אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן רצז

סימן רצו

ס"ג אין איסור משום כלאים אלא זרעים הראוים למאכל אדם. עט"ז דלאו דוקא מאכל אדם אלא הוה"ד מאכל בהמה. וה"ר מקוצים בכרם בסי' הקודם. ובאמת הוא מפורש בס"ט גבי תלתן שעלו בו מיני עשבים כו' ובמה יודע שהיא זרועה למאכל אדם כו' מבואר בהדיא דאם חושש למאכל בהמה אסור ואם אין כלאים במאכל בהמה א"כ אי"צ כלל לידע. דאם הוא לבהמה אין בו כלאים. והוא פירוש הרמב"ם בש"ס סו"פ מרובה ומנא ידעינן ע"ש. ובאמת רש"י פירש שם דקאי אתנאי יהושע. אבל באמת קשה בסוגי' שם דמנא לי' למשאל ומנא ידעינן דהא בתנאי יהושע הוא חומרא. וע"כ דקאי אכלאים. ואולי באמת רש"י לא ס"ל דכלאי זרעים הם אסורין במאכל בהמה ומשו"ה פירש דקאי אתנאי יהושע וע"כ נדחוק כמש"כ התו' בכ"ד ובר"פ א"מ דהפשטן עצמו פריך ומנא ידעינן ולא אתי אלא לאשמעינן דבכה"ג שרי. אבל בר"ש ריש מכילתא הביא ירו' מפורש גבי חיטין וזונין דדוקא בשביל שהם מין אחד אינן כלאים. אבל בל"ה הוה כלאים לפי שהוא מאכל ליונים ע"ש: ס"ה אם הי' אחד מכ"ד כו' ואם זרע לוקה. הגר"א הקשה מהירו' דקאמר דהכא מותר להוסיף לפי דאינו אלא משום מראית העין ועוד דהא איירי בלא נתכוון ע"ש. והנה העט"ז כ' דשיעור אחד מכ"ד ואינך שיעורים הלל"מ ודבריו נובעין מדתנן באמת אמרו זרעוני גינה כו' וכ' הר"ש והר"מ בשם הירו' דהוא הלל"מ. והעיקר נראה לי דהוא כדתנן בסו"פ הזהב באמת אמרו ביין מותר לערב קשה ברך ואמר בגמרא כל באמת הלכה ול"ד הלל"מ. אלא דהוא מדין מקח וממכר. וה"נ הא אמרינן בר"פ המוכר פירות דגם במו"מ מקבל עליו רובע תערובות לסאה דלא קפדי אינשי בהא אבל טפי מרובע קפדי. וא"כ ה"נ לענין כלאים כל שהוא פחות מרובע לסאה שהוא א' מכ"ד אמרינן דאינו מתכוין. אבל כשהוא רובע כיון דקפדי אינשי והוא זורע ה"ה מיכוין לזרוע כלאים. ושפיר לוקה. ומ"מ יפה אמרו בירושלמי דמותר להוסיף דאינו אלא מפני מראית עין דהא כיון שהוא מוסיף וחזינן דאינו מתכוין א"כ באמת אין כאן איסור כלל ולא שייך מבטל איסור ומ"מ כשהוא יותר מא' בכ"ד שפיר לוקה ודוק:

ס"ח אם הי' מין האחד א' מכ"ד בשדה כו' בין שהי' תבואה כו' או זרעוני גינה ע' ביאור הגר"א הא דלא מחלקינן כאן כמו בס"ו. והוא פשוט דהכא אמרינן בשדה. וא"כ הוא מה שצריך לזרוע בחלק כ"ד מן הבית סאה והרי הוא ממילא ג"ר בפשתן כמו בס"ו. דזהו הטעם שצריך ג"ר לפי שכך הוא זריעתו. ולגבי השדה הרי שיעור א' לכולן בשוה חלק א' מכ"ד באותה שדה: סט"ז שדהו שהי' זרועה ובקש לזרוע בצדה מין תבואה אחרת מרחיק ביניהם בית רובע דהיינו י"א כו' בין באמצע בין מן הצד. פירושו דאע"ג דלקמן סל"ב גבי משור סגי בב"א בינתים ומיצר והולך. ומשמע דדוקא ביש בראשו ב"א. והרי התם הוא קל לפי שמשור ארוך כמבואר בסל"ג. ואפ"ה בעי דוקא שבראש המשור האחד יש בו ב"א. מ"מ הוא דוקא התם שהקלנו בה בשני אמות. אבל הכא דיש עשר אמות סגי אפי' ההפסק בינתיים באמצע ובראשי שני הקצוות אין אלא הפסק כ"ש:

סי"ט דיו לעשות בין השדה ובין השורה תלם אחד שארכו ששה טפחים ורחבו כעמקו לשון המשנה כמלואו ופי' הרמב"ם דהיינו כעומקו. וע' בס"ל דאין עומק תלם פחות מטפח וכן משמע מפי' המשנה שהביא הבאוה"ג בסוהס"י דהך דס"ל הוא כללא דכל הסי' וט"ס שם סל"א וצ"ל ס"ל ע"ש. אלא דאם הי' עומק יותר משמע מפי' המשנה דצריך שיהא הרוחב ג"כ כעומק. וע' בס"ל דבתלם טפח רשאי לזרוע שנים על שפתו וא' באמצע. ומשמע לכאורה דה"נ יכול לזרוע אחד בתלם עצמו וצ"ע:

ס"מ וכל שיראו מובדלין אין חוששין ליניקה ע' באוה"ג הביא. דברי הכ"מ הא שהקילו חכמים בכך נראה לפי דמדאוריי' אינו אסור אלא בשזרע שני מינים כאחד במפולת יד כו'. ולא זכיתי להבין דברים אלו דהא מבואר בסט"ז דבתבואה לוקה בזרע בתוך ששה טפחים וגבי ירק בסי"ז לוקה בתוך טפח. והרי מצינו קולות אפי' בתוך טפח בזרעים כגון בשער נוטה בסל"א משמע בהדיא אפי' בגומא פחותה מטפח. וע' השגות הראב"ד. וכן בעיגולים סל"ט משמע אפי' העיגולים נוגעים וזוית של זו נוגעת בצלע האחד בסכ"ה. ומשמע דזה הוה אפי' בתבואה כראש תור. ויותר נראה דהכל הלל"מ ככל שיעורין של תורה וצריך עיון גדול:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה