו"ד כ"ח דא"צ לכסות כל הדם דדרשי' דמו אפי' מקצת דמו וכאן שנתערבו הדמים א"א לומר שמא נשאר במקום אחד דם חי' לבד בלא דם בהמה דהא נתערב הכל ואין חלק לזה בלא זה כמו בכל איסורים דלח בלח בטיל בס' ולא אמרי' שמא נשאר האיסור במקום א' בפ"ע וכ' בקו"א דזה אינו דאף דיש בילה בלח מ"מ י"ל דלא נתערב ע"פ חשבון בשוה והביא ראי' ברורה ממקואות פ"ז מ"ד נפל לתוכו יין ושנו מקצת מראיו הרי דיש בתערובות במקום א' יותר מבמקום אחר. וקשה על דבריו דהא בר"ה (יג ע"ב) סמכי' דנבלל בחשבון שוה ישן וחדש בפול המצרי דצובר גרנו לתוכו ועכצ"ל כחילוק התב"ש דשא"ה דציבר גרנו ובולל בידים שפיר מתערב היטב אבל הכא בדם איני נבלל יפה מעצמו. וקשה במנחות (מב ע"ב) ש"מ טעימה פסולה שאם עירה צבע נסיון התכלת ביורה פסל את כל היורה לצבע תכלת וקשה למה לא נתבטל ונבלל דהא לח הוא ומעט הוא ואולי י"ל משום חומרא דתכלת לא מהני בילה וביטול כמ"ש לעיל אות א' בזבחים (פע"א) משום חומרא דמי חטאת או י"ל שא"ה דכתיב כליל תכלת והיינו דצריך שיהי' כולו וכליל בהכשר ולא סמכי' אביטול:
לה) מק"ח תס"ז סק"ג מקשה למה בתרומות פ"ה מ"ו המדומע לפי חשבון הא אין בילה ביבש ותי' דאף דאין בילה מ"מ לא שייך לומר שהכל נפל מאחד מהם וכמ"ש ר"ש ותוי"ט פ"ה דתרומות מ"ז דכל סאה שהגבי' א"א שלא יעלה עמו מן ההיתר ג"כ והנה ודאי כן הוא דאין בילה היינו מספק שמא לא נפל לפי חשבון אך סוף סוף קשה דלמא נפל מאיסור יותר ולמה לפי חשבון ובבאר יצחק או"ח י"ב תירץ דשם הוי תרי דרבנן דבעת שהי' מדומע תחלה לא הי' אסור רק מדרבנן וגם עכשיו שמדמע לפי החשבון ג"כ אונו אלא דרבנן ובתרי דרבנן יש בילה אפי' ביבש. ויש לדחות. ועוד תירץ דמיירי במדומע בלח בלח ותמוה מאד דודאי דמיירי ביבש עי' רמב"ם פי"ג מתרומות ה"ד מירושלמי דמיירי בדברים שאין נבללים ועיי"ש ברמב"ם שכתב כגון חטים או קמח והוי קמח יבש ביבש ועי' מהרי"ט ח"ב או"ח סי' א' שכתב דאפי' למ"ש תה"ד סי' ק"ץ דקמח הוי לח מ"מ בלילה דמשקין עדיף והי"ל להביא דברי רמב"ם אלו דקמח אינו נבלל כמשקין (ועי' פר"ח יו"ד ק"ט סק"ג הביא ראי' מירושלמי תרומות פ"ד ה"ז דהא דיש בילה ביין ושמן לאו דוקא וה"ה בקמח דאיתא שם בתאנים שחורות ולבנות בן פדי' אומר טוחן ומתיר ואע"ג דאין בילה אלא ביין ושמן מודה הכא שהן נבללות ויש לדחות ראייתו דאף דקמח לא הוי לח בלח מ"מ התם סוף סוף אין המראה של התאנים ניכר) וכ"כ תו' חולין (ק ע"א) ד"ה בשקדם דאין ראי' לרבי' אפרים מאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ולא אמרי' שיעשה הכל תרומה דיש לחלק בין דבר יבש לדבר הנאסר ע"י בליעה והעיקר נראה דבביטול איסור לכ"ע יש בילה דתלוי רק בטעם וכמ"ש בקו"א לש"ע הרב הנ"ל דאם יש ס' נתבטל טעמו מחמת עוצם מעוטו וקלישותו אע"פ שלא נתפשט בשוה וכ"כ תוס' בכורות (כג ע"א) ד"ה נבלה דלענין אכילה כל משהי ומשהו שנכנס בבית הבליעה קמא קמא בטל ברוב (ואף דביבש אינו תלוי בטעם מ"מ לא חמיר יבש מלח) זולתי בבשר דאית בי' פילי כתב פר"ח צ"א סקי"ח דלא מהני ששים דא"י עד כמה מתפשט וכ"כ ח"ד שם י"ד וכ"כ עוד ס"ס צ"ז לענין פת בתנור שטחו באלי' דלא מהני ס' מפני שיש בפת בקעים וא"י עד כמה מתפשט מחמת הבקעים (ועי' פמ"ג שחולק) ועיי"ש בפר"ח דמביא מיו"ד קל"ד ס"ח ביין נסך שנפל ע"ג ענבים מבוקעות דמהני ששים אף דגם שם י"ל דאינו מתפשט בשוה ומחלק בין בשר דאית בי' פילי לענבים ואיני מבין את חלוקו:
(ו) בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס בערלין סי' נ"ט הקשה במנחות (לא ע"א) אר"ש שזורי פ"א נתערב לי טבל בחולין ושאלתי את ר"ט וא"ל קח מן השוק למה לו ליקח מן השוק ולמה לא הפריש מיני' ובי' משום בילה ותירץ דאין בילה ביבש אלא ביין ושמן ותמוה מאד דהא המ"ד הוא ר"ש שזורי והוא ס"ל שם (ל ע"ב) בפול המצרי דצובר גרנו בתוכו משום דיש בילה אפי' ביבש. וכמו כן קשה לי מ"ש ר"ן ע"ז (עג ע"ב) לר' יוחנן ור"ל דטבל לא בטל משום כהתירו כך איסורו והק' תוס' ד"ה טבל למה לי טעם זה הא טבל הוי דשיל"מ ותי' ר"ן דמיירי שאין לו טבל ממקום אחר להפריש ולא יוכל להפריש מיני' ובי' משום דאפשר דר"י ור"ל ס"ל דאין בילה הלכך איכא למיחש שמא במה שיפריש יש יותר פטור ממה שראוי לפי חשבון ולא הוי דשיל"מ לכך צריך לטעם כהתירו כך איסורו וק' מה מסופק הר"ן על ר' יוחנן דהא בירושלמי מע"ש פ"ב ה"ג דעת ר' יוחנן דעד כזיתים יש בילה ביבש:
והתי' הברור על קו' מהר"ם מרוטנבורג הוא כמ"ש בטורי אבן ר"ה (יג ע"ב) דלא רצה ר"ש שזורי להפריש מיני' ובי' משום פסידא שהי' צריך להפריש תרומת מעשר אפי' על חולין שבתערובות זה והי' מפסיד כשיעור תרומת מעשר של החולין אבל כשמפריש ממקום אחר מפריש רק כשיעור המגיע לשל טבל וכמ"ש בפ"ג דחלה מ"ט בזיתי מסיק אם יש לי פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל וכמו שכתב רש"י חולין (קלה ע"ב) ד"ה טבל: