אור ברסלב

חבל יוסף (חוקי העזרה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן קכז

סימן קכו

כ' הרי"ף דקיי"ל דיש לבעל פירות עד שעה נתינה דהא קיי"ל דפרקונה תחת פירות וקיי"ל דלא מפסדת פרקונה עד דמטי גיטא לידה והר"ן תמה בזה דמנל"י זה דלכאו' למ"ד המפסיד פירות משעת כתיבה. ה"נ פקע חיוב פרקונה. ולכאו' נראה דלמד זה מדין מזונות דהרי קיי"ל דכל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה. הרי ע"כ דאף דכבר נכתב הגט כדין כגון מה היא באותן הימים בדע"ד וכן במתני' דדע"ח קרוב לה מגורשת מע"מ מגורשת ואינה מגורשת ואפ"ה אינה מפסדת מזונות ומבואר בב"ב קל"א גבי הבנים ירשו והבנות יזונו דכל תנאי כתיבה למידין זה מזה וא"כ ודאי יש ללמוד גם פרקונה ממזונות דאינה מפסדת עד שעת נתינה. עוד הי' נראה לכאו' לדקדק ממאי דפריך בר"פ הזורק גבי חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה. וע"ש בתו' דעיקר הקושי' משום שיש לו פירות. והוביאו לשון הירו' והרי הן משועבדין לבעל לפירות ואי ס"ד דמפסיד הבעל את פירות משעת כתיבה הרי כבר בשעת כתיבה יצא החצר מרשות הבעל. ומיהו בזה י"ל דכ"כ התו' בסופ"ק דב"מ ובכ"ד דזכי' שמכח השטר אינו אלא מסוף היום. וכיון דבסתמא מגרש ביומו אכתי לא הפסיד הפירות עד סוף היום. אלא מהא דפריך אהא דרבא שם בגיטא דשכ"מ דאיכתיב בהדי פניא דשבתא ולא הספיק למיתבא לי' ולמחר תקיף לי' עלמא וא"ר ליקניי' לההוא דוכתא דיתיב בי' גיטא ופריך שם ג"כ מה שקנתה אשה קנה בעלה. והתם הרי כבר עבר היום. מיהו ג"ז אינו מוכרח דלכאו' יל"ד שם כיון דלא הספיקו למותבי' לה ביומא. ה"ה מוקדם ומבואר בס"ה דאין תקנה אלא ע"י שליח, והנה הוביא הר"ן דברי העיטור הא דלא נתן לה את הגט עצמו. אפשר דהי' מפסיק רה"ר. והקשה הרמב"ן דהי' לו לתן ע"י שליח. ותי' ע"ז דא"כ הי' מרבה בהחילול שבת. מה שהי' עושה השליח לגרש ומה שמטלטל את הגט ע"ש. ומבואר דהי' ע"י עצמו ויקשה דהא הוא מוקדם. ע"כ נראה דבאמת חששו בתחי' שלא יספיקו וכתבו בגט סתם שבת דקיי"ל דכשר וע' ב"ש ססקל"ו וא"כ ה"נ אכתי לא הגיע עדיין זמן השטר. ועוד י"ל דפשי' דאע"ג דמפסיד הפירות משעת כתיבה. היינו דכשמקבלת את הגט. אז איגלי מילתא דכבר משעת הכתיבה הפסיד. אבל כ"ז שלא קיבלה בכתובה לחוד ודאי אינו מפסיד:

ס"א נתגרשה בגט שאין בו זמן אם נשאת לא תצא עב"י שהוביא בזה מחלוקת הפו' לדידן דק"ל כר"א דכשר בע"מ ולכאו' חידוש שלא הוביא דברי הרא"ש סו"פ המגרש דכ' אפלוגתא דרב ור"י שם אם נשאת. כ' דא"ש אפי' לר"א דהא חד מג' גיטין אין בו זמן ע"ש. הרי דאין בו זמן הוה אפי' לר"א. ואפשר דהרא"ש קאי בשע"ח בו ומחלוקתם באין בו ע"ח כלל. אבל צ"ע לחלק בזה: וער"ן שכ' שזה דווקא בגט שאין בו זמן כלל אבל גט מוקדם אפי' נשאת תצא. כיון דטרפא לקוחות שלא כדין. והנה התו' בד"י הקשו שם דלא חשיב גבי ג' דברים שוו ג"נ לשחרורי עבדים. אין בו זמן דהא זה ג"כ ליתא בשטר קידושין כדאמרינן ביבמות. וכן כשר בכל השטרות. ואינו אלא בגיטין ובש"ע. ולפ"ד הר"ן הנ"ל יש ליישב היטב דהא כ' בדי"ז דזמן דש"ע הוא לפ' שהעבד הוא מוחזק בעצמו וא"כ יכול למכור את העבד ואח"כ יעשה קנוניא עם העבד ויתן לו שטר שחרור בלא זמן. והעבד יאמר ללקוחות שחרורי קודם ע"ש. וא"כ בזה גם בלא זמן כלל איתא בזה טריפת לקוחות ופסול אפי' אם נשאת (כגון שפחה שנשתחררה בש"ש שאב"ז ונשאת). ובגט שאין בו זמן הא ל"ת. וא"כ א"ש הא דלא חשיב לה גבי ג"ד דהא באמת לא שוו בזה דש"ע ה"ה חמור בזה מג"נ ודוק:

ס"ב נכתב ביום ונחתם בלילה שאחריו פסול ודעת התו' והרא"ש דבעסוקין באותו ענין כשר גם בגט. וע"ש שכתבו דבעסוקין באותו ענין כיון דראוי לגרש בו בע"מ. והעדים מזומנין לחתום ויש לו קול. גם רבנן מודו דמפסיד משעת כתיבה. אבל צ"ע דלמ"ד דזמן משום זנות. לכאורה הא אין שום מעלה בזה דעסיקין באותו ענין ובהדיא מבואר בריש הסוגי' דלמאן דאית לי' זנות ודאי פסול נחתם בלילה. וכבר תמה בזה הב"י ונראה לומר דשיטתו בזה כשי' הרמב"ם דס"ל דלפי המסקנא גבי כתביו ואנחי' בכיסתי' דאקדומי פרענותא לא מקדים. היינו דכיון דל"ש ל"ג בזה כלל ומיהו אין שוין בזה עם הרמב"ם דלשי' נשתהה אחר הכתיבה כשר לגמרי והם הולכים לשי' דכ' דקושי' דכתביו כו' אינו אלא למ"ד משום זנות. אבל למ"ד משום פירי לק"מ דכדין מפסידים הלקוחות כיון שהוא מפסיד משעת כתיבה. ולדידי' לא אמרינן הך סברא דאקדומי פרענותא ל"ש. וא"כ נ"מ דדווקא בהי' דעתו בתחילה לתנו בכ"ז שירצה אבל כל שחשב לתנו תיכף ונמלך. ס"ל דלא שייך בזה להפסידו משעת כתיבה. ומשו"ה פסול לדידי' נשתהה. וכעין סברא זו מוכרח לשי' הרמב"ם ג"כ בסופ"ק דב"מ בהא דפריך שם דילמא לא נתן עד תשרי. וע"כ היינו שבינתיים נמלך שלא לתן כלל. ובזה ודאי אינו מפסיד משעת כתיבה. ואע"ג דלשי' ל"ח לזה אפי' למ"ד משום פירי. משום דהוא מילתא דל"ש מ"מ בגט שנפל דאיתרע חיישינן שנמלך שלא ליתן כלל. וכ"ז למ"ד משום פירי. אבל למ"ד משום זנות כל שלא הקדימו זמנו משעת הכתיבה אלא נכתב ביומו אין כאן משום גזירה דזנות. והא דפסול נחתם בלילה. גם לר"י דס"ל משום זנות. מודה דבזה הטעם משום פירות. דגם לר"י שייך טעמא דפירות וכמו שהוכיחו התו' מסופ"ק דב"מ. וא"כ כיון דליכא בזה רק חשש פירות שפיר מהנה עסוקין באותו ענין כמש"כ דיש לו קול. וע' ב"ש סק"ז שכ' בשי' הרמב"ם דנחתם בלילה פסול משום שנחתם בפסול. ונראה פשוט דזה נמי דווקא שייך משום פירות שהם מפסידים לכתחי' ללקוחות שלא כדין. אבל משום זנות כיון דל"ג בזה מאי שלא כדין שייך בזה. וכל החשש משום פירות וא"כ ודאי בעסוקין באותו ענין לא שייך:

שם בהגה וגט מוקדם אע"פ שפסול אם קדשה אחר צריכה גט ודעת הרא"ש דאי"צ גט. והכול תמהו עליו דכיון דאינו אלא דרבנן ודאי צריכה גט והב"ח כ' דהרא"ש קאי בלא נודע לשני דהוה קדושי טעות וכבר השיגו הט"ז דכ"ז שלא התנה אין זה מבטל הקידושין כמו במומים ע"ש ובאמת הוא מבורר בהדיא בסו"פ אלמנה נזונת ד' שניות שלא הכיר בה ואפי' אלמנה לכה"ג וכל ח"ל אינה מקח טעות ויש לה תוספות וכ"ש דצריכה גט וע"ש בר"ן דבזה אמרינן מדלא התנה ש"מ ניחא לי' ע"ש. אבל נראה ע"פ מה שפירש"י בסו"פ הזורק גבי כ' לשם מלכות שאינה הוגנת והי' במזרח וכ' במערב דאמרינן שם תצא מזה ומזה כו' ופירש"י דצריכה גט משני מדרבנן. והתו' תמהו עליו דכיון דאינו אלא פסול דרבנן צריכה גט משני מדאו'. ונראה בשי' רש"י דס"ל כמו בשינה שמו ושמה, וכ' גט לאיש ושובר לאשה דאמרינן שם במתני' דתצא מזה ומזה כו' דזה הוה פסול דאו'. ודאי דאינו צריכה גט משני אלא מדרבנן. בודאי דה"נ בהני אינו אלא דרבנן ומה שהקשו התו' דהא הוה גט כשר מדאו' לק"מ כמו דאמרינן בריש השולח גבי בטל שלא בפניו דאע"ג דהוה פסול מדאו' הכשירו חכמים ואפקינהו לקדושין. וכן בריש כתובות גבי אין אונס בגיטין דהוה תק"ח ואע"ג דמדאו' יש אונס. ה"נ כאן כיון דהגט פסול מדרבנן עשאוהו כפסול תורה דכל דמגרש אדעתי' דרבנן מגרש ורבנן לא חשבו זה לגט. והוה כא"א גמורה והפקיעו קדושי שני ואינו קדושין כלל. ואע"ג דאמרינן תצא מזה ומזה ס"ל להרא"ש ורש"י דהיינו דווקא בנשאת דעבדה איסורה אבל נתקדשה אי"צ גט כלל ומותרת לחזור לראשון וכעין אשה שהלך בעלה למה"י וניסת בר"פ הא"ר וס"ל להרא"ש דה"נ גט מוקדם דודאי לא עדיף מהי' במזרח וכ' במערב וע' ב"ש סקכ"ח סק"ג ובזה יתיישב מה שהקשה הב"ש על הר"ן שכ' דלשי' רש"י דליכא טרפא מלקוחות בגט מוקדם אם נשאת לא תצא דהרי בהא דריב"ל גבי כולכם וחתמו בי תרי מינייהו ביומא ואינך מכאן ועד עשרה ימים דאריב"ל כדי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ופירש"י כגון שניסת ע"ש ולשי' הר"ן הרי בניסת כשר לדידי' אפי' במוקדם גמור ע"ש. ולפ"ז לק"מ דהר"ן לא כ' אלא לפ"מ דס"ל איהו שם דבכל פסולי דרבנן אם ניסת לא תצא וכ' דבמוקדם דאיכא טריפת לקוחות ודאי י"ל דתצא וכ' מיהו לרש"י דס"ל דצריכה עדי מסירת הגט ואין כאן טריפת לקוחות גם במוקדם לא תצא. אבל כ"ז לשי' הר"ן עצמו אבל הרי שי' רש"י כבר בארנו דבמוקדם אפי' הקידושין אינו תופס וכמש"כ הרא"ש ולק"מ. ואולי יש ליישב קושי' הב"ש הנ"ל באו"א דהנה הגרע"א הקשה עוד על פירש"י כשניסת דא"כ מאי פריך שם הש"ס והאר"ל לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר אבל מכאן עד עשרה ימים לא. הא הטעם דחיישינן שמא פייס ופירש"י ובא עלי' הוה גט ישן. והא קיי"ל בסו"פ הזורק דניסת כשר לכו"ע. ולכאו' הי' נראה בזה לפ"מ שכ' שם הרא"ש בשם הרמ"ה לפרש להך לשנא דאמר גבי ג"י נתגרשה תנשא לכתחי' הא דפריך בסו"פ מש"א וליחוש שמא פייס והרי התם נתגרשה כבר. דדווקא כשהבעל עצמו נותן לה כשר דאי איתא דבא עלי' הוה חייש לפגמא דברי' ולא הוה יהיב לה. אבל כשהלך הבעל ודאי חיישינן דבעל וגיטה קודם לבנה א"כ ה"נ בהאי דחתים אינך מכאן ועד עשרה ימים. ע"כ בהלך הבעל דאי ל"ה אם הבעל שם ומחתימם הרי חזינן דאין דעתו משום עדים דהרי מחתמם בעצמו. ולא שייך פלוגתא אי משום עדים או משום תנאי. וכ"ש לפמש"כ התו' ד"ה משום פירי דעיקר הפסול משום קפידת הבעל והרי חזינן שאינו מקפיד. וכיון דע"כ שאין שם הבעל תו י"ל דבכה"ג שפיר תצא משום ג"י וכדברי הרמ"ה. מיהו בדברי התו' דכ"ו משמע דדוקא גבי לכשאכניסנה אגרשנה פסלינן בדיעבד. ולא בדוכתא אחרינא. ע"כ נראה דהנה יל"ד בדברי רש"י שכ' בשניסת או הלך הבעל לדרכו. דכיון די"ל בשניסת דווקא. מנ"ל לפרש גם בהלך הבעל ולא ניסת. ע"כ נראה דבאמת רש"י לשי' דלמ"ד עד שעת נתינה ליכא בזה חשש טריפת לקוחות דצריכה עדים על שעת מסירה וכמש"כ הר"ן דבזה אם ניסת ודאי לא תצא. ולפי"ז א"א לפרש בשעת הדחק כשניסת. דבניסת הרי כשר אפי' לרבנן ואפי' במוקדם גמור. ולמ"ל למימר כדי ר"ש לסמוך עליו בשה"ד. וע"כ נפרש דאפי' הלך לדרכו מכשיר משום דר"ש אבל לר"ל דלרבנן יש בזה חשש טריפת לקוחות משעת כתיבה עד שעת חתימה. ופסול אפי' בשניסת. א"כ לא נפרש שעת הדחק אלא כשניסת. ולא ניקל אף כשהלך למה"י. וא"כ לק"מ קושי' הב"ש דמה שפירש"י בשניסת היינו לר"ל דאית בזה משום פירי וטריפת לקוחות וממילא מיושב קושי' הגרע"א דהא כ' התו' בריש מכילתא דמשו"ה אין בו זמן פסול לכתחי' וכשר בדיעבד. דאע"ג דמפסדת האשה הפירות שלאחר הכתיבה כיון שאין זמנו מבורר. דכיון דפסיול לכתחי' מן הדין יש לו פירות עד שעת נתינה. דכי אמרינן אין לבעל פירות משעת כתיבה היינו בגט שכשר לגרש בו לכתחי'. אבל כיון דפסול לכתחי' אינו מפסיד. ונראה פשוט דאפי' הי' כשר בשעת הכתיבה ונפסל אח"כ לגרש בו לכתחי' ודאי דה"נ אינו מפסיד משעת כתיבה. כיון דעכשיו נפסל וכמו בלא גירשה בגט זה. דודאי אינו מפסיד משעת כתיבתו ה"נ בזה שנפסל לכתחי' לגרש בו. וא"כ הא דאמרינן נתגרשה בגט ישן כשר. ע"כ היינו דווקא כשאין בו משום הקדמת פירות כגון שנתייחד בו ביום וגירשה בו ביום. או למ"ד עד שעת נתינה לפירש"י דלית בזה חשש פירות. אבל בהא דהכא אי הוה ג"י שיפסול לכתחי' א"כ יש לו לבעל פירות עד שעת נתינה. כיון דהוא פסול לכתחי' כנ"ל. וכיון שמגרשה אחר עשרה ימים. ולר"ל דס"ל זמן משום פירי וס"ל בכל גיטין שמפסיד הפירות משעת כתיבה. א"כ טרפה לקוחות בגט זה משעת כתיבה שלא כדין. והוא פסיל כאן אפי' בשניסת משום טריפת לקוחות. ופריך שפיר ודו"ק:

ס"ג נכתב ביום ולא הספיקו לחותמו עד הלילה אם כ' בו קודם החתימה גיטא דנן איכתב כו' הנה לפי הדין מבואר בסקכ"ה סי"ט דגם בטעות גמור אם קיימו קודם החתימה ה"ז כשר. אלא דכתב שם המחבר שעכשיו אין נוהגין לקיים טעות בגט ומשו"ה הוצרך לכתוב דבזה גם עכשיו יכולין לתקן כיון דבזה הכתיבה והחתימה כדינו וע' חו"מ סמ"ג ס"י דאפי' במוקדם גמור כשר בכה"ג וצ"ע:

ס"ח חתך הזמן ונתנו לה כשר ער"ן ורשב"א בשי' הרמב"ם דגזיי' לזמן כשר היינו אפי' לכתחילה. ונראה בטעמו דס"ל כמש"כ התוס' בריש מכילתא שהבאתי בסמוך דלמ"ד משום פירי אין בו זמן כיון דהוא פסול לכתחי' אינו מפסיד פירות משעת כתיבה. וא"כ כדין הוא. ופשוט דה"נ גזיי' לזמן וס"ל דזה דוחק לפרש דקושי' דגזיי' אינו אלא למ"ד משום זנות ולא למ"ד משום פירות כעין שכתבו שם התו' דדוחק לומר דלא קאי סוגי' למ"ד משום זנות. וא"כ אי ס"ד דכשר דהכא אינו אלא דיעבד. א"כ מאי פריך למ"ד משום פירי גזיי' כו' דפשוט דל"ג מאין בו זמן. ורש"י פירש דמאי הועלו חכמים בתקנתן שיחפה עלי'. אבל זה שייך למ"ד משום זנות אבל למ"ד משום פירי לא שייך כלל. דה"ז לא גרע מאין בו זמן. וכיון דלכתחי' לא תנשא אינו מפסידה כלל מדינה כמש"כ התו'. ולכאו' נראה דאפי' באין בו זמן רשאים העדים לחתום לכתחי' למ"ד משום פירי. אלא דהיא לא תנשא לכתחי'. אבל מאי איסור לעדים לחתום ואין נראה לאסור משום חשש שמא יגרשנה הבעל בגט זה כיון דאסורה לנשא בו ודאי יכפוהו לתן אחר ומאי קשי' לי' בזה ע"כ פירש דס"ל להש"ס דבזה דגזיי' כשר לכתחי' וא"כ מפסידה הפירות שמשעת כתיבה שלא כדין דהרי באמת הפירות שלה משעת כתיבה כיון דהוא כשר לכתחי'. ומשני דלרמאי ל"ח פירש דלא חששו לתקן בזה שיהי' איסור להנשא לכתחילה כדי שלא תפסיד הפירות משעת כתיבה שלא כדין כמו שתקנו בגט שאין בו זמן דלרמאות כזה לא שכיחא לימעבד ול"ג בזה:

ס"ט גט מאוחר כשר ואין הגירושין חלין עד הזמן שכ' בי ושי' הראב"ד דמגורשת תיכף משעת נתינה וכן מוכח בהדיא דעת התו' בכתובות ד' ב' ב' ד"ה דילמא אי"נ במאוחר וע"כ דהזמן הוא אחר שמת דאי ל"ה אכתי זמנו ש"ש מוכיח. ואפ"ה דווקא משום שאמר לאחר מתה. אבל בל"ה הוה הגט חל מקודם ודו"ק והקשה הב"י לפי"ז קשה דהא יכול לחפות עליה דאם תזנה יתן לה גט מאוחר וכשיבואו עדים שזינתה ואף שבאמת הי' קודם הגירושין היא תיצא את הגט והרי ע"כ הוא מאוחר ולא קטלינן לה ע"ש. ולענ"ד י"ל בפשוט כמו שפירשו התו' בגיטין שם בסוגי' דיבמות דכוונת הש"ס דבגט לא חיישינן דלמא מחקה את הזמן וע"כ הא לא קטלינן לה מספיקא משום דכיון דלאצולה קאתי יראה למוחקו. וכ"ש דלא יעשה לכתחילה מאוחר דבזה בודאי יהי' יראים לכתוב באיחור זמן בהדיא. והנה לשי' הרמב"ם בס"ח דגזיי' כשר לכתחילה דל"ש. כ"ש דבמאוחר הוא כשר לכתחילה. מיהו הראב"ד ס"ל שם בגזיי' דפסול לכתחי' ומ"מ י"ל דבמאוחר שכתב בו איחור גם הראב"ד מודה דלא חיישינן כלל ואפי' לפוסלו לכתחי'. והנה הרמב"ן הוביא ראי' לפסול מאוחר בגט מסוגי' דענן בר חייא דלא אמר שם שמא אחרוהו וכתבוהו. ולולי שאינו כדאי נראה לדחות דהנה התו' בגיטין ד"פ נסתפקו דבגט מאוחר צריך שיהי' הסופר והעדים בזמן הכתיב בו באו"מ (ואף שכ' שם תחי' דבשטרות אי"צ ע"ש גט שאני דהי' במזרח וכ' במערב פסול) וי"ל דבאמת הי' ראוי לומר גם על הבעל שיהי' צריך להיות שם. אלא דכיון דא"ר לספרי דכי כתביתי בשילי כתיבו בשילי אע"ג דמימסר לכו מילי בהיני. וא"כ בזה ג"כ הרי אין הבעל במקום הכתיבה ואפ"ה כשר וע"כ דלא קפדינן אבעל אלא אסופר ועדים. וא"כ כ"ש דבמאוחר אין הבעל צריך להיות שם. ועיקר דין מאוחר שאין הבעל צריך להיות שם דייקינן מהא דא"ר לספרי. ומשו"ה נקט התם עיקר מילתא דרב דמינה שמעינן גם למאוחר ע"ש היטב:

סי"ג דילג פרט האמצעי פסול. עפ"ת בשם הג"פ דיש מכשירין. וא"כ במוסרו ע"י שליח. דיש מכשירין בזה גם במוקדם גמור יש להכשירו מס"ס ע"ש. ונראה פשוט דז"א אלא כשמוסרו לאח"ז כתיבת הגט באמת דהיינו דאפי' נחשוב את דילוג הפרט האמצעי שהוא כאילו כתוב בו. והוא באמת בזמנו. תהי' המסירה שע"י השליח לידה מאוחר מזה. וע"כ מסקו סהדי אדעתייהו דלא ניתן בזמנו ודייקו לזכור את יום המסירה. וא"כ אפי' אם אנן נחשבו כמוקדם כשי' הפו' מ"מ כיון שזוכרין את יום המסירה ליכא חורבא. אבל למסור באותו יום גופא ל"מ השליח מידי. ואין קולא מזה דהא י"ל דהעדים ידונהו בפשי' כשי' המכשירין. דהוא בזמנו ולא דיי כלל ביום של המסירה ולדידן דחיישינן לדעת הפוסלין דהו מוקדם והרי אין בזה קולת המקילין ע"י שליח דכל הטעם דבזה ידקדקו לידע יום המסירה ובזה הרי לא יזכרו כלל זמן המסירה כנ"ל ופסול:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חוקי העזרה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה