חבל יוסף (חוקי העזרה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קלד
ס"א שאם מסר מודעא בפני ב' כו' עב"י בשם רשב"ץ דאפי' שמעו עדים ביטול על הגט כל שלא מסר להם לשם עדות ל"מ וכ"ד בריב"ש והב"מ פקפק ע"ז הרבה. אמנם נראה במעשה שלהם שהי' שאחר שצוה לעדים לכתוב גט שמעו שאמר לדודו שאי"צ לבכות שהוא נותנו בכח ע"ש. בזה נראה שדבריהם צודקים. שזה יש לדמות להא דגיטין נ"ה אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי ואמר כינסי ש"ח זה כו' אם איתא דבטלי' לעדים הוה אמר ע"ש ומשמע בהדיא אפי' שמעו זה העדים כיון שלא מסר זה לפניהם בתורת עדות (ופשוט דה"ה מסר לעדים אחרים לשם עדות ודאי מהני) אינו ביטל על מה שאמר תחי'. וה"נ דכוותה ממש. אבל מקודם שפיר י"ל דמהני אפי' בסתם וצ"ע:
ס"ב וכן אני מבטל כל הדברים שיגרום ביטול לגט עב"ש סק"ד שכ' בשם הט"ז דזה הוה עקירה יותר לכל הדברים הקודמים. ולא זכיתי להבין דאם מבטל מודעי ומודעי עד סוף כל מודעות למה לא הוה זה עקירה על כל דבריו הראשונים ג"כ כמו כל הדברים. דהא ה"נ אמר עד סוף כו'. ובעיקר הדבר הנה בפ"י ממכירה כ' הרמב"ם דבמכירה ל"מ אפי' בכה"ג דלא כהרא"ש וע' בחו"מ סר"ה וע"כ צריך לחלק גט ממכירה ובאמת ודאי משמעות המשנה וסוגי' דערכין סיפ"ה דבגט ל"ב אלא ביטל מודעא וכשמבטל ודאי מהני אפי' מכל מקום בתחילה על כל מה שיבטל. דהא ודאי כמו שיש לחוש למודעא, הכי נמי יש לחוש שמסר על הכול. וע"כ דאפי' בכהאי גווני מהני וכדברי הרמב"ם. ונראה בחילוק הדבר דאע"ג דלדידן קיי"ל דגה במכירה תלוה וזבין מהני דאגב אונסא וזוזי גמר ומקנה מ"מ אינו דומה לגט דבגט המעושה התם חזקה דהוא מתרצה ברצונו לשמוע דברי חכמים שמחייבין אותו לגרש אבל גבי מכירה לא אמרינן אלא דאע"ג דהי' אונס בתחילה מ"מ אגב זוזי שנותן כל שויו שפיר אפשר שמתרצה וכשאמר רוצה אני אמרינן דהוא אמת ואפי' חושב בלבו שאינה רוצה הוה דברים שבלב ולא אמרו בזה אלא דהזוזי מסלק את האונס וסמכינן אדבורא דידי' דאמר רוצה אני וא"כ כשאמר תחילה בשעת מסירת מודעא דכל מה שיאמר ויבטל אח"כ הכול מחמת האונס אע"פ שאח"כ ג"כ אמר שמבטל הכול כיון דאין אנו יכולין לידע על מה לסמוך נשאר לנו אונסו דאמירתו רוצה אני ל"מ. כאן דג"ד דמחמת אונס הוא. אבל בגט גם בלא אמירתו של עכשיו ג"כ הוה חזקה דמצוה לשמוע ד"ח ומגרש ברצון. אלא דאפ"ה כשמסר תחילה מודעא לא סמכינן ע"ז. אבל כשמבטל אח"כ הכול אע"פ שבתחילה מסר מודעא על הכול. ואין אנו יכולין לסמוך על דבריו. הגט כשר בנתינה גופה וקרוב בעיני לומר דאפי' בלא ביטול מודעא כלל. הגט כשר מדאו', דלא איכפת לן במודעתו הקודמת דחזקה דעושה ברצון כמו שהסביר הרמב"ם. וע' בפירוש ר"ג שם בערכין בד"ח. וכן מצאתי בב"מ שהשיג על דברי הב"ש סק"ט שכ' שהגט בטל דאפשר דאינו אלא פסול ע"ש. ושפיר אפשר דאינו אלא תיקון חכמים לכופו גם ע"ז שיבטל כדי לברר יותר הרצון. אבל מדאו' אי"צ לזה. ואין להקשות דא"כ היכי מייתי בב"ב מ"ז הוכחה לדר"ה דתלוה וזבין זביני' זבינא מהא דוכן אתה מוצא בג"נ. הא הומ"ל ולטעמיך דהא כשמ"מ על הכול. במכירה ל"מ. ובגט מהני. וע"כ דגט שאני. דלא מייתי אלא דכשיש טעם לסלק האונס חשבינן לי' לרצון וס"ל דה"נ במכירה כיון דסברא דהאונס מסתלק. אזלינן בתר דיבורי' דאמר רוצה אני'. והתרצן דחי' דאפשר דדווקא התם דמצוה כו' אמרינן הכי:
שם והרני פוסל כל עד שיאמר שמסרתי זהו מדברי הרשב"א בחידושיו פרק השולח וכ' ע"ז וקשה מאי מהני לענין איסורא אם יעידו. פי' דודאי לא שייך שיפסול עד כשר ותי' דכמו דאמרינן בסו"פ מש"א נאמנת עלי' שלא באתי ונאמנת עלי' שלא פייסתי. והיינו כדאמרינן בירו'. ריש מכילתא מתוך שאינו יכול לקלקלה בבי"ד אינו עשוי לקלקלה בידי שמים וה"נ כיון שא"י לקלקלה בבי"ד אף הוא גומר ומבטל המ"מ. ונראה דכוונתו אף דה"ה ודאי מקולקלת גם בבי"ד. שאינה רשאה להנשא כיון דהעדים מעידים שמסר מודעא. אלא כוונתו שאינו יכול לקלקלה לחייבה חיובי האשה לבעלה. דלגבי זכותו של עצמו כממון דמי. דהודאת בע"ד יותר ממאה עדים. ולא טרח בשביל קלקולה שלא תנשא. אבל אין לזה ראי' מהירו' דהתם אינו כלל בשביל הנאמנות שלו דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן ע' רא"ש ריש מכילתא שהוביא הירו' הזה. ומההיא דנאמנת שלא באתי כבר כ' הר"ן הוביאו בב"י דאין ראי' כלל דהתם נותן לכתחילה על תנאי אמירתה ואפי' גם יעידו עדים להיפוך. אלא אההיא דנאמנת שלא פייס דהתם אינו בתנאי אלא כ"ז שאעבור מכנגד פניך ויכול לחזור בו אבל כבר הקשו זה בתו' די"ח ד"ה שמא פייס ותי' ר"י דהתם אינו חששא מן הדין אלא לעז בעלמא ובכה"ג ל"ח לי' דכסיפא לי' מילתא. ואולי ס"ל להרשב"א כמש"כ בסמוך דה"נ אין חשש מן הדין דמדאו' לא איכפת לן כלל במה שמסר מודעא תחילה דחזקה שמתרצה לשמוע ד"ח וצ"ע. ומשמעות הש"ס דאי"ל אלא ביטול המודעא ודברי הרשב"א אינו אלא לחומרא בעלמא:
ב"ש סק"ה שא"י לבטל שלא בפני הסופר והעדים שצוה להם לכתוב הגט, והנה לכאו' קיי"ל כרבי דבטלו שלא בפני השליח מבוטל. וראיתי בספר תו"ג שכ' דהשליחות יכול לבטל אבל לא את הגט. והוא תימה מאוד דהשליחות דשייך לדידהו יכול לבטל שלא בפניהם והגט דלא שייכא תו כלל לדידהו א"י לבטל. וראיתי בב"י שכ' זה בשם התרומה וכ' כדמשמע בר"פ השולח אמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי כו' ונראה כוונתו מפלוגתא דרבי ורשב"ג אם יכול לבטל זה שלא בפ"ז משמע הא שלא בפני כולם מודה רבי דא"י לבטל וע"כ לחלק בהכי. ולכאו' י"ל דפשי' דהתם הפלוגתא לכתחי' וכדמפרש בש"ס דטעמא דרבי דלא בטלה כולה ואי אזלי אינך וכתבו לי"ל בה פירוש דאין קפידא אפי' לכתחי' אבל בדיעבד י"ל אפי' שלא בפניהם יכול לבטל אבל כ"כ שם התו' דלשון יכול לא משמע לכתחי' והכיחו זה מב"מ ע"ש אבל מ"מ מוכח שם מדברי התו' דלא ס"ל כלל הך סברא של התרומה דהא נדחקו הרבה לישב מאי פריך במאי פליגי דילמא רבי לשי' דס"ל דבטלו מבוטל משמע בהדיא דסבר' לי' דיכול לבטל גם בכתיבת הגט וגם אין שום ביאור לסברא זו כמש"כ. שוב ראיתי במרדכי ר"פ השולח שם שהוביא דכרי התרומה באריכות גדול. אבל הלשון שם מוטעה מאוד והענין עמוק ונראה בביאור שי' דהנה הוכיח מדר"ש ור"י דאשקלו אגיטא ובטלו הבעל והצריכו גיטא אחרינא. דע"כ דבזה ל"מ מה שיבטל הביטול הקודם דקיי"ל דמהני בביטול מודעא. וכ' דאפי' נימא דר"ש לשי' דאינו חוזר ומגרש בו. וכן נדחוק דר"י ג"כ כר"ש ס"ל. אבל יקשה על מה שאנו נוהגין לבטל קודם הנתינה דלגי' דגיטא מי מבטל. ומשמע דבטל את הגט הוא בטל. א"כ שצריך ע"כ גט אחר וכמו דר"ש ור"י. ע"כ חידש סברא אחת דעל הכתיבה גופא שתהי' פסולה לגמרי שלא יהי' יכול לגרש בו זה בעי דווקא בפניהם וכהוכחתי מהא דרבי הנ"ל. והסבר הדבר נראה דס"ל כשי' רוב הפו' דס"ל דאי"צ שליחות כלל לכתיבה אלא דלא הוה לשמה אלא כשמעו מפי הבעל. וא"כ כל שצוה להם פ"א. אף שבטל שלא בפניהם. מ"מ ודאי שפיר הוה לשמה כ"ז שלא שמעו מפיו שלא יכתובו. אבל כששמעו הם מפיו. ובודאי דשוב אינן יכולין לכתוב עוד משמע מדבריו דאם קודם שנגמר הגט בטלם בפניהם, בזה ודאי דנפסל גם מש"כ מקודם. ונראה שהוא בנוי ע"פ סברת הר"ע בתו' דפ"ו ד"ה ודילמא דלאחר שנגמר הגט אינו יכול לבטלו. אבל קודם שנגמר יכול לבטל גם את הגט עצמו. ומש"ה כל שבטל בפניהם באמצע הכתיבה קודם גמר כתיבתו וא"י לגומרו שוב בטל הכול ונפסל לגמרי:וצריך גט אחר דווקא וכדר"ש ור"י. אבל מה שיבטל את השליחות שלא בפניהם בין קודם שיכתובו ובין אם כתבו כבר מקצתו או כולו. כל שהוא שלא בפניהם. דבכ"ז אינו נוגע לגט כנ"ל אלא לשליחות. ס"ל דלזה מהני מה שיבטל את הביטול וכמו ביטל מודעא. ויתיישב בזה סתירת הגירסות במסכת קידושין ובמסכת גיטין וכבר הרגישו בזה התו' דגירסא מי בטל. משמע דאינו יכול להתבטל כלל. וגירסא דמי מבטל משמע דיכול לבטל. דזה היינו קודם גמר כתיבתו ובפניהם דבזה הוא נתבטל לגמרי כההיא דר"י ור"ש ונכון. וכן נראה לי הוכחה לדבריו מדלא אייתי הש"ס הא דר"י דס"ל כרשב"ג דבטל שלא בפניהם ל"מ דאי ל"ה מאי בפני הא דאמר ר"י לסהדי אותבי' קרי באודנייכו. דדילמא יבטל שלא בפניהם וכדאיתי שם הש"ס הא דרבי יאשי', אלא צ"ל דר"י שפיר סבר כרבי אלא דלהא לא איכפת לי' דבשעת נתינה ה"ה יכול לכוף אותו לבטל את הביטול הזה. אבל אם יבטלו בפניהם הי' צריך לכתוב גט אחר דווקא: ס"ד אם נשבע לגרש צריך שיתירו לו כ' התו"ג אע"ג דמחויב הוא לקיים שבועתו א"כ הוה גט המעושה כדין חיישינן שמא יאמר אלו הי' יודע שיכול אני להתיר שבועתי לא הי' מגרש וכמוציא אשתו משום נדר. ודבריו תמוהין דבהדיא כ' הרשב"א שם בחידושיו גבי יאסרו עלי פירות שבעולם אם אינו מגרשך דלא שייך כאן לומר אלו הי' יודע כו' דלא שייך אלא בנדרי אשתו שא"י היאך נדרה. אבל נדרי עצמו הי' לו לשאול ע"ז. אבל הוא מבואר בתשו' הריטב"א שהוביא הרב בהגה דבדיעבד כשגירש מפני השבועה כשר. ומבואר שם בהדיא בלשונו כשלא מסר מודעא. והוביאו הב"י בסוסיקנ"ד. ובחו"מ סוסר"ה הביא שם הבה"ב דברי הריטב"א בחידושי ב"מ דנשבע לתן מתנה ומ"מ דנותן מפני השבועה המתנה בטילה. והיינו דבמתנה וכן בגט אשה דדינה כמתנה. קיי"ל דגם אונסא דנפשי' הוה אונסא. ואף שהשבועה מחייבו לתן לא שייך שיחייבו להפך רצונו. כיון דבלא השבועה לא הי' רוצה. והוה ככל נותן באונס, וא"כ לא הוה השבועה אלא שיעשה מעשה הגירושין או הנתינה וכשעשה כבר נפטר והגט והמתנה בטל. ומיהו כשלא מ"מ מוקמינן לי' אחזקה ראשונה שנשבע מרצונו אבל כשמסר מודעא ודאי הוה אונס. ונראה פשוט דל"ד מ"מ אלא כל שגילה דעתו שמפני האונס הוא נותן או מגרש ה"ה בטל. כדין מתנה דידעינן אונסא. והיינו טעמא דצריך להתיר לו שלא יהא אונס. והא דהוביא הב"י ברסיקנ"ד בשם הר"י בן הרא"ש דנשבע לגרש כופין אותו להוציא והגט כשר. התם מפורש שנשבע ואסר עליו הנאת תשמישה. והוא מחויב לה לגרשה. והוא מהכופין אותו להוציא. ובודאי הוה גט מעושה כדין. אבל הכא שאינה אסורה עליו. אלא שמחיוב לקיים שבועתו זה הוה גט מעושה שלא כדין. כיון דאין לה עליו כלום אלא שהשבועה מחייבו לגרש שלא ברצונו הוה כשאר אונסא דנפשי' דבטל במתנה. ולענין קבל עליו קנסות שהוביא הרב בהגה מחלוקת בזה. הנה ר' מיימון כ' דכיון דחייב עליו הקנס מעצמו והוא חייב בו מן הדין והוא ביסר בעצמו לגרש אשתו כדי שלא יהי' צריך להוציא את דמי הקנס. זה הוה כמגרש ברצון וככל מוכר חפצו מפני שצריך לדמים. וראייתו נכונה מהא דיאסרו כל פירות שבעולם עלי אם איני מגרשך ואינו דומה למגרש מפני השבועה דהתם השבועה אונסו לגרש דווקא אבל הכא ה"נ מחליף אשתו ברצונו על הדמים שהוא חייב או על הנאת הפירות שהוא צריך. ומשמע לשי' דאפי' מ"מ לא מהני ע"ז כמו במכירה דא"י למסור מודעא דהוא מוכר מפני אונסו לשלם מה שהוא חייב. (ואף דבתשו' כ' ובטל מודעא נראה דלדינא לא צריך לשי') וכן מבואר בתשו' הרשב"ץ דאנסוהו על ממון שהוא חייב וגירש אשתו בשביל זה לא חשיב אונס. וכ"כ כל הראשונים לענין מאיס עלי וכה"ג. דמחויב להחזיר לה שלה. ואם מתוך כפי' זו מגרשה הוה גט כשר והרשב"א בתשו' חולק בזה וס"ל שכל שגילה דעתו שמגרש בשביל כך הוה גט מעושה. ומה שנפטר מן החוב אינו מחשיב כמכירה מרצונו כמו דאינו חשוב מכירה בשביל שאיר כסות ועונה שהוא נפטר. וההיא דיאסרו פירות שבעולם נראה דס"ל דש"ה שמגיע לו דבר חדש שהותרו לו הפירות שנאסר עליו (ובל"ה ל"ק כמש"כ לעיל דאפי' נשבע ע"ז גופא. כל שלא גלה דעתו שהוא חוזר בו מוקמינן לי' אחזקה ראשונה) אמנם דדברי התו' ב"ב מ"ח סוד"ה קדש שכ' הטעם דבשביל פטור דשאיר כו"ע ל"ח מכר דברצונו הוא נותן זה ע"ש. פירוש כיון דכן רצון וחק כל אדם לתה לאשה שכו"ע וגם לאחרת יתן. לא שייך לחשב זה כמכר כמו אם הי' אונסין אותו לתן פרתו במתנה דלא שייך לומר שהוא כמכר מפני שנפטר ממזונותי'. וא"כ משמע דס"ל דהא ממון אחר הוה כמכר וכשי' הר"מ והרשב"ץ וש"פ ובודאי יש לפסוק כוותיי' וכמש"כ דאפי' ימסור תחילה מודעא ע"ז ל"מ. ולשון הרב שכ' אבל אם כבר גירש מפני זה ואפי' גירש מכח שבועה כשר אינו מדוקדק דבשבועה כבר בארנו מדברי הפו' דמסר מודעא וכ"ש אם כפו אותו ודאי פסול כנ"ל ובזה אפי' מ"מ כשר וצ"ע:
ס"ז אנסוהו ישראל לגרש שלא כדין פסול ובס"ח דכן באנסוהו ע"ג אפי' כדין והקשה בב"י דמשמעות הרמב"ם דמדאו כשר והא מסיק בש"ס דהא דר"מ בדותא ומדאו' הוא פסול ואף דבב"ב אייתי לדר"מ מ"מ הו"ל למסמיך אסתמא דדוכתא ובשו"ע הוביאו לא חש לקושי' זו ונראה ליישב בפשי' דאין כאן סתירה כלל דהנה כבר הקשו התו' בב"ב דפריך שם לר"כ דתלוה וזבין הוה זבינה מגט המעושה בעו"ג דפסול. ומשני כדר"מ והקשו התו' דהא בגיטין מסיק דפסיל משום דלאו בני עישוי נינהו. וכ' כיון דלאו בני עישוי הוה שלא כדין ובשלא כדין לא הוה כזבין. אלא כיהיב דמודה ר"ה. ובאמת הוה מצי לתרוצי הכי אלא דהמקשה ס"ד כדר"מ. ומשו"ה שני לי' הכי ע"ש. והיא דחוק. ע"כ נראה בשי' הרמב"ם דאפ' בעו"ג דלאו בני עישוי מ"מ הוה כמכירה כיון דהוא כדין. ובישראל אפי' שלא כדין הוה כמכירה כיון דהב"ד טוען וסוברין דהוא מן הדין. הוה כפשרה דכ' הרמב"ם בפ"י ממכירה דהוה כמכר דכיון דיש לו ספק אף דמן הדין אינו כן מ"מ הספק גופי' הוא כשיוי. ובאמת לא הראו המפרשים מקורו ונראה דהוא מן התוספתא פ"ק דמציעא מודה ר"י (אע"ג דבכל אסמכתא ס"ל דלא קניא) בשנים שעוררין על הבית ועל השדה ואמר אם לא באתי מכאן עד יום פלוני ה"ה שלך איבד זכותי. והיינו דבכה"ג דאין לו אלא ספק ולחבירו ספק. חשב מה שממתין לו חבירו ספק שלו עד יום פלוני כמכר ולא הוה אסמכתא. (ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם בפ"ז מסנהדרין שנדחק בהן הב"י בסר"ז ואכמ"ל) וא"כ גם בזה דשלא כדין. מ"מ הוא כשר מדינא לר"ה כדין תלוה וזבין כנ"ל. והא דפסלוהו אינו אלא מדרבנן לפי שהוא שלא כדין. ומיהו זה שייך בשלא כדין דישראל אבל שלא כדין דעו"ג זה ודאי הוה כמתנה בעלמא ולא מהני כלל ואתי הכל שפיר ולק"מ. אבל סוגי' דגיטין אזיל שם לר"נ דאמרינן בהדיא בב"ב שם דר"ב דמסיים בה משמי' דר"נ א"ש קרקע אין לו מעות יש לו פליגי אר"ה וס"ל דלא הוה זבינא וההיא דגט המעושה כדין ע"כ כדמסיק שם בב"ב דהוה דווקא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים. וא"כ הא דישראל שלא כדין למה פוסל כלל כאן דלא הוה גט כלל מדינא. וצ"ל דהוא משום דמיחלף דכדין ומשו"ה קשה לי' שפיר לשי' גבי ע"ג אי בני עישוי נינהו גם שלא כדין להוי כשלא כדין בישראל דע"כ התם הטעם לשי' משום דמחליף בכדין. ומשו"ה אסיק לשי' שפיר דהא דר"מ בדותא היא אבל לדידן דקיי"ל כר"ה שפיר נקטינן כר"מ לדינא משום דכדין דע"ג ושלא כדין דישראל הוה כתלוה וזבין והוה גט מדאו' ואינו פסול אלא מדרבנן:
ס"ח בהגה ואפי' קבל מעות על נתינת הגט ל"א בשביל זה נתרצה. ע' תו"ג שכ' דבר נחמד דהרשב"א בב"י שכ' גבי נתחייב אלף דינר אם לא יגרש דלא הוה כזבין משום דאינו אלא נפטר מן החוב. דמשמע מזה לכאו' דהא קיבל מעות מהני. אינו חולק ע"ז דודאי ל"מ מעות לגבי שיוי האשה אלא דהתם בדהרשב"א הרי לא הי' אונסין אותו כלל. אלא שתובעין ממנו את המעות שנתחייב והוא מעצמו ורצונו גירש בשביל זה. א"כ אם הי' מקבל מעות כזה ברצונו ודאי הוה גט מעליא. וראיתי מי שחידש עפי"ז דאם אנסו לאחד וגזלו ממנו סך ממון שיגרש את אשתו ומתוך אונסו נתרצה לגרש בתנאי שיכפלו לו סך כזה וגרש דהוה גט כשר ממ"נ דאם נחשב לו סך זה לאונס שיגרש בשביל זה וחשוב לו הממון מהאשה א"כ הרי חשוב גם בשביל הממון זה שנתנו לו לתלוה וזבין. ופשוט דאין זה כלום לדינא חדא דבגט ל"מ כלל תלוה וזבין דלא עדיף מכדין דעו"ג שפסלוהו משום דאין רשאין לכוף. וכ"ש לכופו לכתחי' שלא כדין. ועוד דאין לדמותם כלל די"ל דממון שלו שגזלו ממנו הי' חייו תלוין באותו הממון והוה אונס גדול אבל הממון האחר שנתנו לו י"ל דלא הי' צריך לו כלל ואינו נחשב לו לגבי האשה. וא"כ הוה כאנסהו בלא מעות דהוה כמתנה באונס. אבל בדהרשב"א כיון דלא הי' אלא אונס על המעות שהוא חייב מן הדין והוא מחליף זה על אשתו מרצונו ודאי הוה חשיב גט ברצון:
ע' מל"מ פ"ב שכ' דהב"י בחו"מ סר"ה בתו' הא' גבי סיקרוקין דמשו"ה בהרוגי מלחמה הי' קונה מן הדין. לפי דלא הי' האונס על השדה. חולק על הרשב"ץ דכ' בפירוש דאם אנסו על דבר א' שלא כדין ומתוך זה גירש הוה גט מעושה וע"כ דס"ל כתי' הב' דדוקא אונס של סיקרוקין משום שהפקירם המלכות ע"ש וכ"כ הרשב"א בחידושיו בגיטין שם כתי' הב' וכותי' נקטינן. ולי"ל חילוק בין פירש האנס או לא שסוף סוף הרי חזינן דאונסי. וכן כ' הש"ך בחו"מ סר"ה. ומשכ"ש דמסר מודעא נראה דהיינו ג"ד שדבר זה אונסו. (ובחי' שם נתקשיתי בזה ונראה דכן כוונתו). ובדרך כלל כל כונס בעינן הכרנו אונסו דהיינו דנודע שזה אונסו וכן יש להכריע גבי המחלוקת באב שאנוסו על גט בנו דצריך שנדע ענין האיש אם הוא אונס לגבי'. ובתו"ג כ' דקיי"ל כתי' הא' והוביא ראי' מהא דחו"מ סרל"ו בעו"ג שאנס לישראל על שדהו כשמסור בידו להורגו. שישראל הקונה ממנו ה"ה שלו. אלא שנותן לבעלים רביע ע"ש. והוא תמוה מאוד דהא זה דין תקנה דב"ד של אחריהן ומתניא בהנזקין בהדי דתקנות העולם וכמבואר בתו' כדי שלא תהי' הארץ נחלטת ביד הסיקרוקין. ומשו"ה צריך לתן רביע וכשיש בידם ליקח הם קודמים. אבל מדינא ודאי דווקא בהרוגי מלחמה אבל בל"ה תלוה ויהיב לא הוה מתנה. שוב ראיתי שכ"כ בעצמו בנתי' סרל"ו שם דאינו מן הדין ע"ש וסותר ד"ע: