חבל יוסף (חוקי העזרה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קכה
ס"ד. בהגה לכתחי' לא יכתוב בקולמוס של ברזל בתו"ג כ' דיש לחוש בזה מדינא. דלפעמים הברזל חוקק בתחילה. ואח"כ הסופר מעביר עליו דיו וכיון דחקיקה הוה כתיבה כבר עשה שליחותו א"כ פעם הב' לא הוה בשליחות הבעל והחקיקה נתבטלה דהוה כדיו ע"ג סקרא. והנה בנפל טפת דיו על האות ולא שינה צורת האות דעתי דהתו"ג בהגהת סדר הגט אות פ"ז דזה אינו מבטל האות דדיו ע"ג דיו אינו כתב והוא בטל לגבי הראשון ועמש"כ בזה בסקכ"ב. אבל הכא מדמה לה לדיו ע"ג סקרא ובאמת לכאו' אין זה מוכרח כ"כ די"ל דחקיקה אדרבה עדיפא מדיו ואין הדיו מבטל החקיקה ק"ו מדיו ע"ג דיו. ומיהו י"ל דדבריו נכונים דבאמת נראה דהיכי דעכשיו נמי ניכר החקיקה בודאי יודה דלא בטל כתב החקיקה כלל. כיון דהוא ניכר לעצמו גם עכשיו. ומאי מגרע מה שיש בו מבפנים צייר הדיו. ואף דמדברי מהר"ש בתשו' נוב"י תנינא סקפ"א גבי לחפות זהב ע"ג אותיות השם שבולטות באבן. שהאריך דאין זה מחיקה אלא יפוי נראה שלא ירד לסברא זו דבזה פשוט דאין זה מחיקה כלל כיון דהאותיות עומדות בתוקפן ולא מצינו מחיקה אלא היכי דהתחתון מתכסה ואינו נראה. מ"מ ודאי נראה דסברא זו ברורה וגם התו"ג לא כיון לזה. ובזה אין שום חשש. אלא כוונתו דכשממלא דיו כדרך הסופרים ושוב אין החקיקה ניראת כלל. ובזה ודאי דבריו נכונים ואין אנו צריכין לדמיון דיו ע"ג סקרא. דהתם תחת הדיו עדיין עומד הסיקרא אבל כאן הרי נעקר החקיקה לגמרי ונתבטלה ועבר הכתב הראשון וזה כתב אחר הוא והרי הוא כבר עשה שליחותו בהכתב הראשון. וזה אינו בשליחות הבעל. ועוד נראה לי דיש להסתפק באופן אחר דנראה דאע"ג דחקיקה מדין תורה הוה כתב מ"מ הבעל שא"ל תחילה לכתוב גט ודאי הי' דעתו כתיבה ולא חקיקה. והחקיקה אינו בשליחות הבעל והוא פסול וא"כ לפי"ז הוא להיפוך דכשממלא אח"כ את החקק עם הכתיבה ונמחק החקיקה עכשיו הוא כתב פשר ואין חשש. אבל אם גם עכשיו ניכר החקיקה א"כ הוה כתב כשר ע"ג כתב פסול והא קיי"ל בסי' ק"ל דכתב שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה הוא פסול. ומיהו בדברי התו' ד"ט ד"ה מקרעין להם נייר חלק משמע במסקנתם דכתיבה ע"ג חקיקה שפיר הוה כתב ועדיף טפי מדיו ע"ג סיקרא ע"ש. אבל נראה דאין לחוש לכל זה דכיון הוא דרך הסופרים ודאי דגם הבעל דעתו כדרך הסופרים גם על ידי החקיקה שמקודם וגם ע"י הכתב שעל עכשיו ואין שום ריעותא ויש להכשיר זה במקום דחק:
שם ולא מיקרי חק תוכות כו' אבל כשעדיין צריך תיקון שיהי' אות כשר באמת הוא חידוש גדול כיון דלא כ' הוא כל האות למה יתכשר, ולכאו' אפשר לדקדק זה מבעיא דרושמא מיחרץ חריץ או כנופא מכניף. ולכאו' הרי זה ודאי דקודם דמיכניף ע"כ הוא חורץ קודם. וכדקיי"ל באמת דמיחרץ. וע"כ דבעיא לי' לפי דאע"ג דודאי חורץ י"ל דאין האות נגמר אלא אח"כ כשמכניף וכיון דנגמר ע"י יריכות כשר. אמנם יש לדחות בכ"ג וי"ל דאח"כ בשעה שהוא מיכניף גם התחתון הוא נעשה גבוה יותר. וא"כ הוא הכול יריכות. ורבים מן הראשוני' ורוב האחרוני' חולקין ע"ז. וביותר הב"י עצמו סותר זה בסמוך דכתב גבי שרטוט באבר. נ"ל דאינו פסול משום כתב ע"ג כתב, דהא גבי עדים שאין יודעין לחתום אמר שמואל דרושמן באבר כו' ומסיק מיהו כבר כ' דלרי"ף אבר גופא הוה כתב וא"כ לדידהו שרטט באבר לאו כלום הוא דהוה כשרטט בדיו דפוסל בה"ג. והנה סוף לשונו צריך ביאור היכי תלי לה לדברי הבה"ג דהא משמע מדברי המרדכי שהוביא שם מקודם דהא דפוסל בה"ג שירטוט בדיותא היינו דלשון שירטוט משמע לשון גומא (כוונתו כפירוש שרט לנפש) ומה שעושה בדיו על הנייר אין זה גומא וא"כ באבר כיון דלהרא"ש דס"ל דאבר לא הוה כתיבה כשר, וע"כ דפשי' לי' דנעשה גומא בזה וא"כ מאי ריעותא להרי"ף הא דאבר הוה כתיבה כיון דמ"מ איכא גומא מאי ריעותא מה דנעשה גם כתיבה אם לא משום כתב ע"ג כתב. ואין זה ענין לדברי הבה"ג. דהתם הוא משום שאיני גומא. וצ"ל דכוונתו דס"ל דכיון דודאי טעם השירטוט משום יושר הכתב כמשמעות כל הראשונים. ע"כ הא דצריך דווקא גומא ול"מ בדיו, היינו באמת משום דבדיו יהי' אח"כ כתב ע"ג כתב כן מוכרח בכוונתו. וא"כ יל"ד הא אפי' תסלק הכתב שע"ג מקום השירטוט משום דהוה ככתב ע"ג כתב. להוי כנפל דיו מעצמו והרי הוא גומר האות אח"כ ע"י כתיבת ידו וליתכשר בהאי. וע"כ דאפי' גומר בכת"י ל"מ. ומיהו מהא דשרטוט בדיו גופה י"ל דזה גרע מנעשה מעצמו וכמו שכ' הב"ש דעשה פסול מקצת האות וגמר הכשר ל"מ גם להב"י ע"ש. וה"נ כיון דמה שיעשה ע"י השירטוט הוא צריך להשירטוט א"א לצרפו להאות וא"כ הא הכתב שעליו דהוה כעג"כ הא ל"מ. וגם השירטוט גופה אין לצרפו כנ"ל וא"כ הוא פסול. אבל באבר כיון דאיכא שריטה בל"ה. והכתיבה נעשה ממילא א"כ לא גרע מנעשה ע"י נפילת דיו מעצמו. ולמה ל"מ כשגומר האות ע"י הכתיבה. וע"כ דדעתו כאן לפסול אפי' בזה וצע"ג ועי' ב"ש סי' ק"ל סקכ"ח כ' ראי' להכשיר בזה וע' משכ"ש:
ב"ש סק"ג הוביא דגט שנעשה ע"י דפוס כשר ע"ש. והנה איתא בירושלמי סו"פ הבונה (הוביאו בחידושי הרשב"א שם וגם הפ"ח בסי"ז). וכתב ולא המטיף. ומייתי ע"ז פלוגתא אית דאמר כשלא עירב את הנקודות. ואית דאחר אפי' כשעירב ע"ש. והנה בלא עירב דהאתיות מופסקות זה ודאי פסול כמו שיתבאר בסמוך. אבל למ"ד דגם כשעירב את הנקודות פוסל. צריך להבין מהו פסולו. דלכאו' כותב אות אפי' בהפסק הרבה פעמים ודאי לא מצינו בשום מקום לפסול בזה. והי' נראה דהפסול דהכא היינו כיון דהטיף את הנקודות בדרך הטפה לאו דרך כתיבה היא. ואף שעירב אח"כ את הנקודות. ועכשיו יש לפנינו אות שלם ויפה. מכל מקים כיון דנכתב שלא בדרך כתיבה הוא פסול. וא"כ לכאו' דה"נ דפוס ודאי לאו דרך כתיבה הוא ולא עדיף ממטיף. אכל הפ"ח הרי הוביא הירו' הזה. וכתב בסמוך דדפוס כשר. וע"כ שלא פירש כן בירו'. ואולי שמפרשים בירו' דהיינו שעשה נקודות עגולות ומשכם בקוים מזה לזה. וזה י"ל שאינו נראה היטב כאות ומשו"ה פסול. ומ"מ לשון ולא המטיף. נראה יותר כמש"כ. וגם בתשו' ח"ס יו"ד סרס"ה נשאל על אות שכתיבה בציורים עגולים באופן זה. ולא פסלו ומיהו לא מצאתי זה הירו' ברמב"ם ופו':
ס"ה הקורע בעור כו' ולכאו' צ"ע שי' הפוסלין דקריעה לגמרי לא הוה כתיבה. דהא הלוחות הי' חלולין לגמרי. כמבואר בהדיא בסו"פ הבונה דמ"ם וסמ"ך בנס הי' עומדין ע"ש והרי בהדי בכמה קראי דמיקרי כתיבה. וכה"ג כ' התו' שם ד"ה למימרא אהא דמיבעיא שם בחקיקה אי כתיבה היא. דהוה מצי למפרך מלוחות דכתיב חרות על הלוחות ומיקרי כתיבה בכמה קראי ע"ש. ונראה דהנה באר בתו"ג דטעם הפוסלין כיון דהוא קרוע מעבר לעבר. א"כ תוך האותיות אין עומדין יפה שאין להם חיבור אלא מצ"א ולא הוה כתב ע"ש. ודבריו נכונים וכ"ש במ"ם וסמ"ך דודאי לא הוה בזה כתיבה לכו"ע. דהא תוך האות נופל לגמרי והוה חלל בעלמא. וכדאמר בש"ס גבי לוחות דהי' עומדין בנס. מבואר משום דבל"ה לא הוה אות כלל. וא"כ א"ש דבלוחות כיון דהי' עומדין אף שהוא בנס. מ"מ הרי כתיבה היא לפנינו. וכ"ש דבשאר אותיות הוה שם כתיבה כיון דהוא עומד יפה. אבל בעור דאינו עומד יפה. לא הוה כתב ואפי' בשאר אותיות כיון דאינו עומד יפה כנ"ל. ולפי"ז י"ל דבלוח של ברזל שעומד יפה אפשר דלכו"ע דכל האותיות שאין מ"ם וסמ"ך כשר. אבל לא משמע לחלק בכך ונראה דס"ל דכיון דאכתי א"א זה במ"ם וסמ"ך אפי' בלוח ברזל גם בכל האותיות. לא מיקרי זה כתיבה וצ"ע. ואם חקק אותיות בדפוס והתיך בו מתכת כעין "פלאטין" שלנו. והוא מעורה כעין אוקימתא דחוץ מהנייר שבין שי' לשי' ובין תיבה לתיבה כו'. צ"ע אי הוה כתב בכה"ג:
ב"ש סק"ז בשם ה"ה גבי אותיות דבוקות דכשאין התינוק יכול לקרותם לכו"ע פסול וכ' ע"ז דלא משמע כן מהרא"ש וטור מדכתבו בנפל טפת דיו ואין האות ניכר א"י להעביר הדיו מכלל דבאותיות דבוקות אפי' אינו ניכר יכול לתקן, לענ"ד אין לי הבנה בדיקדוק הזה, דלכאו' אדרבה אותיו' דבוקות שאינן ניכרות, הרי גרע טפי מטפת דיו דכאן שני אותיות אינן נכרות ומאי עדיפותא מה שאינו ניכר מחמת הדיו שעל האות השני או מחמת טפת דיו. ולכאו' הי' נראה כן מלשון מהר"מ בסדר הגט אות פ"ו שכ' בלשון הזה. ובכ"ז אין חילוק בין אם האותיות אינן נוגעות אלא מעט וניכרות היטב אפי' לתינוק דלא חכים ולא טיפש, בין אם דבוקות בכל גובה האותיות ולא ידעינן היכן האות כלה ע"ש. ומשמע בסיפא דמכשיר לגמרי אפי' אינו ניכר לתינוק וכדברי הב"ש. אבל פשוט דהוא ט"ס דמתיבות וניכרות היטב עד ולא טיפש שכתב מקודם צ"ל על הסיפא בדבוקות בכל גובה האותיות אחר תיבות היכן כלה ואדרבה מפרש דבעי עכ"פ שיהי' האותיות ניכרות היטב והוא ברור ומוכרח לדינא:
ס"ח אם נפלה טפת דיו ואין האות ניכרת א"י להעביר, הדיו דהוה חק תוכות. בספר ב"מ האריך לפקפק בזה והקשה על דברי הסמ"ג (שהוביא בב"ש סק"ג) שכ' אההיא דסו"פ הבונה גבי הגי' אות אחת חייב דמוקי לה ר"ש בנטל גגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן, והקשה הסמ"ג דהוה ח"ת ופסול. ותי' דאע"ג דלענין ס"ת פסול לענין שבת חייב דהוה מיהו כתב. והקשה הב"מ דבשינויא דרבא שם דמשני בנטל תגי' דדל"ת ועשאו רי"ש. והשלימו לספר. דכיון דהוא פסול מאי השלמה היא. ורוצה להכריח מזה דלא כהסמ"ג. אלא דבאמת הוא כשר. והוביא גם דברי הרשב"א שכ' שם דשמעינן מינה דבכה"ג לא מיקרי ח"ת. וכן בנטל תגו של דלית ועשאו ריש. כ' דאינו אלא כדיו שנפל ע"ג האות ומעבירו. משמע דס"ל בפשי' להכשיר בזה. אמנם כבר הוביא בעצמו שם דהרשב"א בתשו' כ' בהדיא דזה פסול. ולענ"ד קושי' על הסמ"ג לק"מ דאע"ג דאין הספר כשר גמור כיון שיש בו אות פסול שהוא ח"ת. מ"מ הרי הגיהו והסיר ממנו טעות ושפיר חשוב מתקן לענין מלאכת שבת וכה"ג בפסחים סו"פ א"ד גבי שוחט חטאת העוף בשבת בחוץ לעו"ג דאמרינן דתיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ ע"ש הרי אע"ג דאינו כשר גמור כדרך שחי' מ"מ גם זה הוא תיקון לענין מלאכת שבת ומתחייב. וה"נ הגה זו ודאי תיקון הוא ומתחייב. ואין כאן קושי' על הסמ"ג. אמנם גם ראייתו מהרשב"א לענ"ד לא נחלק בזה בהחלט. אכדמוכח בהתשובה. והמעיין בדבריו יראה דאין כוונתו להכשיר אלא בשני זיינין שהי' כתובים בתחילה בהכשר. ואח"כ הטיל עליהם גג. וחזר ונטלו. ובזה ס"ל דהאותיות נשארין בהכשירן שמקודם. וכן משמעות דבריו בהא דנטל תגא בדל"ת ופשוט דצ"ל בדיו שנפל על האות ופירושו פשוט דאם כתב כך תחי' דל"ת במקום ריש ודאי הוא פסול ותדע דהא בתחילה לא כתב להכשיר אלא משום דהוה כמפריד שני אותיות דבוקות ומשמע דהיינו דבתחילה הי' שני אותיות כשירות ואח"כ נדבקו והפרידן וה"נ בזה מפרש דאיירו בנפל דיו ע"ג האות ומעבירו פירוש שהי' כתיב תחילה רי"ש כתיקונו ואח"כ נפל טפת דיו ע"ג ונעשה כעין גג של דל"ת וכשמעבירו ס"ל דכשר כמפריד אותיו' דבוקו' וז"ב. ונלענ"ד דאם הטיפה ניכר שהו' נגיע' בעלמא לכו"ע הוא כשר דודאי ל"ג מנגיעת אותיות דכשר:
ועיין ב"ש סקי"א בשם הלבוש דכשכבר נתייבש האות ונפל דיו לח ונטלו כשר והב"ח הקשה ע"ז דמשמעות הגהות סמ"ק דאין לחלק בכך בין לחים ליבשים אבל המעיין בלשון הלבוש יראה שהתנה ורושם האותיות ניכר ע"ש פירש דכשנופל דיו לח ע"ג אות יבש. הוא ניכר באותה שעה שהוא טפת דיו בעלמא. ול"ג מאותיות דבוקות שנכרות לתינוק דקיי"ל דיכול לגוררם. וה"נ כשהאות יבש והדיו לח הוה ניכר. וכ"ז אינו אלא כל זמן שהאות יבש ודיו לח ונטל הדיו קודם שנתייבש אבל אם נתייבש כבר הדיו תו ודאי פסול ובזה הוא המשמעות של הגהות סמ"ק להחמיר ולכאו' הוא נכון לדינא: ס"ח נפל טפת דיו (בתוך האות) ובהגה ויש מחמירין אפי' האות ניכר בח"מ מקשה דבלא עיגון פשי' דלא עדיף מאותיות נוגעות. ופשיטא דיש להחמיר. ובמקום עיגון למה נחמיר בזה יותר מאותיות נוגעות. ובסדר מהר"מ מחמיר בזה אפי' במקום עיגון והב"ש כ' דלא משמע כן במהרי"ק. אמנם נראה שהרב ז"ל שהגי' בלשון המחבר בתוך האות כיון לפרש זה. וכוונתי על מה שהוביא לבסוף המחמירין אפי' בשהאות ניכר. וכונתו דכיון שהוא בתוך האות חמור יותר ואפשר דאף דניכר לדידן. לתינוק איני ניכר לו בזה היטב וצ"ע. ומיהו משמע מקושי' הח"מ דס"ל דזה דווקא בנוגע הטיפה לגוף האות יש מחמירין אבל באינו נוגע כלל. אלא נפל באמצע החלל אין קפידא. דאי ל"ה לק"מ פשי' דקמ"ל דבהא אפי' באינו נוגע כלל בגוף האות פסול. ומ"מ לדינא נראה דזה דומה לנכנס ראש אות ל' לחלל אות. בסי"ח בהגה ובח"מ שם סקל"ח ע"ש:
וע' תו"ג ביתור אות שמשנה משמעות הגירושין. כגון בשם וכה"ג. אף דבמקום עגון גמור קיי"ל שיכול למחוק מ"מ בזה דווקא כשיש הסופר של הבעל שמקודם או בציויו של הבעל עכשיו אבל בל"ה כיון דלא עשה עדיין הסופר הראשון שליחותו מאחר שהוא עכשיו פסול אינו יכול אחר להכשירו ע"ש. ולולי ד"ק אינו מוכרח כלל כיון דקיי"ל שיכול לתקין ואפי' טעות גמור וכמבואר בסי"ט דאפי' בפסול שהוה מבטל את הגט לגמרי יכול למחוק ולקיים אח"כ וכמו שהוביאו ראי' מר"פ המגרש דאפי' תנאי דחוץ אחר התורף הי' יכול למחוק מדינא והמחמירין שם אינו אלא בחוץ שהוא מבטל גוף הגירושין אבל יתור אות אינו מבטל גוף הגירושין אלא המשמעות של הבעלים וכה"ג. ויכול למחוק. א"כ ע"כ דכל הגט הוא נקרא נכתב בשליחות הבעל אלא דהיתור פוסלו. ולכאו' נראה פשוט דאפי' נתמחק היתור מעצמו שפיר הוי גט כשר כיון דהלך פסולו מעצמו מה לנו להסופר. וא"כ משמע דה"נ ל"ג מה שמוחקו אחר. ומיהו ראיתי בהג"א פ"ב סכ"ד דאם כ' לכתחי' טעות כדי לפוסלו בזה ל"מ תיקון וכמו בר"פ השולח בביטל את הגט ע"ש. ונראה דכוונתו דאע"ג דהתם קיי"ל דגיטא לא בטל הכא שעושה בו הסופר מעשה כדי לפוסלו כו"ע מודו דאתי מעשה ומבטל מעשה ובטל ודלא כהת"ש שם שתמה עליו בזה ע"ש וצ"ע לדינא. ובחתמו כבר העדים בפסול גמור. הנה מבואר בתו' ד"ד ד"ה מודה ר"א דחתמו העדים קודם שנכתב הגט פסול העדות מדאו'. כיון דבשעת חתימה לא הי' שם עדות כלל. ופסול זה הוא גם בכל השטרות ואפי' ירצה לתן בע"מ פסול מדרבנן מיהו. משום מזיוף מתוכו ומשו"ה החמירו לאחר חתימה בגיטין בכל טעות אפי' אינו פסול גמור גזירה משום פסול גמור ודו"ק:
סט"ז בהגה ואם אינו נוגע מה שראוי לגע. כגון אחורי הצדי"ק ויו"ד שבאל"ף וכיו"ב. י"א דאפי' תינוק קורא אותו פסול וי"א להכשיר במ"ע הנה הרשב"א כ' ראי' מוכרחת דכל אות צריך להיות כולו גולם אחד בלא שום הפסק מהא דמ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס הי' עומדין. ואי ס"ד שרשאי שיהי' מופסק כ"ש הא יכול להיות שהי' מעורה קצת מעט במ"א, וכעין הא דגיטין גבי ב' וג' ספרים ושפיר עמדו. ואין כאן אלא הפסק כ"ש בהאות שיוצא מתוך החלל אלא ע"כ דצריך להיות כולו בלא הפסק כלום ולפ"ז ודאי נראה דל"מ אפי' תנוק קורא אותו. אמנם הרמב"ם נתן כלל גדול בכל האותיות בסיפ"א מתפילין ובפ"ד מגיטין ה"י. שצריך שיקרא אותו התינוק יפה ולא הצריך שום דבר יותר ומשמע דאפי' יש הפסק מעט אין לחוש. וצריך ליישב קושי' הרשב"א מהא דמ"ם וסמ"ך הנ"ל והנה הב"ח בהלכות תפילין כ' בפשי' דכל הפסק שאינו נראה להדיא אף שנראה נגד השמש הוא כשר ע"ש ונראה להביא ראי' לדבריו דהא קיי"ל דכל נקב שהדיו עובר עליו אינו פסול. ובודאי אף שיעבור עליו הדיו לשעתו. כיון שאינו על מקום הקלף אין סתימת הנקב בהדיו עומד כמו הקלף. ובדאי בהמשך הזמן יפסוק ויהי' נראה נגד השמש. אלא דקים להו דבכה"ג לא יהי' נראה להדיא וזה נכון. ועכ"פ בודאי גם שיהי' מעורה ע"י הפסק שכעין זה. ג"כ יהי' יכול לעמוד ותיקשי קו' הרשב"א הנ"ל. ע"כ נראה בפשי' דודאי לכתחי' ודאי צריך שיהי' האות כולו גולם א' דהרי זה דרך כתיבה. אבל בדיעבד כל שאינו נראה להדיא ודאי כשר. ומ"מ בההיא דלוחות כיון דלכתחי' ע"כ צריך להיות כאחד ודאי הקב"ה עשאם כדרך שכשר לכתחי' והי' שם כאחד ממש ועמדו בנס. וא"כ י"ל לשי' הרמב"ם דכל שהתינוק קורא אותו יפה ודאי הוה אינו נראה להדיא וכשר. ואידי ואידי חד שיעורא ואין לנו אלא שיעור המפורש בש"ס. ועכ"פ יש לסמוך בגט במקום עיגון וכן הסכימו כל האחרונים. וע' מש"כ מהר"מ בסדר הגט ספ"ה באותיות שלא נתמלאו דיכול למלא אותם אפי' אחר חתימת העדים, ופשוט דלא שהאותיות מופסקות לגמרי דבזה ודאי לא עדיף מאין היודי"ן של הצדי"ק ושל השי"ן נוגעין דאינן כשר אלא ממקום עגון. אלא כוונתו כשהאות הוא שלם. אלא שאינו מלא היטב כדרכו. וכן מורה לשונו ע"ש. ומש"כ בב"ש סקכ"ו דבתפילין שוה דבקות אותיות לאינן נוגעין. פשוט דבתפילין דבעי כסדרן הוה ריעותא מה שלא נתכשר לשעתו אבל בגט אין לחוש:
שם בהגה הי' היו"ד של האל"ף נוגע גם מלפניו כשר ועב"ש דהיינו דווקא כשאין כל היו"ד דבוק לגמרי דא"כ ודאי פסול אלא דהקוץ של שמאל ג"כ נוגע דהיו"ד ניכר. ובאמת כ"ה בהדיא במקור הדבר בד"מ ר"ס קכ"ו בלשון זה הי' קוצי של יו"ד של האל"ף נוגע בשני מקומות כשר. מבואר דלא בנוגע כולו שאינו ניכר היו"ד. אלא בנגיעה בעלמא שהוא ניכר ליו"ד. ובזה ודאי מסתבר כן דמי גרע לנגיעת אותיות בס"ו. וכן בנגיעת רגלי ה' וקו"ף בריש הסעיף ודאי כל שניכר שהוא רגל בפ"ע אלא שהיא מודבק בנגיעה בעלמא. ודאי ל"ג מנגיעת אותיות בנגיעה בעלמא דאין קפידא במקום עיגון:
סי"ח צריך שיהא הגט נקרא במקום נתינתו לכאו' צ"ע דהא קיי"ל דגט שכתבו יוונית ועדיו עברי כשר. לפי שהוא נכתב בכל לשון. וא"כ כל שהוא נקרא במקום כתיבתו מאי אכפת לן עליו עוד. ומי גרע זה מכתב אחר בעלמא וכ"ש זה שהא כתב שלנו באותו מקום. ונראה דאין ה"נ דגרע דכתב אחר הרי אנו יודעין שהוא כתב אחר. אבל כאן כיון דהוא כתב ישראל. ויש שינוי באיזה אותיות. יש לחוש ללעז. וכמו ביוסף וקורין לו יוחנן וזה נכון. ולפי"ז נראה שיש לדון בזה דלכתחילה צריך שיהא נקרא בשני המקומות. וכמו ביוסף וקורין לו יוחנן שם. ולענין דיעבד נראה דיש לדון בזה כמו שמבואר בסוס"י קכ"ט לענין שינוי. קריאת השמות מכח לשון המדינות דהסכמת האחרונים שם דאין להקפיד בדיעבד. וה"נ כל שידוע שינוי צורת האותיות בשינוי המדינות אין קפידא לכאו':
ס"כ גט שנמצא קרוע שו"ע ה"ז גט בטל והיא מהתוספתא, ושי' הראב"ד בהתוס' דאינו אלא לענין שאם תובעת בו כתובה, אבל לענין להנשא כל שהוא מקוים סגי וכדאמרינן מלוה מקיים שטרא וה"נ ודאי שהי' כבר בידה ונתגרשה בו. ובמ"ע הקשה עליו מסופ"ק דב"מ אמרה בעינא לאינסובי בי' הו"ל למיכתב אגבי' גימא דין דקרענוה כו' וכוונתו דאם כן הוה סגי למכתב קיום ע"ג וכבר דחה זה הרשב"א בחידושיו בדס"ג דהש"ס אמר מילתא רויחא ע"ש. והוא נכון דזה יכולה לעשות אף במקום שאין יודעין הקיום דאי"צ לכתוב אלא דלא נקרע משום פסול אלא משום פרעון. והקיום תעשה בזמן שתרצה להנשא והנה עוד יש בזה שי' להרשב"א דמפרש אפי' נקרא ביד הבעל ובא לגרש בו פסול בקרוע קרע ב"ד שהוא שו"ע דהוה החספא בעלמא. והפ"ח הקשה ע"ז מסוגי דחוץ שהנייר שבין שי' לשי' ובין תיבה לתיבה דפריך ות"ל משום שנים וג' ספרים ומשני ל"צ דמעורה ואפי' הוא מעורה אכתי הוא גרע מנקרע שו"ע ולפ"ד יותר הי' לו להקשות אקרא דשנים ושלשה ספרים גופא למ"ל האי מעוטא בל"ה לא עדיף מנקרע קרע ב"ד אבל לענ"ד כ"ז לק"מ דכבר הובאתי קושי' הב"מ בסקכ"ד דלמה הוה שנים וג' ספרים כיון דהשתא הוא שלם ובארתי שם בס"ד דכיון דהוא דין התורה דאין גט כשר בב' וג' ספרים כמו דא"י להתנות בנייר של כל הגט שהוא יהי' שלו ה"נ כיון דהצריכה תורה שיהי' הגט כולו אחד א"י להתנות שזה שבינתיים יהי' שלו דא"כ אכתי אינו מקנה לה גט כשר. וא"כ זה שייך שפיר משום שמעטה תורה בשנים וג' ספרים והוא נכלל הכשר הגט בעצמותי, אבל גט קרוע שו"ע הנה הא דפוסלי הרשב"א פשוט דהיינו דכיון דיש בו קרע שו"ע. והוא מוכיח עליו דהוא פסול שוב אין עליו תורת ספר כריתות. ופשוט דזה אינו שייך אלא כשנקרע כבר ומוכיחו קיים שהוא פסול אבל כ"ז שהוא שלם ודאי לא שייך לומר עליו שאינו מקנה לה גט כשר דהרי עכשיו הוא ודאי כשר. והקריעה הוא שפוסלו שמראה עליו שם פסול וכל שהוא שלם ודאי אין שום קפידא דאכתי אין עליו שום פסול וז"ב. והנה לכאו' יש ראי' להרשב"א מהא דדע"ד גבי פלוגתא דר"ה ור"י בע"מ דאמרינן א"ב דנתקרע הגט או שנאבד כו' משמע דנתקרע הגט הוא ודאי פסול. אבל יש לפרש דהתם בנקרעו האותיות ונפסקו דודאי נפסלו:
סכ"ג אם רקם או ארג כו' אותיות הגט י"א דלא הוה כתב בש"ס אמרינן דכתב שע"ג כיפה כו' אינו כתב. ומש"כ י"א לפי שכ' בב"י דמדברי רש"י משמע דדווקא באינו קבוע אלא ששני ראשיו מחוברין ומשמע לי' דבכה"ג הוה כתב לשי' ולולי שאינו כדאי ל"נ כלל דודאי דין כתב שכל גופו של האות הוא דבוק על הקלף. וכל משהו שבאות הוא דבוק בעצמו. אבל רקימה ואריגה לעולם לפ"מ שיהי' אין האות מחובר בעצמו אלא בב' ראשיו וזה לאו כתב הוא וכסתימת הבריי' דע"ג כיפה אינו כתב משמע ודאי אפי' באריגה ואין שום ספק בדבר. ועמג"א סש"מ נראה מדבריו דס"ל דאע"ג דתני בבריי' ולא בכתב שע"ג כיפה. היינו לענין גט. אבל לענין שבת כיון דקרי לי' כתב שפיר אסור. וכמו שכ' הב"ש בסק"ג בשם סמ"ג דחק תוכות חייב גבי שבת. ה"נ בכה"ג ולכאו' נראה לי דזה תלוי במחלוקת רש"י ותו' דהנה רש"י פי' בעירובין צ"ז בקשר של תפילין הלמ"מ דהיינו שיהי' כעין ד'. ותו' הקשו פ"ז משבת כ"ח דבבתים נפקא לי' התם שצריך עור בהמה טהורה משי"ן של תפילין הלמ"מ. וא"כ בעי מותר בפיך ורצועות לא נ"ל מהא וא"כ רצועות נמי ת"ל מהא משום הקשר של ד'. ונראה בשי' רש"י דדוקא השי"ן שהוא קמוט מתוך גוף העור והוה כתב מעליא יש בו משום מותר בפיך. אבל הקשר שהוא עשוי כמין ד' בהרצועה. זה לא עדיף מאריגה ולא הוה כתב. וס"ל דאפי' לקדושת השם אינו קרוי כתב כלל. וה"ה לענין שבת וכ"נ סברת הרשב"א בחידושיו שהובאתי בס"ח הנראה אינו מחלק בזה ע"ש והתו' משמע דס"ל כשי' המג"א דדווקא לענין גט לא חשיב כתב אבל לענין שבת ולקדושת השם שפיר הוה כתב והקשו שפיר ודו"ק: