אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק א אות ו. סוגיא כב - ובערת הרע מקרבך

חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט

אות ו. סוגיא כב - ובערת הרע מקרבך

סוגיא כא - התורה חסה על ממונם של ישראל ואין עניות במקום עשירות

(א) הנה דין שור הנסקל שייך בכל בהמה חי' ועוף כמ"ש במכילתא שמות פרשה י' צ"ט דילפי' משור סיני וכן הוא בתוספתא פ"ו דב"ק אחד שור וא' שאר בהמה חי' ועוף לנזקין וכן הוא במתני' רפ"ק דסנהדרין ה"אב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש מיתתן בכ"ג ורפ"ו דעדיות ר' יהודה בן בבא העיד וכו' ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש. וכן שייך בכל בע"ח שהרגו אדם מצות ובערת הרע מקרבך כמ"ש חולין (קלט ע"א וקמ ע"א) בעוף טהור שהרג את הנפש דבעי לאתויי לב"ד וקיומי בי' ובערת הרע וכ"כ רש"י סנהדרין (לו ע"ב) ד"ה לא תטה דמה דאתי להצלה לא שייך בשור הנסקל דמה לנו לחוס עליו מוטב לקיים בו ובערת הרע ותו' שם (פ ע"א) ד"ה בשור דשוורים אותם שיש לתלות בהם שהרגו חייבים משים ובערת הרע מקרבך:

ורמב"ן בס' המצות שורש י"ד השיג על הרמב"ם שמונה כל מיתה ומיתה למצות עשה בפני עצמה וכ' הוא שכל המומתים נמנים לאחד ומצוותם מובערת הרע מקרבך שהיא מ"ע כוללת כל סוגי מיתה. ואיפני המיתה כסקילה ושריפה הם רק חלקי המצוה. והביא לראי' הא דחולין הנ"ל בעוף שהרג את הנפש דבעי לקיומי בי' ובערת הרע והקשה הא בבע"ח לא כ' כלל בתורה ובערת הרע אלא סקול יסקל השור אע"כ שכל המומתים מצותם מן ובערת הרע והא דכ' סקול יסקל השור הוא רק ביאור לעיקר המ"ע ובערת וכו' שקאי על כולם. ובמגלת אסתר השיב דמ"ש שם דבעי לאתויי לב"ד וקיומי ובערת לא קאי אב"ד דהיכן מצינו שיהי' מצוה על האדם להביא לב"ד את המחויב מיתה כדי לדונו אלא דכל אדם מצוה לקיים בעצמו ובערת הרע וז"ש דבעי לאתויי לב"ד כדי שיקיים הוא בעצמו בהבאה לב"ד מצות ובערת שמזה הפסוק הוזהר כל אדם להשתדל שיבער הרע מן העולם. וצריך ביאור לדבריו דס"ס קשה קו' רמב"ן היכן מצינו בתורה ובערת הרע על בעלי חיים ונ' לי דנלמד מולא חשים דמים בביתך שהיא מ"ע להסיר כל מכשול שיש בו סכנת נפשות וכמ"ש ב"ק (טו ע"ב) שלא יגדל כלב רע בתוך ביתו ומשמתי' לי' עד דמסלק הזיקא ועל כאו"א מצוה לבער הרע ולהסיר המכשול וכל זה בבע"ח אבל באדם שחייב מיתה י"ל שאין עיקר מ"ע ובערת אלא מ"ע לקיים בכל א' וא' את המיתה המיוחדת לו כדעת הרמב"ם:

ונראה בסנהדרין (עח ע"א) דשור טריפה או של אדם טריפה שהרג דפטור משום דכל היכא דקרי' בי' וגם בעליו יומת קרי' בי' השור יסקל וכיון דאלו בעלים הוו פטורי שור נמי פטור. כל זה היינו רק דפטור מדינו ואין דנים אותו בכ"ג כמ"ש במתני' רפ"ק דסנהדרין אבל זה פשיטא דמצוה לאבדו מן העולם משום ולא תשים דמים בביתך דלא נפיק מכלל מ"ע להסיר המכשולים. ובזה מובן דברי ה"ה פ"י מה' נזקי ממון ה"ז שעל מה שהביא רמב"ם סוגיא דסנהדרין (עח ע"א) הנ"ל השיג הראב"ד למה לא הביא הרמב"ם דאם השור טריפה הרג בפני ב"ד חייב משום ובערת הרע והיינו דבגמ' אמרו דטריפה שהרג בפני ב"ד חייב משום ובערת וכיון דשור טריפה פטור רק מפני שהבעלים פטורים וכיון שבפני ב"ד הבעלים חייבים ה"נ בשור טריפה אם הרג בפני ב"ד חייב ותי' ה"ה דובערת לא כ' אלא באדם ולא בשור ומש"ה אפי' הרג בפני ב"ד פטור. והנה לכאורה דבריו תמוהים דאף אי ל"ש ובערת בבעלי חיים מ"מ הא כל הטעם ששור טריפה פטור משום דבעי' כמיתת בעלים. וכיון דס"ס אם הבעלים הרגו בפני ב"ד חייבים שוב גם השור חייב אף דל"ש ובערת דמ"מ לא עדיף מבעלים. ועוד ק' שהוא נגד סוגיא דחולין הנ"ל דגם בעוף שהרג את הנפש שייך ובערת וכן תמה בס' ארעא דרבנן מהדורא בתרא קע"ה. אלא נראה כוונתו דזה פשיטא דמצוה לאבד שור טריפה שהרג אפי' לא הרג בפני ב"ד משים הסרת מכשול וע"כ אין שום מעלה אצלו אם הרג בפני ב"ד דמצות ובערת הרע לא נאמר אלא באדם והא דבע"ח חייב מיתה היינו רק משום סילוק מכשול וזה שייך אפי' הרג שלא בפני ב"ד ומה שלא הזכיר זה הרמב"ם דס"ס חייב לבערו משים הסרת מכשול. מפני שכבר הביא בפי"א מרוצח ה"ד שכל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצוה להסירו:

(ב) ואף דשייך ובערת הרע גם בזה"ז כמ"ש בב"ק (טו ע"ב) היינו רק להסיר המכשול אבל אין דין שור הנסקל בזה"ז שיהי' בשרו ועורו אסור דלאיסור הנאה בעינן גמר דין בב"ד כמ"ש בב"ק (מד ע"ב) שחטו קודם שנגמר דינו מותר וערכין (ז ע"ב) בהמה גמר דינה אוסרתה והיינו בב"ד של כ"ג ובזה"ז אין סמוכים ומפורש בב"ק (פ ע"ב) בשונרא דקטעי' לידי' דינוקא נפק רב ודרש חתול מותר להורגו ואסור לקיימו ואין בו משום גזל ואין בו משום השב אבדה לבעלים ושם קאי על עורו ששייך למי שהורגו וכ"כ ט"ז יו"ד קנג סק"א בבהמה שנרבעת בזה"ז דמותרת באכילה כיון דליכא השתא גמר דין וכ"כ צמח צדק סי' מ"ו וכ"כ חכ"צ סי' פ"ד דבין שור שנגח ובין שנרבע בזה"ז מותר לשוחטו והוסיף עוד די"ל דמצוה לשוחטו ולהעבירו מן העולם כיון שאין לנו ב"ד בזה"ז לבערו ע"פ ב"ד כעיקר מצותו:

וראיתי בספר בית יעקב קי"ח דשור שנגח את האדם בזה"ז אע"פ דלא שייך גמר דין מ"מ רק בדיעבד מותר אבל לכתחלה אסור גם קודם גמר דין וה"ה בזה"ז. ולפענ"ד שיש לסתור ראיותיו. דמה שהביא ראי' מב"ק (מד ע"ב) דאיתא שחטו בשרו מותר דמשמע רק דיעבד יש לומר כיון דברישא אחר גמר דין נקט שחטו בשרו אסור נקט בסיפא ג"כ לשון דיעבד וראיתי בצמח צדק סי' מ"ו שכ' דמש"ה נקט דיעבד ולא תני מותרת לשחוט משום דבזמן שהי' ב"ד סמוכים לא הי' רשאי לשחטו לכתחילה אלא הי' צריך להביאו לב"ד לדונו לכך נקט דיעבד אבל בזה"ז דליכא ב"ד של כ"ג מותר לכתחלה לשחטו ודבריו צ"ע מחולין (קמ ע"א) דקאמר ולמאי אי לשלוח (בעוף שהרג את הנפש דממעטים צפורי עיר הנדחת) בעי לאתויי לב"ד וקיומי בי' ובערת וכו' אלא לשחיטה דמקיים בשחיטה ובערת דמביער מן העולם היא כמ"ש רש"י שם הרי דקודם גמר דין מותר לכתחלה לשחטו ומקיים בזה מ"ע ובערת. ומ"ש הבי"ע ראי' מסנהדרין (סא ע"א) דקאמר לר"ל בשוחט בהמה לזרוק דמה לעכו"ם דבהמה מותרת ומ"מ גברא בר קטלא מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדה בסייף ולא קאמר מידי דהוי ארובע בהמה דהוא חייב ובהמה מותרת אע"כ דאסור לכתחלה. לענ"ד לא דמי כלל דבשלמא בעבודת עכו"ם ס"ד כיון דמותר ואינה אסורה בהנאה כעכו"ם ע"כ דאינה עבודת עכו"ם כלל ופטור עלי' ע"ז מביא ראי' מהר דאף דהר מותר מ"מ הוי עבודת עכו"ם וחייב המשתחוה אבל ברובע את הבהמה מה ענין וחידוש שהבהמה מותרת לענין פעולת הרביעה והא ס"ס פעולת הרביעה נעשית. ומ"ש ראי' מתמורה (כח ע"א) דבעי לאשכוחי דאפי' רובע שמותר להדיוט אסור גבוה ולא משכח היתר אלא בנרבע ע"פ ע"א או ע"פ בעלים ולא מוקי בשחטה לפני גמר דין אע"כ דגם קודם גמר דין אסורה לכתחילה. תמוה מאד דבתוס' שם ד"ה טול הקשו למה לי קרא לרובע דאסור לגבוה תיפוק לי' ממשקה ישראל מן המותר לישראל ותירצו דמיירי בשחטו והקריבו קודם גמר דינו דמותר להדיוט ומ"מ אסור לגבוה הרי דמיירי שם באמת בכה"ג:

וראיתי בס' ישועות ישראל סי' א' סוף סק"ד שתמה למה לא הובא הדין דחי' רעה שהרגה אדם דעורה אסור בהנאה. ותמוה על גלוי עינים כמוהו הלא מפורש בגמ' ובפוסקים הנ"ל להפוך דמותר בהנאה בזה"ז ומה שהביא ראי' לאיסור מסנהדרין (טו ע"ב) דמק' לריש לקיש דמוקי למתני' הארי והזאב וכו' כל הקודם להרגן זכה והוא שהמיתי ומק' למאי זכה כיון שהמיתו שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו ואיסור הנאה נינהו הרי כיון דא"צ לדונם בב"ד הוי כאחר גמר דין ואסירי וה"ה בזה"ז דא"א לגמור דינם הוי כגמר דין. יש לדחות דהלא קאי לר' אליעזר דס"ל אפי' בזמן שהיו ב"ד סמוכים מ"מ כל הקודם להרגם זכה וכל א' הוא כב"ד לענין זה ואינו מחוסר עוד גמר דין מש"ה הוי כאחר גמר דין. משא"כ לדידן דלא קיי"ל כר' אליעזר וצריך גמר דין אלא שבזה"ז כיון שאין לנו ב"ד סמוכים אי אפשר לגמור דינם ס"ס הוי קודם גמר דין ומותרים בהנאה. ומה שהקשה שם די"ל ר' אליעזר קאי על זמנו שהי' אחר החורבן שאין דנין דיני נפשות ומש"ה ס"ל שזכה בעורם ומה קו' מר' ליעול על ר"ל דס"ל דאסורים בהנאה אם המיתו אע"כ דגם לאחר החורבן אסור בהנאה ולק"מ דהא ר"א פליג על רבנן שסברו דאסורים בהנאה וע"כ הפלוגתא הי' על זמן שהי' עוד ב"ד של כ"ג דבזמנו של ר"א כ"א ס"ל דכל הקודם להורגם זכה כמ"ש ב"ק (טו ע"ב). וכמו כן איני יודע מה תמה על הרמב"ם שלא הביא דין זה דעורם אסור בהנאה כשהרגו גם קודם גמר דין דהא כל זה לר"א אבל הרמב"ם הא פוסק בפ"ה מסנהדרין ה"ב כת"ק דזאב וארי וכו' מיתתן בכ"ג:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה