חבל יוסף (חוקי העזרה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קכו
ס"א בהגה מקצתו בלה"ק ומקצתו בארמי כשר דשניהם ניתנו בסיני כו' אי"נ כיון דרובו כו' אי"נ בתורף הצריך קאמר כו'. עט"ז מה שהקשה ועוד קשה לי דכמה שמות אנשים ועיירות ונהרות. הידועים שנגזרים מלשונות חול של כל העמים וכותבין אותן בגט. גם הזמן כולו בלה"ק והרי הזמן דינו בכל דבר כתורף הצורך ודוחק לומר דאינו אלא מדרבנן. ועוד כי מצטרף כולם מקום הזמן והשמות ומקום הרי את מותרת לכל אדם וכדמו"י קרוב לומר דלא הוה מיעוט. ע"כ נראה דעיקר הדבר בנוי ע"פ המדרש הוביאוהו התו' בסו"פ מרובה אל תהי לשון סורסי קל בעיניך שהרי בתורה נביאים וכתובים חלק לו הכתיב כבוד. ועי' סנהדרין ל"ח אדה"ר בלשון ארמי סיפר שנאמר ולי מה יקרו כו' ובמגילה ד"ט מגילה מאי תרגום איכא אר"פ ונשמע פתגם המלך כו' ובכל התלמוד מצינו דרובו ארמי ומעוטו בלה"ק א"כ הרי דשני לשונות אלו נרכבו ונתמגזו ללשון אחד. ומשו"ה גם בגט אין להקפיד בזה דכולו לשון אחד הוא. ובזה א"ש גם מה שאין מקפידין בשמות אפי' מלשון לועזות דבשמות מצינו ג"כ בתורה ונביאים וכתובים שלא הקפידו מלזכור שמות העמים כגון בתורה צידונים וקראו לחרמון שריון והמורי יקרא לו שניר. וכן כל שמות מלכי האומות בתורה נו"כ, הרי דבשמות אין ע"כ שום קפידה בזה:
ב"ש סק"ה גם בימי החודש יש לכתוב בשלישי עם ב' ונסתייע שכ"כ בסדר הגט של הרב והלבוש ויותר הי' לו להביא מן המפורש בד"מ אות כ"ט מעשה שלא הי' כתיב ברביעי אלא ארבעה ימים לירח והכשירוהו ע"ש:
ס"ד בהגה כ' ימים לא מיפסל בדיעבד. ואע"ג דלכאו' ה"ז ודאי ל"ג מחילוף חמש על חמשה שהוא חילוף בין זכר לנקיבה ואפ"ה כשר אפי' לכתחי' ובל"ה מבואר בסכ"א דכל שאנו יודעין את הזמן לא קפדינן בטעות. צ"ל כמש"כ התו"ג גבי איר חסר דהיכי דיש ללמוד ממנו גם על פ"א גרע טפי וה"נ בחילוף לשון נקיבה לזכר ל"ח לטעות. אבל הכא יש לחוש לטעות ומשו"ה לא מכשירנן אלא בדיעבד:
עפ"ת שהוביא דברי הנ"א לדחות דברי התוי"ט בטהרות אלא דשמונה לנקיבה בסגול דלשון המספר משתנה. והנה יש ראי' נכונה בשמות כ"ו דגבי קרשים שהוא לשון זכר קרינן והי' שמונה קרשים בקמץ וגבי יריעות שבלשון נקיבה קרינן שמונה ועשרים באמה בסגול ש':
ס"ו ביום השני של ר"ח יכתוב בא' בספר ישו' יעקב מקשה מקרא דעזרא דכתיב וביום כ"ד נאספו וכ' התו' ברה"ש י"ט הא דלא נאספו בכ"ג שהוא מוצאי יו"ט. לפי שעברו לאלול ומנו למועדות משני. והכתוב מונה מראשון. א"כ ביום הכ"ג מהראשון הי' שמ"ע ע"ש. הרי אע"ג דלענין הדין מונין מהשני למועדות. מ"מ הכתוב לענין מנין ימי החודש מונה מהראשין. ופשוט דאין זה נכון דבלשון הש"ס בכ"ד קרי לי' עיבור לחודש העבר כמו שם גופא גבי עזרא מימות עזרא לא מצינו אלול מעובר. ובסנהדרין ד"י בסוגי' דעיבור החודש בפירש"י שם בכל הסוגי' דחודש העבר הוא מתעבר ע"ש ובר"פ הי' בודקין זה אומר בב' לחודש וזה אומר בג' עדותן קיימת שזה יודע עיבורה של חודש ומשמע כפירש"י דהראשון יודע שחודש שעבר הי' מעובר ומונין מהשני. ומשו"ה קרי לי' בב' ע"ש. ויותר מפורש בלשון הש"ס בתענית כ"ט גבי מרגלים דאמר אביי תמוז דהאי שתא מלוי מליא ומוכח שם בין לפירוש רש"י ובין לפירוש התו' דסיון חשיב ל"י לפי שהי' ר"ח תמוז שני ימים ונמנה הראשון לסיון ואביי משני דגם תמוז חשבו ל"י לפי שעשאו גם אב שני ימים וחשבו לתמוז ל"י ע"ש הרי מוכח מכ"ז דהראשון נמנה לחודש שעבר, וחודש זה מונה מהשני וקושי' מהא דעזרא פשוט דהרי התחיל שם הכתוב ויאספו באחד לחודש השביעי והדר כתיב וביום השני כו' ופירש"י בביצה ד"י לפי שעשאו רה"ש שני ימים מספק והיינו דעברוהו לאלול. וא"כ פשוט כיון דהוצרך הך קרא לספר מיום הראשון שעשאוהו מספק. הזכיר יום שני של רה"ש. וקראו שני. ושוב אסיק לי' לכל המנין מהראשון. אבל בכ"ד ודאי דהיום השני של ר"ח מונין אותו לראשון כדברי הפו':
ס"ז ניסן מלא הקשו ע"ז דבמדרש אמרינן ואכרה לי בחמשה עשר כסף זה ט"ו ניסן שגימטרי' כסף. הרי דחשיב לי' בלא יו"ד. ואין זה מוכרח דכן דרך הגימטרי' וכמ"ש המזרחי בפרשה קרח גבי מש"כ רש"י דציצית גי' ת"ר. אע"ג דכתיב חסר חשבינן לי' כמלא וה"נ להיפוך אע"ג דכתיב מלא יכולין לחושבו בחסר כיון דהוא נחסר:
בפ"ת סקנ"ו בשם הג"פ בגט שכ' בלשון הודאה אפשר להכשיר ואין הספר בידי אמנם מדברי הטור בסי' ק"ל גבי חמשה שכתבו ג"א לנשותיהם שכ' שם בלשון זה והוא שסיים כל לשון הגט וכך אמרו כו' וכ"ה לשון הרמב"ם בפ"ד ע"ש. משמע כן לכאו' דבלשון הודאה ג"כ כשר. ובזה הי' מיושב לשון איך שהזכירו בש"ס גיטין דפ"ה אתקן רב כו' אמנם הרדב"ז ח"ד סרכ"ב דחה זה בשם הראשונים:
סי"א יאריך ו' דתרוכין עב"י דאם אינו נקרא אלא ע"י הדחק אינו כשר אלא בשעת הדחק ובפ"ת הוביא דברי הגמ"ק דאפי' בשמות כל שהוא נקרא ע"י הדחק כגון שם חוה ואין הו' כראוי ויוכל לקרות חיה מ"מ כיון שהוא ארוך מיו"ד. ונקרא חוה ע"י הדחק כשר. והשיג עליו דלכאו' שמות ודאי עדיף טפי מתרוכין שאינו אלא בטופס ע"ש. ואין בו כדי להשיג ושפיר יש סברא להחמיר יותר בתרוכין. דכמו דמסקינן בריש זבחים דאע"ג דבקדשים ובכ"ד דבעינן לשמה סתמא כשר דסתמא לשמה קאי. בגט אשה סתמא פסול דאשה סתמא לאו לגירושין. וה"נ לענין זה שאין האות מבורר היטב הוה כסתמא וכל שיש ספק בעיקר הגירושין דנפרש בגרושות דעלמא שכבר נתגרשו א"כ סתמא לאו לגירושין עומדת. אבל כל שהגירושין מפורש בו אלא דיש ספק אם זו או אחרת שפיר י"ל דתולין בזו. וכעין דאמרינן גם בש"ס גבי ידים שאין מוכיחות בתיבת דמינאי די"ל דאין אדם מגרש אשת חבירו. וה"נ יש לתלות יותר בזו. וכן מצאתי בתשו' גלמ"ס להגאון מהר"ד ס"ו לענין מיתקרי דכל שאפשר לפרש על המגרש אין פסול ע"ש בארוכה. והרי בשאין ענין הגירושין מבורר בו ויש לקרות משמעות שתי עינינים פסול כמבואר בסקכ"ה סי"ז וע"כ כמש"כ דדווקא כשיש להסתפק בעיקר הגירושין פסול מספק. אבל בהחלפת השמות אין קפידא מטעם שכ':
והנה הסכימו האחרונים בענין זה לצאת ידי שני הדעות דעת הריב"ש לתן כמו שהוא. ואח"כ לתקן כדעת הרא"ש. וכן הסכים הנוב"י והח"ס ח"ב ס"ח. ושם נשאל דכיון דהשליח יתן לה תחילה כבר עשה שליחותו ואיך יתן שנית וכ' דממנ"פ אם הי' כשר תחילה אי"צ יותר ואם הוא פסול תחילה הרי לא עשה שליחותו ובסי"א שם גבי ו' דוכדי כ' שם שצריך להודיע לשליח שידע דאם צריך תיקון לא יתן בתורת נתינה ויהי' יכול לתן שנית. והיינו דבס"ח קאי במקום שיש פסול גמור דאיכא ממ"נ אבל כאן בו' דוכדי דבדיעבד אם נשאת לא תצא אפי' הוה כיו"ד א"כ הוה הנתינה נתינה מעלייתא וליכא פסול גמור. ואנן בענין שיהי' גירושין לכתחילה ומתקנין ונותנין ומשו"ה צריך להודיע לשליח. וכעין דאמרינן בר"פ המגרש דבחוץ מפלוני רבי מודה דצריך לטלו ממנה הואיל וקנאתו לפסול מן הכהונה וכן נכון לדינא. והפ"ת נתקשה בזה שסותר ד"ע וליתא. גם מה שהקשה דמאי מהני הודעתו להשליח דהא צריך להודיע להאשה בפשוט י"ל דכוונתו שם להשליח והאשה אבל לפ"מ דמשמע לקמן סקמ"ג ס"ו דהתנה תחילה לפני עדים דכשאמסור לה גט אמסור לה באופן זה. ואח"כ מסר לפניהם סתם מהני. ואף שאפשר לפרש שם דאמר לעדים בפניו וכן משמע בר"ן שם מ"מ נראה לכאו' דהוה"ד לפני עדים לחוד מהני דהרי דעת הרמב"ם בפ"ו דמסר מודעא לפני עדים דגט שאתן בטל הוא ה"ה בטל ואפי' בלא שום אונס וה"נ מאי גרע אם התנה דדווקא בתנאי זה. וכ"ש דהשליח שפירש לפני עדים שאינו רוצה בשליחות אלא באופן זה דבטלו מעשיו וכמבואר בט"ז סקמ"א סק"ב ע"ש וא"כ ודאי כל שפירש כן השליח מהני ודאי אפי' האשה א"י כלל וז"ב: סט"ו לא יכתוב לאתנסבא בפר"ח מקשה בשם הרד"ך מה שהשמיט זה הרמב"ם ולענ"ד פשוט דהנה כבר העתיק שם הרמב"ם כל נוסח הגט לכתחי' וכ' גם להתנסבא. אלא דחזר ושנה כל הדקדוקין של אביי לפי שפסק דאם לא עשה כן פסול בדיעבד כמבואר שם ובהך דלהתנסבא פשוט דס"ל כפירש"י דלא לישתמע לא תנסבא דהיינו שמא ירחיק הלמ"ד ואל"ף. מן תנסבא. והנה מה שפסול בהרחיק בודאי דפשוט דהוא פסול כיון דכתב מפורש לא תנסבא. ובלא הרחיק פשוט דאין לפסול בדיעבד. כיון דאין שום ריעותא כמש"כ רש"י. וא"כ אין דברי אביי בזה אלא לכתחילה וכבר כ' בנוסח ומה לו לחזור ע"ז: ב"ש סק"ל ברש"י מנחות ל"ב ס"ל דצריך לדקדק בתורף בחסר ויתר מדאו' ולענ"ד תמוה בגט שכשר בכל לשון מאי שייך בזה חסר ויתר מדאו'. ואיזה חסר ויתר יש בשאר לשונות. ופשוט דכוונתו דבגט יש מקומות דחסר ויתר משנה כל הגירושין. כגון אליעזר ואלעזר וכה"ג. ובזה פשוט דהוא פסול מדאורייתא כיון דמשנה הגירושין ואינו ספר כריתות וז"פ לכו"ע: סכ"ב אם לא האריך כו' ה"ז גט פסול ידוע דכוונת הרמב"ם אם נשאת לא תצא. אמנם הר"ן הוביא דעת הגאונים דערער הבעל אם נשאת תצא וכן כ' הריב"ש הוביאו הב"י בסקכ"ח גבי אשה הדרה בתלמסאן שכ' ואע"פ שגט שיש בו שתי משמעות פסול כבר כ' דהיינו בשערער הבעל, וה"נ אם יבוא הבעל ויערער תצא ע"ש. והנה מהא דאמר אביי לא לכתוב כו' אין ראי' דהוא אפי' פסול גמור בדיעבד אם נתגרשה כדמוכח ברפ"ב גבי בפני נכתב דאמרינן דאי לאו משנה יתירא הו"א צריך ואי לא אמר כשר. ומשמעות הש"ס דהיינו דהו"א דכשר לגמרי להנשא ואע"ג דיש לדחות דכוונת הש"ס שם דהיינו נמי דווקא כשנשאת. דהא באמת אי לא אמר תצא. כדמוכח בריש מכילתין דף ה' דתניא בנתקיים בחותמיו לא תצא ע"ש. הא בל"ה תצא. וא"כ יש לפרש דהא דהו"א כשר היינו כשנשאת. מ"מ ודאי פשטות הסוגיא משמע דהו"א דכשר לגמרי וכן כתב הט"ז ביו"ד סי"ג בהדיא ע"ש. ולכאו' הי' אפשר לומר דיצא להם להגאונים דנשאת תצא דהא כל הני מימרא קאי אסוגי' דידים שאינן מוכיחות שם דהתם ודאי תצא. וס"ל דהכי נמי בהני דהכא הוה גם כן אינן מוכיחות. אבל לפי"ז אפי' הוא טעות הסופר עצמו. וגם לא ערער הבעל. הו"ל לומר תצא. וע"כ דפשי' להו דלא שייך לומר בשביל דיקדוק אחד שהזכיר אביי דלהוי בשביל זה ידים שאינן מוכיחות וא"כ מנ"ל דבערער תצא. וצ"ל דס"ל זה מסברא כיון דשינה מפיו ממה שצריך להיות והוא מערער שכיון לבטל בודאי יש להסתפק בזה והיא ספק מגורשת והוא ספק דאו' באיתחזק איסורא דא"א. אבל הוא קשה מאוד לומר כן מסברא כיון דמודים דבלא ערעור אם נשאת לא תצא. א"כ כבר אתחזקה בהיתר. וקשה לחדש מסברא דיוכל אח"כ לערער ולאוסרה. ובסו"פ הזורק גבי נמצא הגט ביד האיש והשובר ביד האשה דלכו"ע אם נשאת אין כל הימנו לאבד זכותו של שני. ויש לחלק דהתם י"ל משום קנוניא. אבל לשמואל דס"ל שם אפי' התירוה להנשא ודחי דה"נ י"ל כן. ואף דפסקו שם כר"א י"ל דבהא דהכא גם ר"א מודה וצ"ע. עוד יש להקשות לפי שי' זו כיון דאם יבוא הבעל ויערער תצא מדאו' והולד ספק ממזר. הו"ל למגזר מדרבנן מיהו. שאף בלא עירעור שתצא וכמו דאמרין בדף כ"ו כתוב גט לארוסה לכשאכניסנה אגרשנה אינו גט שמא יאמרו גיטה קודם לבנה וע"ש בתו' דמשמעות דאינו גט כלל ותצא כיון דודאי איכא ביאה יש לחוש לפגמו של ולד ע"ש. וכ"ש כאן שיש לנו לחוש שיהי' באמת ספק ממזר גמור דאיכא למגזר. והו"ל לאביי לאשמיעינן דגזרו דאם נשאת תצא. ובלא דבריהם הי' מקום לומר דבאמת הוא פשוט כן לדינא ואי"צ לאשמועינן. וראי' לזה דהא פירשו התו' בדי"ח גבי הא דפריך שם וליחוש שמא פייס. דהיינו דהחשש שמא יערער הבעל ויהי' לעז ע"ש. הרי דפשי' להו בש"ס דגזרינן לערעור הבעל. ה"נ פשי' לי' לאביי דגזרינן בזה. אבל הרי הם פסקו להיפוך דלא ערעור לא תצא וע' מש"כ בזה בסקמ"א ס"י. ונראה לכאו' לפסוק כשי' הרמב"ם והשו"ע דלא הזכירו דיעה זו דתצא דלא כהב"ש שתמה על המחבר ע"ש:
סמ"ג ודן דיהוי כ' הג"מ אם כ' ודן יהוי כשר ואע"ג דמשנה לשון המשנה דתנן דיהוי. נראה דמ"מ כיון דאינו משנה כלום מלשין גירושין. אין לחוש וכיו"ב כ' בהגה סכ"ב דאם לא כ' דתיהויין אלא כ' דתהוי את כו' כשר, והוא מבע"ה והר"ן הרי דכל שאין שינוי ממשמעות הגירושין אין קפידא בזה, ודלא כמו שראיתי מי שנתקשה לו זה: