חבל יוסף (חוקי העזרה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קלא
ב"ש סק"ג לר"מ דעח"כ צריך שיהי' מוכח מתוכו וא"כ ביש לו שתי נשים ששמותיהן שוות אסור לכתחילה לגרש אחת מהן אם לא ישלש והב"מ והתו"ג חלקו עליו דלדידן דקיי"ל דשני יב"ש הדרין בעיר אחת יכולין להוציא ש"ח על אחרים ואין חוששין לנפילה:
אלא דלמי שהוא בידו מחזיקין אנו שהוא שלו. ה"נ הוה בזה שפיר גם מוכח מתוכו ואין דבריהן מוכרח לענ"ד כלל דמאי שמוכח משום דהיא מחזקת אותו בידה. ודאי לא עדיף ממה שעדים מועידין בפירוש שראו המסירה לידה דמוכח בש"ס לשי' התו' דל"מ וכ"ש מה שאינו אלא מהוכחה בעלמא שהוא בידה. כיון דבגוף הגט עצמו אינו מברור שהיא המתגרשת ומש"כ התו"ג דהכי מוכח בהדיא בש"ס. הנה הולך לשי' בסק"כ סקי"ז דמפרש בש"ס דהא דפריך קטנה הוא דלא מצי מגרש הא גדולה מצי מגרש אינו ע"כ מחשש נפילה דהא חשש נפילה אינו אלא דרבנן. כדמוכח מדכ' הרא"ש גבי שליח דנאמן גם השליחות דהמנוהו רבנן ובודאי דאינו שייך בחשש דאו' וכן מוכח בהדיא בריש גיטין בסוגי' דליבעי תרי) וא"כ מאי פריך דילמא גדולה מצי מגרש מדאו' הא קטנה מדאו' אינה מגורשת וע"כ דשקלא וטריא דשם הוא משום מוכח מתוכו דהוא מדאו' ע"ש. ולפי"ז מוכרח דכדמסיק ע"ז בש"ס ש"מ שני יב"ש הדרין בע"א מוציאין ש"ח על אחרים כו' ש"מ דלפ"מ דקיי"ל דמוציאין שפיר הוה זה מוכח מתוכו. אבל המעיין לנכון יראה שאדרבה שדבריו שם סותרין לדבריו כאן. דאי כמש"כ כאן דכל החשש שאינו מוכח מתוכו הוא רק משום חשש נפילה וכיון דכתב שם דחשש נפילה ודאי הוה דרבנן א"כ היכי מפרש שם דס"ד לפסלו מדאו' בשביל שאינו מוכח מתוכו כיון דמדאו' ל"ח לנפילה וממילא ליכא חשש מוכח מתוכו. ונראה דכוונתו דה"ק שם דלא שקיל וטרי כש"ס לחשש נפילה דרבנן בעלמא (כמו שהוא האמת) אלא הש"ס ס"ד שם דהוא חשש דאו' וזה הוא שרוצה להוכיח מהמשנה דל"ח מדאו'. ונדחוק שם דה"ק דא"כ בממון שני יב"ש ודאי מוציאין דבממון ודאי אין לחוש לנפילה מחשש דרבנן אבל לפי"ז הרי אין לו הוכחה כלום ששייכא לשם ממ"ת כיון דקאי הכול על חשש נפילה וי"ל דלא איירי כלל בהס"ד משום מוכח מתוכו וגם גוף הוכחתי שם מה שדקדק דקאי שם בחשש דאו' דאי ל"ה לא פריך מידי דדילמא גדולה מגרש מדאו' וקטנה אינה מגרש מדאו' פי' אבל מדרבנן גם הגדולה אינו מגרש לענ"ד ליתא כלל דודאי פשוט המתני' כ' לגרש את הגדולה לא יגרש הקטנה משמע בהדיא דכ' לגרש את הגדולה כדין קאמר. ומועיל הגט לגרשה כדינה. ואין שום ראי' דאיירי שם כלל לענין מוכח מתוכו וכ"נ מדברי כל הראשונים בפירוש הש"ס. ולענין מוכח מתוכו ודאי ל"מ אפי' לדידן דס"ל דמוצאין ואין חוששין לנפילה וכדברי הב"ש: ס"ד כתוב לאיזה שארצה ה"ז ספק. ועב"ש בשם רשב"א דאע"ג דלפי"ז ס"ל להרמב"ם דברירה הוא ספק מ"מ פסק דמחזירים זה לזה ביובל. ול"א דבספק המוציא מחבירו עליו הראי' כיון דהוה מצוה דאו' אזלינן לחומרא. וכ' הב"ש הוכחה לזה דהא ר"א ס"ל שם ג"כ דלאיזה שארצה פוסל לכהונה משום דהוה ספיקא. ואמר משמי' דר"י דמחזירין ול"ז ביובל. והנה התו' בגיטין מ"ז הקשו דר"א בבכורות מספקא לי' באחין שחלקו אי יורשים הוי אי לקוחות ואמר משמי' דר"י דמחזירין זל"ז ביובל וכ' דהא דידי' הא דרבי' ולר"א דידי' גופי' אין מחזירין מספיקא ע"ש. הרי דחולקין בהדיא על סברת הרשב"א וס"ל בהדיא דמספיקא אין מחזירין, וגם לר"א גופי' לי"ל מחזירין. ובאמת הרשב"א לשי' דס"ל דספק ממון עניים כיון דהוא מצוה לא אמרינן הממע"ה, כמש"כ בשמו הר"ן בריש נדרים ד"ז ומשוה"נ ס"ל גם גבי יובל דמספק מחזירין. אבל כבר האריך הר"ן שם לסתור זה מסוגי' דחולין קל"ד גבי ספק קמה ומריש יומא גבי ספק דמאי דקיי"ל הממע"ה ע"ש. וה"נ גבי יובל. ע"כ נראה כמש"כ השעה"מ בפ"ג מה"ג דלא שייך הממע"ה גבי אחין שחלקו דמסתמא חלקו תחילה בשוה וליכא הפסד ממון כלל. ובזה הוא דפסקינן דמחזירין. אבל היכי דאיכא פסידא באמת אין מחזירין ע"ש, וצ"ל לפי' שי' הא דאמרינן ר"פ כל הגט שם דר"י דס"ל דלאיזה שארצה אגרש ג"כ אינו פוסל והיינו דודאי אין ברירה אזיל לשי' דמחזירין זל"ז ביובל. היינו משום דקים להו להש"ס דר"י ס"ל אפי' במקום פסידא מחזירין. דאין כאן ספיקא ובודאי מחזירין. ומשו"ה הוה לשי'. אבל אנן דקיי"ל דאחרון פוסל דהוה ספיקא. לדידן אין מחזירין אלא היכי דלי"ל פסידא. ולא שייך אפוקי ממונא. אבל היכי דאיכא פסידא די"ל הממע"ה אין מחזירין. ובזה יתיישב היטב מה שנתקשו התו' מ"ז הנ"ל דהיאך מצאנו יו"ר דקיי"ל ק"פ לאו כקה"ג וקיי"ל דמחזירין ולא משכחת דמייתי בכירים ע"ש, דלפי"ז פשיט דלא מקשה רב יוסף אלא לר"י דס"ל דמחזירין אפי' במקום פסידא, וא"כ לא הוה כקה"ג. אבל לדידן דבמקום פסידא אין מחזירין לק"מ דודאי חשיב שפיר קה"ג כיון דלא מצי אתי לידי פסידא ודו"ק:
ס"ו לא חתמו העדים לשמו אם לא יתנו לה בע"מ אינו גט הגר"א בסק"ח נתקשה בזה דלדידן דעמ"כ א"כ גם חתימת הגט אינו אלא מדין שאר שטרות ואי"צ כלל לשמה ע"ש. ולכאו' נראה פשוט דלק"מ דהרי נראה ודאי דהיכי דידעו העדים על מה הן חתומין. ודאי זה חשיב כבר לשמה ובודאי דמן הדין אי"צ העדים להוציא לשמה מפיהן דווקא כמו שצריך הסופר כמש"כ הב"ש בסוהס"י בשם מהרי"ו ואע"ג שכ' דמדברי הרמ"א לא משמע כן. פשוט לענ"ד דאינו אלא לחומרא בעלמא והוא מוכרח מסברא ברורה דהרי התו' בריש זבחים כ' אהא דבגט סתמא פסול היינו משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת. וכ' שם דאפי' זינתה שע"כ צריך לגרשה מ"מ לאו לגירושין בגט זה קיימא ע"ש. וא"כ לדידן לדינא דקיי"ל דמן הדין אי"צ התימה כלל א"כ בודאי הרי תיכף כשנכתב הגט הרי הוכשר להתגרש בו ובודאי דתו חשיב עומדת להתגרש בגט זה וכמו בקדשים דכיון שהוקדשה הבהמה הוה שחיטה סתמא לשם קדשים. וה"נ החתימה בהגט סתמא נמי לשמה קאי (ומיהו בסקל"ו משמע דאפי' הנתינה פסול סתמא ע"ש במש"כ בס"ד. ויש לחלק וצ"ע). וע"כ איירי הכא בגוונא דלא ידעי כלל על מה הם חותמין. וא"כ ה"ז אינו עדות כלל וכמש"כ התו' בדף ד' ד"ה ומודה ע"ש, וא"כ הוה כגט בלא ע"ח ובלא ע"מ כלל. דכבר מבואר בסק"ל ס"כ דלכו"ע לא הוה גט כלל:
ס"ז ויכתבנו בקביעות ולא בסרוגין. לכאו' פשוט הטעם משום דשמא ישכח בפעם השני להוצא מפיו שכותב לשמו דבודאי צריך להוציא בכל פעם דל"ג מס"ת דבכל פעם שמתחיל לכתוב צריך להוציא מפיו וכ"ש גט דסתמא פסול. ובדיעבד צ"ע בזה. וע"פ המבואר בסקכ"ב אפ"ל עוד דגם הבעל צריך לצוות אותו שנית ובלא זה לא חשיב לשמה. אבל לענ"ד יש כאן עוד טעם מדינא דגמרא דהרי מבואר בסוגי' דזמן גבי כתב שבת חודש שנה כשר דפריך ביומא גופא מי ידעינן בצפרא או בפניא ע"ש. וא"כ לכאו' הי' צריך לכתחילה להקדים כל גט מתחילת הבוקר משום זנות דיומא דהגט יחפה עלי' מבוקרו של יום אלא משום דזימנין דלא אפשר להקדים אבל כל שהתחיל לכותבו בודאי צריך לגומרו תיכף משום האי חששא:
ס"ט בהגה אם התחיל לחתום מקצת שמו ולא אמר לשם גירושין יש מכשירין. ובב"ש דהרד"ך חולק. ומסיים מיהו לענין חק תוכות מכשיר הרב כשלא גמר האות. לענ"ד הוא תמוה דמאי ענין גמר האות דבזה י"ל כ"ז שלא נגמר אינו אות כלל והגמר הוא שעשאוהו אות והרי גמרו בהכשר. אבל מקצת השם ודאי דהאותיות הנכתבין כבר בפסול. הם בפסולם והרי בודאי כ' מקצת אותיות בגט שלא לשמה ודאי הוא גט בטל. ועיינתי בד"מ דמסיים שם אחרי שהובא המכשירים דלעיל כ' והרד"ך פסול בכתב מקצת אות שלא לשמה. ואין בידי ספר הרד"ך. ואפשר דאין זה כלל למחלוקת על מה שקודם ואפשר שלא קאי כלל לענין חתימה אלא קאי בכתיבת הגט. ואולי קאי גם בחתימה וחולק אפי' במקצת אות. ועכ"פ אף דלא קיי"ל כוותי' במקצת אות אין זה ראי' למקצת השם ודברי הב"ש צ"ע. וגם לפ"מ שכ' הב"ש בעצמו בסי' קכ"ה סק"ה דהתחיל הפסול מקצת אות אפשר דגרע ופסול ע"ש. אין ראי' גם שלא כהרד"ך גם במקצת אות די"ל דכ' שלא לשמה הוה כמו כ' פסול מקצת וצ"ע: