חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן רצד
ש"ך סק"ה ועוד דהא בערלה באמת פטורים אלא דברבעי חייבים זה תמוה מאוד כמו שתמה בתפל"מ ופשוט דהוא ט"ס וצריך להיות בערלה חייבים וברבעי פטורים. והוא הוכחה ותדע לסברתו דבזה לא שייך לדמויי ברכה לערלה דודאי פירא הוא אלא דלענין ברכה נשתנה משום פרעניות דהא אפי' לדברי הב"ח אינו פוטר אלא מרבעי. ובערלה ע"כ חייבים לכו"ע. והא דברכות שם מערלה יליף. וע"כ דבזה לא שייך לדמויי וז"ב בכוונת הש"ך: שם סק"י אבל קשי' על המע"מ דהא משכחת לה בנטעו אחר רה"ש קודם ט"ו בשבט. ע' רמב"ם דבנטעו אחר רה"ש קודם ט"ו שבט דודאי עלתה לה שנה ברה"ש. דינה לפירות שאחר רה"ש להשלים מעת לעת ולא יותר. אלא דלאחר ט"ו שבט עד מ"ד יום קודם רה"ש סגי לה עד ט"ו בשבט והובא בהגר"א וכיון דהעולם נוהגין שלש שנים שלימים לעולם א"כ הרי אין כאן קולא מן הדין לענין הפירות שנחנטו לאחר רה"ש קודם פ"ו [ונחנטו קודם רה"ש. באותה שנטעה בפחות ממד"י קודם רה"ש דדינה לרה"ש אף שהוא יותר משלש שנים בזה ודאי לא שכיח חנטה קודם רה"ש כדמוכח בהדיא בהרא"ש ע"ש] ויפה כ' המע"מ דלשי' זו לא צריך להך סברא דהאידנא אין חנטה קודם ט"ו בשבט ולק"מ:
שם סקי"ב בב"י כ' דיכול לפדות לכתחי' במחובר בשמפרש שלא יחול עד שיתלקט ובהדיא תנן כו' אבל תמהני דפשטא דמתני' משמע דבתלוש מיירי כו' אבל לטעמא דאין בקיאין בשומא אפי' פודה לכשיתלש אין בקיאין. לענ"ד אין כאן תמיה דהא משמע במתני' דדינא לפדות בשומת סל אחד מן הפירות. ולא שישומו תחילה אם הסלים שוים. והיינו דמסתמא כל סלי פירות כרם אחד שוין הן. וא"כ כל שישום סל אחד בתלוש. בודאי אין נ"מ לשאר הסלים אם הם עכשיו תלוש או מחובר כיון ששומתן לעולם כסל הזה ודברי הב"י מוכרחין. ומה שפלפלו עוד לטעם הסוברים דעיקר דין פדי' ליתא במחובר משום דגמר ממעשר ואין מעשר במחובר. אם מהני לפ"ז בפודה לכשיתלשו לדעתי הוא פשוט דהא במעשר גופא משכחת שיהי' במחובר לכשאומר לכשיתלשו כדאמרינן בקידושין ס"ג דפירות ערוגה זו יהי' תרומה ע"ז לכשיתלשו כל שבידו לאו כמחוסר מעשה וא"כ פשוט דמהני גם בפדי' במעשר ובנטע רבעי. וע' עוד בב"י במה שהשיג על לשון הרבינו יונה שחולק בין ארץ לחו"ל דלא תליא אלא בין בזה"ב או לא. ופשוט למעיין בר"י דגם הוא כוונתו לזה"ז ע"ש:
ס"ו ויכול לפדות בשוה פרוטה הגר"א הגיה פרוטה ואפשר דנקט ש"פ לפי דמבואר לקמן סשל"א סקל"ח דאין פודין בפחות מפרוטה לפי שהוא כאסימון. והנה מבואר בשילהי ב"ב פרוטה דכספא לא עבדי אינשי אלא דבריש קידושין משמע דבמעשר מרבינן הכסף ריבה אפי' מטבע של נחושת. ולעולם צריך דוקא צורה. וגם הרב בהגה הצריך חצי ווינר וכ' הש"ך דמדינא משמע דהוא שמינית ווינר אלא דאין מטבע פחותה מזו. והיינו משום דבעינן דוקא מטבע. ואפשר דאין להרבות משום חשש תקלה ויותר טוב לפדות בפירות בשוה פרוטה ממש כדינה. וברסש"ה כ' שיעור הפרוטה בזמנינו ע"ש:
ס"ז דין נטע רבעי נוהג אף בחו"ל. הרשב"א כ' דאינו נוהג אלא בארץ דהא יליף ממעשר. ולולי שאיני כדאי לא ידעתי אם שייך ילפותא זו דהא בערלה גופה ג"כ לא כתב בקרא אלא בארץ אלא דיש הלל"מ דנוהג אף בחו"ל. וא"כ אין כאן אלא להסתפק אי הך הלכה זו נאמרה בערלה דוקא. או דרבעי בכלל ערלה. וע' תו' קידושין ל"ח גבי והוה"ד לערלה בשתים די"מ דהיינו רבעי ע"ש א"כ משמע דגם רבעי קורא לה ערלה וא"כ משמע דגם רבעי הוא בכלל הלכה. [והא דדון מינה ומינה נראה דלא שייך הכא כיון דגוף הרבעי בדידה גופא כריבה. אלא דהפדיון הוא דיליף ממעשר]. והנה מה שכ' די"ל כיון דבש"ד שאינו כרם הוא פלוגתא. קיי"ל בחו"ל כדברי המיקל. כ' הר"י ברפ"ו דברכות די"ל דלא איתמר אלא בצלף ולא בכ"ד. והקשו עליו מהא דשבת גבי כשותא בכרמא דאמרינן התם דבחו"ל קיי"ל כר"ט דמיקל. לענ"ד נראה בכוונתו דבאמת לכאו' מ"ש צלף. אבל י"ל לפ"מ דמבואר לקמן סשל"א דגם לדידן גבי צלף שנלקט קודם ט"ו דשלישית דנוהג ב' עשורים. משום ספק ירק או אילן. וע"כ הא דמקילין בה גבי כלאים בכרם לחושבו כאילן. הוא משום חוקת היתר. אבל התם דע"כ צריך להפריש אחד שוב מחמירין בשניהם כמש"כ הפו' בכ"ד. וא"כ י"ל דהא לכאו' הו"ל להקל גם בעיקר צלף דליכא בה ערלה כלל. ולהיפך מכלאים דחשבינן לי' אילן מספק ה"נ ניקל גבי ערלה משום ספק ירק דליכא בי' ערלה. וצ"ל ע"כ דלא חשבוהו לספק גמור. וא"כ י"ל דעכ"פ סגי להחמיר, בעיקר הפרי שהוא האביונות. אבל לענין התמרות וקפריסין דאיכא תרתי טעמי להקל מקילינן אבל הוא דוקא בזה דאיכא תרי טעמי ולא בש"ד. ויש קצת סעד לזה דהא משמע שם בש"ס דאי לאו דב"ש במקום ב"ה אינה משנה הוה מקילינן לגמרי והרי גם לב"ש לא הוה אלא ספק. ולדידן דמספקא לן אי כב"ש או כב"ה הוה ס"ס לאיסורא. ול"נ להקל כ"כ. וע"כ משום דגם כאן לב"ה הוה קצת ספק כנ"ל. ולפי"ז מיושב הא דכשותא בשבת דאדרבה יש קצת סייעתא משם כמש"כ הר"י. דהרי התו' שם הקשו דלימא משום ר' יאשי' דבעי שעורה חטה וחרצן במפולת יד ע"ש. ולפי"ז א"ש דהתם דאכתי לא הוה קים להו כר"י. אדר"י לחוד לא הוה מקילינן אבל כיון דאיכא גם דר"ט תו הוה ג"כ תרתי דר"י ודר"ט ושפיר סמכינן ודוק ט"ז סקי"ג דע"כ צ"ל דספק בחו"ל מותר דאל"כ קשה למ"ל קרא בארץ והלכה בחו"ל וכדמקשינן בפ"ב דחולין אלא קרא דושחט למ"ל כיון דהלכות שחי' הלל"מ לענ"ד כל שהלכה והקרא בשני דברים לא שייך קושי' כלל והרי התם בחולין גופא מסיק דקרא דלא לשויי' גיסטרא והלכה לשאר הלכות שחי' וכן בטריפות קרא לעיקר טריפה והלל"מ שהם י"ח וכן רביעית דם לנזיר הלכה ושאר טו"מ קרא וכן בכ"ד וה"נ בארץ קרא ובחו"ל הלכה אלא דכך י"ל עפ"י דרכו דהא קרא סותר ההלכה דבקרא לא כתיב אלא ארץ ומשמע ולא חו"ל והלכה אפי' בחו"ל וצריך לומר בארץ כתיב לספק ובחו"ל דוקא ודאי:
ס"ט בהגה וכ"ש כרם ספק ערלה עט"ז באורך. והנה מה שהקשה על הב"ח ופרי' דהא מתיר בהדיא אפי' יודע שהובא מאותו הכרם. זה פירש הב"ח בפירוש לנכון דאף שיודע שהובא משם וגם שנלקט משם. מ"מ זה לא יודע דהנלקטים הוא שהובאו דאימור יש שם גם אחרים של היתר. ומ"מ קושי' השני' חזקה דודאי בספק גמור מותר אפי' בידים כמבואר בהדיא גבי צלף דלב"ש דהוא ספק מותר לגמרי. אמנם מש"כ הט"ז בישוב דברי הטור שבסרצ"ו דבספק כלאי הכרם מחמירין טפי מספק ערלה. ופירש כן גם בש"ס דלא כפירש"י. כ"ז היפך הסברא ודוחק בש"ס לכל מעיין וע"כ צ"ל דספק שיש בו נטיעות ערלה דאיקבע איסור גרע טפי וצריך דוקא שלא ידע שבא מכרם זה וכמש"כ בעצמו דספק דיש איסור לפנינו גרע וכ"כ הגר"א בסקל"ג וברישא ודאי הפירוש כדברי הב"ח ופרי'. ובסיפא מותר לגמרי כנ"ל. וספק דכה"כ חשיב הטור כספק דרישא די"ל כיון דירק בכרם לפנינו ודאי מסתבר דהוא בדרך איסור. ומשו"ה בידים אסור. וכן מוכח בע"ז ל"ה דאסרו גבינות עכו"ם דמעמידין בשרף ערלה אע"ג דודאי הוה ספיקא אלא דרגיל לאיסור ומשו"ה אסרו אפי' בחו"ל. ולדינא נכונים דברי הרב בסוף סרצ"ו דכיון דאנן קיי"ל כר"י עד שיזרע שעורה חטה וחרצן במ"י. לא שכיח לאיסור ויש להתיר בידים לכתחילה. ט"ז סקי"ז אע"ג דקיי"ל כר"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב הכא יש סברא חזקה דמכרם זה הם דכאן נמצאו וכאן היו ע' ט"ז חו"מ סרנ"ט דמקשה על סברא זו וסותר דברי עצמו ובספרי שם ישבתי קושי' היטב בס"ד ע"ש:
סי"ב ואם נטע מותר דזה וזה גורם כבר כ' הגרע"א דהתו' הסכימו ללשון שני ברש"י דזה לא הוה זוז"ג. אבל לכאורה קשה דהא מבואר שם בתו' דזה אינו אלא אליבא דר"י אבל לרבנן שם אע"ג דס"ל דזוז"ג אסור מ"מ אין הגידולים אסורים. וביותר ביאור בר"ן שם דהוא כלה קודם שיגדל. וכ' דהכי איתא בירו' וראיתי בירו' שם דבאמת הוא פלוגתא ומאן דמתיר ס"ל דהוה כאפרוח ביצת טריפה. ונראה דהרמב"ם ס"ל דלא קיי"ל כמאן דמתיר דאע"ג דערלה הוה מהנשרפים דאפרן מותר. והכי אמרינן בר"פ כ"ש גבי פלוגתא דיש שבח עצים בפת. זה דוקא כששרפם כדינן וחשוב כנעשה מצוותו כמש"כ התו' בסוף תמורה. אבל כשלא שרפם גם אפרן אסור ויש לאסור הגידולים. וכמו בהקדש בירו' שם ואין להתיר אלא בשביל זוז"ג וע' מש"כ בסרט"ז ודוק:
סי"ד מותר לומר לעכו"ם עבוד כרמי ותטול פירותיו ותן לי כרמך עט"ז דהטעם בזה דהוא מוכר לו את הקרקע ונראה דכוונתו דאע"ג דהעכו"ם ודאי נותן בשביל פירות ערלה מ"מ כיון שהקנה לו הקרקע א"כ הפירות שלו הם. ואינו של הישראל כלל. ובזה מיושב גם בסעיף הסמוך שמתיר במוכר לו הפירות שיבואו. ומה שהוקשה לו שם להט"ז דא"כ למה בעי גבי שותפים התנו בתחילה. ל"י כלל דא"כ קשה גם הכא. וע"כ דבאמת גם שם בשותפין אם אח"כ נתן לו הקרקע או העצים בפירוש. ודאי מהני. אלא דבהתנו גם בסתמא מותר דאמרינן דהוה כדינה. ועכ"פ כל ההיתר בשלש סעיפים הללו משום דבכל הני אינו נהנה מפירות האסורים אלא מהקרקע. ובזה מיושב מה ששמעתי מקשין מב"מ גבי עקר הרוח זתיו ונתן בתוך שדה חבירו. דאמר בש"ס דבתוך שלש אי נטע לא מצי להנות מהם אלא שיש לו טענה דהוה קטיני והוה זרענא תחותיי' [וקושי' זו קשה אש"ס בע"ז גופא דעכ"פ מפורש שם בהדיא דגם בשתילי ערלה יש היתר. ובכל אופן שתפרש שם עכ"פ הרי משכחת הנאה בשני ערלה]. דלפמש"כ לכל האופנים אין ההיתר אלא מהקרקע. וא"כ נקט הש"ס אופן פשוט מקרקע. ובאמת מסתייעא קצת הסוגי' לדברי הראב"ד בהשגות הובא בהגר"א דכ' דעיקר הסברא כדברי הש"ס:
דב"מ וזה כוונתו ע"ש:
סט"ז ואחד המרכיב יחור באילן אחר. הרמב"ם כ' גם בזה דדוקא בהפסיקו וחתכו מהאילן הראשון וכ"ה דברי רש"י בסוטה מ"ג דכיון שנקצץ ה"ה ילדה ע"ש. וכ"כ בפירוש התו' במנחות ס"ט ע"ש. אמנם רבינו הגר"א לא ניחא לי' בהכי ונראה עיקר הוכחתו דכיון דקיי"ל דסבכו בזקינה ה"ה בטל לגבי האילן. פשוט דה"נ ענף שסבכו בילדה ודאי לא שייך למיקרי בזה כלל מרכיב. דה"ה כעיקר האילן עצמו. ומרכיב לשיטתו היינו דאפי' לא נפסק הענף מהאילן הזקן. כל שהרכיבו בחדש ה"ה יניקתו מהחדש. וזה קרי מרכיב. ואע"ג דבהבריכו בארץ קיי"ל דכ"ז שיונק מן הישן לא איכפת לן אף שהוא נשרש בקרקע. מ"מ בהרכיבו באילן אמרינן דעיקר יניקה מהאילן החדש. ויש פנים לסברתו בירו' שהביאו התו' במנחות שם בסוה"ד דיש מפרשין דילדה שסבכה בזקינה אפי' בנטע בארץ וספקו לישן. ואע"ג דנשתרש בארץ קודם שנתחבר לאילן הישן שרשים אין בו ממש. וה"נ בישן שסבכו בחדש. אזלינן בתר יניקתו מהאילן. אף שיש לו שורש באילן הזקן בארץ. ולפי שי' הא דכתב הרא"ש בסעיף הסמוך דמרכיב ליתא בחו"ל היינו דוקא בלא חתכו מהישן. אבל בחתכו זה ודאי כגוף האילן החדש ונוהג אף בחו"ל. ולענין הרכיב בנטוע לסייג ולקורות כ' בסמוך:
ט"ז סקכ"ד בשם הר"ן אי"נ בהרכיב באילן סרק. נראה דכאן לא שייך כדפריך בסוטה מ"ש מילדה שסבכה, בזקינה. דהכא כיון דעושה עכשיו פירות ה"ה כולו עץ מאכל. ואפשר דזה ג"כ חייב אף בחו"ל:
ש"ך סקל"א ואדרבה על הרמב"ם קשה דפסק גבי שביעית כר"ש. דכל פחות מטפח ה"ה כנטיעה. וגבי ערלה פסק דלא כראב"י אלא דבכ"ש מן הארץ אינו חייב בערלה ובירו' אמרינן דהוא דבר אחד. וע"ש דהקשו על הרמב"ם דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי ומש"כ דס"ל דבברייתא לא קיי"ל כראב"י ה"ה נסתר בפירוש מסוגי' דר"פ החולץ גבי יש ממזר מחייבי כריתות ע"ש [וערא"ש עירובין פ"ד ס"ב ויש ליישב] אבל לענ"ד הוא פשוט דהא מבואר בהדיא בשילהי ב"מ דפליגי ר"מ ור"י גבי היוצא מן הגזע לענין ערלה ומבואר שם דפליגי כה"ג לענין קנה שני אילנות דלא קנה קרקע אי אילן היוצא מן הגזע ה"ה לבעה"א וכיון דבב"ב דפ"א תנן סתמא דמתני' דמן הגזע ה"ה לבעה"א ופסקו אמוראי הכי בגמרא ומבואר שם דמן הגזע היינו רואה פני החמה א"כ כל שהוא מן הארץ ולמעלה ה"ה כאילן הישן לגבי ערלה. [וחידוש באמת שהשמיטו הטו"מ דין זה דיוצא מן הגזע וע"כ דסמכו על הך דינא דנקצץ אבל הי' להם להזכיר סוגי' דשם בפירוש וצ"ע]. והנה מה שפסק לגבי שביעית כר"ש דפחות מטפח כנטיעה. כ' בפירושו להמשנה דיש בתוספתא דברים מסכימים עמו. אלא דקשה דהרי הירו' אמר דהוא דבר אחד. אבל לענ"ד נראה דכיון דהא דחלקו בחרישת שביעית בין אילנות לנטיעות. הוא משום דנטיעות נפסדין יותר. והרי בב"ב ד"פ שם אמרינן דעם הארץ ודאי קשה לה ע"ש. א"כ הרי ע"כ אין לה דין אילן אלא דין נטיעה וע"כ הש"ס דילן לא ס"ל כהירו' דהוא דבר אחד ואית לן למפסק כר"ש ודו"ק: סכ"ג ואפי' צדו אחד כו' בין עליון לצורך גדר הוא פטור בירו' מקשה דהא גדל מחיוב ועב"י שנדחק דהוה זוז"ג ולולי שאיני כדאי נראה לי בפשי' דכיון דקיי"ל דשרף העצים מותר כמבואר בס"ד. ואין איסור אלא על הפירות. א"כ לא שייך כאן דהוא גדל מחיוב דהרי השרף אינו אסור עדיין. אלא דהפירות של השרף הם נעשים איסור וכיון דהשרף התחתון גופא אם הי' מחשב. עליו לגדר הי' פטור. אין נ"מ גם אם מחשב תחתיתו לאכילה ועליונו לגדר. דל"ג מחישב עליו בכולו לגדר דפטור. וה"נ מחשבת. העליון לבד ג"כ מפקיע ממנו חיוב הערלה ועכ"פ ודאי לא שייך בזה גדל מחיוב וצ"ע:
סכ"ד הנוטע לצורך רבים חייב ברמב"ם מסיים בחו"ל פטור והטעם דר"י פליג במתני' ופוטר בשל רבים וקיי"ל כדברי המיקל בחו"ל. והכ"מ ציינו ולא הראה מקומו וגם השמיטו. בשו"ע ולא ידעתי למה:
סכ"ז העולה מאליו ברה"י חייב. חילוק זה שהוא ברה"י דוקא כ' הרמב"ם בפי' המשנה משום דבתו"כ תניא דפטור ומוקי דהתם ברה"ר. ולענ"ד דכיון דהתו"כ ממעט ונטעתם פרט, לעולה מאליו לא ידעתי למה נימא דוקא בשל רבים וכן תמה בזה, המע"מ. ע"כ הי' מקום לומר דבאמת הוא כדין מבריך ומרכיב. דלראב"י דס"ל דאשר נטע ממעט מבריך ומרכיב. ה"נ ממעט עולה מאליו ומתני' דמחייב במבריך ומרכיב ה"נ בעולה מאליו והתו"כ כראב"י. ואף שאין לי רשות לומר כנגד דברי הרמב"ם אבל הי' נראה לומר דראב"י דממעט מבריך ומרכיב מקרא דנטע:
דעורכי המלחמה דכתיב בלשון יחיד ומשמע בהדיא דגם ברה"י הוא דוקא נטע כדמוכח בהדיא בכ"ד. ודאי דה"נ גם בערלה ודאי פטור גם בעולה מאליו גם ביחיד. וא"כ לכאורה כיון דקיי"ל כוותי' בחו"ל גבי מבריך ומרכיב כמבואר בסעיף י"ז ה"נ בעולה מאליו יש לפטור בחו"ל. וערש"י סוטה מ"ג בנטע לסייג ונמלך לאכילה חייב שפירש דל"ג מעולה מאליו וא"כ גם בזה י"ל דבחו"ל אינו חייב בכה"ג דחשב לאח"כ לאכילה. וגם במרכיב אפי' יחור חדש לאכי' בתור של סייג. אף שכ' לעיל סט"ז בשם הגר"א דבכה"ג לא חשוב מרכיב. מ"מ הרי הש"ס שם פריך עלה דמרכיב בשל סייג. מ"ש מילדה שסבכה בזקינה דפטור ומשני דהכא אי מימלך עלה בת חיובא היא. וא"כ בחו"ל דל"מ מימלך כנ"ל גם זה הוה כסבכה בזקינה ופטור וצ"ע: