חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן רע
ס"א מ"ע על כל איש מישראל לכתוב לו ס"ת משמע בהדיא דדוקא אנשים מצווין ולא נשים והיינו כמש"כ הרמב"ם בספר המצות דנשים פטורות ממ"ע דכתיבת ס"ת ולכאורה הי' נראה דיצא להם דכיון דקיי"ל דאשה פסולה לכתוב ס"ת ותפילין ומזוזות דכל שאינו בוקשרתם אינו בוכתבתם א"כ היכי שייך לחייבם לכתוב ואפי' ע"י אחר לי"ל כמו דקיי"ל בריש יומא ובכ"ד דכל היכי דאיהו לא מצי עביד לא מצי למשוה שליח וה"נ כיון דהיא פסולה לכתוב לא שייך לחייבה ע"י שליח וכ"מ בסמ"ח אבל אחר העיון נראה דזה ליתא דהא כ' התו' בקידושין סופ"ק דאיצטריך קרא דאשה אינה חייבת למול בנה אע"ג דקיי"ל כר"י דאשה פסולה למול דמ"מ איצטריך מעוטא דאינה מחויבת לבקש איש שימולו ול"א דלא צריך קרא דכיון דאיהי לא מציא עבדה לא מצי למשוה שליח והחילוק נראה פשוט דהא מבואר בסרס"א דאם אין מי שימול מלין אפי' ע"י קטן ואע"ג דקטן לאו בר שליחות הוא ולא מקיים המצוה וע"כ דהכא אף שאינו מקיים מצות מילה מ"מ הרי הסיר ערלתו כדין דכשר גם ע"י קטן. וה"נ הא שי' רוב הפו' דקנה ס"ת אף שלא נכתב בשליחותי' יצא בדיעבד מצות כתיבת ס"ת דהרי יש לו ס"ת ושפיר י"ל דגם אשה אף שפסולה לכתוב ולא שייך גם שליחות על הכתיבה כיון דאיהי לא מצי עבדה מ"מ מצוה שיהי' לה ס"ת ע"כ נראה בסברתו בפשי' כמש"כ הרא"ש דהאידנא מצוה לכתוב ההלכות ופרושיו דעיקר מצות כתיבת ס"ת ללמוד כדכתיב קרא כתבו לכם כו' ולמדה כו' ע"ש. ונשים דליתניי' במצות ת"ת ליתניי' במצות כתיבת ס"ת וה"נ משמע בנדרים (דל"ו) דאריב"ח דלא ניתנה תורה אלא למשה דכתיב כתב לך דכתיבתן שלך ופריך מראה למדתי אתכם כאשר ציוני כו' הרי דפריך הש"ס דכיון דאינו בכתיבה ליתניי' בלמידה כ"ש דכשליתניי' בבלמידה ליתניי' בכתיבה. והש"א דקדק ע"ז דהא גם נשים מצוות לידע דינין דידהו. ואינו מוכרח דמ"מ פשוט דאין זה מצות ת"ת דהרי פשיט בסוגי' דקידושין דפטורות מת"ת. אלא משום חיוב המצות צריכה שתדע איך לעשות אבל לא דהוא מצות ת"ת ואמרינן בריש חגיגה אנשים ללמוד נשים לשמוע ופשוט דזה לא שייך למצות כתיבת ס"ת. עוד הקשה דהא קיי"ל דהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו אף שיש לו במה ללמוד. וגם זה אינו מופרח כלל דאפשר דכך הוא המצוה שילמוד דוקא ממה שכ' בעצמו וכמו באתרוג דבעי דוקא לכם אף דעיקר המצוה הנטילה וכה"ג בכ"ד ונראה דמשו"ה אין מברכין על מצות כתיבת ס"ת משום דנפטרין בברכת התורה שאנו מחויבין לברך בכל יום דפוטר גם מצות כתיבה כמו דקיי"ל בשילהי פסחים ברך על הפסח פטר את הזבח ע"ש בסוגי' והנה נסתפקו הפו' בהי' לו ס"ת ונאבדה אי בטל ממנו מצות כתיבת ס"ת והנה נראה מדברי התוס' מנחות שהובא בט"ז דהא דקנה ס"ת כחוטף מצוה היינו לפי שביטל את חבירו מן המצוה ע"ש. ובודאי דזה הרי הוא מוכרח דכל שמכרה הרי נקנה המצוה לחבירו ובודאי דבטלה ממנו. דאי דהאי לאו דהאי ולפי"ז יש הוכחה נכונה דגם בנאבדה ממנו בטלה מצוה ממנו מהא דפרק אלו מציאות דאמרינן דהמוצא תפילין שם דמיהן ומניחן ופריך מספרים דתנן קורא בהן אחד לל"י ע"ש. ואי איתא, מאי ספרים ודאי ליכא למקני בלא דעת בעלים שהרי ודאי אין הבעלים מרוצים לבטל ממנו מצות כס"ת וע"כ דתיכף כשנאבדה ממנו כבר בטל ממנו מצוותו ע"כ ואינו מפסיד בזה כלום ודוק:
שם בהגה לקחו הוה כחוטף מצוה וא"י בזה הט"ז השיג ע"ז וכ"נ לענ"ד דאי ס"ד דהפירוש בש"ס כחוטף מצוה ואינו יוצא בזה ליפרוך התם כדפריך בסנהדרין כ"א אהא דרבה דאפי' הניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו ופריך מהא דתנן גבי מלך כותב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אבותיו מלך אין הדיוט לא ואי ס"ד דה"נ בקנה הכוונה שא"י פשוט דכ"ש דבמה שהניחו לו אבותיו ולא טרח אפי' למקני דל"י (ואף דלפמש"כ לעיל בשם התוס' יש לדחות אבל לפי דברי התוס' אין שייך כלל שלא יהי' יוצא בדיעבד) וא"כ קשה מאי איריא מלך. וע"כ דהא דהכא דקנה אינו לעכב אלא למצוה מ"ה והתם במלך לעכב ולק"מ עוד יש ראי' משבת קל"ג זה אלי ואנוהו כו' ס"ת נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה כו' והנה אם נפרש לשמו לשם קדושת ס"ת ודאי זה לא שייך לענין הדור דשלא לשמו ה"ה פסול וע"כ דהפירוש לשמו כלשון הש"ס בסנהדרין גבי מלך כותב לו ס"ת לשמו דהיינו לשם הבעלים בשליחותו ואין זה אלא להדור מצוה אבל חיובו הוא יוצא ע"כ גם בקנה ולא מעכב לשמו וז"ב:
בפ"ת בשם פ"ד דלפמש"כ התוס' בסוכה כ"ז גבי אתרוג דכיון דכתיב לכם א"י בשל שותפות ה"נ בס"ת דכתיב כתבו לכם א"י בשותפות. והנה לפ"מ שכ' הרמב"ן דלכם דגבי ס"ת היינו לשם חובתכם והבאתי דבריו בסי' הסמוך א"כ לא שייך זה כלל לענין שותפין כיון דלא קאי כלל לענין ממון אבל פי' נימא דקאי ג"כ לדין ממון מ"מ הא בארו התו' שם דהיכי דכתיב לשון רבים שפיר מהני שותפות כמו בציצית דכתיב בגדיכם וכה"ג ושאני אתרוג דאיידי דכתיב ולקחתם שיהי' לקיחה ביד כ"א משו"ה כתיב לכם לשון רבים וא"כ בס"ת דליכא הך סברא ודאי מהני גם שותפין כיון דכתיב לכם לשון רבים. וכן מעיקר המצוה אין לחייב שיכתוב כל אחד דווקא ס"ת שלימה לעצמו דהא משמע מדברי התוס' שם דבלא קרא שפיר י"ל דכולם יוצאים באחד וכמו בק"פ דלמ"ד אכילת פסחים לא מעכבא. כ"י יוצאין בפ"א וכן בכ"ד ולדינא צ"ע: ס"ד האידנא מצוה לכתוב משנה וגמרא ופירושים בב"י הקשה דהיכי יתחלף מ"ע של תורה ועט"ז בשם הפרי' דעכשיו שהותר לכתוב גם תורה שבע"פ ושלא כדין כתיבה. אין ללמוד בס"ת ולזלזל בכבודה אלא ילמוד מחומשים כו' ול"נ כלל לענ"ד דאע"ג דאיכא עת לעשות לה' ושרי לכתוב שלא כדין וגם לכתוב דברים שבע"פ משום שכחה. למה נתיר שלא כדין כתיבה בדברים שבכתב למי שאפשר לו. וכ"ש מש"כ דזה זלזול לס"ת שנלמוד ממנה והכתוב צווח כתבו לכם ולמדה וכל כתיבתה ללמוד וזהו כבודה ויותר נראה לענ"ד דהא דמחייב הרא"ש לכתוב משנה וגמרא יותר ממצות כס"ת אין זה כלל מדין מ"ע דכס"ת אלא כיון דקי"ל דמוכרין ס"ת שיש לו כבר כדי ללמוד תורה וא"א עכשיו ללמוד בלא ספרים ובודאי למי שאין לו ספרים ללמוד מוכר ס"ת כדי לקנות ספרים כ"ש דלכתחילה מקדים כתיבת ספרים ללמוד לכס"ת ואח"כ אם יש לו ודאי מחויב לקיים מ"ע. דכתיבת ס"ת ונכון סימן רעא ס"א שיאמר בתחילת העיבוד כו' אני מעבד לשם ס"ת נראה דבדיעבד כשר במחשבה לשמה אפי' בלא אמירה לדידן דקיי"ל דעיבוד ע"י עכו"ם כשר כשאומר לו הישראל בשעת העיבוד שיעבד לשם ס"ת ולא מצינו שצריך שיאמר העכו"ם שהוא מעבד לשם ס"ת ואפי' אמר אטו אמירה דידי' אית בי' ממשא ואמירת הישראל כיון דאינו עושה ודאי דנמי ל"מ אלא דעיקר הטעם דמסתמא על דעת ישראל עושה. וכ"כ התוס' בהדיא בע"ז גבי מילה דעכו"ם עביד סתמא וכשר. וה"נ ודאי לא גרע מחשבת ישראל מסתמא דעכו"ם. וכן בעירובין י"ג אר"פ דאפי' למ"ד אין מגילת סוטה כשירה להשקות סוטה אחרת מוחקין לה מפרשת סוטה שבתורה דתורה סתמא כתיבא. אלמא אע"ג דמגילת סוטה בעי לשמה כשירה מתורה דכתיבה סתמא. וע"ש בתו' דודאי בשעה שכותב את התורה מחשב דאם יצטרך לסוטה ימחוקו לה ובודאי דאין הסופר אומר זה וש"מ דבמחשבה סגי וצ"ע: ש"ך סק"ד בשם הד"מ דאם מעובד לתפילין פסול לס"ת דקדושת ס"ת חמור ובנוב"י תנינא הקשה ע"ז דהתו' בגיטין מ"ה ובמנחות מ"ב למדו דעיבוד עור הבתים צריך לשמה מדין עיבוד ס"ת משום דבעור הבתים איכא נמי שי"ן של תפילין. אף דאינו אלא אות אחת וכ"ש פרשיות של תפילין. גם לא מצינו שס"ת קדוש יותר מתפילין ע"ש. ולכאורה נראה דלא קשה כלל דודאי התוס' יפה הוכיחו דכיון דנאמר דאות אחד אי"צ הוא עצמו עיבוד לשמה ודאי דגם כל הס"ת כולה אין להחמיר דכיון דכל אות בעצמו הוא גופי' אי"צ כ"ש שלא יגרום הריבוי אותיות להצריך האחרים שיהיו צריכין עיבוד לשמה. אבל עכשיו שאנו למידין דכל אחד צריך לשמה. ודאי דשפיר י"ל דכשהוא בתוך אותיות כל התורה קדושתו חמורה טפי וצריך דווקא לשם קדושת כל התורה והרי בריש יומא אמרו דתפילין אסורין בהיסח הדעת ק"ו מציץ שאין בו אלא אזכרה אחת. כ"ש תפילין שיש בהם אזכרות הרבה. הרי דזה קדושתו יותר וכ"ש דכל הס"ת קדוש מטעם זה טפי מתפילין. ועוד דודאי תפילין לא עדיפי מחומשין והרי מפורש בר"פ בני העיר דס"ת חמורה מחומשין וכן בשבועות ר"פ הדיינין דדיינא דאשבע בתפילין הוה טועה בד"מ וחוזר הרי דס"ת קדוש יותר ומצאתי שדקדק כן בתשובת רמ"א סל"ד ובודאי י"ל דל"מ עיבוד קל ממנו ובסרפ"ח כ' ראיה נכונה ממנחות ל"ב ע"ש ודוק. ט"ז סק"ג אלא דמדברי הטור כו' אם יש יכולת להחזיר ולהעביר סיד לשמה כו'. כ"ש כשמסייע כשיש עליו סיד הראשון. לא זכיתי להבין כ"ש הזה דהתם הרי מעביר על כולה והכא כבר נעשית כולה בפסול ומה מהני מה שיסייע במקצת לבסוף:
ס"ב צריך שיהי' מעובד בעפצא כו' בפ"ת בשם ג"ו דהעביר מי כרכום פסולה דצריך שיהי' העור לבן ופשוט דאינו אלא לכתחילה דהא מבואר בגיטין (י"ט) דמי עפצא ע"ג קלף שאינו מעופץ הוה כתב. וע"כ דהמעופץ אינו לבן ואפ"ה דינה לכתחילה להיות עפוץ וכותבין ע"ג כדין בדיו ובודאי ל"ג מי כרכום:
ס"ה כתבו בלא שירטוט פסול בתשו' רע"א ס"נ דשירטוט שאינו מתקיים פסול. אלא דנסתפק אם כ' בתחילה בשירטוט שאינו מתקיים ואח"כ לאחר הכתיבה שרטט בדבר המתקיים אי מהני ע"ש ולולי ד"ק. איני רואה בזה מקום ספק דכל שאינו מתקיים לא הוה שרטוט כלל וככתבו בלא שרטוט דפסול ול"מ מה שישרטט אח"כ והרי דכתב בדבר שאינו מתקיים ואח"כ העביר דבר המתקיים ודאי דאינו כתב אלא מהעברה שני' ובדבר שפוסל שלא כסדרן אם כ' הראשונות בדבר שאינו מתקיים וגמר במתקיים והעביר אח"כ על הראשונות דבר המתקיים ודאי דהוה שלא כסדרן ופסול ה"נ דכוותה דמ"ש: ס"ו אבל לא בשאר מיני צבעונים כגון האדום כו' בפ"ת בשם ח"ד אם נעשה הדיו אדום מחמת יושן הרבה פסול. ובשם הח"ס האריך. בזה. ולולי ד"ק מתניתא היא ברפ"ב דמגילה הי' בה אותיות מטושטשות אם רשומן ניכר כשר ולא מפליג כלל כל שיש רושם ניכר כשר והרי גם מגילה בעי בספר ודיו דווקא ומבואר באו"ח סתר"צ ס"ג דאפי' רובה כך כשר ע"ש ולא מסתבר לומר בזה דהוא מקולי מגילה וצ"ע. בפ"מ בפתיחה לה"ת הובא בפ"ת מסתפק אי כתב ס"ת על עור איסורי הנאה אי כשר ומש"כ דכיון דאינו אלא תקנת נביאים י"ל דבמצות דרבנן להנות ניתנו. זה לכאורה כשגגה דמה לנו לחיוב הקריאה מתקנת נביאים דהא בשביל מצוה דתלמוד תורה גופא אמרינן מצות לאו להנות ניתנו כדמוכח בהדיא בסרכ"א דהאוסר ספרו על חבירו אינו אסור ללמוד בו. אלא משום שהרי הוא יכול להשכיר ספרו והוה כנוטלין עליו שכר דאסור שם. הא אסר ספר של עצמו עליו ליכא איסורא ע"ש [דמה שיוצא ע"י איסור הנאה את החיוב דרבנן. בזה ודאי לא שייך להחמיר בדרבנן יותר מדאו' [ודברי הרז"ה סופ"ג דר"ה גבי מודר הנאה משופר צ"ל דהתם גוף התקיעה הנאה היא וכן גי' לתקוע לו והוא עצמו אסור דגם זה הנאה היא וכ"ש דהשמיעה היא הנאה אלא דבדאו' בטילה וע' מש"כ בחידושי א"ע סקכ"ד] אלא שי"ל משום ההנאה שיש לו בלימוד שהוא גופה חשוב הנאה וי"ל דאין הדרבנן מסלק ההנאה אבל הרי המצוה דת"ת גופא מסלק זה] עוד כ' די"ל דבעינן כתבו לכם שיהי' משלכם והנה הרמב"ן במלחמות בריש סוכה גבי הא דר"י א"ר שם גבי ציצית שהאריך הרבה כ' שם דכתבו לכם דגבי כתיבת ס"ת דרשינן לשם חובתכם דבעי כתיבה לשמה. והא דסנהדרין אע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת צריך לכתוב משלו אינו מלכם. אלא מכתבו נפקא. וא"כ כיון דמידריש לכתיבה לשמה פשוט דלא שייך כלל למידרשי' שיהי' משלכם וא"כ הוה דינו כדין שופר של א"ה ושאר מצות דקיי"ל דכשר. אלא די"ל דהתם לא קאמר הרמב"ן אלא לפי שי' דס"ל לדינא דעיבוד לא בעי לשמה וכתיבה דווקא מלכם. אבל לדידן דקיי"ל דעיבוד נמי בעי לשמה. ודאי לא צריך קרא דלכם לכתיבה לשמה וא"כ אפשר דדרשינן גם הכא לכם שלכם וצ"ע:
בפ"ת סק"ה הביא להסתפק בעור טריפה של יתרת דהוה מתחילת יצירתה אם יכול לכתוב עליו. ול"י מקום ספק בזה כיון דאמרינן הכא דלא בעי אלא מן מין המותר בפיך והרי בפ"ד דחולין אמרינן בהדיא דגם יתרת שחיטתה מטהרתה דהיא ממין שיש לה שחי' כ"ש דהוה מן מין המותר בפיך: