חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט
אות ד. סוגיא יז - דינא גמירי
(א) בכתובות (עד ע"א) א"ר יוסף בר אבא א"ר מנחם א"ר אמי המקדש בפחות מש"פ ובעל צריכה ממנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי במקדש במלוה או על תנאי ובעל) והנה נראה דטעם החילוק הוא דפחות מש"פ דהוא דין ברור שאין קדושין תופסים ואין בו פלוגתא מש"ה לא טעי לומר דמהני ואמרי' אדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות מש"פ ובעל לשם קידושין אבל מקדש במלוה כיון דהדין אינו פשוט ובקדושין (מז ע"א) יש דיעות שונות אי מקדשים במלוה ל"ש לומר אדם יודע ואמרי' דטעה לומר דמהני כיון דיש דיעה שסוברת כן. וכן הוא בסנהדרין (כט ע"ב) באודייתא דלא כתוב בה אמר לנו כתבו וחתמו והבו לי' אביי ורבא אמרי היינו דר"ל דאין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדול וה"נ ודאי הוא אמר להם לכתוב ולחתום. ואח"כ איתא שם האי אודייתא דכ' בה דוכרן פתגמי וכל לישנא דבי דינא ולא כ' בה במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי סבר רבינא למימר היינו דר"ל א"ל ר' נתן בר אמי הכי אמרי' משמי' דרבא כל כה"ג חיישי' לב"ד טועים. וצריך להבין מה חילוק בין זה לעובדא הראשונה וצ"ל משום דבשנים כ"ע ס"ל דבעי' שיאמר כתבו ומש"ה לא חיישי' לטעות משא"כ בדין זה כיון דיש בו מחלוקת ושמואל ס"ל שנים שדנו דיניהם דין חיישי' שמא טעו וס"ל כשמואל וזה הפי' כל כה"ג שיש בו מחלוקת חיישי' לב"ד טועים דס"ל כמ"ד דגם תרי חשיבי ב"ד וכן הוא בגיטין (נד ע"ב) דאמר שלא עיבד גוילי ס"ת לשמן א"ל ר' אבהו מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך נאמן להפסיד ס"ת ומקשה מ"ש מדר' אמי בלא כתב אזכרות לשמן דאינו נאמן להפסיד ס"ת ומשני התם איכא למימר טעי בדר' ירמי' שס"ל דאינו מפסיד אלא שכר אזכרות והיינו אף שאין הלכה כר' ירמי' מ"מ כיון דר' ירמי' ס"ל כן י"ל שטעה. אבל בעבוד לשמה דהכל מודים דאם לא נעבדו הגוילים לשמן הס"ת פסולה לא שייך טעות וכ"כ תוס' ב"מ (טו ע"ב) ד"ה ונתן דאף דבמקדש אחותו והכיר בה שאינה שלו אמרי' אדם יודע שאין קדושין באחותו ושקרקע אין לו מ"מ במוכר שדהו בשנת היובל ליכא למימר אדם יודע שאין מכר ביובל דאין זה פשוט דהא רב פליג וס"ל דמכורה ויוצאה וכ"כ תוס' גיטין (מה ע"א) ד"ה מידי ותוס' ערכין (ל ע"א) ד"ה דילמא וכן כתבו תוס' סנהדרין (נג ע"א) ד"ה הא דבב"מ (טו ע"א) אמר אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו משמע דליכא מאן דפליג ע"ז וכן הוא ביבמות (כט ע"א) דמקשה והא גבי ערוה לא גזרינן ומשני שאני ערוה דמגמר גמירי לה אינשי וכ' רש"י דערוה הכל יודעים שאין צריכה חליצה ואחותה לאו אחות זקוקה היא אבל ערוה דנעשו צרות דר' שמעין לא כ"ע גמירי הילכתא דאיסור שתיהן שוות ואי מפקת לה בלא חליצה אתי נמי למיפק אחותה וכ"כ ריטב"א קדושין (נא ע"א) דבאת וחמור לא קנה אפי' אמר איני יודע שאין חמור קונה לא קנה תדע דכל עיקר פלוגתייהו גבי נכסי לך ולבנך וכו' וכי כל אדם יודע שאין אדם מקנה דבר שלב"ל הא פלוגתא דר"מ ורבנן ור' וכמה תנאים ס"ל דקנה וכ"כ רשב"א שבת (יח ע"ב) ד"ה גיגית נר וקדרה אפקורי מפקיר להו דמשום הפקר ב"ד נגעו בה דלב ב"ד מתנה עליהם להפריש את העם מאיסור דאי לא תימא הכי ודאי כ"ע לאו דב"ש ידעו וכ"ש במקום ב"ה והיינו דמשום דמחלוקת היא דב"ה לא סברי הכי י"ל דאינם בקיאים:
ועיין חו"מ סי' מ"ב ס"ט דסמ"ע סקכ"ו וש"ך סקכ"ב חולקים בפי' דברי מהרי"ק דאם יש לומר שטעה הנותן כגון דאמר לשון דלא מהני במתנה ודאי נתבטל השטר וכ' הסמ"ע דמיירי שאמר שדה זו אתננו לו דלא מהני כמ"ש בסי' רמ"ה וטעה וסבר שלשין זה יועיל. וש"ך כתב דבלישנא דאתננו דליכא למ"ד דמהני אין לומר שהנותן טעה בכך אלא מיירי בלישנא דהנחה כיין דהרא"ש ס"ל דמהני י"ל שהנותן טעה ועיי"ש בתומים שהק' על הש"ך מסי' ל"ט סי"ב בכ' בהודאה בפני ב"ד וחתומים בו שנים דחיישי' לטעות אע"ג דאין שום דיעה דמהני ב'. יהנה לכאורה תמוה מאד מה קושיא דהא באמת גם התם יש פלוגתא ושמואל ס"ל דשנים שדנו דיניהם דין וכמ"ש בסנהדרין (ל ע"א) ודילמא כשמואל ס"ל ונראה דגם מ"ש ש"ך דבלישנא דאתננו ליכא מ"ד דמהני תמוה דהא הוא מחלוקת בגיטין (מ ע"ב) אתננה לפלוני ר"מ אומר קנה וצ"ל דכוונת ש"ך דעל דין שקיי"ל כן אע"ג דיש מחלוקת בגמ' לא אמרי' שטעה בכך כיין שהפסק הלכה כן רק בדבר שהיא מחלוקת הפוסקים אחר הש"ס אז י"ל שטעה ומש"ה באתננו כיון שקיי"ל כחכמים דלא מהני ואחר הש"ס אין מחלוקת הפוסקים בזה לא אמרי' שטעה ושפיר מק' התומים משנים שדנו שגם שם כל הפוסקים סתמו בדיני ממינות דלא כשמואל:
אך נראה דאפי' במה שאין בו פלוגתא אין ברור שיודע הדין דהא בכתובות (עג ע"ב) ר' שמעון בן יהודה משום ר' ישמעאל (או ר' שמעון) אמר אם בעלו לא קני משום דס"ל אין אדם יודע שאין קדושין תופסים בפחות מש"פ וכי קבעל אדעתא דקדושין הראשונים בעל והכי קיי"ל מספק לחומרא באה"ע סי' כ"ח סט"ז בהג"ה וסי' ל"א ס"ט בהג"ה ואע"פ שדין זה היא מוסכם מכל ואין בי מחלוקת כלל. ואף שיש לחלק ולומר דבדין ברור ודאי אדם יודע הדין והכא שאני משום דיש רעותא שקידש בפחות מש"פ ויש רגלים לדבר שטעה בדין וסבר שמקדשים פחות מש"פ אך הלא במתני' קדושין (נ ע"ב) וכן קטן שקידש אע"פ ששלח סבלונות משהגדיל לא מהני ועיי"ש בגמ' דס"ד דהכל יודעים שאין קדושי קטן כלום ושדר אדעתא דקדושין קמ"ל דטעה וכמ"ש בחי' רשב"א שם אף ששם אין רגלים לדבר שטעה דמה שקידש בקטנותו אין ראי' שאינו יודע עתה הדין בגדלו. וכן בקדושין (יג ע"א) בהאי דקדיש בצפתא דאסא דאמר רבא דהוי שתיקה לאחר מתן מעות ואינה מקודשת וקשו בה משמי' דר' הונא ברי' דר"י הכא בתורת קדישין יהבינהו ניהלה ואם איתא דלא ניחא לה לשדינהו פריך ר' אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי ה"נ סברה אי שדינא להו מתחייבנא באחריות. והנה שם הוא דין ברור שאין בו פלוגתא דשומר שלא קיבל עליו שמירה פטור על אחריות אבדה ונחלקו בזה אמוראי אי יודע דין בריר או לא ר"ה ברי' דר' יהושע ס"ל דודאי כולהו דינא גמירי ומש"ה אף דשתיקה לאחמ"מ לא מהני מ"מ מדלא השליכה הקדושין הוי אומדנא שנתרצית ואומדנא דמוכח זו הוי כפירשה בהדיא לשם קידושין וע"כ דס"ל כן דודאי גמירי דאל"כ אינה אומדנא דמוכח אף אם נתכוונה כן וכמ"ש הרא"ש ב"ב (קמח ע"ב) ד"ה איבעיא בהקדיש כל נכסיו דסלקא בתיקו אי עמד חוזר מספקא לן אי שייך הכא אומדנא או לא יראה שאין מבטלים ההקדש וההפקר שאין מבטלים מעשיו אלא היכא דבריר לן אומדנא עכ"ל ורבא ור' אחאי פליגי דלאו כולהו נשי דינא גמירי היינו כיון דספק הוא אי גמירי אינה אומדנא דמוכח שנתרצית דשמא לא ידעה הדין וסברה שתצטרך לשלם וקיי"ל באה"ע כ"ח ס"ה דהוי ספיקא דדינא וחוששים כר"ה ברי' דר' יהושע לחומרא הרי דאפי' בדין ברור י"ל דלא גמירי:
ודוחק לחלק בין נשים לאנשים דדוקא בנשי הוא דלא גמירי דינא משום שאינן בני תורה דמה טעם לחלק בכך ועוד דאי נימא שיש חילוק בין אשה לאיש בזה מה מקשה בכתובות (ע ע"ב) בקונם שאני עושה לפיך אמאי א"צ להפר נימא מתוך שיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה נעשה כאומרת לו כן כמו במדיר את אשתו דאמרי' דהוי כאומר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך. והא לא דמי דשאני מדיר את אשתו דיודע הדין שא"י להפקיע שעבודה וע"כ דלא הוציא דבריו לבטלה משא"כ האשה שמא טעתה בדין וסברה דנדרה מהני ומש"ה לא אמרי' דנעשה כאומרת איני ניזונת וא"ע אע"כ דאין חילוק בין אשה לאיש:
וכן הוא בב"ק (צה ע"ב) מאי לאו בע"ה דלא ידע דקרקע נגזלת ואפ"ה קאתי בעל קרקע ושקיל וכו' לא בלוקח ת"ח וידע הרי דרק ת"ח אמרי' דבקי אבל סתם אנשים מחזקי' להו דאינם בקיאים בדין והם שוגגים אף דדין זה דקרקע אינה נגזלת הוא דין ברור. וכן בקידושין (כד ע"ב) המכריעים לפני חכמים אומרים נראים דברי ר"ט בשן ועין שהתורה זכתה לו ודברי ר"ע בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא וכ' תוס' שם ד"ה הואיל כיון שאין המדרש ידיע לעולם חיישי' שמא יאמר לו עבדי אתה אע"פ שאין חולק בדבר שיוצא לחרות בכל ראשי אברים שאינם חוזרים וכ"כ רמב"ם פי"ב מעדות ה"א אבל אם ראוהו עדים עיבר על דבר שקרוב העושה להיות שוגג צריכים להזהירו ואח"כ יפסל כיצד ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכים להודיעו שזה חלול שבת מפני שרוב העם אינם יודעים דבר זה עכ"ל הרי אע"פ שהיא מלאכה דאו' מ"מ י"ל שאינו בקי בדין זה. וכללי של דבר נראה שהכל לפי הענין ולפי אומדן דעת ב"ד אם ידוע לכל דבר זה או לא. ואינו תלוי אם יש בזה פלוגתא או לא וכמ"ש ר"ן כתובות פ"ח דף ק"ג ע"א ונראים הדברים שהכל לפי ראות עיני הדיינים שא"א לומר באשה שתדע נוסחי השטרות שכותבי השטרות מורגלים בהם. וכ"כ תוס' ב"ק (מה ע"א) ד"ה מכור דמש"ה בשור הנסקל אם מכרו כשנגמר דינו אין המעות מתנה לפי שאין הכל בקיאים בדיני שור הנסקל וסבור שיוכל להשהותו אף שדין ברור הוא מ"מ אין הכל בקיאים בדין זה והכל לפי הענין אם הוא נודע לרבים או לא וכעין זה כ' מדעתו הגדולה נו"ב תנינא אה"ע ע"ג ולא הביא ראיות לדבריו:
ובמקדש אחותו קיי"ל אה"ע סי' נ' ס"ב דהמעות מתנה ולא אמרי' דטעה וע"כ משום דאחותו הכל יודעים שאין קידושין תופסים בה וכמ"ש אם ברור לך הדבר כאחותך שאסורה לך. ואף דבב"מ (טו ע"ב) אינו מחלק בין מקדש אחותו להכיר בה שאינה שלו לומר דאחותו שאני דהכל יודעים משא"כ בהכיר בה דמש"ה המעות חוזרים די"ל שטעה בדין וסבר שמהני קנין. היינו משום דהתם קאי לרב ושמואל והם ס"ל דאדם יודע שקרקע אין לו וכן ס"ל לרב ושמואל בכתובות (עד ע"א) דאדם יודע דין ברור שאין בו פלוגתא וכמ"ש תוס' שם בד"ה דברי הכל. ועי' ביצה (יט ע"א) כי פליגי כגון דאיטמי בפחות מכעדשה ואתא לקמי' דרבנן לשיולי מר סבר מדהא לא גמיר הערב שמש נמי לא גמיר ומ"ס הא הוא דלא גמיר הא הערב שמש גמיר והיינו דדין שיעור טומאה בכעדשה אין מפורש בקרא והערב שמש מפורש בקרא ות"ק ס"ל אע"ג דאינו בקי בדין שאינו מפורש מ"מ דין מפורש יודע ור"ש שזורי אינו מחלק וס"ל די"ל דגם דבר מפורש א"י:
וקשה בגיטין (סג ע"א) באומר לשלוחו התקבל גט לאשתי אדם יודע שאין שליחות לקבלה וגמר ונתן לשם הולכה וקיי"ל כן דהגט מהני. ולמה מהני נימא שמא טעה בדין דבעל יכיל לעשות שליח לקבלה כמו דקיי"ל לחומרא דטעה דקדושין תופסין בפחות מש"פ. וכן קשה בכתובות (נח ע"ב) לא תימא טעמא דר"מ משום דסבר אדם מקדיש דשלב"ל אלא כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם וקשה דלמא לא הוציא דבריו לבטלה אלא שטעה שאדם יכול להקדיש דבר שלב"ל ובפרט הכא דיש מחלוקת בדבר וביותר ק' על ריטב"א קדושין (נא ע"א) שהבאתי למעלה שכ' וכי כל אדם יודע שאין אדם מקנה דשלב"ל והכא בסוגיא זו נקט לפשיטות דלא הוציא דבריו לבטלה. ונראה ליישב ע"פ מ"ש רא"ש קדושין פ"א סי' כ' בהשאיל לחברו טבעת לקדש בה אנן סהדי שדעתו ליתנו לו בכל יפוי לשון המועיל ואם לא יועיל לשון שאלה יתפוס בו לשון אחר שיועיל לענין קדושין דכ"ע לאו דינא גמירי והיו סבורים שיועיל לשון שאלה ולעולם אמדינן דעתו דכיון דמסרו לידו לקדש שדעתו באופן המועיל וא"כ הכא נמי י"ל דמה שמסר הגט לשלוחו ואמר לו התקבל כיון דרוצה לעשותו לשלוחו אף אם לא ידע הדין וטעה דיכול לעשות שליח לקבלה אמדינן דעתו דאם לא יועיל לשון שליחות לקבלה דעתו לשליחות להולכה (ועי' חי' רמב"ן שם דהאי לשון קבלה הולכה היא והיינו שיש לפרש הלשון בעצמו כן) וכן בהקדיש מעשי ידי אשתו אף שנימא שטעה ומדמה בדעתו שמהני הקדש דשלב"ל מ"מ כיון שרצה להקדיש מסתמא דעתו באופן המועיל שיקדשו ידיה לעושיהן:
ובריב"ש סי' ת"פ מביא ראי' דכל א' בקי בדין מב"ב (קלח ע"ב) תנו מנה לפלוני בעל חובי בראוי לו נוטלן ונוטל חובו ואמרי' הא מני רע"ק דדייק לישנא יתירא דתנן לא את הבור ולא את הדות אע"פ שכ' לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דרע"ק וחכ"א א"צ ליקח לו דרך ומודה רע"ק בזמן שא"ל חוץ מאלו שא"צ ליקח לו דרך אלמא כיון דלא צריך ואמר לאטפויי מלתא קאתי וק' נימא דלמא האי גברא לא גמיר והי' סבור שמכר גם בור ודות ומש"ה פירש חוץ מאלו ולאו לאטפויי מלתא אתי אע"כ דכ"א בקי בדין עכ"ל והנה ליישב ראי' זו שהיא נגד כל המקומות הנ"ל שאינו בקי בדינים נראה לי דהכא שאני דירדו חכמים לסוף דעתו שאם אמר חוץ מאלו שדעתו הי' שגם הדרך של הבור והדות שלו וכן באמר תנו מנה לבע"ח בראוי לו משמעות הלשין הוא דלשם מתנה נתכוון ונפלאתי על ריב"ש דסותר א"ע מסי' שע"א שכ' דוקא בעדים דבקיאי כסופרי הדיינים אמרי' חזקה דאין חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדול אבל בסתם עדים י"ל דלא בקיאי בדינא:
וקשה לי דרבא ור' הונא בריה דר' יהושע החליפו את שיטתם דבקדושין (יג ע"א) ס"ל לרבא דלאו דינא גמירי ומש"ה אינה מקודשת ור"ה ברי' דר' יהושע ס"ל דכולהו בקיאי בדין ובסנהדרין (כט ע"ב) באודייתא אביי ורבא ס"ל חזקה דהעדים ידעו הדין ומתקיף לה ר' פפי ואיחימא ר' הונא ברי' דר"י מי איכא מידי דאנן לא ידעי' וספרי דבי דינא ידעי. והנה שיטת רבא יש לתרץ דס"ל סתם אשה איננה בקיאה בדינים אבל עדים מסתמא יודעים ובקיאים בדבר שנעשו עדים על כך וכמ"ש חזקה אין העדים חותמים עה"ש אא"כ נעשה בגדול והוא כעין מ"ש רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם אבל דעת ר' הונא קשה לומר דאשה בקיאה בדין ועדים אינם יודעים דין הנוגע להם. וי"ל ע"צ הדוחק דס"ל דרובא דאינשי בקיאים בדין ומש"ה כיון דלא השליכה את המעות בע"כ דנתכוונה לקדושין ומ"מ אף שהרוב כן הוא אין הולכין בממון אחר הרוב ומש"ה לא מהני באודייתא להוציא ממון עי"ז:
(ב) הא דאמרי' שאינו בקי בדין כ"ז אם אין הדבר נוגע לו אבל אם הענין נוגע לו להרויח או להפסיד ממון אמרי' דמסתם הוא בקי ואף אם אינו בקי בעצמו שואל את הבקיאים בדבר. דאל"כ בטלת כל דיני מגו שבש"ס דדלמא מש"ה לא טען טענה טובה זו משום שא"י הדין וכ"כ ש"ך סי' ס"ו סקנ"ו ועי' ר"ן כתובות (י ע"א) גבי אסבוהו כופרי דמשום דלא מהימן הוא דמסתמא מאן דאתא קמי' בי דינא שיולי משייל ברישא מאי דיני' וכיון דידע דלא מהימן ואפ"ה מחויא פריצותא קמייהו מחייב לאסובי' כופרי וכ"כ מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' נ"ב דמסתם שואל את הבקיאים בדין. ובזה ניחא דרבא דס"ל בקדושין דלאו כולהו נשי דינא גמירי ומ"מ בב"מ (כ ע"א) דמקשה בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ניחוש דלמא כתב ליתן בניסן וכו' אמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דיכולה למחול וק' דילמא יראה למחול כמ"ש רא"ש כתובות פ"ט סי' כ"ח דאף דהמוחל שט"ח א"צ לשלם רק דחי המכר מ"מ לאו דינא גמירי וסבורה שתצטרך לשלם כל הדמים. אך ע"פ חילוק זה ניחא דבקדושין דאין חושדים אותה למשקרת אמרי' דאיננה בקיאה בדין משא"כ הכא אם אתה חושדה למשקרת וקנוניא יש כאן מסתמא חוקרת ודורשת היטב את הדין ויודעת שאם תמחול א"צ לשלם רק הדמים שקיבלה וזה טעם הדין בחו"מ סי' ס"א סט"ו דמדקדקין לשון השטר ודנין על פיו ולא אמרי' דלא גמיר והי' סבור שהדין הוא כך ומפני כך כתב אותו לשין והיינו ג"כ מפני שנוגע לו אמרי' דמסתמא יודע. ועי' רא"ש כתובות הנ"ל שכ' דבמחילה לאו כולהו דינא גמירי ותמוה מאד כמ"ש ש"ך הנ"ל מ"ש מכל מגו שבעולם דאף שאין הדין ברור מ"מ אמרי' דמסתמא יודע את הדין ועי' תומים ונה"מ שם וצ"ע:
(ג) וכן אם הדבר נוגע לאיסור אמרי' דמסתמא ידע וכמ"ש כתובות (עג ע"ב) קידשה בטעות אע"פ ששלח סבלונות אינה מקודשת דאמרי' שטעה וסבר שהקדושין תופסין ומ"מ אם בעלו קנו דכיון שנוגע לאיסור אמרי' חזקה אין אדם עושה בעילתו ביאת זנות ובעל לשם קדישין ומ"מ ר' ישמעאל שם חולק דאפי' בעלו לא קנו דאפי' נוגע לו לאיסור מ"מ י"ל דאינו בקי בדין. ועי' רמב"ם פ"ד מנחלות ה"ו מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן אם ת"ח הוא או אדם כשר שהוא בדוק בדקדוקי מצות ה"ז ירשנו ועיי"ש בה"ה שת"ח יש לו חזקת כשרות ולא שאר אדם ופלא הוא לחלק בכך ולע"ע א"י מקור לדברי רבינו ז"ל: