אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק א אות ט. סוגיא כו - טעות העדים

חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט

אות ט. סוגיא כו - טעות העדים

סוגיא כה - חזותא אי מילתא

(א) אם שני עדים מעידים על דבר א' ומכחישים זה את זה בזמן המעשה אימת היה. אם הוא טעות דעבידי אינשי דטעו בהכי מיישבים דבריהם שאין ביניהם הכחשה אלא שאחד מהם טעה בטעות זה כמ"ש מתני' סנהדרין (מ ע"א) אחד אומר בב' בחודש וא' אומר בג' עדותם קיימת שזה יודע בעבורו של חודש וזה אינו יודע וע"ש (סט ע"א) דרובא דאינשי טעו בעבורא דירחא ובדיני נפשות אזלי' בתר רובא וכן שם במתני' א' אומר בב' שעות וא' אומר בג' עדותן קיימת דרובא דאינשי טעו בשעה א' כמ"ש רש"י פסחים (י"א ע"ב) ד"ה ושורפים. וכן בר"ה (כד ע"א) א' אומר גביה ב' מרדעות וא' אומר ג' עדותן קיימת דטעו אינשי בהכי וכן ב"ב (נו ע"ב) אחד אמר אכלה חטים וא' אמר אכלה שעורים ה"ז חזקה בין חטי לשערי לאו אדעתייהו דאנשי ועיי"ש בתו' ד"ה אלא ונראה דלאו דוקא בדיני ממונות הדין כך משום דקיי"ל אם הוכחשו בבדיקות עדותם קיימת אלא אפי' בדיני נפשות דעדותן בטלה מ"מ בין קמת חטין לשעורין עבידי דטעי ועדותן קיימת. וכ"כ רשב"א ור"ן כתיבות (כב ע"ב) בע"א אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה וכו' שהקשה א"כ חד מינייהו ודאי פסול ותי' דמיירי בזרק לה קדושין אלא שהם חלוקים אי קרוב לו או קרוב לה וכיון שיש ב' עדים בזריקת הקדושין ועבידי אנשי דטעי בקרוב לו ובקרוב לה אמרי' שאחד מהם טעה וכן הוא בחו"מ כ"ט ס"א וסי' ל' ס"ב בהג"ה וסעיף ז', והא דכ' ס"ב בהג"ה דכל מקים שנוכל ליישב דברי העדים שאין מכחישים זא"ז מיישבים דבריהם היינו דוקא היכא דעבידי דטעו אבל אם לא עבידי דטעו כגון אם מכחישים זא"ז אחר רובו של חודש אף דיש מיעוט בני אדם שטועים גם אז מ"מ לא תלינן שטעו כמ"ש סנהדרין (מא ע"ב) וסמ"ע שי' ל' סקכ"ד וש"ך סקט"ו:

ובתוס' סנהדרין (מא ע"ב) ד"ה שזה הקשו איך דייק מא' אומר בב' בחודש וא' אימר בג' דאזלי' בד"נ בתר רובא דרובא דאנשי טעי בעבורא דירחא דלמא שאני החם משים דכוונו שניהם ליום א' בשבוע יעיי"ש מה שתי' ולי נראה דעיקר ראיה מסיפא א' אומר בב' שעות ואחד אומר בג' דאין שום הוכחה דמכוונים דבריהם ומ"מ עדותם קיימת אע"כ משים דאזלי' בתר רובא:

ובש"ך סי' ל' סקי"ד על דין זה דא' אומר בב' וא' אומר בג' דמהני גם בדיני ממינות ציין לסוגיא דסנהדרין (כט ע"א) דבדיני נפשית אזלי' בתר רובא. וכוונתו להקשות הא כל הטעם דמהני עדותן משום דרוב בנ"א טועים בקביעא דירחא והא בדיני ממינות אין הולכים אחר הרוב. והנה אין לתרץ משום דיש סייע להרוב ראי' מדכוונו שניהם ליום אחד בשבוע. דכ' ט"ז סי' ל' סק"ג בשם הרמ"ה דבד"מ דל"ב דרישה וחקירה לא שיילי' להו באיזה יום. ונ"ל ליישב ע"פ מ"ש הגהות מרדכי סוף יבמות סי' קכ"ט ושי"ת מיי' אישות סי' י"א דהק' ביבמות (קכא ע"ב) מאן איכא בי' חסא טבע חסא אר"נ האלקים אכלי כוורי לחסא איך הותר לר"נ לישבע שטבע חסא דלמא לא טבע דהא נפל במים שאין להם סוף אשתו אסירה ותי' דהא דאסירה להנשא היינו דמשום חומר א"א חוששין למיעוט אבל באמת הרוב מהים ולענין איסור שביעה מיתר לי לישבע ע"פ הריב וא"כ ה"נ י"ל דאף דמכחישים זא"ז בזמן ההלואה עכ"פ שניהם מעידים בודאי שחייב מנה ואף שעדותם בטלה היינו שאין כאן שני עדים אבל עכ"פ מחויב שבועה להכחיש את עד א'. ואע"פ שסמ"ע סי' ל' סק"ט כתב דאם הכחישו זא"ז בחקירות א"צ שבועה. אין זה מוסכם עי' אה"ע סי' י"ז ס"ט ע"א אומר מת וע"א אומר נהרג אע"פ שמכחישים זא"ז הואיל שזה וזה מודים שאינו קיים תנשא יעיי"ש בב"ח שכ' אפי' הוכחשו בחקירות מ"מ תנשא דעכ"פ יש ע"א וכ"כ ב"ש סקכ"ה דהכא אפי' מכחישים זא"ז בחקירות מ"מ אחד מהם אימר אמת ג"כ מותרת משא"כ בממון דבעי' ב' עדים. ומוכח דלשבועה מהני ועיי"ש בפת"ש סקמ"ח. וכ"ז במקום שמכחישים זא"ז בחקירות וכ"ש כאן שבאמת אין שים הכחשה דכ"א מעיד על הלואה מיוחדת וי"ל ששניהם אמת יחייב לו ר' אלא כיון שהמלוה תובע רק מנה א' אמרי' שמחל לו את המנה השניה ועכ"פ צריך לישבע נגד ע"א. וכיון דריבא דאנשי טעו בעבורא דירחא ויודעים אני עפ"י הרוב דאינם מכחישים זא"ז ושניהם מעידים על זמן א' אף שאין הרוב מהני להוציא ממין אבל לענין איסור שבועה מהני הרוב כמו דרוב מהני בכל התורה וברור לנו ע"פ הרוב שאינו יכול לישבע ומש"ה חייב לשלם דמשאיל"מ. וכאן לא שייך תי' שני שבתוס' ב"מ (ה ע"א) ד"ה שכנגדו שכתבו דבחשוד מש"ה לא אמרי' משאיל"מ משים דרוצה לישבע אם נניחנו. דכ"ז שייך התם שאין הב"ד יודעים אם בעובדא זו טוען שקר ודלמא אף שחשוד הוא מ"מ בזה הדין עמו. אבל הכא דבריר לנו ע"פ הרוב שאינו יכול לישבע שפיר משלם:

(ב) (א) ולאו דוקא במכחישים זה את זה דתלינן בטעות כדי להשוותם אלא אפי' שני עדים שהעידו בע"פ או בשטר אף שכתב ידם יוצא ממקום אחר שא"י לחזור בהם אחר כדי דיבור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מ"מ כ"ז בטעות דלא עבידי למטעי וכמ"ש סמ"ע סי' מ"ג סקי"ג וש"ך סקי"ז בשם הריב"ש שפ"ב בשטר שהיה צריך לכתוב בשנת קל"ד וכתבו בטעות ק"ד דאפילו אומרים שטעו אינם נאמנים כיון דהוי טעות דלא עבידי למטעי ואפי' יש לו מגו אינו נאמן לומר טעיתי אם לא עביד למטעי כמ"ש שו"ת רשב"א תת"פ והא דכ' בחו"מ סי' מ"ג ס"ט בשטר מתנה שכ' נ"ז תחת נ"ח ומוכח שהיא ט"ס שכתב ותנו לפלוני חתני ובשנת נ"ז לא היה חתנו דנאמן המקבל מתנה לומר טעות היה מגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא ובשנת נ"ז קנו מידו הרי דמהני מגו תי' בדברי אמת סי' ד' שא"ה שהיה בשנת נ"ז ארוס לבתו ויכול לומר שקראו לארוס בתו חתנו ואין הטענה נגד החזקה. אבל אם לא עביד כלל למטעי לא מהני מגו (ומ"מ הא דאינם נאמנים היינו רק להכשיר השטר אבל להתנצל א"ע ולהכשיר עצמם שלא חתמו בשקר נאמנים כמ"ש ש"ך שם סקי"ט בשם התוס':

אבל בטעות דעבידי למטעי נאמנים כמ"ש רז"ה ריש ר"ה בביאור דברי ירושלמי שביעית פ"י ה"ג דמש"ה נאמנים העדים שחתמו על השטר לומר שהוא מוקדם אף דעדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן שאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא אמרו ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו ומפרש דמשום שהוא טעות שהעדים מצוים לטעות בה נאמנים ואין בזה משום חוזר ומגיד וצריך ב"ד גדיל להחמיץ את הדין ומביא ראיה מב"ב (קסח ע"א) בההיא תברא דחתים עליה ר' ירמיה בר אבא אתי' לקמיה ההיא אתתא אמרה לאו אנא הואי והגיד ר' ירמיה שטעה אמר אביי אע"פ דכיון שהגיד וכו' מ"מ צורבא מרבנן לאו אורחי' למידק ונאמן שטעה כיון דעביד למטעי וכ"כ תוס' ב"מ (עב ע"א) סד"ה שטר דמש"ה במוקדם אין העדים פסולים דמיירי שאומרים טעינו בשנת המלך אי נמי בשפורא בין מלא לחסר וכ"כ שו"ת ר"ן סי' ע"ז במוקדם דגובה דמשכחת לה בדבר שהם עשוים לטעות בו וכ"כ סי' ל"ד דכל דבר המצוי לטעות אין בזה משום חוזר ומגיד וכ"כ ריב"ש שפ"ב וכ"ה בחו"מ סימן כ"ט ס"א וסי' מ"ג ס"ח בהג"ה:

וכן הוא במתני' ר"ה (כ"ד ע"ב) מעשה ובאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב וקבלן ר"ג וכתב שם הרמב"ם דאף דאי נראית שחרית במזרח אי אפשר שתראה ערבית במערב. אך תולים שטעו במה שאמרו שחרית במזרח שלפעמים יצטייר באויר צורת ירח ויחשבו מוטעים לראיית עיניהם וכן מ"ש ראנוהו בזמנו ובליל עבורו לא נראה תלינן דמה שלא ראו בליל ב' שמא חלשה ראייתם או כסהו ערפל ואינם מרגישים בו:

(ב) וה"ה אפי' לא עביד למטעי אלא שמוכח מהענין שהכא טעו בזה נאמנים לומר שטעו וכמ"ש בב"מ (כח ע"ב) באבוה דר' פפא ארכס לי' חמרא אייתי סהדי א"ל ידעיתון ביה דרמאי הוא א"ל אין א"ל אנא רמאה אנא א"ל אנן לאו רמאי את קאמרי' אמר רבה מסתברא לא מייתי אינש חובתא לנפשיה וכן הוא במרדכי ריש ר"ה ומובא חו"מ מ"ג ס"ה בשטר שכ' בו ד' בשבת כ"ב לתשרי והיה בו טעות כי ד' בשבת היה כ"ד לתשרי ועוד שכ"ב תשרי הוא שמיני עצרת והכשירו ראבי"ה אף שהיה בו טעות בשני ימים ואמרי' סנהדרין (מא ע"ב) דבשני ימים לא תלינן בטעות וגם שהוא אחר רובו של חודש מ"מ כיון דע"כ היה טעות בשטר אלא או שהטעות היה בימי השביע או בימי החודש ובימי השבוע הא ל"ש טעות וע"כ מוכח שהטעות היה בימי החודש וכן הוא בשו"ת הרא"ש כלל מ"ה סי' כ"ה בגט שכתב בו יום דכ שבט והיה כא לחודש. דכיון שידוע שיום ד' היה כ"א בחודש תלינן בט"ס אף דאחר עבורו של חודש ל"א דטעי משים דודאי היה בו ט"ס. והיינו שדעת ראבי"ה ורא"ש דאם יש בשטר סתירה בין ימי השבוע לימי החודש ובימי השבוע לא שייך טעות וע"כ דטעה בימי החודש. אמרי' שהוכחה זו בשטר שיש בו טעות ומתי נכתב באמת היי כאלו נכתב בהשטר זמן ברור. ומוכח מרא"ש שם דטעות שמוכח מן הגט עצמי שטעה אע"פ שאין דרך לטעות עדיף מטעות שדרך לטעות דהא במוקדם שפי' רז"ה דמיירי בטעות שדרך לטעות מ"מ אין לו דין שטר לגבות ממשעבדי והכא הכשיר הרא"ש את הגט משום שמוכח מתוכו שטעה:

וכ"כ רשב"א סי' תת"פ באחד שנתן לבתו נדוניא עליה על חצרו וכתב בשטר המתנה כל איתה עלי' מתהום ארעא וטוען המקבל שהחצר של מטה בכלל המתנה והנותן טוען שט"ס הוא מה שכתב מתהום ארעא דלא נתן אלא העליה לבדה וכ' הרשב"א ולבי מגמגם כי אפשר שהסופר טעה והוא קורא לקרקעית העליה תהום ארעא כאלו אמר מקרקע העליה שאלו היה החצר בכלל היה להם להזכיר את החצר בפירוש. וכ"כ צמח צדק סי' ק"י בהרשאת גט שהיה בה פסול שכתב בה ועדיו (עדי הגט) הם פב"פ ופב"פ ונמצאו שאלו הם עדי ההרשאה ולא עדי הגט והכשיר מפני דמוכח שהוא ט"ס שהיה לו להזכיר בההרשאה שמות העדים החתומים על הגט והזכיר שמות העדים החתומים על ההרשאה והוי טעות דמוכח ועיי"ש שכתב שדמי לעובדא דשו"ת הרא"ש מובא טואה"ע ס"ס קמ"א שטעה בהרשאה וכתב לשון שליח לקבלה תחת להולכה וכ' רא"ש דתלינן בטעות הסופר וכ"כ חוט השני סי' ל"ט דטעות דמוכח מתוך השטר השטר כשר:

ובכתבי מהרי"א סי' י"א כתב דהרא"ש בכלל מ"ה בטעות כ' שבט מתיר רק בט"ס המוכח מיניה וביה מן הגט עצמו כמו התם שזמן הגט סותר א"ע מיום השבוע לימי החודש אבל אם לא מוכח הטעות בגט עצמו אף שיש הוכחה מחוץ לא תלינן בטעות סיפר ומש"ה בגט שהיה זמנו רי"ז ודילג ר' וכתב שנת י"ז אף שודאי נודע שקודם מאתים שנה לא נתגרשה זו וע"כ ידוע לפי רוב השנים דדילוג מאתים יש כאן מ"מ כיון דלא מוכח הטעות מתוך הגט עצמו פסול עיי"ש. וכן נראה משו"ת רשב"א שהובא חו"מ מ"ג ס"ט בשטר מתנה שהיה לו לכתוב נ"ח וכתב נ"ז והיה הטעות מוכח מפני שכתב ותנו לפלוני חתני ובשנת נ"ז לא היה חתנו ומ"מ פסל את השטר וע"כ כחלוק זה מפני שהטעות לא היה ניכר מיניה וביה דלאו הכל יודעים שזה לא היה אז חתנו ועי' רמ"א חו"מ מ"ג ס"ב דפוסק כמהרי"א דילג המאות או עשיריות פסול וש"ך סק"ה ותומים מכשירים וכתב די"ל דרק בגיטין פוסל מהרי"א ולא בשטרות. וצ"ע דכל הראיות שהביא מהרי"א הם משטרות. גם עיין בשו"ת ר"ן סי' ע"ז שהשיב לריב"ש בנידון דידיה בשטר חליצה דכשר אם דלג שלשים משום דא"צ שטר לחליצה ולא דמי לשטר מוקדם דפסול משום דבעי' שטר. מוכח דבשט"ח אם מדלג זמן שלשים שנה פסול. אף שהיה ידוע גם שם שלפני שלשים שנה לא נולדה:

והחולקים ע"ז הם (א) על טעות דעביד למטעי. הראב"ד בהשגותיו על בעל המאור ריש ר"ה שכ' שאין תולים בטעות בשנים כמו שלענין חזקה אין תולים בטעות. וכן דעת רמב"ן מובא בר"ן ריש ר"ה והם ס"ל דירושלמי שביעית מיירי דיקא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ומש"ה נאמנים לומר שהוא מוקדם. או דס"ל דהפי' דהא דהוי כנחקרה עדותן בב"ד היינו דוקא על עיקר המעשה ולא על הזמן הכתיב בשטר. וקשה לדידהו ממתני' ר"ה (כד ע"ב) הנ"ל דתולים בטעות. ונ"ל דס"ל דהתם שאני כיון דמה שאומרים שחרית במזרח א"צ כלל להגיד לעדות זו מש"ה אמרי' דטעי כיין דעל זה אין שם עדים עליהם והרמב"ן לשיטתו במלחמות סנהדרין (פו ע"ב) דהיכא דהעדים לא הועילו בעדותם אין לוקים אם העידו שקר וכ"כ תומים פ"ב כללי מגו סס"ק נ"ב בשמו. משא"כ במה שצריך לעדות ואומרים בתורת עדות אין נאמנים לומר שטעו:

ובחו"מ מ"ג ס"ח בהג"ה הובאו שני דעות אלו וכתב ש"ך שם סקי"ט דאין כאן פלוגתא כלל וכ"ע מודו דטעות דעבידי למטעי אפי' כ"י יוצא ממקום אחר נאמנים והנה כדבריו מוכח בשי"ת רא"ש המובא בטואה"ע ס"ס קנ"ב שכתב דהעד החתים על הגט נאמן לומר שהבעל לא צוהו לחתום ואע"ג שכ"י יוצא ממקום אחר כיין דעבידי אנשי למטעי בדין זה כמ"ש ב"ש שם סקי"ג. וכן כ' ריב"ש שפ"ב דבעבידי למטעי אפי' כ"י יוצא ממקום אחר נאמנים לומר טעינו וכן דעת דברי אמת סי' ד'. אבל מראב"ד ריש ר"ה הנ"ל מוכח להיפוך שכ' אפי' בטעות דעביד למטעי שאינם נאמנים וכן התומים שם חולק על הש"ך וכתב דיש חולקים ס"ל אפי' מצוי לטעות מ"מ בכ"י יוצא ממקום אחר אין נאמנים:

וכן חולקים (ב) אם הטעות מוכח. ר"ת הובא במרדכי ריש ר"ה שחלק על ראבי"ה בשטר שנכתב זמנו בשמיני עצרת. וכן כתב בפסקי מהרי"א ס"ס י"א שתמה על השואל למה לא הביא מ"ש בא"ז סנהדרין דר"ת ושני גדולים עמי פסלו שטר שנכתב בכ"ד יהי' בכ"ב. וכן ריב"ש קי"ז בגט שכתב בו יום ג יז אב והי' י"ט שהוא ממש מעשה דשו"ת רא"ש הנ"ל יפסלו משום מוקדם. ובחו"מ סי' מ'' ס"ה פוסק כרא"ש ומרדכי הנ"ל ובאה"ע קכ"י סכ"א מובא ברמ"א יש חולקים ופוסלים. יעי' ש"ך סק"ז מחלק בין גיטין לשטרות וכ"כ ב"ש קכ"ו סקל"א. וכן בעבודת הגרשוני סי' ל"ח בעובדא דצמח צדק הנ"ל חילק עליו ואוסר וכן בתשובת מהרש"ך מובא בדברי אמת סי' ד':

(ג) בתוס' פסחים (יב ע"א) ד"ה אלא הקשו א' אומר בב' יא' אימר בה' אמאי עדותן בטלה נימא דעובדא בשעה רביעית הי' דאדם טועה בשעה ותי' דסובר רבא דאין לתלות הטעות בשניהם עכ"ל. ובד"ה לר"מ הקשו אמאי לא נתלה הטעות במזימים שאומרים עמנו הייתם עד סוף ה' נימא שטעו וקרו לד' ה' והמעשה הי' בה' ואיר"י דלא תלינין הטעות בשני עדים עכ"ל. והנה זה שכ' דתרי עדים לא טעו צריך ביאור דלאביי מפורש שם (יא ע"ב) דתרי טועים כמ"ש בלישנא קמא לדברי ר' יהודה אדם טועה חצי שעה מעשה כי הוה בפלגא דארבעה והאי דקאמר שלש בסוף שלש וטעי פלגא דשעה לקמי' והאי דקאמר חמש בתחלת חמש וטעי פלגא דשעה לאתירי' וכ"כ תוס' (יב ע"ב) ד"ה בשית ועכצ"ל דזה שכ' תוס' דתרי אינם טועים הוא רק לרבא ולא לאביי. אבל קשה דשם (יב ע"א) מקשה לרבא ואי אמרת טעי אינש כילי האי חקירות דאיזה שעה עדות שאין אתה יכיל להזימה היא דאמרי מטעי טעינין הרי דגם לרבא שייך טעות בתרי ואולי י"ל דס"ל לתוס' דקו' הגמ' דקאמרו מטעי טעינין קאי על א' אומר בב' וא' אומר בג' כיון שאין מסכימים שניהם על דבר א' אז אמרי' מטעי טעי אבל אם כוונו על שעה א' לא אמרי' שטעו. אבל עי' תוס' ב"מ (עב ע"א) סד"ה שטר שכ' על שטר מוקדם דכשר כגון שאומרים טעינו בעבורא דירחא ואין גובים בו ממשעבדי. הרי דאפי' שוו בעדותם נאמנים לומר שטעו. ונראה דשיטת תוס' דאם הם בעצמם אומרים שטעו נאמנים אפי' תרי ששוו בעדותם ומש"ה במוקדם כשר אלא אם הם בעצמם אינם אומרים שטעו אלא שאנו נחזיק ונקיים את עדותם בטענה זו שטעו. אז רק אם הם מחולקים א' אומר בב' ואחד אומר בג' תולים בם טעות משא"כ אם שוים בדבריהם לא אמרי' שטעו. ואפי' אם הם מחולקים בעדותם ה"מ אומרים שטעו אם א' אומר כן אז משווים את דעת השני לדעתו ואמרי' שטעה אבל לומר ששניהם טעו אף שהם מחולקים בדעתם כגון א' אומר בג' ואחד אומר בה' אין אומרים מעשה ברביעת הוה:

ובסנהדרין (מ ע"א) מחלוקת מהרש"ל ומהרש"א שרש"י הקשה שם למה צריך חקירות דיום השבוע דהא כבר אמרו יום החודש ותי' מהרש"ל דאם לא יחקרו אותם על יום השבוע לא יוכלו להזימם אם יאמרו העדים בג' בחודש הי' המעשה ויאמרו המזימים בג' בחודש עמנו הייתם יכולים העדים לומר טעינו בעבורא דירחא ביום א' דרובא דאנשי טעו בעבורא דירחא ומש"ה צריכים לומר באיזה יום. והמהרש"א חלק עליו דאין לומר שטעו אלא בב' עדים שא' אומר בב' וא' אומר בג' כיון ששניהם מעידים על גוף המעשה אנו תולים שאחד טעה אבל בכת א' שאומרת בב' אין אנו תולים שטעו בעבורא דירחא ונעשה בג' כיון שאין כאן מי שמעיד על מעשה זה שנעשה בג':

והנה בפשיט מפורש בפסחים (יב ע"א) כמהרש"ל דכמו דבחקירות דאיזה שעה אמרי' דיכולים לומר שטעו עד שיהבינין להו כולי טעותי'. כמו כן בחקירות בכמה בחודש יכולים לומר שטעו שניהם. ולכאורה קשה בפסחים (יב ע"א) דהק' על איזה שעה דיאמרי שטעו למה לא הק' על כמה בחודש שהוא קודם במתני' מה מהני החקירה אם יאמרו שטעו. וי"ל משים דכמה בחודש יש לאוקמי דמיירי אחר רובא של חודש שלא טעו אנשי וכמו שתי' המהרש"א בסנהדרין (מ ע"א) לחד תירוץ. אבל עתה אחר תי' הגמ' דיהבינין להו טעותי' ה"ה בחודש דיהבינין להו טעותייהו:

וקשה להמהרש"א שכתב דתרי אינם יכולים לומר שטעו הא מפורש בסוגיא הנ"ל להפוך. ונ"ל דס"ל דאף אם העדים מכחישים זא"ז טעות חודש שכיח יותר מטעות שעה דהא אביי ס"ל בלישנא קמא דלר"מ בשעות אין אדם טועה כלום ומ"מ באחד אומר בב' לחודש וא' אומר בג' מודה דעדותן קיימת משום דטעה בעבורו של חודש. מ"מ י"ל דמש"ה מודה ר"מ בטעות חידש משים דיש מעלה דכוינו שניהם ליום א' בשבוע וזה סימן מובהק שא' מהם טעה אבל היכא שאין מעלה זו שמכוונים יום א' בשבוע כגון הכא דלא נחקרו על יום השבוע אז טעות שעה שכיח יותר לטעות מטעות חודש וא"כ למהרש"א הדין כך. (א) אם מכחישים זא"ז אפי' בימי החודש אמרי' שאחד טעה משום סי' דמכוונים ליום א' בשבוע. (ב) ואם שניהם מכוונים עדותם אז אם אומרים שטעו בשעה נאמנים. (ג) אבל אם מעידים בשוה והטעות בימי חודש אפי' אומרים שטעו לא מהני. ועפי"ז לא קשה מה שהקשה בתומים סי' ל' סקי"ג על המהרש"א מסנהדרין (מ ע"ב) דאמרי' שמונה חקירות לא אשכחן ופריך הניחא לאביי וכו' אלא אליבא דר' יהודה דאמר אדם טועה חצי שעה ולרבא דאמר טעו אנשי טובא מאי איכא למימר ולמהרש"א צריך חקירה בכמה בשעה דאם יכוונו עדותן יבאו לידי הזמה דלא תלי' טעות בשנים. ולהנ"ל ל"ק דבטעות דשעה מודה המהרש"א דגם שנים יכולים לומר שטעו:

ומה שכתבתי דלמהרש"א אם אומרים שטעו בשעה נאמנים לא ק' מתוס' פסחים (יב ע"א) ד"ה אלא שכ' דאין תולים טעות בשנים ומשמע דאפי' אומרים שטעו בשעה אין נאמנים. די"ל דהא דאין תולים טעות בתרי זה אינו מצד ודאי משום דברור לנו שלא טעו אלא דיש ספק לנו אי טעו תרווייהו ומש"ה כ' תוס' דע"י ספק זה אין מכוונים את עדותן לחייב את הנידון אלא עדותם בטלה. אבל הכא דהוא לפטור שפיר קאמר בגמ' דאם הנזומים אמרו שטעו נאמנים לפטרם. וכל זה אם בעצמם אומרים כן אבל אם אינם אומרים שטעו אפי' אם נוגע לפטור את הנידון לא אמרי' שטעו ומש"ה כ' תוס' ד"ה לר"מ דבמזימים אין תולים טעות. ובזה ניחא מה שקשה על דברי שמהרש"א מודה בטעות שעה דנאמנים לומר שטעו והא המהרש"א סנהדרין (ט ע"ב) תוד"ה בפלוגתא כתב דאפי' בטעות שעה לא אמרי' שטעו אך שם קאי להחמיר לומר שטעו במ"ש בב' שעות ובאמת זנתה בג' שעות ע"ז לא אמרי' דטעו כדי לחייב עד שיהיו עדים אחרים מעידים כן:

ובתוס' ב"ב (קעא ע"א) ד"ה שאם הקשו בשטר שזמנו כ' בשבת נימטא דטעו בקביעא דירחא ותי' דמיירי אחר רובו של חודש דלא אמרי' שטעו וקשה הא בתרי לא אמרי' שטעו ואפי' להמהרש"ל הא רק אם אומרים בעצמם שטעו נאמנים אבל אנן לא אמרי' שטעו כמ"ש תוס' פסחים (יב ע"א) ד"ה לר"מ. וצ"ל דרק אם העדים ישנם לפנינו ואינם אומרים שטעו אז אין תולים בם טעות אבל הכא טענינין להו די"ל אלו היו כאן היו אומרים כן שטעו. וכ"ז לדעת מהרש"ל אבל למהרש"א דס"ל דבטעות חידש אפילו אמירת עצמם שטעו לא מהני ק' איך שייך לטעון בעדם שטעו הא אפי' אם היו לפנינו ואומרים שטעו לא מהני. וי"ל דה"מ אמרי' דתרי לא טעו היכא שמעידים בע"פ אבל אם חתומים על השטר י"ל דהסופר טעה בכתיבת הזמן והם לא דקדקו כל כך בשעת חתימה וכמ"ש צמח צדק סי' ק"י. ובזה מיושב דלא קשה עליו מתוס' ב"מ (עב ע"א) סד"ה שטר שהבאתי למעלה דכ' תוס' טעות בתרי בימי החודש וכ"כ רז"ה ריש ב"ב כמ"ש לעיל. משום דג"כ י"ל העדים לא טעו אלא שלא דקדקו להביט על הזמן והסופר הוא שטעה. ועי"ל דקושי' תוס' ב"ב לא קאי אשטר מאוחר דעלמא אלא אשטר שימני בשבת כמ"ש אס"ז שם דנימא שטעו בקביעא דירחא וכיון דיודעים אנו שבשבת לא נכתב מוכח הטעות בחשבון מתוכו ועדיף מטעות דעבידי למטעי וכמ"ש לעיל אות ב' לדעת הרא"ש. ולכך אפי' בתרי אמרי' דטעי:

(ד) מה הוא טעות דעבידי למטעי. (א) טעות ביום א' בחודש עד ריבי של חידש ואחר רובו של חידש עי' רש"י סנהדרין (מא ע"ב) ד"ה עד דכבר שמע בימים הללי שהיה החודש מעובר שמע דודאי יודעים ואפי' לפטור לא מהני לומר שטעו וכ"כ תוס' ב"ב (קעא ע"א) ד"ה שאם דאחר ריב החודש אי אפשר דלא שמע. וכ"כ רמב"ם פ"ב מעדות ה"ד שאין חצי החודש בא וכבר ידעו הכל אימתי היה ר"ח ועי' שעה"מ פ"א מעדות ה"ד שהקשה על מהרש"ל סנהדרין הנ"ל שכתב דבלי חקירת יום השבוע אי אפשר להזימם דיאמרו טעינו בחודש. תינח עד רוב החודש אבל לאחר רובו דאין טועים למה לנו חקירת יום בשבוע ותי' דהא דאמרי' דאחר רוב החודש אינם טועים היינו דאין רוב בנ"א טועים ומש"ה לא קטלי' מספיקא אבל לפטור מועיל ואם יאמרו טעינו אפי' אחר רובו של חודש לא קטלי' להו ודבריו צ"ע ונגד הראשונים הנ"ל שכ' דודאי אינם טועים אח"כ. ומ"מ משו"ת רא"ש הנ"ל בכ"א שבט ומרדכי ריש ר"ה בשם ראבי"ה שכתב דתולים טעות אפי' אחר רוב החודש מוכח דעכ"פ אפשר שטעו דכתבו כיון דממ"נ יש טעות בשטר או בשבוע או בחודש וכיון דבימי השבוע א"א שטעו (וכ"כ תוס' ב"ב הנ"ל דבימי השבוע אינו טועה וכן נראה מרש"י סנהדרין (מ ע"א) ד"ה באיזה יום שכ' שמא יש עדים להזימן ואין מעלים על לבן חשבון של חודש וכששואלים אותם באיזה יום והם אומרים ביום פלוני נזכרים עדי הזמה להזימם) תולים יותר שטעו בחודש אפי' אחר ריבו. ובאמת בזה"ז שאין מעברים חדשים והכל הוא ע"פ החשבון איני מבין חילוק בין קודם רובו לאח"כ ואדרבה יותר מצוי לטעות אח"כ שכבר עבר זמן מרובה מר"ח ושכח אימתי חל ר"ח וקשה למה הביאו בסמ"ע סי' ל' סקכ"ד וש"ך סקט"ו גם בזה"ז חילוק זה:

(ב) טעות בשני שעות ביום. עי' רמב"ם ספ"ב מעדות דמה שכתב שעה היינו כמ"ש כ"מ ומהר"ם אלשקר דכוונתו כל הטעות ששייך לשעה. ועי' צל"ח פסחים (יב ע"א) שכתב שדעת הרמב"ם אינו כן שכתב בפי"ט מעדות ה"א שנים שהעידו במזרח הבירה הרג פלוני את הנפש בשעה פלונית ובאו ב' ואמרו במערב הבירה עמנו הייתם בעת הזאת הרי אלו זוממין הרי שלא הוצרך להזים אלא על אותה שעה בלבד והטעם מפני שהסכימו שניהם והשוו יחד על שעה א' לא אמרי' שטעו. ויש לדחות דכמו שאמרו בפסחים שם דיהבינן להי כל טעותייהו כן הכוונה ברמב"ם מ"ש עמנו הייתם בעת הזאת היינו דמחשבים גם מה שיכולים לטעות:

(ג) עי' שו"ת הר"ן סי' ע' שהשיב לתלמידו הריב"ש דגט חליצה שכתב בו ק"ד תחת קל"ד הוי טעות שעשוי לטעות בו שישמיט הסופר את הל' וכן דעת מהרשד"ם מובא בדברי אמת סי' ד' בגט שכתוב בו בן ראובן ובשטר הרשאה כ' בו בן שמעון שיש לדון אותו בט"ס ועיי"ש שמביא ראיה מב"מ (כח ע"ב) דתלינן בטעות משום דלא מייתי אינש חובתא לנפשיה וה"נ לא מייתי השליח חובתא לנפשיה ומסתם יש בו טעות. ויש לדון ע"ז דשא"ה בב"מ דאינם באים להוציא מחזקה דהא המוצא את האבידה תופס אותה בעד מי שהיא שלו מש"ה מהני ס' זו משא"כ להוציא מחזקת א"א מנלן דאמרי' כן. ועוד קשה לפמ"ש תוס' ב"מ (כז ע"ב) ד"ה דרשהו דהא דאין מחזירים אף בסימנים עד שיביא עדים שאינו רמאי הוא רק אסמכתא בעלמא מדרבנן וכ"כ הרמב"ם פי"ג מאבדה ה"ד א"כ י"ל דרק בדרבנן מהני ס' זו ולא הכא בדאורייתא וצ"ע:

וכן דעת מחנה אפרים ה' גירושין דטעות קולמוס עביד למטעי ועיי"ש שכ' דאף ר"ת דחולק בטעות הזמן במרדכי ריש ר"ה מ"מ בטעות הכתיבה מודה ושא"ה דאחר רוב החודש לא טעי אנשי. ועיי"ש שחולק גם על פסקי מהרי"א שמחלק בין טעות מיניה וביה לטעות שמבחוץ. וכ' דהא דהוצרך רא"ש לומר שהטעות היה מיניה וביה משום דבנדון דידיה הטעות היה בחשבון הימים ואחר רוב חודש לא טעו ולכן אלו לא היה הטעות מוכח מתוכו לא הוי תלינן בט"ס. אבל היכא דהטעות היא בכתיבה דעבידי אנשי דטעו אע"ג דההוכחה היא מסברא תלינן בט"ס ומצאתי כעת בשו"ת הרא"ש כלל ס"ח סי' ל"ב ראובן הוציא שט"ח על שמעון ולאה אשתו וכתב בשטר רחל תחת לאה דהשטר כשר כיון שנתברר שנכתב בטעות הרי מפורש דלא כמהרי"א דאפילו לא היה הטעות מיניה וביה ואינו מוכח בתוכו מ"מ בטעות קולמס השטר כשר. ועי' שו"ת רמ"א סי' מ"ח בשאלה הראשונה ועי' עוד בשו"ת רשב"א אלף נ"ו דטעות הנמצאות בכתב שכיחי ואין לך סופר שידקדק בכתיבתו כל כך שלא יטעה כלל:

(ד) בב"ש קנ"ב סקי"ג כתב טעות בדין היכא שיש דעה אחת שס"ל כן הוי דרך לטעות ונאמנים עדים לומר שטעו ועי' סמ"ע סי' מ"ב סקכ"ו שכ' לפרש שם ברמ"א דאפי' במה שאין פלוגתא תלינן שטעה בעל השטר וש"ך סקנ"ב חולק דדוקא במה שיש דעה דמהני אמרי' שטעה אבל אי ליכא מ"ד דמהני לא אמרי' שטעה (והיא כעין מ"ש תוס' גיטין (מה ע"א) ד"ה מידי דלא אמרי' אדם יודע במוכר שדהו בשנת היובל דלא מהני משום דרב אמר מכורה ויוצאה וכ"כ תוס' ב"מ (מו ע"ב) ד"ה ונתן יעי' לעיל סוגיא דינא גמירי) יעי' תומים מ"ב אורים הק"ל שהקשה על ש"ך מסנהדרין (ל ע"א) באודייתא דחתומי עליה תרי ולא הוי כתיב בה וחד ליתוי' דחיישי' לב"ד טועים דשנים שדנו דיניהם דין אע"ג דרוב הפוסקים לא ס"ל כשמואל דמהני. וכוונתו דהש"ך דחולק על סמ"ע בלשון אתננו דליכא למימר דטעה כיון דליכא מ"ד דמהני אף דבגיטין (מ ע"ב) פליג ר"מ דקנה מ"מ לא אמרי' דטעה בהא כיון דבש"ע לא הובא דעה זו וקיי"ל בסי' רמ"ה ס"א דלא קנה א"כ ה"ה בשנים שדנו אף דשמואל ס"ל דיניהם דין מ"מ כיון דבש"ע אין חולק ע"ז וגם בגמ' רוב האמוראים לא ס"ל כשמואל. ונ"ל דשא"ה דיש בה חסרון הניכר שאין חתומים בה רק תרי אלא שאם היה כתוב בה וחד ליתוי' היה מתקן את החסרון אבל כיון שלא כתב כן אין ספק מוציא מידי ודאי חסרון ומש"ה כיון שיש בה ריעותא זו אפי' במקום שאין פלוגתא חיישי' שטעה:

(ה) בריב"ש שפ"ב כתב דבדיינים אין תולים טעות כמ"ש ב"ב (קלח ע"ב) הלכתא אין חוששים לב"ד טועים ואמרי' שדקדקו יפה וכ"כ ש"ך ל"ט סקל"ו עיין שם:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה