חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן רעג
ס"ג בהגה ואפי' הם שני אותיות מתיבה גדולה אם נראים כתיבה בפני עצמה אסור לכתוב חוץ לדף בש"ך כ' דמשמעות כל הפו' דאין קפידא אלא בתיבה שלימה ע"ש. ולענ"ד ששיטת ההג"ה בשם המרדכי וסמ"ק שהם מפרשים בבריי' נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות כו' דקאי אדמעיקרא דשתים מחמש כותבין. שאם נזדמנה שהיא תיבה בת שתים פירוש דהשתי אותיות הם כתיבה בפ"ע אין כותבין. וא"כ י"ל דכל הפו' אינן חולקין וגם דבריהם מתפרשין כדברי הש"ס. דאם הוא כתיבה שלימה קאמרי ואין לדחות דברי המרדכי בשביל זה: ס"ד תיבה בת עשר אותיות כותב חצי' חוץ לדף כ' הגר"א דמדקדק מדנקט תיבה בת חמש לא יכתוב שלש חוץ לדף ולא נקט בת ארבע לא יכתוב שתים. והנה לפ"מ שכ' המחבר בס"ג דתיבה בת ג' כותב שתים חוץ לדף שבשתים אין קפידא אפי' כשהרוב בחוץ. א"כ דיקדוק זה ליתא ע"כ. אבל כך יל"ד מדלא נקט רבותא דבבת שש לא יכתוב שלש ש"מ דחצי' כשר ואין קפידא אלא ברוב:
ועש"ך דהסכים לשי' הרא"ש' דג' אותיות לעולם לא יכתוב חוץ לדף והנה הרא"ש דקדק זה דלשי' הרמב"ם הו"ל למנקט סתמא לא יכתוב רובו של תיבה חוץ לדף ולכאורה גם לשי' דאוסר לעולם בשלש ג"כ יל"ד דלימא סתמא דשלש לא יכתוב חוץ לדף. אם לא שנפרש דגם שתים חוץ לדף. אינו כותב אלא מבת חמש. ולא מבת ד'. והא דתיבה בת שתים היינו כדברי המרדכי בהגה ס"ג שהוא ג"כ מבת חמש כנ"ל. ולפי"ז אפשר לקיים דברי הלבוש בש"ך סק"ב דאחת בפנים ואחת בחוץ ג"כ אסור כמו שתים בפנים ושתים בחוץ וכן הי' נראה לשי' המרדכי. ובהכי אתי כל הבריי' בדיוקא ובלא קושי'. אבל הרי הרא"ש כתב בהדיא דמותר שתים מבת שלש כמש"כ המחבר וצריך עיון: עיין נ"ץ שכ' לענין מה שנסתפקו האחרונים בלא השוה הסופר את היריעות ונראה ביריעה אחת כנגד השאר כמו שיש שיטה חלק. והוה כפרשה במקום שאין פרשה. דיש ראי' מריש מגילה גבי הקורא במגילה שהיא בין הכתובים דאמרינן דאי חסרה או מיתרא לי"ל בה ע"ש. ולענ"ד דמגילה שהיא ספר שלם בפני עצמה ולא שייך בה לומר שהיא פרשה להקודמת שם ודאי אין שום חשש בדבר זה כלל ופשוט. וגם כיון דהגליון חסר או יתר ומינכר שהוא ספר בפ"ע. שוב אין להשגיח על השורות כלל. ודלא כמש"כ ודוחק לומר כו' ע"ש סימן רעד ס"א צריך שיאמר אני כותב לשם קדושת ס"ת ע' תו' מנחות מ"ב גבי תכלת דבעינן צביעה לשמה. דאפי' חשב לשם ציצית ולשם טעימה פסול דהוה כמנחה שנקמצה לשמה ושלא לשמה ובסוגי' שם מדמה לשמה דציצית ללשמה דס"ת וא"כ לכאורה הוה"ד בס"ת לשמה ושלא לשמה (וכגון מעשה שבא לידי שהסופר כיון בראשי העמודים לשם הבעלים) הוא פסול אבל אי אפשר לומר כן וכבר הבאתי בסרע"א דברי התו' בעירובין גבי מוחקין לה מן התורה. דהסופר מחשב שאם יצטרך לסוטה ימחוקו לה ע"ש. הרי שאין מקלקלין המחשבות זא"ז אע"ג דתרוויי' בעי לשמה וכן בגיטין (ד"כ) גבי ההוא גברא דיהיב גיטא לדביתהו וא"ל הא גיטך למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית בי' הא בעינן לשמה וכ"ת דלמא אקדים ויהיב זוזי לספרא כו' ובודאי לא חיישינן שעשה הסופר איסור דאוריי'. ופסל את כל היריעה והס"ת. וע"כ דבלשמה ושלא לשמה כשר. וכן בריש גיטין גבי שחרורי עבדים דבעי לשמה כגט אשה. אמרינן דעצמך ונכסי קנוין לך מהני. ואף דבשחרור זה אית בי' גם קנין הנכסים אינו מגרע את הלשמה דהשיחרור וא"כ ה"נ בס"ת. וע"כ נראה דהתם בתכלת שאני דהא דרשינן שם דטעימה פסול משום דכתיב כליל תכלת. וע"ש ברש"י ותו' דלכו"ע דרשינן שלא נתערב בה דבר הפוסל. ונ"ל דה"נ לענין עירוב מחשבות נפקא לן משם דתערובות פסול. אבל בעלמא לא פסל עירוב מחשבות ושאני ציצית בזה. והארכתי בש"ת לפני גאוני הדור נ"נ והסכימו להכשיר וע' בתשו' מל"י ח"ב בתשובה אשר השיב לי ע"ז:
ס"ז ספר המנוקד פסול עט"ז שנדחק בטעם הדבר והנה הרמב"ם לא חשיב לה בין עשרים דברים הפוסלים בס"ת ולשון מ"ס לא יקרא בו ע"כ נראה למש"כ הרמב"ם בסופ"ו גבי הדביק תורה ונביאים דאין בו אלא קדושת חומשים ומסיים שהיתר כחסר וא"כ י"ל דה"נ הני הנקודות דהם יתר הוה כחסר ואין בו אלא קדושת חומש ואין קורין בו בציבור ומ"מ פשוט דהיינו דוקא דכ' תחת האותיות כדרך קריאתן זה גורם לעשות האות כחסר אבל איזה נקודה בגליון לא פסל כלל וכעין יתרת בטריפה ודוק. וע' ש"ך דיש להניח ריוח מעט בין הפסוקים ולא הרבה. נראה כוונתו שלא יהי' כשיעור ב' אותיות לחוש לשי' ההג"מ דבשיעור זה הוה פרשה סתומה וא"כ פוסל במקום שאין פרשה אבל המג"א כ' שלא יניח ריוח כלל דלא בקיאינן בפסוקים כמש"א בקידושין ונכון:
ט"ז סוהס"י דלא כתב את הנקודות שצריכין האותיות המסורות לנקודות לא פסול. ובאמת הוא מפורש ברמב"ם פ"ז הלכה ח"ט והוא גם ברמ"א סוסרע"ה. אמנם מש"כ שהוא משום שאינו אלא מתקנת עזרא לכאורה משמע לענ"ד דהוא בכלל עיטור סופרים דמסיק הש"ס בנדרים ל"ז דהוא הלל"מ וא"כ לכאורה צ"ע למה פשי' להכשיר כיון דהנקודות הוזכרו בש"ס בפסחים צ"ג במשנה ובר"פ הפועלים ובסנהדרין מ"ג ובסוף הוריות ובבכורות ד"ד ובמנחות ר"פ שתי מדות ואפשר דיצא להם מלשון הש"ס בסופ"ק דב"ב אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב לקוח ספר התורה הזאת משמע דאות דוקא מעכב שלא יהי' נקרא ס"ת. אבל נקודה אחת בעלמא שאינה אות לא מעכב. ובעירובין י"ג. שמא אתה מחסר אות אחת או אתה מייתר אות אחת אתה מחריב את העולם כולו. משמע ג"כ דוקא אות וצ"ע:
ועפ"ת סוסרע"ה דנקודת ובקומה על איזה וא"ו הוא אם על הראשון או על שאחר הק'. והנה במהרש"א סוף הוריות נסתפק קצת בזה ע"ש. אבל הגר"א בהגהותיו על מ"ס פ"ו הגי' השני שבובקומה ע"ש וכן מוכח הלשון שם: