חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן רצא
ס"ד ולכשיוצא לא יטלנה בידו בפ"ת בשם בר"י בשם הגאונים דאם צריך ליתנה בבית אחר מותר אבל התו' שם ס"ל בהדיא דאפי' בכה"ג אסור דהרי הקשו ע"ז ממתירין מבגד לבגד ע"ש. וכ"כ בהדיא הש"מ והנ"י בשם הריטב"א וכן כ' רש"י במנחות (דמ"ד) גבי השוכר בית בא"י חייב במזוזה מיד משום ישוב א"י. פירש"י משום דכשיצא יהי' אסור ליטלה. ויצטרך לטרוח אחר מזוזה אחרת. מבואר בהדיא דאפי' לצורך לקבוע בביתו אסור. ולשי' הגאונים צ"ל דזה גופא שיהי' בית זה ראוי לדירה במזוזה קרי לי' ישוב א"י אף שזה יהי' רשאי ליטלה לצורכו כשיצא וצ"ע:
שם בהגה ואם הקפיד על מעותיו השני צריך לשלם לו עבאוהג"ו דשם כ' בלשון טוב לשלם לו וע' ש"מ בב"מ דהביא דברי הריטב"א שכ' אפשר דחייב לשלם ואולי דכוונתם משום דכ' לשון אפשר. אבל בשם ר"א בעל השאלתות כ' דימכרנה ומשמע בהדיא דזה חייב לשלם. ולפ"ז אפשר דכשזה אינו רוצה לשלם יכול ליטלה. ואפשר דזהו שכ' בשמו דרשאי ליטול כשצריך לו. דהיינו כשזה אינו נותן מעותיו לקנות אחרת וצ"ע. ולכאורה נראה דזה תלי בהטעמים שכ' לתרץ ההיא דמתירים מבגד לבגד דהתו' כ' משום דהוה כמזיק בידים שמסלק השמירה. וא"כ שפיר י"ל דבחנם אינו מחויב וכשאינו רוצה לשלם יכול ליטלה. אבל הנ"י בשם הריטב"א כ' דאין לו לסלק השראת השכינה מבית זה לפ"ז אפשר דהוה לתא דאיסורא משום שכינה ואף כשזה אינו רוצה לשלם אע"ג דהוה חוב עליו אבל זה אינו רשאי ליטלה וצ"ע: סימן רצב ש"ך סק"ד והוא שלא הוגבהה האם כו' דהשתא ליכא למימר שזכה לו חצירו דכיון דאסור לזכות בביצים כ"ז שהאם רובצת עליהם א"כ גם חצירו לא קנה. הכי איתא בהדיא בש"ס דאסור לזכות כו' וכן הביא הרמב"ם וחידוש קצת שהמחבר קיצר בזה. והנה הוא עצמו אם עבר וזכה ודאי קונה ונראה דלא שייך בזה אי עביד לא מהני דא"כ בריש תמורה גבי פלוגתא דאו"ר דדחיק לאשכוחי מ"ב לימא דהא א"ב. ולימא דלכו"ע הכא ל"מ לי"ל. דא"כ הו"ל לפרושי שם לאביי מ"ט בהא דל"מ. והא דחצירו אינו קונה לכאורה הי' נראה בפשי' דהיינו כדאמרינן בנדרים ל"ה ובב"מ (דצ"ו) דהתירא ניחא לי' דליקני איסורא לא ניחא לי' דליקני וכן מצאתי בש"מ ב"מ ק"ב בשם הריטב"א אבל מסיק שם הריטב"א דעיקר דאפי' מדעתו אין החצר קונה כיון דהוא איסור ובגניבה דוקא הוא גזיה"כ לחייב את הגנב. ולולי ד"ק לא משמע כן לומר דחצר דגנב אינו מן הדין אלא גזיה"כ. דהרי בר"פ הזורק עביד הש"ס צריכותא מחצר דגנב וחצר דגט וש"מ בהדיא דחצר דגנב ג"כ הוא קנין מן הדין. וביותר הא דפריך בב"מ ד"י למ"ד חצר משום שליחות מהא דחצר דגנב ואי איתא דבאמת מן הדין אין חצר קונה איסור כלל. אלא דהכא גזיה"כ לחייב בזה את הגנב. א"כ פשי' דלא שייך בזה קושי' דהול"ל ולטעמיך הא חצר אין דינו לקנות כאן כלל וצע"ג: ס"ג או בראש שאר בע"ח. הגר"א תמה דמנ"ל הא. והיינו דיש לחלק דאדם שאני דאיתקוש לקרקע כעין דברי הגרע"א שהבאתי לעיל ס"ו ע"ש ולכאורה פשוט דיצא לו להרמב"ם זה מהא דפריך שם אלא מעתה מצא קן בשמים דכתיב דרך הנשר בשמים ה"נ דמיחייב כו' ע"ש ומשמע דהיינו שמצא קן בראש עוף הפורח באויר כפירש"י ומשמע דלא פטר אלא לפי שהוא באויר אבל בשביל שהוא בראש העוף אין שום פטור ונכון:
ס"ה אבל אם שלחה ונטל הבנים והחזירן לקן פטור פשוט דהיינו דוקא כששלח כבר את האם אבל אם עבר וזכה בהן קודם שילוח אע"ג דודאי הוא קונה כמש"כ בסמוך מ"מ כיון שכבר נתחייב בשלוח אע"ג דהשתא כבר הם מזומן ולאו בר שלוח מ"מ כיון שכבר נתחייב אינו נפטר. דלא עדיף מהקדיש בר"פ שם דאינו נפטר. והא דבעי למימר שם דשקיל לקן ואקדשי' ואהדרינהו היינו בששלח את האם מקודם. וכן משמע מפירש"י שפירש וחזרה האם עליהם ע"ש. והא דאמרינן בסו"פ גבי יוני שובך דהא דחייב בשלוח היינו מקמא דתיפול בחצירו ומשמע דאח"כ פטור משום שכבר זכה אף שכבר נתחייב. התם בס"ד דלא ידע דר"י דאסור לזכות בבנים קודם ששלח את האם שפיר יכול לפטור בזה אבל לפ"מ דקיי"ל כר"י ל"מ זה לפטור משלוח וכ"נ ברור ועש"ך סק"ה ודוק:
ש"ך סקי"ד ונראה דעיקר בש"ס כפירש"י נראה כוונתו דלשי' רשב"א דהי' ביצים מזומנים או טמאים שאינם בר שלוח היינו מוזרות. ומש"כ ליישב קושי' הרשב"א דכיון דהתחתונים לאו בני חיובא דשלוח יכול לזכות בהן קודם שלוח נראה דגם כוונת הרשב"א אינו אלא להקשות על לשון רש"י שכ' דפטור מלשלח דמשמע דפטור לגמרי והרשב"א ס"ל בפשי' דאפי' אינו רוצה ליקח את הבנים הוא חייב לשלח וא"כ לעולם הוא חייב לשלח בשביל העליונים אבל הנכון כמש"כ הש"ך דאין כוונת רש"י אלא לענין זכיית התחתונים קודם שלוח כמש"כ התו' אבל ודאי דחייב לשלח:
ש"ך סקי"ז דמיקרי רובצת עליהם אע"ג שאינה נוגעת כלל כיון שיש לה מושב ע"ג לשון רש"י. הנה לפנינו ליתא זה כלל ברש"י. והתו' שם נסתפקו בזה דאפשר דדוקא בנוגעת מן הצד ע"ש אבל ודאי סתי' הפו' לא משמע כן. וכן יל"ד מלשון רש"י בד"ה מה ביניהם שכ' דנוגעת מן הצד לא הוה נגיעה כלל ע"ש ובזה מיושב קושי' התו' שם ע"ש:. הלכות חדש סימן רצג ס"ב בין בשל עכו"ם הט"ז והש"ך כ' ראי' לזה מסוגי' דרה"ש י"ג איקרוב עומר והדר אכיל אף דס"ל דלא הי' להם אלא משל עכו"ם. והנה הריטב"א הקשה שם דהא הי' להם כבר משל ארץ סו"ע דאם הביא כשר ע"ש. וצ"ל דלא נתקדשה כ"ז שלא נכנסו לעה"י שבארץ וכעין דאמרינן במכות גבי ערי מקלט דשל עבר הירדן לא קלטו כ"ז שלא הפרישו השלש שבארץ ואכתי לא מיקרי קצירכם ובמ"א הארכתי בזה הרבה. אבל לענין איסור חדש ודאי דה"ה של ישראל ואסור ובספרי ב"י ס"ד כ' בזה ראי' ברורה ע"ש:
ס"ג תבואה שלא השרישה. בש"ך סק"ב בשם התה"ד דג"י הוה השרשה כדמוכח בפסחים. ובהנה"ך השיג ע"ז דהתם ר"י לשי' אבל אנן קיי"ל כר"ש דפליג וכבר כ' הגר"א דבירו' דכלאים פ"ב מבואר בהדיא דבזריעה ג"י והובא שם בר"ש. וצריך לחלק בין נטיעה לזריעה. אלא דנדחק בהא דאמר בפסחים ר"י לטעמי' ע"ש. ולכאורה נראה ברור דהתם איירי במנכש ונעקרה בידו שבולת. דהתם השבולת כשהיא צמחה כבר ומשלחת שרשים ממנה זה ודאי דינה כנטיעה. וכן קרי לה במנחות (ד"ע) (והובא בס"ט לקמן) ושתלה וע"ש בש"ס. ומשו"ה אמר ר"י לטעמי' אבל בזריעה לכו"ע ג"י ונכון. שוב ראיתי בח"ס סרפ"ד שכ' ליישב ע"פ דברי השאלתות שכ' בזה"ל לת"ק דתלתין כדדא ור"י תלתא כדדא ור"י ור"ש ש"ש כדדא והגיה דצ"ל כדבא. ופי' דהיינו דפלוגתיי' בפוסקת אבל יכולה לקלוט קודם וכאן ס"ל להתה"ד להקל בספק ע"ש. ובאמת בודאי הכי משמע דפליגי בפוסקת דהכי אמרינן שוב אינה קולטת אבל משמע שם דיש להחמיר מספק ועוד דהא הוה חזקת איסור. ובשאלתות נראה פשוט שצ"ל כדרב"א והיינו הא דאמרינן בסוף פרק הערל דלמ"ד שלשים צריך שלשים ושלשים ולמ"ד ג"י צריך ג"י ושלשים ולמ"ד ש"ש צריך שתי שבתות ושלשים וזה נראה ברור ואמת שם בהגה ומ"מ שרי סתם תבואה מכח ס"ס ספק משנה שעברה. וספק משנה זו קודם העומר. ע' חיבורי שם דל"ד ס"ס דהוה שם אחד. וגם מיעוט שנזרעין לפני הפסח לא חשוב לספק אלא דהוא רובא. וכעין הא דתוספתא דדמאי פ"ד מצרפין פירות חו"ל על פירות שני' כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן ממ"ע וכה"ג בכ"ד. אבל בעינן שיהי' ידוע שהרוב מתבואה כשירה וע"ש שהארכתי בהרבה ראיות נכונות: ס"ד תבואה שנזרעה אחר העומר וקצרה וזרעה ובשעת העומר הי' תחת הקרקע אסור. עש"ך דאם הי' תבואה ישינה פשי' דמותר וע' ראב"ד בהשגות דדעתו לאסור אף בישינה אבל כבר תמהו שם הכל עליו. וראה זה חידוש דהש"מ בשם הראב"ד בב"מ שם כתב ג"כ להתיר בישינה ע"ש: ס"ה שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה אחר העומר וחזר ושתלה והוסיפה התוספות אוסר זהו בעיא דלא אפשיטא. ולכאורה משמע בש"ס דהא לא הביאה שליש ליכא למיבעי. ובודאי אסורה וצריך להבין למה דהא לכאורה נראה דתבואה שלא הביאה שליש נמי אסור בחדש. וכ"מ בפ"ת בשם ב"א דהביא ראיה מחלה וכן הוא בריש פ"א דחלה דחייבת בחלה וכיון דמבואר במנחות דף ע' דטעמא דחלה וחדש שאינו נוהג אלא בה"מ דילפינן מחמץ. וש"מ מחלה דקודם שהביאו שליש אתי לידי חמץ א"כ ה"נ אסורה בחדש. וע' רפ"ג דפסחים דפת תבואה שלא הביאה שליש הוה חמץ נוקשה וצ"ל דזה מיקרי אתי לכלל חמץ והארכתי בזה במ"א. וא"כ צריך להבין למה בלא הביאה שליש פשי' לי' לאיסור דהא עלי' ג"כ חל ההיתר עומר. וע"כ צריך לומר דמ"מ כיון דבלא הביאה שליש לא חשיבא דגן לתרו"מ ולכ"מ. בזה בודאי הוה התו' אסור דחשוב הוא. כאלו הוא העיקר וצע"ג:
עט"ז סק"א שכ' להחמיר בשמרים של חדש משני טעמים דר"ת כ' להחמיר בשמרים של יי"נ דהוא מעמיד. והכי פסקינן בסי' קכ"ג. ועוד דהוה דבר שיל"מ ול"ב ע"ש. והנה מש"כ משום מעמיד וראי' מדברי ר"ת גבי יי"נ זה ודאי תמוה דהרי הב"י הביא בספ"ז דברי ר"ת גבי מעמיד בקיבה דר"ת לי"ל מעמיד ומצאתי בפ"ח סצ"ח אחר שהאריך לברר במשניות דערלה דהמחמץ בכ"ש דהוא משום מעמיד וכפי' הרמב"ם כ' דקשה מכאן לר"ת דלי"ל מעמיד ותי' דס"ל דדוקא בא"ה אמרינן סברא דמעמיד ולא באיסורי אכילה. ובאמת הי' לו להוכיח מדברי ר"ת הנ"ל גבי יי"נ דמודה בא"ה כנ"ל. ובאמת יש ראי' נכונה לדבריו מדברי התו' בע"ז (דס"ו) דכ' בהדיא גבי יש שבח עצים בפת דלא אמרינן לה אלא באשירה וערלה דהוה א"ה. אבל בתרומה שם גבי תנור שהסיקו בכמון של תרומה לא שייך שבח עצים. אע"ג דזה ודאי הוה כמעמיד. אלא דצריך לבאר עדיין דהא במתני' דמחמץ קתני שם גם תרומה וע"כ דגם שם אמרינן מעמיד אבל באמת א"ש דהא כ"כ התו' בפרק ב"מ ובכ"ד דגם תרומה אסורה בהנאה של כילוי. ומשו"ה גבי מחמץ גם בתרומה אסור. אבל התם גבי תנור כ"כ שם בע"ז ד"ה אביי דע"כ איירי שהכהן הסיקו לצרכו דלא הוה הנאה של כילוי. וכיון דבזה ליכא א"ה תו לית בי' משום מעמיד. וא"כ ראיית הט"ז מיי"נ אינו מוכרח כלל דהתם א"ה שאני. אבל הי' לו להביא מספ"ז דפסק הרב דהעמיד בקיבה של איסור אסור משום מעמיד. ומ"מ לדינא עדיין אינו מוכרח דהנה הרב בד"מ שם הביא מהש"ד ועו"פ דיש לסמוך על סברת ר"ת. וגם דברי הטור שם מטין כן. אלא דהקשה דהטור פסק באו"ח סתמ"ב דהעמיד גבינות בשכר של שעורים חייב לבער ונטה בדברי הטור יו"ד לדעת אחרת. ופסק בשו"ע להחמיר והנה כבר הקשו שם דמשמע ודאי דמעמיד לא הוה אלא איסור דרבנן. ושי' הטור דבדרבנן מותר להשהות. ולמה החמיר כאן לחייב לבער. והנראה דהנה הראב"ד בהשגות פ"א מחמץ כ' דשאור אפי' נפסל מא"כ אסור. והטעם דראוי לחמע בו כמה עיסות. והנה המפרשים שם הקשו עליו ובלח"מ הקשה דא"כ בריש ביצה דאמר שם דליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ולפ"ז הרי צריך קרא בשאור משום דנפסל מא"כ. אבל כבר הביא הגר"א תוספתא מפורשת מאימתי הוא שאור משנפסל מא"כ. וכן הביא התו' זו הר"ח בביצה שם. וקושי' הלח"מ תמוה דפשוט דבאמת זהו דמסיק הש"ס שם צריכי דאי כתב חמץ משום דראוי לאכילה כו' והיינו אפי' א"כ. והנה בברכות רפ"ו ובר"פ יוה"כ. פריך בש"ס אהא דאמר רבא שם כס פלפלין ביה"כ פטור. מהא דמרבינן גבי ערלה מכל עץ לרבות הפלפלין ע"ש. ולכאורה הא פלפלין הוה תבלין ולטעמי' עבידא כמש"כ רש"י בשבת גבי תבלין ג"ש ממ"א כגון פלפול ארוך לבן ושחור. ולישני דמשו"ה חייב בערלה משום דראוי לתקן בו כמה קדירות [וע"ש ביומא בתו' מש"כ אהא דראוי לשחוק ולטבול בו צלי דס"ל להש"ס דכיון דאינו ראוי בעינא ל"מ ע"ש. וה"נ ע"כ בהא דראוי לתקן כמה קדירות]. וע"כ דרק גבי שאור בפסח הוא דאמרינן הכי מגזיה"כ ולא בש"ד וא"כ פשוט י"ל דהתם ודאי הוה מעמיד דידי' דאוריי' דהרי כל עיקר איסורו של שאור משום המעמיד ולק"מ דברי הטור אהדדי. וא"כ אפשר לסמוך אר"ת והפו' דבאיסורי אכילה לא אמרינן מעמיד וכדברי הד"מ ועכ"פ לענין חדש דהרבה מקילין בחו"ל ודאי יש לסמוך ע"ז:
וטעם הב' שכ' הט"ז משום י"ל מתירים וה"ר מתשו' הרא"ש גבי שכר של חדש הנה המעיין בתשו' יראה דקאי שם לשי' הסוברים דלא חשוב איסור בעין וראוי להשהותו בפסח ושפיר הוה יל"מ דראוי להשהותו עד זמן העומר אבל לענין שמרים וחמץ דאסור להשהות בפסח א"כ לא שייך כלל יל"מ כיון דאסור להשהותו עד זמן ההיתר ול"ג מהא דיתקלקל המאכל בסי' ק"ב דקיי"ל דלא מיקרי יש ל"מ ומיהו כבר העליתי שם בחידושי בס"ד דזה לא הוה אלא היכי שאינו ממש מינו אלא דחשבינן לי' כמינו. כגון בדברים הבאים לתקן את הקדירה. ובזה ליכא טעם הר"ן שכ' דביש ל"א גם רבנן מודי לר"י דמב"מ לא בטל. ואין שם אלא משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. בזה שהוא מתקלקל לא שייך כיון שמתקלקל. אבל היכי דהוה מינו ממש דשייך טעם הר"ן דבזה גם לרבנן מב"מ ל"ב. א"כ אין לחלק בזה. וא"כ בשמרים לחים דנראה דלא שייך דהוה מינו בעיסה. אלא די"ל לחושבו כמינו משום דמתקן. ודאי ה"ה בטל כיון דא"א להשהותו עד זמן היתר חדש. דהרי חייב לבערו בפסח. אבל ביבשים דידן לכאו' הוה כשאור. ומשמע במסכת ערלה שם דגם בתרומה בעינן ק"א ומשמע דחשוב כמינו ממש. וא"כ ל"מ האי טעמא דא"א להשהות כנ"ל. וי"ל דל"ב. אבל באמת הביא הפ"ח שם דברי האגור והמרדכי דשאור ועיסה הוה שני מינים אלא שכ' דזה טעות בד"מ מההיא דערלה הנ"ל והביא שהר"ן כ' דכיון דעיסה ראוי להמתין ולעשות שאור חשיב מינה ע"ש. ולענ"ד פשוט דאינהו ס"ל דהתם בנותנין לחמץ וס"ל כמש"כ גבי יל"מ דמים ומלח שהעיסה נתקנה בהן חשיב כמינה. ה"נ גבי תרומה חשיב מב"מ ובעי ק"א. והם איירי בעיסה שנתחמצה כבר כתיקונה ונפל שאור טבל או חלה בזה כ' דחשוב שלא במינה ובטל וא"ש. והר"ן לשי' דלא ס"ל האי טעמא גם גבי מים ומלח שם. וכ' בנדרים דהא דמים ומלח היינו לגבי תחומין דיכול לאוכלה במקומה. שם גם א"מ ל"ב ע"ש. ומשו"ה הוצרך לפרש כאן דזה חשוב כמינה. וא"כ להמרדכי והאגור גם ביבשים אין כאן אלא משום שבא לתקן ול"מ הכא כיון שא"א להשהות כנ"ל אלא שלהר"ן יש לחוש כאן דהוה מינה ממש. אבל מ"מ נראה להקל דנראה דודאי נפסלה מא"כ כמו שאור כנ"ל וא"כ י"ל דלא אסורה כלל אלא בא"ה ובתרומה דג"כ אסור בהנאה של כילוי כנ"ל. אבל בחדש דאינו אלא איסור אכילה כל שנפסלה מא"כ לית בה שום איסור כלל ונכון לדינא:
ולענין שכר מחדש עב"י שם שהעליתי דאסור מדאורייתא משום טכ"ע ומש"כ משום זיעה כ' דלא שייכה כאן כלל ע"ש בדברים נכונים בס"ד: