חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן רצו
ס"ד הזורע כרמו בשביעית לא נאסר שאינו שלו ער"ש דכ' דהעצים אסורים דאינן הפקר בשביעית והוא תמוה דהמשנה אמרה סתמא דאינו נאסר. ומיהו יש לדחוק כמש"כ התו' בכתובות ד"פ גבי אכלה כלאים דהעצים שהם גדולים אינו מוסיף מאתים בזמן קצר ומותרים וכ"ז דוחק לענ"ד. ואפי' לשי' הגר"א בס"ג דהעצים אינן אסורין מ"מ הרי מודה ע"כ דעיקרן נאסר כמפורש בהדיא בר"פ כ"ש וא"כ אכתי לא הוה למסתמא ועוד יש לו מקום עיון דכיון דהעיקר או דגם העצים אסורים. א"כ הרי הפירות גדלים מאיסור. וממילא אסורין. ע"כ הי' נראה לומר דכיון דאסור לקצוץ אילנות בשביעית. משום דמפסיד הפירות:
א"כ גם על העצים ירד דין קדושת שביעית ואינן נאסרין. עוי"ל דכמו דמבואר בסי"ב דגפן שיבשו עלין שלה אם זרע לא קידש דלא הוה אסור אלא כשיש ענבים ע"ש א"כ ה"נ כיון דאין איסור על הפירות דלאו דידי' נינהו. שוב אינו נאסר גם העצים דאין העצים נאסרין אלא כשהפירות אסורים דלא כהר"ש וצע"ג:
ט"ז סק"ג וקשיא לי לפירושו דא"כ רבותא. דהירו' דגם בבה"ב מותר לכשאגיע שם אלקטנו ודבר זה משנה מפורשת כו'. ל"י מאי קשיא לי' דהא באמת הירו' אההיא משנה אמרה ע"ש:
ס"ח יקצור אפי' בחולו של מועד אין ההיתר משום ההפסד דהא כיון דהוה באונס אינו נאסר אלא משום ביעור הכלאים גופא דוחה מלאכת החו"מ כמו דקיי"ל דיוצאין על הכלאים בחו"מ:
סי"ג או שהי' זורה בשדה לבן וסיערה הרוח לאחוריו ונפלו בכרם וצמחו לא קידש. דוקא בשדה לבן לאחוריו דאינו רואה אינו אוסר. אבל כשהוא בכרם. דכל שנופל ה"ה בכרם גם בלאחוריו אסור. והוא מהירו' וכמש"כ הגר"א ועש"א:
סי"ז ואם הניחו תחת הגפן ונשתהא שם בארץ כדי שיוסיף מאתים ה"ז קידש המפרשים כ' מקור דין זה דבעי דוקא הניחו בארץ מהתו'. ולענ"ד יל"ד כן מסוגי' דגיטין ד"ז גבי עציץ נקוב שהניחו ע"ג יתידות דבעי למימר דפליגי בזה ר"י ורבנן כדפליגי בספינה אם צריכה להיות גוששת בארץ דוקא. ודחי דילמא עד כאן לא אמרי רבנן דל"ב גוששת אלא במיא דארעא סמיכתא היא אי"נ עד כאן לא אמר ר"י דבעי גוששת אלא בספינה דעשוי' לברוח ע"ש. וא"כ הא מבואר בסוגיא דמיא עדיף מאויר וכיון דקיי"ל כר"י גבי ספינה דבעי גוששת דוקא משום דעשוי' לברוח. א"כ כ"ש במעביר באויר דעשוי' לברוח כספינה כ"ש דאינו מקדש עד שיניחו בארץ וז"ב:
סי"ח בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם כו' הרי אותו עיקר אסור משמע דס"ל כהרא"ש דאינו אסור אלא העיקר דל"ב אבל הגידולין אינן אסורין ונ"מ לענין אם נפל למ"א דאי"צ לבטל אלא את העיקר. ולכאו' קשה ע"ז מהירו' שהביא הגר"א בסקפ"ה דאמר פעמים שהקשין אסור והדגן מותר כגון שהי' מסוכך בגפנים והעביר הגפנים ומקשה אדר"ז בבצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם כו' ואי גם לר"ז אינו אסור אלא העיקר ועל הגידולין אין איסור א"כ שפיר י"ל דהדגן מותר דהא התם ניכר הדגן בפ"ע. ואולי דמ"מ ודאי יש איסור על הדגן משום שהם משרף הקודם הנאסר. ואי דנ"מ דאינו צריך ביטול אלא כנגד העיקר האיסור. צ"ל דמותר משמע לי' לגמרי וצע"ג: סכ"ג זורע את העליונה עד שמגיע לאויר עשרה טפחים סמוך לכרם מבואר בתוספתא דהיינו סמוך לראשי הגפנים.. ואע"ג דשומירה בכרם גבוה עשרה מהארץ ורחב ד' מותר להביא זרע עליו. הא מבואר שם בסנ"ב ובלבד שלא יהי' השריגים נוגעין והכא כיון שזורע הירק והוא גדל על אויר הגפנים כל שהוא פחות מעשרה ה"ה כנוגע ולפי"ז פשוט דהוא הדין בשומירה שם דאינו רשאי להביא זרע אלא ע"ג ראשה אבל לזרוע על הכותלים שהוא מסכך את הגפנים לא שרי אלא כשגבוה עשרה למעלה מראשי הגפנים סכ"ו המבריך ג' גפנים ועיקריהם נראים אם יש ביניהם מד"א עד ח' הרי אלו מצטרפות לשאר הגפנים העומדות ואם:
לאו אין מצטרפות הנה הר"ש פירש כפשוטו דהם עצמם דנעשו עכשיו ששה הרי הם כרם וכן משמע כפירושו בש"ס דילן בב"ב דפ"ג דאייתי לה עלה דמכר לו ג' בדי אילן וכפי' רשב"ם ע"ש אבל לפי פירושו קשה דמאי קמ"ל דאם לאו אינן מצטרפות פשי'. דלא עדיפא משאר גפנים דשיעורן ד"א עד ח' וכן אין שום באור להא דעיקריהם נראים ע"כ פירש הרמב"ם דהכא היינו שהזקין הגפן ודרך להבריכו כולו בארץ ומעלה ענף אחר. ואם אין העיקר נראה כבר הוא כמו דליתא לגמרי. אלא כשהעיקר נראה אע"ג דקיי"ל בסכ"ב דפחותה מטפח אינה מקדשת. הכא שדרך להיות מתגדלין בכה"ג. כשהם ג' דיש להם חשיבות מהני בכה"ג להצטרף לשאר גפנים אבל ב' לא חשיבי ואינן אפי' מצטרפין לאחרים. וגם כשאינן מד"א עד ח'. אע"ג דבסל"ט מבואר דבכרם מעורבב כל שיש בהם ה' גפנים כסדרן הרי כולן מצטרפות ויש עליהן דין כרם. הכא דהם מוברכין לא חשיבי בכה"ג ואין מצטרפין. ומיושב הכל אלא דבהך סוגי' דב"ב צריך לדחוק דלא אייתי הש"ס אלא דרך דמיונן דכמו דמהני הכא עקריהן נראים שיצטרפו לגפנים ה"נ התם כיון שנראין למעלה ג' יש עליהן דין ג' ע"ש:
ט"ז סקי"ז ובלבוש כ' אם אין בו רוחב ד"ט אין לו מחול שאין דרך לעזוב שם מקום פנוי הואיל ואיכא גדר חזק ודברי שגגה הם דא"כ כ"ש כשיש בו ד"ט. ע' לשון הלבוש ותמצא מבואר למדקדק שהוא ט"ס וצ"ל הואיל וליכא גדר חזק וא"ש דביש בו ד' דהוה גדר חזק יש לו מחול. ועיקר הדבר כדמפרש הש"ס בעירובין צ"ד דאיסור מחול משום דלבהדי גדר ד"א שביק לו מלמזרעי' משום דושא כדפירש"י וזהו דוקא בגדר בנין חזק ולא בגדר קלוש וע' בסמוך וע' ביאור הגר"א ס"ק ס"ג שכ' דיש לדחות דהתו' קאי לענין לזרוע חוצה לו וצע"ג דלזה ודאי אין צריך רוחב ד' דהא סגי אפי' בקנים שאין ביניהם ג' סנ"ד גפן יחידית הנטועה בתוך הבקעה כו' ואם הי' עמוקה עשרה טפחים אסור לזרוע כו'. הנה במשנה הוא פלוגתא דרבי יוסי ורבנן וס"ל לרבנן להתיר ופסקו כרבנן. אלא דמוקי פלוגתיי' באין בה עשרה אבל ביש בה עשרה ס"ל דמודה ר"י דאסור. והנה אף כי איני כדאי לפרש שלא כדברי רבותינו ז"ל אבל להתעורר ולשאול דלכאורה ל"נ כן דהא בפ"ו מ"ז גבי פלוגתא דר"י ורבנן בעריס שהוא יוצא מתוך הקרן דר"י אוסר אמרינן בירו' הובא בר"ש דר"י לטעמי' בפלוגתא דגת ונקע דהכא והרי כל עריס הוא דוקא במחיצות גבוה עשרה כמבואר בסנ"ז ומשמע בהדיא דהך פלוגתא ג"כ בגבוה עשרה. ועוד נראה דבפחות מעשרה לא הוה אסר ר"י כלל דהני נאגני דארעא מיקרי כדאמרינן בר"פ בי"כ ואינן חולקין רשות לעצמן כלל ועוד דגת דהך משנה ודאי הוה כגת שבתוך הכרם דמשנה הקודמת שם דאיירי בעמוקה עשרה. ועפי"ז יש לפסוק דאפי' בעמוקה עשרה מותר כרבנן. ולכאורה יש ראי' לזה מעירובין צ"ד הנ"ל דאמרינן שם דאין מחיצה לאסור ופריך מכ"ד ומשני ופריך ממחול הכרם ומשני דהתם משום דד"א דבהדי גדר לא זרעי' משום דושא ודוקא ברחב ד' [וכן הך דסעיף הסמוך דתוספתא ג"כ ברחב ד' כמבואר שם] אבל באינו רחב ד' משום היקף המחיצה אינו אוסר דאין מחיצה לאסור וא"כ בהך דהכא דלא שייך דושא ע"כ דאין לאסור בשביל המחיצה דא"כ מצינו מחיצה לאסור. ואע"ג דמשמע דלדידן קיי"ל דיש מחיצה לאסור דהא קיי"ל כדאמר שם דאסור להביא זרע בקטנה כמבואר בסמ"ט ולא חיישינן לקושי' דאביי דא"כ מצינו מחיצה לאסור אבל מדלא פריך הש"ס מהכא משמע דהכא מותר אפי' בעמוקה עשרה וצע"ג:
סנ"ח מודד מן הכותל ד"א וזורע. הגר"א הסכים לשי' הראב"ד דלאחורי הכותל אי"צ כלום דהכותל מפסיק. וראייתו מסס"א דגינה קטנה מוקפת גדר והעריס חוצה לה. פירוש דלא בעי שם בתוך הגינה אלא כמלא בוצר וסלו ומבואר בירו' דאינו אלא שתי אמות ול"ב ד"א בתוך הגינה. וע"כ משום דהגדר מפסיק. אבל הרמב"ם יישב זה בלשונו שם וכ' והואיל ומוקפת גדר כו' פירוש דעיקר הגדר לא נעשה אלא בשביל הגינה ולא משום העריס ולא חשוב וזה נכון. ולכאורה משמע לי הא דסס"ב גפנים שנטועים במדרגה והעריס יוצא דמשערינן אם עומד בארץ ובוצר את כולו משמע דהיינו אצל מקום העריס ששם הם הענבים ומשמע בהדיא דגם אחורי הגדר דהיינו העריס צריך ד"א כשי' הרמב"ם:
ס"ס העריס שחרב אמצעו ונשארו ה' גפנים מכאן וה"ג מכאן כו' הגר"א הקשה על זה דכיון דיש בו ה"ג למה גרע מעריס יחידי של ה"ג וע' לשון הלבוש שכיון ליישב זה ומשמעות דבריו דאין ה"נ דגרע דדוקא בעשה לכתחי' לשם ה' גפנים חשיבינהו אבל בעשה לכתחי' להרבה וחרבו האמצעות בעי דוקא שיצטרפו שני הקצוות ואז עומדין בחשיבותן ע"ש ודוק סס"ב גפנים שהם נטועים במדרגה גבוה כו' אם עומד בארץ ובוצר את כולו משמע לענ"ד דהיינו דוקא בשאינו גבוה עשרה מהארץ אבל גבוה עשרה ודאי הוה רשותא באפי' נפשי' ורשאי לזרוע שם כמו בשתי גינות זעג"ז בסכ"ג ובשומירה שבכרם סנ"ב אלא דהכא בעריס דאינו כרם גמור מקילינן אפי' באינו גבוה עשרה כל שאינו יכול לבצור כשעומד בארץ וע' במשנה ובפי' הר"מ וצ"ע:
סס"ד גפן שעלה העץ שלה מן הארץ מעט ונעקם כו' זה פירשו במשנה דרפ"ז הארכובה שבגפן כו' וכן פירשו התו' בב"ב פ"ג ע"ש אבל שי' הרשב"ם והר"ש דעיקר השני היינו מן הפקק ולמעלה דתניא בד"פ שם ופירושם מסתבר טפי לפי הסוגי' דשם ומיהו גם בחו"מ סרט"ז פסקו הפו' כפי' הרמב"ם ע"ש: