חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן רעו
ט"ז סק"א אלא דמ"מ יפה פסק דצריך אמירה בפירוש בשם דבמרדכי הביא דעת. הר"י מאורליינ"ש והר"א ורש"י דצריך בכל הס"ת אלא דאח"כ הביא דעת הר"ש כו' ובנה"כ. האריך לסתור דבריו בדעת הראשונה ע"ש אבל המעיין היטב בכוונת הט"ז אין זה ענין כלל לדבריו דעיקר דבריו בנוין לענין מה שדקדק מהרא"ש דכיון דהי' אמירה בתחילת הכתיבה תו סגי לגבי השם אפי' מחשבה וכל יסודו על שי' הר"ש דלדיעה הראשונה שפיר י"ל דהאמירה שבתחילת הכתיבה מהני גם להשם כמש"כ הרא"ש. אבל להר"ש דכל הס"ת אי"צ כלל דסתמא ג"כ לשמה ובשם הוא דצריך לקדשו בפירוש לפי"ז נראה בפשי' דלא מהני כלל האמירה שבתחילה דהא מה. שבתחילה לעולם אפי' לא אמר הוה כאמר לשי' וכ"ה לשון הר"ש דהכוונה היינו אמירה. א"כ פשוט דאפי' דאמר בתחילת הכתיבה לשי' אינו מעדיף בזה כלל. וצריך לקדש את האזכרות בכוונה מיוחדת לשם אזכרה. וזה כבר כ' הט"ז בסרע"א דכל מחשבה לדידן הוא אמירה דוקא. וכן סגנון כל לשון המרדכי בדיבור זה ע"ש. ובזה בטלו כל השגות של הנה"ך ע"ש. ומיהו לדינא כבר כ' שם דנראה דבדיעבד מהני מחשבה לחוד ע"ש:
שם סק"ב אבל שם שנכתב שלא בכוונה פשוט דאין בו קדושה וכ"כ הש"ך בסקי"ב והוא מהגמי"י ממ"ס דנתכוין לכתוב יהודה ולא הטיל בו ד' מוחקו ע"ש ונראה ברור דזה דוקא בכתב בפירוש לשם תיבה אחרת. אבל כ' סתמא אפי' למה דקיי"ל דפסול מ"מ אסור למוחקו וראי' מגיטין נ"ד גבי אזכרות לא כתבתי לשמן דאמרינן שם כמאן דלא כר"י דס"ל דיכול להעביר עליו קולמוס לשמה כו' ולכאורה הא גם לרבנן הרי יכול למחוק ולכתוב לשמה דהא משמע דכל האזכרות לא כ' לשמן אלא ע"כ דהיינו משום שכ' המרדכי דפירוש לשון הש"ס אזכרות לא כ' לשמן דהיינו שלא כיון בפירוש לכתוב לשמן וכ"כ התו' במנחות מ"ב וש"ד ובזה אסור למחוק כמש"כ ול"מ לרבנן מידי וז"ב:
ס"ג כשכותב השם אפי' מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו הנה האחרונים כ' דבשם אפי' בכל ספרים צריך דוקא כסדרו והנה לענין לכתחילה בודאי הוא מוכרח מכאן דהא, קיי"ל ברפ"ב דמגילה דקראה סירוגין יצא אבל סירוסין לא יצא וכיון דמבואר כאן דאפי' בסירוגין קפדינן כ"ש בסירוסן. ונראה עוד דיש לדקדק מסוגי' דשם דמעכב אפי' בדיעבד מהא דאמרינן שם גבי הלל דלמפרע ל"י דיליף מקרא דיהי שם ה' מבורך וע"ש ברש"י בהווייתו ומזה יליף גם להלל ע"ש ומשמע דהכוונה על כתיבת השם דכמו דהוא צריך דוקא כסדרו והיינו דדריש מלשון יהי דהיינו בהוויתו ומזה יליף גם להלל. וע"ש שהוא נכון בפירוש הש"ס וסמך גדול לשי' זו: ס"ה זרק עליהם זהב פסול נראה דוקא זהב דהוא עצמו מין הפסול אבל נפל עליהם דיו שלא בכוונה אינו נפסל בזה אם לא נשתנה צורת האות כדאמרינן בגיטין י"ט דאין דיו ע"ג דיו ומיהו אם נפסוק דבגט מהני כ' שלא לשמו והעביר עליו קולמוס לשמו אפי' לרבנן דר"י כראב"י שם (ד"כ) וכ' התו' בטעם, הדבר דבזה דהוא מתקן שפיר הוה כתב העליון כתב א"כ י"ל דה"נ להיפך כשהכתב השני מקלקל דהוא שלא כדין ה"ה מגרע דהוה כסיקרא ע"ג דיו דהוה מוחק אבל לפ"מ שפסק שם הרמב"ם דאינו גט כלל אפי' לריח הגט וע"כ דאינו כתב כלל דהשני הוא בטל לגמרי לגבי הראשון א"כ הוה"ד שהשני אינו מקלקל וע' חי' הרשב"א שם מהירו' דהא דא"ר אינו מן המובחר לשי' ר"י השיבו אבל לדידהו אינו כתב כלל וא"כ פשוט דה"נ דאינו מגרע כתב השני כשהוא שלא כדין גבי ס"ת. ואף שהרשב"א חשש שם להחמיר אפשר דוקא משום חומרא דא"א ולא בס"ת ומ"מ יש לפקפק קצת בזה כיון דהראשון כבר נתייבש ועומד בפ"ע והשני מכסהו לגמרי אפשר דיש לדמות זה להא דר"פ כ"ה שחט חי' ואח"כ בהמה ע"ש. ומה שדקדקתי מהא דנקט או שזרק על האזכרות זהב אין הכרח דהא בל"ה כ' הפו' דאזכרות אורחא דמילתא דודאי בכל הס"ת כן וא"כ י"ל דגם זהב אורחא דמילתא וצע"ג:
ש"ך סקי"א וכ"מ בהג"מ דכ' לא יכתוב שם בסוף הדף אלמא דסוף השיטה שרי ולענ"ד אדרבה דחשש הסופרים שלא לכתוב בסוף השיטה הוא מדברים אלו דמשמעות לשון דף שכ' בודאי הוא כלשון השו"ע והפו' שכ' דאותיות השם צריך לכתוב בתוך הדף ולא יצאו חוץ לדף דהיינו השיטה. והוא הוסיף דלא יהי' גם לבסוף השיטה וצ"ע:
ס"ט אסור למחוק אפי' אות אחת מהשם. בנו"ב ת' או"ח סי"ז תמה שהשמיטו הפו' הא דשבת ק"כ גבי שם כתוב על בשרו דמסקינן דגרמא שרי. והנה בשה"ג סו"פ שבועת העדות כ' זה בפשי' דגרמא שרי ושכ"ה ברמב"ם פ"י מיסה"ת ע"ש. ולענ"ד הרי ע"כ הא דשרי ודאי דאינו אלא מדאו' אבל מדרבנן הא קיי"ל דכל כתבי הקודש חייבין להציל מן הדליקה והתירו אפי' שבות דשבת בשביל זה כ"ש שאסור לגרום להם מחיקה אלא כוונת הש"ס שם דאינו אסור מדאו' ומשו"ה מתירין לצורך טבילה של מצוה כדקתני בברייתא בהדיא נזדמנה לו טבילה של מצוה. והנה הך דינא גופא דהברייתא הוא ודאי מילתא דל"ש דיכתוב שם על בשרו. ותיכף כשהיא לחה יצטרך לטבול וכ"ש דלדידן דליכא טבילת מצוה אלא נדה לבעלה. ואין דרכם להביא דינים דל"ש. וללמוד משם למ"א לא נודע לנו לדמות בזה. ואע"ג די"ל דנ"מ לענין ספיקא דבאיסור דרבנן ספיקו להקל כ"כ הרי"ף גבי בעיא דלמכור ס"ת ישן לקנות חדש דכל כה"ג נקטינן לחומרא וע' ד"ח פ"ק דברכות אות ל"א גבי בעיא דלצאת בין פסוקי לפסוקי דפסקו הראשונים לחומרא ונדחק מאוד דהא קה"ת דרבנן ובאמת דשם אינו כלל משום חיוב הקריאה אלא דהוא משום כבוד התורה וכמו שאמרו ע"ז ועוזבי כו' ומשו"ה מחמירין וכדברי הרי"ף וכ"ש הכא לענין למחוק וז"ב. ועפ"ת סקי"א מה שתמה על תשו' שע"א דביש סכנה פשי' דשרי ויותר הי' לו לתמוה על דוד המלך שנסתפק אפי' על סכנת כל העולם אבל פשוט דמשום פגיעה בקדושת השם נסתפקו אפי' במקום סכנה וצ"ע:
שם סוהס"י בהגה ויש נזהרים במלת שלום ע' ש"ך ונה"ך ונראה דהרא"ש בתשובה שחולק על תו' סוטה ע"כ ס"ל דלפ"מ דמסיק שם גבי שמשון מעין שמו. ה"נ שלום אינו אלא מעין שמו. וא"כ ודאי אפשר דגם התו' לא כ' אלא דלפי ס"ד דהכא למה לא פריך הכי גם אשלום בשבת. וכ' דאפשר דלפי הס"ד הוה ס"ל באמת דשלום אינו נמחק אבל לפי המסקנא ג"כ ס"ל דלא עדיף מחנון וכל הכינוין ודוק. (ואף שנה"ך נתכוין לדחות זה). ומיהו מש"כ הרא"ש ראי' מכל האגרות שכותבין שלום ונזרקין ונמחק לענ"ד פשוט דהתו' לא קאי אלא על שלום שבשופטים ו' ובאמת צריך ג"כ לקדשו ולא במ"א כלל וצ"ע: