חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן רסז
ש"ך סק"א בשם הרמב"ם דמילת עבדים וטבילה צריך ג' היינו לפי שצריך קבלת עבדות מדעתו כמבואר בס"ה ובאמת כבר מוכח כן מדברי הרב בהגה ס"ט אם טבלו ב"ד כו' משמע דצריך ב"ד ומ"מ נראה לי דזה בעבד שקנה עכשיו. אבל ילדה לו שפחתו עובר זה כבר הוה עבד מלידתו ומילתו הוה ככל מצות מילה בישראל ואי"צ ב"ד ואע"ג דעבד מותר באמו דהוה כבהמה בעלמא מ"מ לענין זה דהוא עבד ודאי הוא דהיא אמו דבן שפחה ולדה כמותה. וכדאיתא בסו"פ האומר ממזר נשא שפחה הולד עבד ע"ש ופשוט:
שם סק"ג לקחה ועיברה וילדה נמול לח' משמע אע"פ שלא טבלה כו'. משמעות דברי הש"ך אע"פ שלא טבלה כלל וכן יל"ד לכאורה מדמסיק בע"מ שלא להטבילה נמול לאחד וכ' אח"כ דאם טבלה אחר שילדה נמול לח'. וא"כ משמע דהא לא התנה שלא להטבילה אפי' לא טבלה כלל ה"ה נמול לח'. אמנם לכאורה נראה דבלא טבלה כלל לעולם נמול לאחד. דבאמת הב"י נדחק מאוד בדברי הרמב"ם האלו דכ' אלקחה ע"מ שלא להטבילה דאם טבלה אח"כ נמול לח' דמנ"ל הא. והנה הרמב"ם בהלכות ק"פ פ"ה כ' דטבילת אמהות מעכבת בפסח והביא זה מהתו' ומשמע ביבמות ר"פ הערל דכל שאינה מצוה בדבר אינה מעכב וא"כ ע"כ דאסור ג"כ להשהות שפחה בלא טבילה. ובזה א"ש שי' הרמב"ם. דנראה פשוט דמפרש באוקימתא דהש"ס בלקח ע"מ שלא להטבילה דעיקר הכוונה היינו שלא טבלה כלל והיינו דע"כ ל"פ אר"ח אלא דס"ל שגה ילדה ואח"כ טבלה מהני אבל עכ"פ דוקא טבלה אח"כ אבל לא טבלה כלל בזה לכו"ע אינו נימול אלא לאחר. ומש"א הלשון בלקח ע"מ שלא להטבילה. היינו משום דהא בל"ה הרי אסור להשהותה בלא טבילה אבל בהתנה מותר וכמו במילה בהתנה שלא למול דמותר כמבואר, בס"ד בהגה. אבל עיקר החילוק של הש"ס הוא בין טבלה האם או לא טבלה כלל. ובודאי דלענין עיקר דין המילה אין חילוק כלל בין התנה או לא התנה ולא נקטה התנה אלא משום דבל"ה הוא אסור ודלא כהש"ך. ובזה א"ש בפשי' הא דפסק הרמב"ם דבילדה קודם שטבלה אינו דוחה את השבת ונדחקו בטעמו משום דמספקא לי' אי הלכה כת"ק או כר"ח ולפי"ז נראה לי דאפי' לת"ק גופיה אינו דוחה מילתו את השבת דאע"ג דהשתא כשכבר טבלה תו הוה יליד בית ונמול לת' מ"מ בשעת לידתו כיון דלא טבלה עדיין הי' יכול למולו תיכף כדין לא טבלה אמו וא"כ לענין דחיית שבת ודאי לא עדיף מכל מילה שלב"ז דאינו דוחה כיון דכבר הי' יכול למולו כמצוותו ולא מצינו שתדחה שבת בכה"ג וז"ב. ולפי"ז פשוט דאין מקום להשגת הראב"ד שהשיג דלמה כ' ביליד בית דהוה"ד במקנת כסף והב"י נדחק להעמיד דבמקנת כסף אין הדין כן ע"ש ופשוט דאזיל בתר איפכא דהרי הנחת הרמב"ם בדין יליד בית לח' ומקנת כסף לא' ע"ש. אבל לענ"ד ע"פ דברינו דלעיל פשוט דהוא רבותא דאפי' יליד בית אינו דוחה בכה"ג דילדה ואח"כ טבלה וכ"ש מקנת כסף ודוק: ס"ד מגלגל עמו כל י"ב חודש. בש"ס מחלק בזה בין פסקי' למילתי' או לא. וכבר נתעורר הב"י מה שסתם הרמב"ם בזה וכאן העתיקו ג"כ סתם. ונראה דשי' הרמב"ם כפירש"י דפסקי' היינו שמודיעו דכך יגלגל עמו. וס"ל דזה הכוונה שיודיעו הוא מפורש בעצמו בלשון מגלגל. אלא דהש"ס לא ירד תחילה לחלק וחידש שהוא חילוק. אבל לענין פסק אין צריך להביא זה: בהנה התנה בפירוש שלא למול כו' הרמב"ם ס"ל דדווקא במקום ובזמן שיש דין גר תושב וצ"ע להקל דלכאורה הוא ספיקא דאו':
ס"ט בהגה ומ"מ צריך לשלם דמיו. פשוט דהיינו כדין ישראל שנקנה בדין מלכות בסי"ד. דה"נ פשוט כמו דשם קונה גופו מדין מלכות ומהני אף בזה"ז דליכא דין ע"ע מד"ת. ה"נ הוה קנין הגוף מד"ת דהא אפי' עכו"ם הי' קונה ע"ע לגופו כדא"ר בב"ק קי"א ע"ע גופו קנוי לעכו"ם ולא הוה הפקעת הלוואתו ע"ש. וכ"ש שעכו"ם קונה העכו"ם גם עכשיו לגופו למע"י. וה"נ כשקנוהו ממנו ישראל קנוהו לגופו לענין מע"י. ואף עכשיו שנעשה ב"ח וה"ה כישראל זהו לענין קנין הגוף לגמרי בדין דע"כ אבל ודאי לא פקע קנין גופו למע"י כדין ע"ע וגם מש"כ הש"ך בסקי"ח דמהני כשאמר לו הקונה זיל ואי"צ ג"ש היינו נמי ג"ש להתירו בב"ח כדין ע"כ אבל על דמיו כדין ע"ע ודאי ל"מ זיל כדאמרינן בהדיא בקידושין גבי ע"ע וה"נ ודאי לא עדיף מע"ע. ולפי"ז מה דאמר ע"ז בש"ס שיחרור מפקיע מידי שעבוד נראה לפרש דודאי יש עליו שעבוד ע"ז גופא שיטבול לשם עבדות ויקנהו הישראל גם את הגוף וכן משמע בהדיא גבי מנימין עבדי' דר"א ע"ש. אלא הא דיכול לטבול לשם ב"ח הוא משום דשיחרור מפקיע מידי שעבוד. אמנם מדברי הרשב"א בחידושיו והנ"י לא משמע כן וצע"ג: שם ואם טבלו ב"ד או אחר לשם ב"ח צריך לשלם לו אם ידע שהוא עבד של זה. בבאוהגר"א כ' מהא דמידייכו קבעינא לי' ע"ש ופשוט דהתם ששעבדם לאחריות שמירה וע"כ אינו אלא בקבלת שמירה. ואם נאמר דיש על זה דין עבדים שאין בהם דין שמירה ע"כ נאמר דהי' בקנו מידם. או מילתא בעלמא א"ל. אבל הכא נראה דהוא מילתא אחריתי משום מזיק. והיינו דכיון דבשלא בפני הבעלים דווקא בפירש לשם ב"ח נעשה ב"ח. ונראה דהוה"ד דפירשו הטובלים והוא שתק נמי מהני. והיינו שכתב הרב דאם המטבילים הם הפורשים הם המזיקים חייבים לשלם. ומיהו נראה פשוט דהוה היזק שאינו ניכר. וכמו דמבואר בגיטין (ד"מ) לאוקימתא דעולא דשחררו רבו שני ע"ש. והיינו שכ' הרב ביודע דבלא ידע קיי"ל דהשאי"נ פטור בשוגג כמו המטמא והמדמע כו' אבל ההיא דיבמות בשומרים שם חייבים אפי' בקשאי"נ כמש"כ התוספות בב"ק ריש פרק הכונס (דנ"ו) ד"ה פשיטא ע"ש:
שם במחבר צריך להטיל עליו עבודה בעודו במים. לשון זה אינו מדוקדק דתיכף שמכניס ראשו ה"ה טבילה וכבר יכול לזכות בעצמו לשם ב"ח. ולשון הש"ס לתוקפו במים דהיינו ההכנסת הראש קודם גמר הטבילה יהי' בתקיפה לעבדות וכן בהא דארפו לי' וצמצמו לי' דמפרש ארפו לו כי היכי דלא להוי חציצה וצמצמו דלא לימא לשם ב"ח אני טובל. נראה דהיינו שצמצמו אצווארי' כמבואר שם שהוא קודם הכנסת הראש וכיון דכבר באו שם המים כשארפו. הוה כהדיח ידיו במים בסי' ק"כ דמהני אפי' יהדק אח"כ ומש"ה בשעת הכנסת הראש אח"כ כבר יוכלו לצמצם וז"ב:
ש"ך סקל"ה דמודה הרמב"ם באומר איני זן ואיני נעבד דאפשר שלא יברחו כו' לכאורה בלאו האי טעמא כיון דאינו נהנה מהם למה יתחייב בשמירתם של עבדי אשתו וצ"ע:
שם סקל"ז וכ"ש אם חבל בו האדון דפטור זה פשוט במשנה פרק החובל כו' ול"י למה כ' בשם רי"ו. לענ"ד פשוט דקאי אמזונות ורפואה בסמים חריפים דבעיקר הרפואה משמע דס"ל דגם האדון חייב כמש"כ התוס' בגיטין י"ב ד"ה רפואתו באי"נ. וכן משמע פשטות הש"ס דפריך רפואתו דידי' וכן מזונות משמע בב"ק נ"ט דחובל צריך ליתן מה שצריך למזונות יתירים בשביל החולי וזהו לבד השבת שהוא למזונות התדירים וזהו בכלל הרפואה. וג"ז שייך להעבד. וקמ"ל דהרב אי"צ לכל זה ואינו נותן לו מזונות כלל וגם מרפאו בסמים חריפים אף שמצערו דרשאי בכ"ז מן הדין אם לא משום מדת חסידות ודרכי חכמה כמבואר בסעיף י"ז:
ט"ז סק"י דנותן לעבד ל"מ אלא ע"מ שתצא בו לחירות. אבל מה שאתה נותן לתוך פיך ל"מ ע"ש. ולענ"ד לפמש"כ בתחילה בשם הרא"ש. דהא דל"מ ע"מ שאין לרבך רשות בו דהוה תנאי הסותר למעשה דתחילת הנתינה לעבד הוה כנותן לרבו. והוה כנותן לאדם ומתנה ע"מ שלא יהי' לך בו רשות ע"ש וא"כ במתנה ע"מ שאתה נותן לתוך פיך אפי' בנותן לרבו ע"מ שתתן לתוך פי העבד, לא הוה כלל סותר למעשה דהא אפי' קני ע"מ להקנות קיי"ל בסופ"ה דנדרים כר"נ דקני ואין זה תנאי ומעשה בד"א. וכ"כ בהדיא התוס' בפסחים (פ"ח) ד"ה ע"מ דלמ"ד דבעינן ע"מ שתצא בו לחירות. מהני כשא"ל ע"מ שתצא בו חובת פסח ע"ש וז"ב:
סכ"ג וחזקה הוא שישתמש בו להתיר לו מנעלו ע' פרק חה"ב דיליף מיני' דהוה"ד בקרקע דהציע מצעות בנכסי הגר קנה ונראה פשוט דהוה"ד דיליף עבד מקרקע וכמו בקרקע אם ייפה את הקרקע כ"ש קנאה. דזה הוה חזקה. ה"נ בעבד כשיפה כ"ש את העבד קנאו בחזקה. ובזה א"ש בב"ק י"ב דמוקי הא דהחזיק בעבד קנה מטלטלין דבעודן עליו וקונה בתורת חצר ובעבד כפות. וא"כ היכי ישמש להאדון שיהי' חזקה. ובזה י"ל דהחזיק בו ביפוי כגון שגלחו או חתך לו יבלת. ומיהו אפ"ל דהחזיק ל"ד וכמו בכ"ד בש"ס לך חזק וקני וע' ר"פ הספינה. וה"נ שקנה את העבד בשטר או כסף:
סכ"ז אבל חתך לשונו א"י לחירות. בפ"ת נסתפק בשם התפל"מ דאם נעשה אלם בשביל זה. אפשר דחשוב מום שבגלוי ואולי אשתמיטתיי' דברי התוס' בב"ק צ"ח ד"ה מתיב דהקשו גבי חרשו למה יוצא לחירות והא אינו מום שבגלוי ותי' בתי' הראשון דזה חשיב גלוי כיון דניכר שהוא חרש. ולפי"ז ה"נ בנעשה אלם. אבל בתי' השני כ' דאי"צ שיהי' הקלקול גלוי אלא שהאבר שהקלקול בו להוי גלוי. ומשמע דלפי"ז ס"ל דהחרשות לא מיקרי גלוי אלא לפי שהאבר בגלוי. וא"כ ה"נ האלמת לא חשוב גלוי והאבר כאן אינו גלוי וא"כ גם בכה"ג א"י לחירות ע"ש סל"ט הפיל שן עבדו וסימא את עינו כו' ואם תפס אין מוציאין כו' ובה"ע פסק הרמב"ם דמשלם דמי עין וכ' הכ"מ דהיינו נמי אם תפס ובהלכות עדות כ' הרמב"ם דהוזמו העדים משלמין דמי עין וכ' הכ"מ אע"ג דאינו משלם אלא א"כ תפס מ"מ שפיר חייבים הע"ז דבקל יכול לתפוס. ובקצוה"ח סל"ח הקשה ע"ז מסוגיא דמיפך והזמה דאמרינן דאביי דלא ס"ל הכחשה תחילת הזמה אם אמרו עדים שן ואח"כ עין ובאו עדים והכחישום עין ואח"ח שן ואח"כ הוזמו הראשונים דאין משלמין הראשונים דמי עין משום שכבר הוכחשו. ולשי' הכ"מ הא אע"ג דתרי ותרי הוא הא שי' הרמב"ם דאי תפס לא מפקינן מיני' וא"כ אכתי לא הוה הכחשה כלל דהא השתא נמי כשבאו האחרונים אי הוה תופס לא הוה מפקינן מיני' וא"כ הוה הזמה מעליא ע"ש. ולענ"ד אי משום הא יש ליישב בפשיטות דאע"ג דאם היו מעידין בתחילה על אופן זה דהוה החיוב אם תפס הוה מיחייבי. אבל השתא דבתחילה הוה מחייבין לגמרי (דלהתנא ודאי לא הוה ספק בדין זה וס"ל דהרב חייב בודאי לשלם דמי העין כדמפרש שם בסוגי') והשתא באו עידי הכחשה ול"מ אלא כשתפס א"כ כבר הוה ביטול העדות קודם הזמה ולאביי דהכחשה לאו תחילת הזמה וליכא בכה"ג דין הזמה גם כאן כבר הוה ביטול העדות ואין בזה דין הזמה ולק"מ. אבל לענ"ד הריטב"א בריש מכות סותר זה דכ' אהא דאמרינן שם דאין ע"ז משלמין את הכופר ומפרש הש"ס משום דס"ל דכופרא כפרה ומפרש הריטב"א דכיון דכפרה הוא א"כ אין ממשכנין כדאמרינן בב"ק וא"כ יאמרו העדים מי הכריח לך לשלם כיון דידעת שהוא שקר וכיון דאפי' כשהב"ד מחייבין אותו כיון שאין ממשכנין אותו ס"ל דליכא דין הזמה. כ"ש במקום שגם הב"ד אין מחייבין אותו אלא שזה יכול לתפוס ודאי דליכא דין הזמה. ולולי שאיני כדאי נראה דהא גם גוף הסוגיות סותרות דבגיטין מיבעיא לי' אי קרינן בי' אדון ובב"ק הא יליף מקרא דולא תחת עינו ושינו וזה לא הוה קשיא אי מה דמיבעיא בגיטין פשי' לי' בסוגי' דב"ק דזה מצינו בש"ס אבל הכא בעיקר הדרשות נחלקו. ולא אייתי כל סוגי' דרשא דאידך סוגי'. ע"כ נראה דהנה כ"כ בסמוך דאפי' האדון שחבל בעבדו ודאי חייב ברפואה וכן נראה ברור דהיוצא בשן ועין אין האדון חייב לרפאותו דהרי כבר קנסוהו בכל העבד וגם יש להביא ראי' לזה מפרק מרובה בסוגי' דמודה בקנס דבעי לחלק בין פוטר עצמו מכלום. למחייב עצמו. ופריך מהא דר"ג שסימא עין טבי עבדו דהא פוטר עצמו מכלום כו' ואי ס"ד דחייב ברפואה הרי גם ר"ג חייב עצמו ברפואה וע"פ דזה פטור גם מרפואה ואע"ג דאין אנו מאמינין לו וה"ה עבדו וא"כ הוא חייב ברפואה פשוט כיון דלפ"ד הוא פטור אין לחייבו וא"כ א"ש בפשי' דבסוגי' דב"ק גבי מיפך והזמה שקיל וטרי בהפיל את שינו וסימא את עינו לענין רפואתו דס"ד שם דכמו באבר אחד פטור מן הרפואה ה"נ בשניהם בב"א פטור. ויליף מקרא דחייב. ובכ"ז אינו ענין כלל לסוגיא דגיטין לענין נזק אי מעוכב ג"ש יש עדיין לרבו זכות בנזקין דאע"ג דבנזק ה"ה של רבו וכ"ש כשחבל בו הרב פטור. אבל רפואה הא אפי' בע"כ שלו חייב ובזה הוא דרשא דלא תחת שינו ועינו שחייב ברפואה. ובגיטין מיבע"ל לענין זכות הנזק ולא שייכא כלל לדב"ק. וא"כ ידוע דהרמב"ם מעתיק דין הש"ס כפשוטו. וכאשר יתפרש בש"ס יתפרשו דברי הרמב"ם. והא דה"ע היינו דין דב"ק לענין רפואה. והוא דין ברור. והא דהלכות חובל היינו לענין שאר החמשה דברים של חובל. ובזה הוה בעיא דלא איפשטא והוה ספיקא ולא מהני אלא אם תפס ובה"ע לענין הזמה העתיק ג"כ בריי' דב"ק לחייב את הזוממים והיינו לענין רפואה ודוק סמ"ה בששה דברים שוין שחרורי עבדים לגיטי נשים הנה בגיטין פ"ז גבי אין שתי נשים מתגרשות בגט אחר פריך בש"ס מגט אשחרור וא"כ משמע בפשי' דבכל מילי שוין וא"כ כמו דקיי"ל בגט דטלי גיטך מע"ג קרקע ל"מ ה"נ בשחרור ומצאתי בבא"י חו"מ ס"א שהביא כן בשם חידושי הריטב"א קדושין כ"ג שכ"כ בהדיא ע"ש וא"כ קשה דלחשוב נמי הא. ובש"ס גיטין (ד"י) י"ל דהו"מ למיפרך אלא דפריך ממילי דמתני' וכי מסיק מלתא דאיתא בקידושין ל"ח ה"נ י"ל אהא אבל הרמב"ם דחשיב מחובר ולשמה הו"ל נמי למיחשב הך דטלי גיטך מע"ג קרקע ואפ"ל לפ"מ שכ' התוס' בר"פ הזורק גבי גיטא דשכ"מ דתיזיל איהי ותיחוד ותפתח דלא חשבינן לה כטלי גיטך מעג"ק דכיון דמקום הגט בא מרשותו לראותה חשיב כנותן לה בידה. וא"כ י"ל דה"נ בעבד דכ"ז שלא נשתחרר ה"ה ברשות בעליו וכשזוכה אמרינן גיטו וידו באין כאחד וא"כ הכא נמי מקום הגט בא מרשות האדון לרשותו של העבד המקבל וא"כ אפי' נטלו מע"ג קרקע הוא חשוב לעולם כנותן לו הרב בידו ולא שייך בזה כלל טלי גיטך מעג"ק. דהא גם בגט אשה כשר כה"ג והוא נכון בסברא. ומ"מ אין הכרת כ"כ דהא יש להקשות ג"כ הא דלא חשיב הך דינא דאין שנים משתחררים בשטר אחד דסי"ט וצ"ע:
ט"ז סקי"ח ור"מ דס"ל ע"י עצמו ולא עי"א לא ס"ל הך ג"ש דהא באשה אפי' עי"א. הוא תמוה דהא רש"י כ' שם בפירוש ורבנן דראב"ש גמרי הכי הג"ש מה אשה מקבלת גיטה. אף עבד מקבל שחרורו. וגם ר"מ בכלל. הרי דגם הוא ס"ל הג"ש והא דלא עי"א היינו בע"כ דזה ל"מ גם בגט ע"ש:
ט"ז סקכ"ו אבל באמת לק"מ דודאי צריך שימסרם לאחר דמש"כ בכל שטר לפלוני ולפלוני אין להאחר זכות בו כו' דאין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו כו' לענ"ד הוא תמוה דלכאורה כיון דמזכה לשניהם כאחד נראה ודאי כמו דעל שחרורו של עצמו אמרינן גיטו וידו באין כאחד ה"נ זוכה לחבירו. אבל מט"א נראה דע"כ אין כאן קנין לחבירו דאם הי' בשטר זה שחרור לחבירו בחציו א"כ הרי אין שני עבדים משתחררים בשטר אחד וע"כ מש"כ לפלוני ופלוני. מה שהזכיר את השני אינו אלא לפרש דאינו שיור אצל עצמו (דל"מ בשטר שחרור). אלא דהשאר הוא נותן להשני. אבל ע"כ לא כיון לשחררו לשני בו דא"כ הדר פסול משום שנים בשטר א'. אלא דלשני נותן שטר אחר ג"כ כתוב כזה. ושיחרורו של השני הוא בשטר השני. ומש"כ בשטר הראשון שמו של השני הוא לפירוש שאינו שיור וזה אינו פוסל את השחרור הראשון. כיון דאינו משחרר להשני בזה השטר. לא הוה אלא כגט שכתוב בו שאילת שלום דמבואר בגיטין (פ"ז) דכשר. אבל כ"א אינו קונה אלא בשטרו וא"כ ע"כ בעי שימסרם לשני השטרות לאחר שיקנה לשניהם בב"א ובאמת הוא מפורש בש"ס דל"מ אלא בב"א ע"ש וז"ב:
שם סקכ"ז ומהתימא על הרב ב"י שעשה הסכמה בין הרמב"ם והר"ן כצ"ל עב"י ולענ"ד אין שום הכרח למחלוקת דבכתוב לפלוני ופלוני אע"פ שאין השני משתחרר בשטר זה אלא בהאחר כמש"כ בסמוך מ"מ כיון דמבואר ומפורש בשטר זה שנותן החצי להשני תו שפיר מיקרי לגבי נפשי' נפיק כולי' מבעלים בשטר זה. וגם הר"ן יודה דמהני בזה. וגם מש"כ בס"ס שמכר או נתן החצי להאחר כאחד מהני נראה פשוט דהיינו נמי בשטר אחד דבזה כ' גם הר"ן דודאי מהני ואין כאן מחלוקת:
סס"א הכותב לשפחתו הרי את ב"ח וולדך עבד דבריו קיימין הרי את שפחה וולדך ב"ח לא אמר כלום. בתמורה (כ"ה) מסיק אהך דאת ב"ח וולדך עבד. דמשו"ה דבריו קיימין דעובר לאו ירך אמו. דאי ירך אמו הוה משתחרר גם הולד. כן משמעות הסוגי'. וא"כ למה בסיפא ל"מ דלמה לא יכול לשחרר את הולד לחוד. כ' הראב"ד הובא בט"ז לפי דא"י להקנות לכשיולד. או כיון דהיא שפחה א"י לקנות מיד רבה עבורו. דאין עבד מקבל ג"ש לחבירו מיד רבו שלו ובאמת לפ"מ דמשמע בפרק כיצד מערימין דיכול להקדיש עוברין לכאורה פשוט דיכול לשחרר עובר דבכ"ד מדמה להו הש"ס וכ"ש לשי' הפו' דבקה"ג מקדיש דבר שלא בא לעולם. ה"נ שחרור הוה קדה"ג. וכ"ש לשי' הרמב"ם דגם בקידושין ס"ל דבהוכר עוברה מקודשת. וגם מש"כ לפי שהשפחה אינה יכולה לזכות לפי סידור הדברים ברמב"ם משמע דמשום דא"י לשחרר חצי עבד הוא ואפי' בזוכה ע"י אחר ל"מ ובאמת בתו' ר"פ שור שנגח אה"פ משמע דהמסקנא בתמורה אינה עיקר דהא מעיקרא אסיק בתיובתא למ"ד עובר לאו ירך אמו וכ"כ הפו' דקיי"ל בכ"ד ירך אמו לבד מטריפות דיש לו חיות בפ"ע. וא"כ לכאו' גבי את ב"ח ולדך עבד הול"ל דולדה כמוה כריה"ג ולא כרבנן. והט"ז כ' דבאת ב"ח מפרשינן דבריו דה"ק הרי את ב"ח לכשתלד ולא שייך אז ירך אמו. ואין זה מובן דהא בכל שחרור מקשה ברי"פ הזורק דמה שקנה עבד קנה רבו ומסיק דגיטו וידו באין כאחד. וא"כ על לאחר שתלד ל"מ כלל דהרי עדיין אין לה יד ומה שקנה עבד קנה רבו וע' גיטין ס"ה תוד"ה גיטא ודוק [והא דסנ"ג. דאומר בפני נכתב כשהתנה עליו מבואר בש"ס דהיינו דהוה שליח להולכה עד ב"ד ושם מקבל השחרור מיד שליח הבעל בב"ד וכן בסנ"ו ע"ש] ואף שנראה שהרגיש לתקן זה וכתב דמתחיל מהיום ולאחר שתלד לענ"ד אין זה מועיל דהא שחרור דמי בזה לגיטין וקידושין ולא שייך אלא או תנאי או חזרה וא"כ אם תנאי והשחרור הוא מעכשיו ע"כ משתחרר גם העובר עמה כיון דקיי"ל י"א ואי חזרה גם שחרורה של עצמה ל"מ כנ"ל. וגם מה שמסיק דבסיפא את שפחה וולדך ב"ח לא מפרשינן לכשתלד דא"כ הוה. מקנה לכשיולד ל"י כוונתו דמשמעות דבריו דמעכשיו הוה מהני אי לאו עכוב דחצי עבד א"כ למה גרע לכשיולד ומ"ש מהיא גופא דאע"ג דל"מ מעכשיו מהני לכשתלד וכ"ש לפמש"כ בסמוך דלשי' הרמב"ם ודאי יכול לשחרר עובר וע"כ דהכא כפשוטו דתרויי' בבי איירי במשחררו מעכשיו והא דל"מ בסיפא הרי את שפחה וולדך ב"ח משום משחרר חצי עבד דל"מ וא"כ טעמא דרישא דאין הולד כמוה צ"ע לכאורה. ע"כ נראה על כרחך לומר דאע"ג דהש"ס מדמה זה לכל מילי דעובר ירך אמו מ"מ כיון דכבר כ' התוס' דע"כ אינה עיקר דהא מעיקרא מסיק בתיובתא צ"ל דאנן ס"ל דאע"ג דקיי"ל לענין שיור דעובר ירך אמו ומקרי שחרור העובר משחרר חצי. מ"מ לענין שחרור העובר שיהי' כמוה בזה לא ס"ל כסוגיא זו דכיון דיהי' העובר אדם לבדו בזה לא שייך י"א דזה הוה כמו בטריפות דקיי"ל לאו ירך אמו וה"נ לענין זה נמי לאו ירך אמו כיון דעתיד להיות ברי' בפ"ע ויכול להיות עבד בפ"ע ואע"ג דהוה י"א לענין שחרר הולד לחוד דמיקרי משחרר חצי עבדו מ"מ אין זה ענין לגבי זה שישתחרר העובר עם שחרור האם כנ"ל. והא דלא מעכב גם עבדות העובר על האם להיות קרוי שחרור האם ג"כ משחרר חצי עבד דל"מ. ע"כ כדברי הפרי' דהעובר בטל לגבי האם ול"ח שיור. ובש"ס שם לא אמר לי"א לענין זה דלא להוי שיור העובר כמשייר דזה ודאי לא שייך כלל כמש"כ הפרי' אלא לענין דיהי' גם העובר משוחרר כמוה ואע"ג דלענין תשלומי דו"ה במרובה מסיק דלמאי דקיי"ל עובר י"א ודאי הוה שיור (ותמהני שלא מצאתי זה ברמב"ם) פשוט דל"ד כלל דהתם תלוי באישתרויי בשחי' ולא שייך הכא בעבד וז"ב. וא"כ הא דבסיפא ל"מ כל הטעם משום משחרר חצי עבד כמשמעות הרמב"ם. וא"כ י"ל היכי דיתן את השפחה לאחר והעובר שחרר וזכה המקבל השחרור בשביל העובר דנפיק כולי' מיד בעלים זה ודאי מהני גם באת שפחה וולדך ב"ח וצ"ע:
סס"ד המפקיר עבדו ומת כו' היורש כותב ג"ש ערא"ש דהרי"ף ס"ל דהא דאסקינן דאמימר קשי' היינו לפי שסבור דאיסורא אינו מוריש א"כ הוה כגר שמת דמיתתו מתרת. אבל רבינא דהלכתא כוותי' ס"ל דמוריש ואינו דומה לגר. והרא"ש מסכים עם שי' הר"י דאינו סברא כלל דלא יתיר המיתה כיון דליכא אלא איסור כאשה אלא דהאי גיטא הוא דרבנן בעלמא ונראה דמ"מ מודו התו' להא דסס"ה בהגה בגר שהניח עבדים קטנים ולא זכה בהם אדם עד שיגדלו דאין להם תקנה. כיון דלא הי' בכחם לקנות גופם בשעת מיתה אין שייך שיותרו במיתתו, ולכאור' יש לדמות זה להא דכ' שם הר"י בתי' הראשון אדרבינא דהתם הי' רשות הלוקחין עליהם כשמתו הבעלים הראשונים ולא הותרו במיתת הבעלים בכה"ג ע"ש אבל באמת אינו דומה דהתם כ"ז שהי' ביד הלוקחין העכו"ם הי' הגוף נקנה להבעלים הישראל לגמרי דעכו"ם לא קני לגופי' והפקר הא ג"כ לא הוה, מן הדין וא"כ בודאי הורישו הגוף ליורשיהם ומשו"ה כשכלו בתראי ונעשה הפקר שפיר יכולין לכתוב ג"ש כדין מפקיר עבדו. אבל כאן אף דאין העבד קטן זוכה בעצמו מ"מ אין עליו בעלים וא"כ אפשר דאח"כ כשגדל וזוכה בעצמו הותר מעיקרא כדברי הב"י וצ"ע:
סס"ז עבד שנשבה אם נתייאש רבו הפודה אותו לשם עבד ה"ה שלו. בש"ס אמרינן רבו שני ממאן קני לי' משבאי שבאי גופי' מי קני לי'. ומסיק דקני למע"י. וא"כ משמע דאינו כדין עבד כנעני אלא קנין למע"י בעלמא. וכ"כ שם התו' בפירוש לפי שי' דישתעבד לרבו שני דהיינו למע"י. וא"כ צ"ע סתימת הפו' בזה. דהרי משמע דה"ה כעבד גמור. ע"כ נראה בשי' הפו' דאע"ג דאי השבאי לא הוה קני לי' הי' זוכה העבד בעצמו והישראל הפודה אותו לא הי' עליו אלא חוב דמיו בעלמא. אבל כיון דהשבאי קני אותו א"כ העבד אינו זוכה בעצמו ואע"ג דאינו קונה אלא למע"י מ"מ נראה דלכאורה משמע דרשב"ג סבר דמפקיר עבדו צריך ג"ש דהא ת"ק דרשב"ג בכריתות (כ"ד) ס"ל דצריך ורשב"ג לא פליג אלא משום דסבר דכיון דאמר א"א זכו בהן יורשין אבל בהא דצריך ג"ש לא פליג וכן רבא דאוקמה מתני' לאחר יאוש משמע ביבמות נ"ח דדריש קרא דעבד איש כרשב"א ולי"ל קרא. לכדשמואל דאי"צ ג"ש. וכן בגיטין י"ג א"ר דהיינו דאמרי לי' מפני שהוא קניינו דאי בעי שקיל ד"ז מישראל ולא אמר דאי בעי מפקיר לי' וע"כ דבהפקר הוה מעוכב ג"ש ואוכל בתרומה וכיון דקיי"ל דצריך ג"ש ע"כ לומר דלענין זכות זה, ע"כ אין כח ביד העבד להיות זוכה בעצמו אע"פ שהבעלים מפקירים. וא"כ א"ש דאע"פ שביד השבאי לא הי' אלא למע"י. מ"מ כשבא אח"כ ליד ישראל והבעלים הראשונים הרי הפקירו זה. ה"ז זוכה בו עכשיו הישראל השני לגמרי. וה"ה בזכותו כדין כל עבד כנעני. דהרי אם הי' השבאי יכול לקנותו תחילה לגמרי בודאי הי' זוכה בו. עכשיו נמי זוכה הישראל. ובאמת גבי אמתי' דמר שמואל שם משמע מדברי התו' שם גופי' דלרבא צריכה ג"ש מרבה שני. וש"מ דרבה שני ג"כ קונה אותה לגמרי כדין עבד. וגם מה שתלו זה התו' בדין אם לשני אם לראשון אינו מובן היטב לכאורה וע"כ צ"ל דס"ל דאפי' צריך ג"ש מ"מ הרי הזכות ביד הראשון ואע"ג דהפקירו דכן הוא הדין דע"כ ה"ה לזכות זה בידו והשני א"י לקנות זה. ואפשר דתלוי זה במחלוקת הר"י והרי"ף שכ' בסמוך דהר"י ס"ל דזה לא מוריש וכ"ש דא"י לצאת עוד לאחר. אבל הרי"ף והפו' שפסקו דהרי הוא יוצא לרשות היורש. ה"נ זוכה בו השני. ומשו"ה כ' בסתם דה"ה לשני ודוק שם ואם לא נתייאש כו' לשם ב"ח חוזר לרבו ראשון בלא כלום כ' הגר"א ראי' מדאמר שם אביי באוקימתא דלפני יאוש לרבו שני לא דהא לשם ב"ח פרקי'. ולא אמר סתם דהא לפני יאוש. וכמו שדקדקו שם התו'. וע"כ דהיינו דאין חייבין לו הדמים ורשב"ג לא פליג אלא דמשתעבד. אבל ג"כ אין חייב לו לשלם. ולדידן דקיי"ל כרבא ס"ל דלפני יאוש דליכא פלוגתא קיי"ל כרשב"ג (והיינו כמש"כ שם התו' דלא מסתבר לרבא דפליג ת"ק בהא) ע"ש. ולכאורה יל"ד בזה דלכאורה נראה דהא בהא תלי דלת"ק דה"ה ב"ח כמו שהי' סבור הפודה אין לו על העבד כלום. אבל לרשב"ג כמו דפדאו לשם עבד צריך לשלם לו ה"נ לשם ב"ח כיון דהדין דחוזר לראשון למה לא ישלם לו אבל באמת דבריו מוכרחין דהא קיי"ל בחו"מ סרס"ד דשנים שנתפסו והוציא אחד הוצאות עליו ועל חבירו צריך חבירו לשלם לו אבל אם הי' צריך אותה ההוצאה גם על עצמו לבד אין חבירו חייב כלום דחשוב זה נהנה וזה לא חסר וע' תו' ר"פ הכונס דעכו"ם שאנס בית של ישראל וקנאה חבירו ג"כ צריך לשלם לו וא"כ פשוט דה"נ כן דאם פדאו לשם עבד הוה כקנה ביתו דחייב כמש"כ התו' אבל פדאו לשם ב"ח דירד על דעת המצוה לפדותו וכיון דאנן קיי"ל דמצוה לפדות את העבדים מצוה דידי' עביד. ואע"ג דהדין דחוזר לבעליו וחבירו נהנה. מ"מ הא בשביל העבד גופו ג"כ הוה צריך כל ההוצאה אין זה חייב כלום כמו בהי' צריך ההוצאה בשביל עצמו בחו"מ הנ"ל והיינו דאמרינן דהא לשם ב"ח פרקי' ודוק ט"ז סקמ"ד משמע דבאומר זכי אי"צ מסירה לשליח אלא תיכף כשהגביה או שהוא כבר בידו מהני לפמש"כ בסמ"ה דעלי גיטך מע"ג קרקע ודאי ל"מ בשחרור צריך לפרש דכוונתו דהיינו דלא מסר לו בשעת אמירה אלא לאח"ז מסר לו ותיכף כשהגביה או שהוא כבר בידו מהני וז"ב סע"ח שכ"מ שכתב כו' ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם ב"ח. התו' בגיטין כ' דנראה דאם פירש בפירוש מהיום אם מתי דלא יצא לחירות. ונראה דמה שהשמיטו זה הפו' דס"ל דהוא דבר פשוט כיון דפירש דאינו משחררו אלא באופן זה מאי שייך יצא עליו שם ב"ח. דלא שייך אלא במתנת שכ"מ דהוא נותן סתם אלא דאומדן דעתו דכוונתו לאחר מיתה וכיון דלא מפרש בשעת מעשה שייך דיצא עליו שם ב"ח אבל בפירש בהדיא פשוט דלא שייך זה כלל. וכעין חילוק זה ממש כ' הר"ן בגיטין פמש"א. גבי שכ"מ אם עמד לענין גט אשה על חשש שמא יאמרו יש גט לאח"מ. ונראה דאע"ג דבהקדיש נכסיו הוה בעיא דלא איפשטא בב"ב התם לא שייך יצא עליו שם הקדש דהתם בקדושת דמים דיש להם פדיון אבל בקדוה"ג אפשר דאמרינן נמי באמת דאינו חוזר וצ"ע:
ס"פ המוכר עבדו לעכו"ם כו' יצא לחירות כו' וקונסין אותו לפדותו וקנס זה אין דנין אלא בב"ד מומחה. נראה דזה לא קאי אלא אהא דקונסין אותו לפדותו דזה הוה מדין קנס. אבל מה שיצא לחירות זה הוה מדינא דאו' דלא גרע מעבד שברח מחו"ל לארץ דאין מחזירין אותו לבעלים וכ"ה בהדיא בספרי דברים (רנ"ט) לא תסגיר עבד אל אדוניו מכאן אמרו המוכר עבדו לעכו"ם או לחו"ל יצא לחירות. ועפי"ז נראה לפרש דברי הרב בספ"ב גבי המוכר עבדו לחו"ל שכ' ודין זה נוהג אפי' האידנא דכוונתו דאע"ג דלעיל בס"פ לענין לקונסו לפדותו אינו נוהג האידנא כאן לענין שחרור העבד אינו קנס אלא דינא ונוהג אפי' האידנא [ולשי' היש מי שכתב בס"מ גבי ראשי איברים דמשמתין אותו אף האידנא לכתוב לו ג"ש כיון דהעבד מוחזק בעצמו ואינו רשאי לעבוד בו דהוה כתפס דבכה"ג דנין גם עכשיו דיני קנסות. פשוט בל"ה דנוהג אף האידנא אלא אפי' לדיעה הראשונה שם דמשמע דאין כופין אותו לכתוב ג"ש מ"מ בכאן לענין חירות העבד אינו קנס אלא דין דאו'] והגר"א כ' דכוונתו אף שעכשיו הארץ ביד עכו"ם וזה כבר כ' המחבר בעצמו בספ"ד ונראה דכוונתו כמש"כ בס"ד: