אור ברסלב

חבל יוסף (חוקי העזרה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן קכט

סימן קכח

ס"א. כותבין שם האיש והאשה בגט עב"י בשם תשו' הרשב"א דאפי' כתב בן איש פלוני או בת איש פלוני ל"מ דאין זה שמות וכשלא כ' השם הוא בטל מדאו' (ויתבאר זה בסמוך) וכוונתו אפי' כתב על האב שמו ושם אביו של האם דהשתא נודע שפיר בגט. מי הוא האב ונודע מי בנו. ודלא כמו שנתקשה בזה וכן מצאתי מפורש יותר בחידושיו לקידושין ד"ט גבי כיצד בשטר כ' לו בתך מקודשת לי כו' כתיב שם דהוא לשנא קייטא דצריך לפרש שמה דווקא דומיא דגט דאי ל"ה לא הוה ספר כריתות ע"ש. ולכאו' יש ראי' דצריך לכתוב השם בשטר קידושין מסוגי' דיבמות ל"א דפריך מפני מה אין כותבין זמן בשטר קידושין ול"ח שמא יחפה על ב"א ע"ש. ואי אין צריך להזכיר שמה בשטר הא ל"מ הימן מידי, אבל יש לדחות דבאמת אי הוה חיישינן לתקן חשש חיפוי והוה צריך זמן באמת הי' צריך גם שמה משום הך חששא. אבל כיון דאי"צ זמן אי"צ לכתוב שמה ואין ראי' ומ"מ הרי פשוט לו זה להרשב"א מסברא ויקשה לפי"ז מהא דתנן בקידושין ס"ב אם תלד אשתך נקיבה ה"ז מקודשת לי אם הי' אשתו מעוברת ה"ז מקודשת ואם צריך שמה בשטר קידושין וגם נאמר דבת פלוני ל"מ. ובודאי דה"נ עובריה של פלונית. א"כ מאי ששייך לקבוע שם על עובר כ"ז שלא נולד. ומיהו אפשר לומר דהתם בקידושי כסף. אבל עדיין יש להקשות מהא דסופ"ב דגיטין הרי את שפחה וולדך בן חורין אם הי' עוברה זכתה לו. והתם בסוגי' לא שייך בשחרור כסף דא"כ מאי מייתי שם לראי' לזכיית האם. דהא בכסף נפיק ממילא ע"י קבלתו את הכסף ואין לומר משום דהוה דבר שלא בא לעולם ואף דאיירי שם לרבי וס"ל אדם מקנה דשלבל"ע מ"מ לדבר י"ל דגרע כמש"כ התי' בכ"ד. אבל אם עובר ירך אמו שפיר היא זוכה האם בשבילו אבל לפי"ז אין החסרון בשביל שהוא שפחתו שאינו יכולה לקנות מיד רבה. אלא לפי שהוא לא בל"ע ואין שום אדם יכול לזכות בשבילו אלא אם הוא ירך אמו יכולה היא לזכות בשבילו ע"ש היטב ובסוגיא שם מבואר בהדיא דלא נקטינן זה התם אלא לענין זכיית השפחה והיינו בשיחרור שטר דבעי קבלת זוכה. (וע"כ דס"ל להש"ס דזה לא הוה לדבר שלא בל"ע וכבר כתבתי בזה בחידושי יו"ד סרס"ז). ועכ"פ דע"כ איירי בשטר. ואי דעל שם האם והאב ל"מ א"כ האיך שייך שם לעובר. ומה שמו כי תדע. והרי שטר שחרור ודאי שוה לגט אשה לענין לשמה כמבואר בד"ט. ואפשר לומר דאע"ג דבכ"ד ל"מ שם האב והאם מ"מ כ"ז שהיא עובר דלא שייך עליו שם אחר שפיר מיקרי גם זה שם וכ"ש לפ"מ דקיי"ל עובר ירך אמו וצ"ע:

שם בהגה לא כ' אלא שם אחד אפי' הוא טפל וגירש בו כשר וכבר כ' כל האחרונים דהעיקר דהרמב"ם חולק ע"ז וכן מוכח לענ"ד בהדיא בפי' המשניות להמעיין שם. ושי' דביש לו שני שמות ושניהם ידועים ומפורסמים וגירש באחד מהן פסול. ואם כתב את שם אחד מהן וכל שום על השני כשר ואם האחד מפורסם יותר וגירש בו אפי' לא כ' וכל שום כשר. וזהו ששנינו כ' חניכתו כשר. ואם כ' שם שאינו ידוע ביותר אפי' כתב כל שום על השני הוא פסול. וכ"ש כשלא כתב וכל שום. ואם כ' שם אחר אפי' כ' וכל שום הוא גט בטל. כן הוא שי' בחיבורו ובפירושו וזה פשטות דבריו. ויצא לו זה דס"ל דיהודה וגליל בש"ס ל"ד אלא דזה הוה שני שמות מפורסמים ובאחד מהם פסול. וזהו תקנת ר"ג. ובודאי אינו אלא פסול דרבנן. ואע"ג דתני בבריי' אינה מגורשת ע"כ ל"ד דהא אינו אלא מתקנת ר"ג. וכ"ה בפירוש בדברי הרא"ש וכל הפו' דאינו אלא משום חשש לעז (ודלא כהב"מ שהחליט דזה מ"ה והוא תמוה) והא דנקט אינה מגורשת היינו משום דדינא דשינה שמה ושמו. דתצא וי"ג דברים בה כדמפרשי דזה דינא דמתני' דהזורק שינה שמו ושמה כו' וחשובה כא"מ מדאו' ומקום כתיבה וניתנה נראה דהרמב"ם ס"ל דאין קפידא בזה ושניהם שוין וכשניהם מפורסמים חשובים וכן הי' מסתבר דלמ"ל לט לעשות מחלוקת בין הש"ס והתוספתא. וכשהאחד מפורסם יותר סגי בשם זה לבד העתיק לשון המשנה דחניכתו והיינו נמי דר"א והוא דאיתחזק בתרי שמא. אלא דר"א קאי שם במקום כתיבה ונתינה אייתי הש"ס בריי' דיצא למקום אחר. אבל באמת היינו נמי מתני'. וזהו דס"ל להרמב"ם דאינו אלא דיעבדי כההיא דבריי' דהתם. וההיא דכ' שם טפל פסול נפקא לי' מפורתא שרה. וס"ל דהוא עיכובא אפי' בדיעבד. וס"ל דמדהחמירו בשם טפל ש"מ דבשם אחר לגמרי הוה בטל מדאו' אפי' כתיב וכל שום. ולשי' הסוברים דלא כ' השם בגט הוא בטל מדאו' פשי' דל"מ וכל שום כלל. אלא אפי' להסוברים דלא כ' אינו מעכב כ' שם אחר ודאי בטל מדאו' ואינו לשמה. ומה שכותב וכל שום ודאי אינו מתקן בזה. ומעתה מפורש שי' הרמב"ם בכל פרטי חילוקיו מאין הוציאם. וגם שלא השמיט הסוגי' דדל"ד שנתקשו הרבה וכ"ז עיקר לדינא לענ"ד:

ב"ש סק"ד אם הקדים שם הטפל אפי' כתיב בפירוש שני השמות פסול לכתחי' דהא לשי' ר"ת קאי הש"ס במפרש שניהם והקפיד על ההקדמה וראי' מעובדא דמהרמ"פ לפי' הב"י דנסתפק איזה להקדים וכ' שני גיטין. באמת הדין ברור לר"ת בפירוש הש"ס אבל ראייתי מעובדא דמהר"מ אינו מוכרח דהתם בנשתנה מחמת חולי כל אחד עוקר את חבירו. ואף דס"ל דיכול לכתוב דמיתקרי. מ"מ הרי בשני עוקר את הראשון. וא"כ ממילא גם הראשון עוקר את השני, אבל שני שמות דנקראים בו תמיד זה הרוב וזה המיעוט. אין אחד עוקר את השני אלא דזה חשוב יותר ואין להקפיד על ההקדמה כ"כ. ותדע דע"כ התם שאני דהא האחרונים ס"ל דאין כותבין כלל שם של חולי שלא נתחזק. ואם כ' פסול וא"כ ודאי י"ל דבהקדימו לכו"ע פסול:

ס"ד בהגה אבל אם עשה מקום הכתיבה עיקר פסול עב"י בשם הקונטרס דאם שם מקום הכתיבה אינו שם שנותנין אותו לעיקר כלל אפשר דכשר דאין כאן לעז דהכול יודעים שיש לו שם אחר וכן כששם מקום הנתינה הוא שם שאינו לעיקר ג"כ אין לעז כיון דיודעים ע"כ שיש לו שם אחר ולא הוביאו כאן וכן השמיטו זה כל האחרונים. וכ"נ כיון דקיי"ל דאפי' כתב שם מקום הכתיבה וכ' וכל שום פסול. הרי דאפי' כ' בפירוש שיש לו שם אחר הוא פסול כ"ש דל"מ מה שיש בגט הוכחה בעלמא שיש לו שם אחר. וכן בששם מקום הנתינה אינו שם שעושין לעיקר שכ' להקל אפי' לא כ' צ"ע כיון דקיי"ל דשם מקום הנתינה הוא עיקר וצריך לכותבו דווקא א"כ אפי' אין אנו רגילין לעשותו עיקר השם. מ"מ הרי הש"ס עושהו עיקר ומניין לנו להקל בזה ואולי דבריהם לפי שי' ההגה ס"א והב"י דגירש בשם טפל לבד כשר אע"ג דשמות שבמקום כתיבה ונתינה ע"כ שאני והחמירו גם הב"י והרב וע' ב"ש סק"ז. מ"מ בכה"ג דיש הוכחה שאני וגם לא מיפסל משום הקדמה כיון שלא כתבו בפירוש. מ"מ כ"ז דחוק וגם לא קיי"ל כשי' הב"י והרב שם בשם טפל ואין להקל:

ב"ש סק"ז אבל מה שפוסל בכתב על מקום נתינה דמיתקרי קשה מנ"ל זה. ואפשר דלמד משי' ר"ת דכל הסוגי' בכותב דמיתקרי ותני בבריי' עד שיכתוב שם שביהודה וגליל עמו כו' לכאו' אין הוכחה מהש"ס כלל דפוסל עד שיכתוב דווקא שם מקום הנתינה תחילה אלא דפוסל בלא כתבו כלל והא דנקט תחילה שם יהודה אפשר דזה ל"ד. ואף דלכל הפו' ס"ל דהוא דווקא היינו לפי שם מפרשים שם. שאינו מזכיר כלל שם מקום הנתינה אלא כותב וכל שום והרי ה"נ ס"ל בפירוש הסוגי' בההיא דפורתא שרה לפי שי' דהוא בכותב וכל שום דהוא בדווקא. אבל לפיר"ת דפירש שם בכותב את השם בפירוש. הרי מפרש שם דאינו לעיכוב בדיעבד. וה"נ י"ל ודאי גם בכאן דל"ד:

ס"ה בהגה כ' שם עו"ג וכל שום פסול עב"ש דמוכח לדידן דהפסול הוא בשביל ששם של גוים הוא שם טפל ובתו"ג הקשה דאם כן גם גבי גר שכתב שם גוים וכל שום הוה לי' לפסול. ולענ"ד הנה הב"י הקשה על מש"כ המהרי"ק דאפי' נשתקע כשר. דהא קיי"ל דאין כותבין שם שנשתקע ע"ש. ואפ"ה כ' זה בשו"ע ועב"ש לקמן סקל"ז שכ' ליישב זה בשם הלבוש בדוחק. ומדברי הב"ש כאן סק"י משמע דלא ס"ל כלל סברא זו דהלבוש. דאי ל"ה הרי אין דין מומר כדין גר ע"ש. ולענ"ד לא שייך נשתקע אלא כשנתנו לו שם אחר. אבל אם לא נתן לו שם אחר אפי' נשתקע ע"כ שמו הוא. וכן מקום נתינה נראה דאפי' יצא זמן הרבה וכבר נשכח שם שמו אפ"ה ודאי אם לא כ' בגט את שם מקום הנתינה ודאי פסול כיון דלא חילוק כלל בזה בש"ס. ועוד הגע בעצמך אם הי' במקום אחד ואח"כ יצא משם ושהה הרבה וכבר נשתכח שמו. ואם חזר אח"כ ובא וניזכרו שכך שמו. האם יתחשב שם שנשתקע ויהי' צריך דווקא שיתחזק שמו ל"י. זה ודאי ליתא כלל. אלא דכל שאין לו שם אחר לא חשיב נשתקע וה"נ בגר ומומר כל שבאומתו לא ניתן לו שם אחר אין שייך לקוראו נשתקע. ולפ"ז נראה דכיון דשם זה שבאומתו הוא עיקר א"כ אע"ג דמבואר בסקכ"ח ס"ג ולקמן סעי"ד דשם של ישראל הוא עיקר. לגבי שם של כותים. אפשר דאין זה אלא להקדמה לכתחי' אבל לא לפסול בדיעבד כמו שהדין בשם טפל. ואפי' נודה שם שהוא פסול אפי' בדיעבד היינו דווקא שם שבישראל כך הוא שמו מעיקרו אבל כאן בגר ומומר שבאומתו שהי' תחילה. או עכשיו. הוא שמו אין לנו לעשותו כלל טפל. וכן מוכח בהדיא בב"י שכ' דמאי פסקא שהוא טפל ע"ש. אלא דבמומר כיון ששינה שמו באיסור. אע"ג דלדידן קיי"ל דרשאי להזכירו מ"מ אין להחשיבו יותר משם טפל וכשעשאו לעיקר הוא פסול. אבל בגר שהי' שמו תחילה בהיתר אין להחשיבו כלל לטפל: בספר ב"מ הקשה לשי' הפו' דקידושי מומר אינן ודאי קידושין. א"כ ישראל שקידש אשה והמיר אח"כ. היאך יכול לגרש כיון דאין הגירושין ברורין ע"ש שהאריך ולענ"ד פשוט בשי' הסוברין דאינו בר קידושין לפי כשהמיר פקע מיני' תורת קידושין דאינו ישראל כלל א"כ ישראל שקידש כבר והמיר אח"כ גט יפקע מינה הקידושין הראשונים מדינא ואי"צ גט כלל מן הדין והגט אינו אלא מחומרא בעלמא:

ס"ז בהגה אבל לכתחי' אין כותבין רב. בב"ש תמה בזה. בשם הש"ג דאם נקרא רב טובי' וכתב טובי' בודאי יש לחוש לשינוי השם. ולענ"ד אע"ג דבכתובות פ"ה אמרינן אמר טובי' ואתא רב טובי' לטובי' אמר לרב טובי' לא אמר זהו שם דבודאי אם כיון לת"ח הוה אמר רב אבל בגט דכותבין השמות מן התורה ואין שם אלא שם העצם ולא שם התואר. וכשם שאין כותבין כל תואר. כך אין כותבין תואר החכם וא"כ הוה כמו אינש דגייס בי' דאמרינן שם דאי גייס בי' הא גייס בי' ולא הוה שינוי כלל. וכ"ז על שם אביו אבל על שם המגרש עצמו נראה להיפוך שאם כתב רב הוא פסול אפי' בדיעבד דהא קיי"ל דהגט לשון הבעל ואין דרך לכתוב על עצמו רב וכדאמרינן בסו"פ כ"צ מ"ט קרית לך רב הונא ויש לחוש שלא נכתב בשליחות הבעל. והיכי שמתחילה קבעו עליו שם רב וכגון רב הונא דכ"צ שם. נראה ודאי דצריך לכתוב רב הונא ואי לא כ' רב אלא הונא לחוד אפשר דודאי הוה שינוי השם:

שם בהגה אין כותבין בר פלוני אלא בן פלוני כ' הב"ש דאם כ' בר פלוני כשר וכבר כ' זה הרב בעצמו לעיל סקכ"ו ס"ל ע"ש. וכ"ה בש"ס אחי בר הדיא ענן בר חיא:

ס"ח בהגה ובמדינות אלו אין נוהגין לכתוב וכל, שום כו' כ' הט"ז דלדידן נראה דאם כ' וכל שום אפי' נשאת תצא והבנים ממזרים דיש לעז שהוא אחר שהוא מומר. דאין נוהגין לכתוב אלא במומר. ולענ"ד החמיר בזה ביותר. דהא מבואר בב"ש סק"ו בשי' הסמ"ג והתרומה דלדידן כותבין מקום הנתינה לעיקר וכותבין על מקום הכתיבה וכל שום. אפי' לא נודע כלל למקום הכתיבה שיש לו שם במקום אחר. ומשמע דלשי' שאר פו' ג"כ כותבין כן לכתחי'. אלא דס"ל דבדיעבד כשר בכה"ג גם בכתב שם של מקום הכתיבה. אבל לכתחי' הדין דכותבין שם מקום הנתינה לעיקר. וא"כ הא בכתב שם שלא נודע אפי' כ' וכל שום הוה גט בטל. וא"כ הרי גם בזה יש לעז לבני מקום הכתיבה שכ' שם שלא נודע להם והוא גט בטל. וע"כ דכיון דכותבין וכל שום אסקו אדעתיי' דמסתמא יש לו שם שני במקום הנתינה. וא"כ ה"נ הרי כ' בעצמו בסקי"ג דיש לו שם במ"א ואינו נודע איך הוא השם כותבין וכל שום גם לדידן. א"כ הרי אין בזה לעז כלל דהרי ג"כ יתלו שיש לו איזה שם שאינו נודע במ"א ואין יודעין זה. ואע"ג דיש ליישב דבריו ע"פ דברי התוס' בגיטין ד"פ ד"ה כי כו' דאע"ג דמאוחר שאין העדים בזמן הגט במקום הכתיבה כשר. בנכתב בזמנו ואין העדים במקום הכתיבה ששינו שם המקום הוא פסול. דזימנין דידעי שאינו מאוחר ומיחזי כשיקרא ע"ש. וה"נ י"ל דלפעמים ידעו שאין לו שום שם במ"א ויתלו שהוא אחר. אבל לפי"ז לא הו"ל למימר לחוש למימר אלא סתם לאחר. וגם אינו נראה להחמיר בדבר שהקדמונים נהגו לכותבו לכתחי' וכ"ה דעת הב"ש סק"ב ע"ש:

ס"ט לא כ' שם אבי האיש כשר כ"כ הרשב"א והרא"ש ויש ראי' לדבריו ביבמות קט"ו לגירסא דידן אנא אנדרונלאי נהרדעא כו'. ומיהו ברא"ש פ"ד דגיטין סי' ז' נראה שהי' גירסתו שם דוד בר נהלאי ע"ש. ומ"מ נראה דזה דווקא בכה"ג שהוא שם מופלא שהכול יודעין שאין אחר בעיר. וכההיא דאסור לקראת לאחרים בשם רבו אפילו שלא בפניו דהיינו דווקא בשם מופלא כמש"כ שם הפו'. וה"נ אפשר להכשיר בשם מופלא שאינו שכיח ונודע שזה המגרש. אבל בל"ה ודאי להרשב"א לשי' דס"ל דלא כ' שם העיר פסול דחיישינן לשני יב"ש בעלמא כמבואר בתשו' הר"ן שהוביא הב"י סוסקכ"ח ע"ש. כ"ש דיש לחוש בכתב שם של עצמו בלבד. אף שכתב שם העיר דגם בעיר זו גופא ודאי דכמה יוסף איכא בשוקא וכ"ה בפירוש בתשו' הרשב"א בב"י סוסקכ"ה דנמצא מחק בשם אביו הוה כמחק בתורף דפסול ע"ש. וע"כ דהכא דווקא בכה"ג בידוע שאין אחר בשם זה בעירו וצ"ע:

שם בהג"ה ואם הכינוי לבן ולא לאב יכתוב קודם שם האב. ואם כ' לבסוף פסול. עב"ש דבשם האשה כשר בדיעבד ולענ"ד להוסיף דזה דווקא בכינוי שהיא רגיל על שם הבן וגם על שם האב, וכמבואר בב"י בשם המהרי"ל דעובדא הוה בשם משולם בן אורי והכינוי פייוש. דרגיל להיות כינוי זה לשני השמות כמו שמסיק שם הב"י. והמעשה הי' שכינוי זה הי' רק להבן ולא להאב. וכתבו אחר שם אביו. ויש לטעות לחושבו על שם אביו. אבל היכי דאין הכינוי רגיל אלא על שם הבן. ולא על שם האב. י"ל דכשר בדיעבד אפי' כתבו אחר שם אביו. דודאי נפרשו על שם הבן כמש"כ שם הב"י מקודם דהריחוק אינו מזיק כמש"כ ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברהם ע"ש. וכן משמע קצת בב"ש סקכ"ד ע"ש:

סי"א אם לא כ' שמות האיש והאשה פסול בב"ש דשי' המרדכי דכשר. וכן שי' התו' בד"כ גבי שקיל ס"ת ויהיב לה דלר"מ דווקא פסול אבל לר"א דע"מ כרתי כשר מן התורה. ונראה דאע"ג דר"י קאמר שם למאי נחיש לה הא בעינן שמו ושמה ומשמע דאין כאן אפי' חשש גט כלל. והרי ר"י ס"ל בהדיא בסנהדרין (כ"ח) גבי מתנתא דחתמי עלה תרי גיסי כר"א ע"ש. נראה לפ"מ דמבואר בדפ"ה בפלוגתא דודן. דטעמא דרבנן דל"ב ודן דידים שאינן מוכיחות הווין ידים ע"ש. והנה זה דווקא בגט שכתוב בו לשון אני מגרש אשתי דעכ"פ הוה ידים שהוא גט. אלא שאינו מוכיח שמגרשה בגט זה. אבל ס"ת שאין בו כלל אלא לשון ספר כריתות. בודאי אפי' אם כיון הסופר לשם גירושי איש זה. אבל הגט הרי אין בו אפי' ידים כלל לגירושי זה. ולכו"ע אין בו שום חשש גט. ולשון שמו ושמה ל"ד השמות. אלא גירושין מהבעל לאשתו ונכון. ב"ש סקכ"ד ואין לחוש דהכינוי לי"ב קאי גם ע"ש משה דמסתמא קאי אדסמוך לי'. והנוב"י השיג ע"ז דהכינוי אינו חוזר כלל על השם. אלא על האדם עצמו. וראי' דבזכר כותבין דמתקרי ובנקיבה דמתקריא. אמנם לענ"ד משמעות הרב בסי"ח גבי נשתנה שמו שני פעמים וגם יש לכל שם כינוי כותבין כל שם עם כינוי שלו. משמע דהכינוי הוא על השם. ואע"ג דיש לחלק דנשתנה שאני. דאז כל שם עם כינוי שלו בשעתו הוא לבדו. ל"נ לחלק בזה דמ"מ עכשיו הוא נקרא בשניהם יחד. והשגתי יש ליישב דהא מבואר בד"מ סוסי"ז גבי נהרות דגם טבע השמות גופא הם נגזרים ללשון זכר וללשון נקיבה ע"ש. וא"כ פשוט דהזכרים גם שמותם הם לשון זכר. והנקיבות גם שמותן טבע לשון נקיבה. וא"כ אף שהכינוי על השם. מ"מ השם גופא בזכר הוא לשון זכר. ובנקיבה הוא לשון נקיבה: סט"ו בהגה קיצור השם שהוא שם בפ"ע כמו אלחנן חנן כותבין ונראה דאע"ג דגבי חזקיהו חזקיה אמרינן דחזקיה הוא קיצור השם מחזקיהו. הכא לא אמרינן דתנן גופא הוא קיצור השם מאלחנן. חדא דחזינן דלאו הכי הוא דרגילין אנו לאסוקי בתחילה שם חנן לשם. וגם במקרא שם אלחנן נמצא אחד בין גיבורי דוד. ושם תנן יש הרבה בעזרא ונחמי' ודה"י. בודאי יש לילך אחר הרוב דשם זה שכיח לעצמו. ולפי"ז נראה במי שנקרא מלך תלינן דשמו אלימלך שהוא מפורסם בנינו במגילת רות. ולא חיישינן לשם מלך שנמצא בדה בין בני בנימין כיון דאינו מפורסם כלל ויותר יש לתלות דשם דהתם גופא הוא קיצור מאלימלך וצ"ע:

סי"ח מי שנשנה שמו מחמת חולי הנה כל האחרונים הסכימו דקביעת שם הוה בשלשים יום ויסודם מהא דב"ב קס"ז כל שהוחזק שמו ל"י אין חוששין ונראה בכוונתם דאע"ג דלכאו' י"ל שם דאינו כלל מדין קביעת שם אלא כדאמרינן ביבמות סו"פ ב"ש גבי לא נבעלתי דטפי מתלתין יומין לא מוקי אינש אנפשי'. ויש ראי' שכך שמו באמת אלא דמלשון המשנה דקתני אין כותבין אלא א"כ מכירין ומפרש בגמרא דבלא איתחזק סגי בל"י. ומשמע דקאי גם על לשון המשנה דבהכי הוה מכירין והיינו שזה חשוב שהם עצמם מכירין זה ולא בתורת הוכחה וראי'. אלא דבל"י כבר הוה קביעות שם ונכון. ובדין זה דנשתנה מחמת חולי דעת הח"מ דתיכף הוה קביעות. ובגירש באותו יום כותב שם זה ששינה ונראה לענ"ד סעד גדול לדבריו דהא ברה"ש דט"ז אמרינן דשינוי השם משנה הגזירה מקרי דשרי אשתך לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה כו' וגם נתתי לך ממנה בן. ומבואר בכתוב דבעצם היום הזה נמול. ואמרינן בר"פ הפועלים דבג' למילה באו המלאכים ואמרו לו כי למועד אחרת יהי' לה בן. ואמרינן ברה"ש (די"א) דתיכף בתר ז"י נדה אח"ז נתעברה ממנו את יצחק ע"ש והרי לא הי' אלא עשרה ימים אחר שינוי השם ואי ס"ד דגם בשם שינוי שבשביל שינוי גזירה צריך ל"י הרי אכתי לא נשתנה שמה בעשרה ימים. וע"כ בשינוי מחמת חולי שהוא בשביל גזירה תיכף חשוב שינוי השם:

שם ואם יש לו שם מובהק שבו עולה לתורה וחותם כו' הוא עיקר. בתו"ג כ' ע"ז דהוא חידוש דהא חניכה שהכור קורין כשר לכתחי'. ועיקר השם אינו אלא דיעבד. הרי דזה אלים יותר ולפמש"כ בעצמו בסק"ג. דחניכה שכשר לכתחילה היינו דווקא שממש הכול קורין. אבל רוב לא מהני כמבואר בהדיא דרובא מרים ופורתא שרה. א"כ שפיר מקדימין עיקר השם בסתם. דמי יוכל להבחין אם יש מיעוט שאין קורין בחניכה רק בעיקר השם. וגם לפ"מ שהתנה שם בשם הג"פ דדווקא בחניכה שדומה לעיקר השם א"כ שפיר י"ל דעיקר של השם גופא ודאי הוא עדיף טפי:

סכ"ב אם לא נודע אם שמו אליה או אליהו יכתוב אליהו כ' הטעם דעפ"י רוב קורין על שם אליהו הנביא ועפ"י רוב נכתב שמו עם וא"ו לולי שאיני כדאי הוא תמוה דהוא כ' הרמב"ן וריטב"א בקידושין ד"נ גבי סבלונת דלא אזלינן בתר רובא. דאין הולכין אחר הרוב אלא כשהוא בטבע. אבל רוב שאינו אלא עפ"י מנהג לא שייך להחזיק בו אחר הרוב כיון דנודע לנו שיש מיעוט להיפך ע"ש. וה"נ כיון דודאי יש אנשים דידוע ג"כ ששמם אליה. בלא וא"ו ולפי"ז מסתמא אינן על שם הנביא שרובו בואו וא"כ אין לנו לילך כלל אחר הרוב בזה. והרי אם יכתוב בוא"ו ושמו בלא וא"ו הוה שינוי גמור והגט בטל. ולכאו' הי' ראוי' יותר לכתו' בלא וא"ו שבדיעבד כשר אפי' אם שמו בוא"ו דהוה קיצר. ואין כאן אלא ספק דלכתחי'. וכן בגדליה גדליהו וכה"ג וצע"ג:

סל"ד בהגה ואם כ' ה"א במקום אל"ף כשר עב"ש והוא מפורש בד"מ אות כ"ח בשם מהר"מ פדוו דאל"ף במקום ה"א ג"כ כשר: שם אבישור הוא שם בדה"י א' ב' ודלא כמי שטעה בזה בשמות גיטין של ב"ש חויא כו' וע' טוב גיטין ואולי י"ל דהוא מש"ס יבמות קכ"א מאן איכא בי' חיוא. ואף ששם היו"ד קודם וצ"ע וע' ט"ג בשם משה שהוביא שם כינוי מוסי ואפשר שהוא משם ר' מוסיא בריש יומא ד"ד ע"ש:

ק"ל ס"א צריך שיחתומו שני עדים בב"ש סק"ד דבדיעבד כשר בלא עדים במ"ע כדברי התו' שהוביא בסק"א והב"מ האריך להשיג עליו ואינו מוכרח. מה שהקשה מדברי הטור כבר הרגיש בעצמו בסוהס"י דע"י שליח ודאי אין השליח רשאי בלא עדים. ומה שהקשה מהא דאני ראובן ל"מ והבין משום תקנה דלא נתפרש שמו וכ"ש בלא עדים. וז"א דהתם בלא ע"מ. ואין הפסול כלל משום שלא נתפרש אלא דאין זה הוכחה לעדות וא"כ אין כאן עדים כלל ובכתב אני עד הרי מפורש שם דשפיר מהנה ודו"ק בהגה ואם הניח ב' שיטין יש מכשירין. בב"ש מקשה דהרמב"ם מכשיר כאן ובהלכו' מלוה פוסל. וכ' דשאני שטרות דבעינן למען יעמדו ימים רבים ולכאו' דבריו תמוהין דהא ז"א אלא בדבר שיכול להזדייף אבל בלא עדים כלל כשר גם בשטרות בע"מ. וכמו שנתעורר בזה התו"ג. אבל ע' מש"כ בסקכ"ד בשם הה"מ דודאי בדבר שיכול לעשות זיוף יש לפסול מן הדין. אלא דלענין גט שאני דחשיב לי' כמלתא אחריתא כיון שאינו נקרא עמו ע"ש. אבל זה לא שייך רק בגט דאינו לראי' שבו אלא על הגירושין בשעת מעשה. אבל לעשות עליו דין שטר לראי' ודאי דכבר פסלו רבנן מה שיוכל לבוא לידי זיוף וז"ב. וע"ש עוד לענין טעה וחתם בן ראובן וחזר וחתם למטה חתימה אחרת בן שמעון דפסול דהוה כמזויף. והט"ז ס"ל להכשיר דהוה כחתמו קרובים למילוי. ולענ"ד י"ל דהכא גרע כיון דאם נכשיר חתימה כזו. א"כ יוכל להיות דאח"כ נסמוך על חתימה זו. משני שטרות שיארע ג"כ טעות כזה. והרי לא נדע כלל מי הוא. וא"כ נסמוך על חתימה פסולה. וכ"כ התו' בריש גיטין דאין לסמוך על חתימה פסולה אף שהמעשה אמת וכה"ג בסו"פ הזורק גבי פסולים דילמא אתי לסמוך עלי' ע"ש. ומיהו י"ל סברת הט"ז באירע הטעות בהעד הראשון וכיון דיש שלש חתימות בשטר הרי הדין דאין מקיימין אלא מהעדים האחרונים די"ל דלמעלה הי' פסולים וע' חו"מ סמ"ה וא"כ אין מקיימין מהם ג"כ ואין חשש. אבל אם אירע בזה בחתימת העד השני והשני החתימות הם האחרונים. ודאי יש לפסול:

ב"ש סק"ד כ' דחתמו בראש הגט הוה גט בטל והתו"ג השיג עליו דהתו' בר"פ ג"פ כ' דהוא משום שלא נעשה כתיקון חכמים ע"ש ולענ"ד לק"מ דכיון דאינו כתיקון חכמים ודאי אין החתימה כלל על הגט הזה והוה גט בלא עדים. וכ"ה לעיל סקכ"ה דבקרע ב"ד הוה גט בטל ועמשכ"ש:

וע' מה שהקשה הב"ש על הג"א דכ' דכתב ספר ועד אפי' בע"מ פסול וסיים וע' מש"כ בסו"ס זה. ונראה כוונתו דכיון דיש שי' הטור ופו' דבכתב ספר ועד אם נשאת לא תצא א"כ אתי למסמך עליו. וא"כ אף בע"מ חשוב זה לענין לכתחי' כמזיוף מתוכו. וזה גם כוונת הטור שכ' דכתב ידו פסול והקשה הב"י דלדידן דע"מ כרתי יתכשר בעידי המסירה. והא לשי' הטור לעולם צריך ע"מ וערא"ש מש"כ על המשנה. ופשוט כיון דאם לא יהי' לה עדים ותנשא בכת"י לא תצא חשוב מתחילה כמזויף מתוכו. וגרע מגט שלא בעדים כלל:

ס"ד או מאחוריו פסול בט"ז חידש דאפי' יש גם מקצת מהגט מאחוריו פסול דבכה"ג שאינה נראה כל הגט בפ"א חשוב שני ספרים. ולכאו' ל"נ כן. דא"כ למ"ד ע"ח כרתי והעדים הוה מכלל הספר כריתות בודאי דשייך בזה אם הגט בנייר אחד וחתימת העדים בנייר אחר פסול דשני ספרים ועוד יש להוכיח כן מהא דפריך בד"כ אבעיא דר"פ בע"מ שהנייר שבין שיטה לשיטה שלי ות"ל משום שני ספרים ולשני בנייר שבין הגט להחתימה וע"כ דגם בזה שייך ות"ל דהוה שני ספרים. וא"כ לשי' הט"ז עדים מאחוריו הוה פסול דאו'. וא"כ היכי משכחת לה גט מקושר עדיו מאחוריו. ולי"ל דלמ"ד עח"כ לא ס"ל מקושר דהא בב"ב דק"ע מסקינן דרשב"ג ס"ל עדי ח"כ. ותנן בר"פ ג"פ רשבג"א הכול כמנהג המדינא הרי בהדיא דגם לדידי' איכא ג"מ (ומיהו התו' בגיטין די"א כ' דדווקא בשאר שטרות ס"ל דע"ח כרתי אבל בגיטין ס"ל עמ"כ ע"ש בסוגיא) וכן במשנה דשילהי מכילתין דתנן מאחוריו בג"פ פסול. וע"כ הא דצריך דווקא עדים היינו לר"מ דעח"כ כמש"כ הרי"ף ואפ"ה דווקא בפשוט אבל מקושר כשר. וש"מ דלא שייך בזה כלל ב"ס. אלא דמדרבנן יש בזה חשש אחר מה שחשש בזה הט"ז אלא דדבריו אינן מדוקדקין שם וכך כוונתי דבאמת לא מצינו מה שקבעו בחתימה שבזה האופן אם הוא כדין פשוט או מקושר. וע' בתו' רפג"פ ד"ה מקושר דבימיהם הי' הצד השני של הקלף יכול להזדייף ולא הי' כותבין עליו. ומשו"ה ודאי לא קבעו עליו דין ולא דברו בו. וא"כ אנו אין יודעין מהו. וכיון דאין הזמן שוה בהן. אין אנו יכולין לכתוב כן. ומ"מ בשביל זה אין בו אלא פסול דרבנן ואם נשאת לא תצא. ומיהו זה דווקא כשניכר. שאין בו חשש דהוא משני גיטין. דלא עדיף מב' דפין בס"ז. וה"נ ודאי הרי יכול לכתוב גט מצד אחד ואח"כ גט מצד השני כדמוכח מפירש"י גיטין י"ט גבי שקל ס"ת אי משום מי מילין כו' פירש שכ' מבחוץ ע"ש. וע' סקכ"ד ס"ג בהגה. ובזה הוה ספק תורה: ס"ז שייר מקצת וכ' בדף השני כשר והוא שיהי' ניכר שלא נחתך ושלכך נתכוין כו' עב"י שהוביא סוגי' הש"ס דתרי גוונא איתנהו לדינא. וכ"נ לשון זה של הרמב"ם וכ' שלא נחתך. ולכך נתכוין. כדברי התוס' דאפי' דהרי את למטה ומותרת למעלה. בעי שיהי' ניכר שלא נחתך דאי ל"ה דילמא דייק למיגז בכה"ג. ופשיט דכ"ש אם כ' לפני החתימה דבדף הא' כ' עד תיבה זו ומשם מתחיל דף הב' כשר כמו במוקדם וקיום מחקים:

שם בהגה דבק שני עורות וכתב עליהם פסולי. ברה"ש דכ"ו אמרינן דקרן פרה פסול לשופר כיון דקאי גילדי גילדי הוה שני שופרות. לפי"ז קשה הא דתנן וכותב על קרן פרה כו' דלהוי כשני ספרים. ודוחק לומר דכתב על גלד אחד. והגר"א בסקכ"ה סקי"ד כ' דמשמע בירושלמי גבי עלה של זית דכותב על הרבה עלים מחוברים ולא חשיב שני ספרים. ובודאי דגרעי מגילדא דקרן פרה. וכן בפירש"י (ד"כ) גבי כתב שע"ג כיפי ואנדוכתרי פירש דאין זה כתב אלא שתפור עליהם. משמע הא כתב עליהם בדיו ובצבע מהני ולא חשיב שני ספרים. ע"כ נראה דדווקא גבי שופר דאינו כשר אלא דבר זה שהוא שופר וכיון שניכר שהם מחוברים משנים לא מיקרי שופר אחד דעל החיבור אין שם שופר. אבל כאן דבכ"ד המתקיים חשוב ספר כריתות. כל שהוא מדובק היטב הרי גם אם עשה דבר המתקיים בדבק הוה ספר כריתות. א"כ כל שמדובק יחד הוה שפיר ספר אחד והא דפסל הרב כאן היינו דווקא בניכר שהם משני עורות. והוא נקרא עור מדובק. והכול יודעים ב"ס. אבל כל שהוא כדרך גדולתו כגון קרן פרה. או עלים מחוברים של זית חשיב שפיר ס"א. וכן כיפה ארוגה הוא דבר אחד וכן באינו ניכר הדיבוק על העורות. אפשר דשפיר הוה ס"א ובזה יתיישב קושי' הט"ז מס"ת דהתם כן דרכו בהרבה ירועות ושפיר מיקרי בכה"ג ס"א ולדינא צ"ע:

ס"ח בן יעקב עד תחת השני כשר הט"ז חולק דכל הפו' דהשמיטו זה ס"ל דבשינויא דידעינן דהאי חתימה לאו דיעקב ס"ל דלא מחלקינן חד חתימה לתרויי'. ובאמת יש בו מהסברא. כמו בשאלת שלום דפסלינן דילמא אשאילת שלום חתמו. ה"נ ודאי י"ל דודאי אין כוונתם על הגט השני. אמנם מהא דפריך שם הש"ס ודילמא בשמא דאבוה חתים דקאי ע"כ אהך תי' ע"ש. משמע בהדיא דאין כוונת הש"ס על פירושו. ונראה מדבריו שהרגיש בזה אלא דדבריו מוטעין ונראה כוונתו דכוונת הש"ס שמא חתם בפעם אחרת על השני. בשמא דאבוה. אבל אין שום רמז ומשמעות לזה בסוגיא כלל וגם לא יתיישב גם בזה השמטת הפו' דאכתי הו"ל לאשמועינן זה דתולין להכשיר בכה"ג. לומר דהי' בפ"א דע"כ הכי פרכת הש"ס לדידי'. ונ"מ היכי דחתם בן יעקב תחת השני בגו נא דהמחבר ע"ש ודו"ק. וע"כ לחלק מהא דשאלו בשלומה דהכא כיון דיש גט שני. והמשיך החתימה תחת השני. בודאי יש לתלות דכיון לחתום גם עליו. וכמש"כ שם התוד"ה ודילמא ע"ש. אמנם אפשר לפרש בש"ס דלא פריך אלא דלא להוי ודאי פסול דשאלו אינו אלא ספק וצ"ע: ס"ט כל מי שתצא מגילה זו מתח"י ה"ז מגורשת עט"ז שכ' דמשמעות הרמב"ם דל"מ אלא בע"מ. ואינו מובן דא"כ גם זו שבידה ל"מ. וגם משמעות המשנה דהוה עדים כשירים ככל גיטי דעלמא דמהני ע"ח שבודאי בא מיד הבעל. ה"נ כאן אמרינן שלא הי' מוציאין כל המגרשים גיטן מידן אם לא שכולן נתנו לגירושין וכן צ"ל לשי' הרא"ש דפירש דכל דיני חתימה דמתני'. הוה אפי' לר"א לענין שאינה צריכה לע"מ. וא"כ ע"כ דבהאי דינא נמי אין צריכין לע"מ:

שם ביד אחת מן הראשונות ה"ז ספק. בתו"ג כ' דאין זה ספק דאו' דהא פריך בש"ס ות"ל דהוה מוקדם והרי מוקדם אינו אלא פסול דרבנן. וע"כ דה"נ אין בו אלא פסול דרבנן. ואין זה מוכרח. דהא תי' אינו מספיק כלל. דאפי' פסול דרבנן י"ל דליכא כלל. דהא משמע בפ"ב דר"י דהכא ס"ל כר"ש דנכתב ביום ונחתם בלילה כשר. וס"ל דאפי' מכאן עד עשרה ימים כשר. ע"כ נראה לפרש דה"פ דכיון דהוא מוקדם ודאי לא כיונו סהדי אלא אברתא שזמנו היום ולא אזמן מוקדם וא"כ גם בשביל זה שהוא מוקדם. הוה כלא חתימי סהדי כלל ופריך שפיר. וי"ל דהוה דאו' (פי' היכי דליכא ע"מ לדידן) ואף שיש להעיר ע"ז מדברי הב"י שכ' על מש"כ הטור דזמן לכ"א הוה טופס וכ' הב"י דלא בזמן מאוחר דא"כ אף בע"מ אינו כשר דדילמא קאי עליו סהדי והוה מוקדם ע"ש. ולפמש"כ אין כאן ספק בזה ובודאי לא קאי עליו סהדי אבל בל"ה דברי הב"י תמוהין מאוד בזה דהא אין זה מוקדם אלא נכתב ביום ונחתם בלילה, ושי' הטור דכשר בזה בשעת הדחק. ועוד לא ידעתי כלל מאי נ"מ בזה אי איכא עליו סהדי או לא. דגם לר"א בע"מ ואין עדים חתומים עליו כלל. בודאי מוקדם פסול ואפילו נכתב בזמנו ונתאחר לאחר כתיבתו ודאי פסול. ואפי' באין בו זמן כלל כ' בב"י בסקכ"ז דפסול בזה אפי' לר"א בע"מ וע' משכ"ש. ומיהו לפמש"כ שם בס"ד י"ל דכיון דבזה ע"כ צריך לע"מ שפיר כשר לר"א ועדיף מאין בו זמן וצ"ע:

ב"ש סקט"ז כיון דהוא ענין בפ"ע א"כ ליכא זמן באחרון לענ"ד דאע"ג דגבי עדים חיישינן דילמא לא חתימי אלא אבתרא. אבל הסופר שכ' כל הגיטין ולא כ' זמן אלא בראשון ולא בהשאר ודאי כוונתו בהזמן גם על כולם:

ס"י כ' אנו פלוני ופלוני גרשנו נשותינו כו' עב"ש ולכאו' הי' מקום לומר דהיכי דכתב תחילה אנו בכלל מהני אפי' לא כ' אח"כ ופלוני בו' אלא פלוני בלא ו' שפיר קאי סהדי אכולהו. כיון דכללן תחילה ביחד. ולכאו' יש לדייק כן מדאמר שם לר"י דאמר זמן אחד לכולן הוה כלל ליחוש דילמא כי חתימי סהדי אבתרא כו' ולא פריך לכו"ע אפי' לר"ל דהא מסקינן דגם לר"ל ע"כ צריך לפרט אח"כ דאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד. ומשמע דלר"ל כיון דכללן תחי' ל"ח להכי. אבל אינו מוכרח דבתחילת הסוגי' י"ל דלא אסיק כלל אדעתי' דגם לר"ל צריך לפרוט וצ"ע:

ב"ש סקי"ט הא דצריך לכתוב תיבת עד בגט ולא בשאר שטרות משום דבגט הכול לשון הבעל כו' ול"נ לחלק בין גיטין לשטרות דהא בר"פ ג"פ פריך מגיטין אשטרות ואף דהתם להכשיר הוה שטרות כ"ש מגט. מ"מ משמע שם דמה שפסול בגט פסול גם בשטרות. וכן בלשון פי' המשנה להרמב"ם בשלשה אופנים העד חותם. משמע ודאי דגט ושטרות שוין אלא דמשום חומרא דא"א החמירו לחתום באופן היותר טוב ומובחר:

סי"ג וי"מ בחתם שלישי בפניהם ע' תו' סוף פרק הזורק דהטעם כיון שכבר הוכשר הגט ע"י השנים. ולפי"ז נראה דדווקא כשהשלישי חתם למטה בשטר אחר חתימות הב' אבל כשהרחיקו השנים חתימתן מן הגט שני שיטין. ואח"כ החתים ג' למילוי כיון דהי' תחילה בפסול צריך גם השלישי לחותם דווקא בפניהם. ויש ראי' לזה בד"י גבי עד כותי דמוקי שם בחתם ישראל לבסוף ואי לאו דכותי חבר הוא לא הוה מחתים לי' מקמי'. דעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה. ולכאו' צריך להבין כיון דחותמין זבפ"ז א"כ אפי' חתם כותי לבסוף ה"נ נימא דודאי לא הוה מצטרף עמו. ע"כ נראה משום דאם יהי' שלשה חתומים ולא ימצאו קיום אלא על ישראל אחד וכותי. אם כן אם יהי' הכותי לבסוף לא הי' יכול לסמוך על חתימת הכותי כיון דכבר הוכשר על ידי שני הישראלים הראשונים. הרי יכול להחתים השלישי. אפי' שלא בפניהם כשי' הי"מ. אבל בחתום בתחילה בזה אינם יכולים להרחיק חתימתם ולחתום אח"כ שלישי שלא בפניהם כמש"כ. וע"כ חתם גם הוא בפניהם. ומשו"ה כשר אפי' כותי דאי לאו דחבר הוא לא הוה מחתים לי'. ומיהו לשון מקמי' משמע קצת דכל עיקר החזקה דלא הי' חולק לו הכבוד הזה לחתים תחילה. ע"כ נראה לומר באו"א דכבר כ' הב"ש דלקולא היכי דלא מצאו קיום אלא על ע"א לא אמרינן דכל החתימות מקוימים דאין חותמין אלא זבפ"ז. והוא מד"מ בשם תשו' הרשב"א. והוא מוכרח דהא בעד כותי הנ"ל הקשו התו' שם דהיכי סמכינן על הא דאי לאו דכותי חבר כו'. דא"כ כל העדות אפומא דחד סהדי. ותי' כיון דמדאו' כשר כותי לא חיישינן ע"ש. וא"כ זה שייך בכותי. אבל לענין עיקר דין קיום מפורש בכתובות כ"א דאפי' מעיד אחד מהעדים על חתימת השני עם עוד ע"א פסול. דא"כ נפיק כולא ממונא נכי ריבעא אפומא דחד סהדי. וכ"ש כשאין לנו אלא ההוכחה ממה שחתם עמו וז"ב. אבל עדיין צריך להבין דהא גם קיום הוא מדרבנן. וא"כ באמת מאי נ"מ בזה בין כותי לקיום. ע"כ נראה דבאמת דאפי' בפסול דרבנן לא הוה סמכינן בזה אהעדאת השני והוה פסול דנפיק כולא אפומא דחד. אלא דהכא בכותי אינו כלל מטעם עדותו. אלא דהוא מתורת חזקה דעלמא דישראל לא הוה מחתים כותי דלאו חבר מקמי'. והוה כחזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה. ואינו כלל מדין עדות. וזהו לשון הש"ס לא הוה מחתים לי' מקמי' ודו"ק:

ב"ש סקכ"ז כ' לדחות ראי' הב"י מהירושלמי דהדיינים חותמין אע"פ שאין יודעין לקרות כו' די"ל דהתם בדייני קיום ואפי' אין יודעין כלל מש"כ בשטר כיון דאין מעידין אלא על הקיום ע"ש ונראה דצדקו דברי הב"ש. דודאי היינו ברייתא דתני ר"ח בש"ס בבלי כתובות דק"ט אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ קראוהו אבל הדיינים חותמין אע"פ שלא קראוהו הרי בהדיא שאפי' לא קראוהו כלל חותמין. והיינו בדייני קיום וכן מוכח שם בסוגי' ע"ש:

סט"ז ואם אין יודעין לחתום רושמין לפניהם לשון הרמב"ם שלא יהי' ב"י עגונות (והוא מהש"ס, והוסיף עוד) הואיל וחתימת העדים בגט מדבריהם. ומזה הוכיחו דבליכא ע"מ לא סמכו בכך לסמוך ע"י חתימה כזו. וצריך להבין מאין הוציא זה. והנה התו' בדי"א כ' דבגיטין דווקא ס"ל לרשב"ג דע"מ כרת אבל בשטרות לא. וא"כ צ"ל הא דהוצרך שם לומר דטעמא דרשב"ג דאינו מקיל ברושמין אלא בגיטין משום עגונא. דת"ל דבשאר שטרות הא ע"ח כרתי. משום דמחלק שם רשב"ג דאפי' בש"ע ל"מ רושמים. ומסתברא דש"ע הוה בזה כגיטין דעמ"כ. וע"כ דדווקא בגיטין משום עגונא. אבל לפי"ז צ"ל דבש"ע לא שייך עגונא. וקשה דהרי גבי בפני נכתב תניא בהדיא דשוו ש"ע לג"נ. וכ' שם התו' דאע"ג דמפורש בריש מכילתין דלא הקילו בזה בגיטין אלא:

משום עגונא. גבי ש"ע נמי איכא עגונא שהוא פטור מן, המצוות ע"ש. ובר"מ שם מבואר דגם יש שם טעם דחומר שבסופה דלא שייך זה בעבד. ואפ"ה הקילו גם בעבד משום עגונא. וא"כ למה לא הקילו גם כאן. וזה קשה גם בלא דברי הרמב"ם. ע"כ נראה דזה הוא הוכחת הרמב"ם להוספתו. דבאמת עגונא מהנה גם בעבד. והא דל"מ רושמין גם בש"ע. נראה בזה דאע"ג דבכל דבר שוה גט שחרור גט אשה לענין עמ"כ. נראה דלמאן דס"ל דדווקא בגיטין במ"כ ובשאר שטרות ע"ח כרתי. פשוט דבש"ע צריך דווקא שניהם. דהא בשטר שחרור הרי מלבד האיסור שיש בו שמתירו בב"ח. הרי יש בו ע"כ גם כח שטר מתנה שמקנהו לעצמו. ול"ג משאר שטר דס"ל עח"כ. וע' דל"ט גבי מה אשה אסורא ולא ממונא כו'. ולפי"ז הא דל"מ בש"ע אף דיש בו משום עגונא כנ"ל. היינו כמש"כ הר"מ דלא כקילו אלא בגט דעמ"כ. והא דהוצרך הש"ס להטעם שלא יהי' ב' עגונות נראה משום דבשטרות שאינן אלא לראי' ולא של קנין לא שייך בזה עח"כ. דהא ודאי ל"ג חתימה זו מערכאות של עו"ג דכשירים דאי לא דיהיב זוזי קיימהו לא הוה מרעא נפשיי' כ"ש הני ישראל דהא אי"צ אלא להוכחה דהמעשה אמת. ומשו"ה הוצרך לפרש משום עגונות. אבל בשטרי קנין ומתנה וכן ש"ע הטעם פשוט דעח"כ לרשב"ג. ולא היקל ע"י חתימה כזו. וזהו דברי הרמב"ם. ולפי"ז נראה דהא דל"מ בש"ע היינו לרשב"ג דס"ל בשאר שטרות דעח"כ. אבל לדידן דס"ל דבכל השטרות ע"מ כרתי. וא"כ גם בש"ע דיש בו גם משום עגונא כנ"ל. ג"כ שפיר מהנה רושמין. וכ"נ דהא מבואר בד"ט דאיצטריך הש"ס ליתני מניינא דבשלשה דברים שוין ג"נ לש"ע למעוטי דרשב"ג. והו"ל גם להרמב"ם להביא דין זה בפירוש דל"מ גם בש"ע ולא סגי במש"כ כאן ולא בשאר שטרות. ואף דבה"ע כ' גם הרמב"ם מניינא דששה דברים ע"ש. אבל אין דרך הרמב"ם לסמוך ע"ז. אלא דלדידן הוא באמת גם בש"ע וצ"ע:

ב"ש סקכ"ח הקשה דלהרמב"ם דרושם הוה כתב א"כ הוה כתב ע"ג כתב וכ' דצ"ל דרושמין רק מקצת האות. או שמרחיבין להם הכתב. משמע לכאו' דבכה"ג דמרחיבין ג"כ לא חשיב כעג"כ אבל בחידושי הרשב"א משמע דבתחילה הוה סברת דבכה"ג מהני אבל אח"כ כ' דהתו' פירושו הירו' לענין קיום. וכ' לתרץ אליבא דרש"י דס"ל דרושם לא הוה כתב. ומבואר דס"ל דאי הוה כתב לא הוה מהני מה שהוביא הירו' דמרחיבין. ולא הוה חשיב חתימה. ואע"ג דלענין שבת משמע ודאי דהוה חייב בהכי כיון שיש כתב ניכר. מ"מ לענין חתימה ל"מ וצ"ע. ע"כ נראה דט"ס הוא בב"ש. וצ"ל ומרחיבין. וכוונתו אינו אלא בשביל הקיום. ומילתא אחריתא היא. ולענין הא דכעג"כ ע"כ צ"ל כתירץ הראשון דלא הי' רושם אלא מקצת האות. וכ"נ ממה שסיים דמכאן יש הוכחה לענין מקצת האות בחק תוכות. ואי יש תירוץ אחר דמרחיבין ואין צריך לתי' דמקצת אות א"כ אין כאן ראי' ודו"ק. אבל צ"ע דלכאו' גם על הקיום מהני הא דאינו רושם כ"א מקצת האות ומה קשי' לי' להירו' משום הקיום ומשמע דע"כ לא ס"ל הא דרושם מקצת האות וצ"ע: שם כ' דלשי' הרשב"א דהעביר עליו קולמוס לשמה הוה ספק גט. א"כ גם כאן בחתימה הוה ספק. וכן הבין מהרש"א בדי"ט ע"ש. אמנם לענ"ד משמעות דברי התו' שם בהדיא אינן כן דהרי כ' בתחילה דמשמעות הש"ס דכעג"כ בחתימה ל"מ לכו"ע. והקשו מהא דהעביר עליו קולמוס כו' ותי' דש"ה דמתקן כתב הראשון משמע שרצונם לומר דדווקא התם בכתב הגט שהי' בתחי' שלא לשמה ועכשיו כותב לשמה הוא דפליג ר"י. אבל הכא בחתימה כו"ע מודו דלא שייך בזה מתקן הכתב ואין כתב ע"ג כתב ע"ש היטב:

ב"ש סקכ"ט אומר אמרו וחתם סופר ועד. תרתי דסתרי אהדדי וחד מינייהו ודאי כשר וא"כ אם אמר לשלשה שיכתובו ויתנו גט לאשתי או שיאמרו לאחרים לכתוב ומת אחד מהן יש תקנה שיתנו ב' גיטין א' חס"ו. וא' שיאמרו לאחרים וכשר ממ"נ. ומיהו באומר לב' יש חשש אחר שמא תשכור עדים יי"ל שניהם פסולים אם לא בואתם חתמו. הוצעת דבריו דבג' איכא חשש זה דתשכור ויש ממ"נ. אבל באומר לב' דווקא בואתם חתמו. והנה בואתם חתמו אף דאיכא פלוגתא דאמוראי ולא איפסק הלכתא נראה כיון דאינו אלא לכתחילה סמך להקל בדבר. אבל מה דס"ל דבל"ג ליכא חשש זה נראה שיצא לי כן מדברי התו' שם שהקשו דאי אם לא תעשה לא גזרינן. א"כ למה לא אתי מתני' כר"מ ותי' דלר"מ יש לחוש שיאמר לג' תנו ומחתמו שנים לסופר בלא דעת השלישי ובג' דהם ב"ד לא חיישינן שמא תשכור וכשר ותעשה ויש לגזור. וס"ל דה"נ באומר לג' אמרו ל"ח. אבל לענ"ד מוכרח ע"כ דאינו כן. דא"כ לא אתי שפיר מתניתין גם לר"י דאכתי היכי מכשירינן חס"ו ניחוש שמא אמר לג' אמרו כו' ומחתמי שנים את הסופר בלא דעת הג'. וע"כ דווקא בתנו לג' אליבא דר"מ שייך שעשאן ב"ד. אבל אמר לג' שיאמרו לא שייך לחלק בין ב' לג'. וגם לג' חיישינן שמא תשכור. ויותר יש לתמוה מש"כ דמהני תקנה זו גם במת. הרי התו' כ' בפירוש דבלא דעת השלישי אינו גט. אמנם הרשב"א הוביא קושי' התו' הנ"ל בשם רבוותא. ותי' ע"ז דבאמת ר"ח דאמר מתני' ר"י ס"ל דאפי' לכתחי' ל"ת גזרינן. ומשו"ה לא אתי כר"מ. ואליבא דר"י ס"ל דפוסל אפי' באומר אמרו ומש"א ר"ח כשר הוא אליבא דר"מ. ואליבא דשמואל הוא שר"ל דס"ל דמודה ר"י באומר אמרו. ואפ"ה ל"ג משום דל"ת. ולהמסקנא הדר מזה אלא דאפי' ל"ת גזרינן והוביאו הרש"ל. והרש"א הקשה ע"ז דהא כבר תי' התו' דלר"מ יש לגזור משום תנו (ומה שהקשה עוד דתי' זה אינו מספיק דלמה הדר בי' הש"ס משום קושי' דבואתם חתמו איכא למ"ד תעשה לימא נמי דהתם אליבא דר"מ. ולר"י ודאי פסול. אינו רואה קושי' בזה דמה שייך חששא דתשכור עדים לפלוגתא דר"מ ור"י ולא שייך אלא לענין עיקר דין מילי ופשוט) ונראה דהרשב"א לא ס"ל חששא זו דתנו אליבא דר"מ. ולכאו' באמת קשה להבין סברת התו' בזה ולכאו' כמו באומר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי אם לא אמר כולכם כתבו קיי"ל דכ"א יכול לכתוב וכל שנים חותמין. ה"נ באמר לג' תנו דס"ל לר"מ דיכולין לומר לאחר. י"ל שפיר דגם שנים מהן יכולין לומר אפי' בלא דעת השלישי. ואולי ס"ל כיון דבאומר לב' תנו מודה ר"מ דאין רשאין לומר לאחר אלא דווקא בל"ג. א"כ צריכין שיאמרו כל השלשה דווקא. אבל נראה דהרשב"א לא ס"ל כן. אלא דבשנים לא עשאן ב"ד אלא שיכתובו בעצמן. אבל בג' שעשאן ב"ד ורשאין לומר לאחר. גם שנים מהן יכולין לומר ואין כאן שום חששא בזה. [ולכאו' י"ל עוד לפמש"כ התו' שם בסו"ד בשם ר"ת דלר"מ בשעת הדחק יכול לומר לכתחי' א"כ י"ל דמשו"ה יש לגזור לר"מ טפי. אמנם גם בזה כ' הרשב"א בחידושיו דלא מחוור ונדחוק שם ליישב המשנה באו"א ע"ש. אלא דלכאו' לשי' הרשב"א הוא מוכרח לומר כן בסוגי' (דע"א) שם גבי מיקרו דרדקא וברי' דבי תרי מנייכו כ' גט לדביתהו ר"נ אמר לא משוי אינש שליח ברא במקום אבא. ומוכח דאי הוה משוי הי' יכולין לכתוב ולשי' הרשב"א שכ' דאפי' בכשר ול"ת יש לגזור. ופוסלין ע"כ חס"ו. ובהדיא סבר ר"נ דכשר ול"ת אפי' בואתם חתמו. וא"כ הא ע"כ חס"ו פסול. והיאך יכתבו שנים וע"כ כמש"כ ר"ת במתני' לר"מ באומר לשנים. דהוה כאומר אמרו לג' ואע"ג דל"ת במקום דחק כותבין וצ"ע. מ"מ לענין תי' שבסוגי' זו י"ל דס"ל להרשב"א דלא סגי סברא זו. דה"נ כיון דאינו אלא בשה"ד הוה ג"כ ל"ש. ואי בלא שכיחא ל"ג בשביל זה נמי לא הוה גזרינן. וע"כ דגזרו גם בשביל ל"ש וה"נ יש לגזור אפי' בלא תעשה] ועכ"פ נראה דסברת הרשב"א גבי בלא דעת הג' דלא כהתו' והב"ש סמך עליו. וקושי' הראשונה נראה בפירוש דבריו שכ' ומיהו באומר לב' כו' לא כיון לחלק בין ב' לג'. אלא דבאמת הוא כמש"כ דא"כ אפי' בג' כך הוא אלא נקט ג' לפי שכן הדרך לדידן דבשנים א"א לומר לתן גט. דע"כ דצריך ג'. א' לכתיבה וב' לחתימה דלדידן חס"ו פסול. ואח"כ נקט לשון הש"ס שהוא באמר לב'. וחוזר גם על תחילת הדין שאמר לג' דבלא אתם חתמו ל"מ: וע' סוסקל"א כ' בישוב דברי הטור דפסק דכתב סופר ועד הוה ספיקא. משום דנראה דכלהו אמרואי בסו"פ התקבל דסברי דאומר אמרו כשר וע"כ ס"ל בחס"ו פסול. וא"כ לא מוקי מתני' דכס"ו בחתם סופר כרב ורבי ירמי' כו' אלא כשמואל דכתב סופר ממש. והנה כבר כ' דשי' הרשב"א אינו כן דלשי' הרי רב ור"ח נמי דס"ל דאומר אמרו כשר ע"כ ס"ל חס"ו ועד פסול. ואפ"ה מוקמי מתני' בחס"ו. דמתני' ר"י ואינהו ס"ל כר"מ ובכתב סופר ועד פסול לכו"ע. ומיהו לשי' התו' דבריו נכונין. דרב ור"ח דס"ל כשר ול"ת שפיר י"ל דחס"ו ועד כשר. דכיון דלא תעשה ל"ש ול"ח. והא דמפיק מתני' מדר"מ הוא משום דלדידי' יש לחוש משום אומר תנו לג' כנ"ל. אבל אינהו לא ס"ל כר"מ אלא באומר אמרו. ובזה כיון דל"ת ול"ש ל"ח. וחס"ו שפיר כשר. ולא מוקמי כלל סתם מתני' דלא כוותיי'. וא"כ גם אינך אמרואי דסברי דבואתם חתמו דכשר ותעשה. דלדידהו ודאי פסול חס"ו כמפורש בהדי' שם בסוגי'. בודאי דלא מוקמי מתני' שחס"ו דלא כותיי' ובודאי ס"ל דמתני' כס"ו כשמואל. ואף שכתבנו לעיל בסמוך דהב"ש שם קאי בשי' הרשב"א. מ"מ י"ל שכ' כאן בדעת הטור די"ל דהוא אזיל בשי' התו'. ובאמת גם לשי' התו' הוא דחוק קצת דא"כ יהי' צריך לומר דלרב דמוקי בחס"ו ע"כ דסבר דגם בואתם חתמו ל"ת. דאי ל"ה אכתי מתני' דחס"ו דלא כוותי' כנ"ל והא דנקט לאחרים ויחתומו ע"כ לומר שהוא לרבותא דכשר. ולא משמע כן בסוגי' אלא דכל פלוגתא דאמוראי אליבא דרב הוא וצ"ע. ומ"מ לדינא ע"כ שני דיבורי הב"ש הנ"ל סתרי אהדדי וצ"ע:

סי"ט חתומים עליו עידי עו"ג אפי' שמות מובהקין פסול אבל גט שבא לפנינו ששמות העדים כשמות עו"ג אם הם שמות שאין דרך ישראל לקרות כו' היינו כמש"כ הרא"ש דמסתבר פירשב"ם ולא כרש"י דאין לפסוק כיחידאה. ובאמת לולי ד"ק הרי רש"י לשי' דפי' בסוגי' דשטרי מתנות דלפי המסקנא לא דחקינן לאוקי פלוגתא דמתני' בשמות מובהקין אלא דת"ק כר"מ. א"כ במתני' בדין שמות מובהקין ליכא פלוגתא כלל בהא דר"מ ודאי לא פסקינן כוותי' וליכא אלא פלוגתא דרשב"ג דס"ל דווקא במקום שאין ישראל חותמין ובודאי יש לנו לפסוק כסתמא דמתני' ועב"ש סק"ל דלשי' רש"י הסכימו הראב"ד ור"ח וי"ל דפליגי אדינא דהרשב"ם. ומש"כ הב"ש דאם בא גט כזה לפנינו. ועכשיו נמסור לאשתו בע"מ כשר לכו"ע ממ"נ. לענ"ד יש בזה מקום עיון די"ל דעכשיו גם להרשב"ם. פסול דכל עיקר ההכשר לפי דלא הוה טעי ומחתמי עדים הללו דשמותם כשמות עו"ג אי לאו דידעי דהם ישראל. ולדידן הא איכא למימר דטעו בע"מ וכשי' רש"י וסייעתו וצ"ע. וע' לקמן סקמ"ב ס"א דלבני מה"י אפי' שמות העדים כשמות עו"ג כשר ומשמע דהוה"ד לדידן והכא דווקא במובהקים ממש וצ"ע:

ס"כ אבל כתב יד הבעל ה"ז גט פסול עב"ש דנ"מ לדידן אם מוביאה לפנינו גט שאין עליו עדים והוא כת"י לא תצא. דאמרינן דמסתמא הי' עם ע"מ וכמו בגט שיש עליו ע"ח. דקיי"ל דאי"צ להביא ע"מ. ה"נ כת"י הוה כעדים וכמו שהוא כעדים אליבא דר"מ דאי"צ כלל לע"מ ולולי שאיני כדאי נראה דיש כאן קיצור. ופשוט דאיירי דעכ"פ ראו עדים הגט ביד האשה בזמן הכתוב בו. והרבותא שהוא כשר אף שלא ראו את המסירה גופא. אבל בל"ה ודאי הוא פסול אפי' לר"מ שהרי כ' התו' בריש גיטין דטעמא הוא לפי דכת"י אין לך חתימה גדולה מזו. והרי ודאי לא עדיף מהודאת פיו וקיי"ל דבעל שאמר גרשתי את אשתי דלמפרע אי"נ. והתו' לשי' דס"ל דלעולם צריך ע"מ ומפרשו ה"נ בע"מ. אלא דלר"מ ס"ל דגזיה"כ דבעי ע"ח. בזה גם חתימת כת"י מהני ויותר מפורש בהג"א פ"ב סי"ב דכ' שם דגם לר"מ אין הע"ח מן התורה משום עדות כלל ע"ש. ומשו"ה מהנה בזה גם חתימת יד הבעל. אבל לסמוך בזה גם במקום ע"מ. זה ודאי לא עדיף מפיו דל"מ למפרע וכן אפי' להרי"ף ודעימי' דאי"צ אפי' בתחי' ע"מ נראה פשוט דה"נ אינו אל דכת"י הוה כהודאה. אבל עכ"פ לא עדיף מהודאת פיו. ובעי שראו אותו עדים בידה בזמן הנכתב בגט. דבזה הי' נאמן אז בהודאת פיו מדין מגו שבידה לגרשה. והוה כת"י ג"כ כהודאת פיו. אבל ודאי דכ"ז דווקא כשראו עדים ביום זה בידה דהי' לו נאמנות אז כעדים. אבל לא למפרע דלא עדיף מפיו. וכ"ש לדידן דאין לסמוך למפרע דמסתמא מסר לה בעדים אלא כשראו בידה ביום הנכתב בגט. וצ"ע שקצר בזה. ודברי הב"ש לא משמע כן לכאו' אבל לכאו' הוא ברור ומוכרח:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חוקי העזרה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה