אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן רסה

סימן רסד

ט"ז סק"א ונראה לי דהאב המל בנו כו' יברך להכניסו קודם החיתוך כו' כיון דהוא עצמו עושה המצוה הכ"מ דצריך להיות עובר לעשייתו לכאורה נ"ל דהעיקר תלוי בתקנת הברכה וכיון דהברכה נתקנה אפי' על עשיית אחר והוא ברכת השבח ותקנוהו לאח"כ שוב אין לחלק בין אם עושה אחר או הוא עצמו ולעולם יברך אח"כ וכן לטעם הר"ן דהוא הודאה שזכהו הקב"ה בבן למול ודאי אין לחלק מיהו לדידן ע"כ לא ס"ל טעם הר"ן דלשי' נראה שאין מקום שיברך אחר ולא קיי"ל כן וע' רש"א פסחים ד"ז ודוק:

ש"ך סק"ה בשם הרמב"ם והבה"ג לומר צוה בפתח וצירי לשון בקשה ע"ש. וכן כ' הראנ"ח בדרושותיו אמנם העיטור כ' בשם רה"ג לומר ציוה בחירק וקמץ. והמבאר החדש כ' דאי הוה שמיעא לי' להש"ך הוה הדר בי'. ואינו מוכרח דהא גם העיטור כ' אח"כ דברי הבה"ג ונראה דהוא דרך פלוגתא ואף שכ' שם י"מ כו' אינו מוכרח דהוא פי' על הבה"ג ע"ש:

ס"ד מיהו בג' צומות שהיולדת אינה מתענה הנה הרדב"ז הוכיח מכאן דהא המוהל מחויב להתענות וכ"כ המג"א בסי' תקנ"ט. דע"כ הכי קיי"ל לדידן דהא אפי' בחנוכה ופורים קי"ל דמתענה ומשלים ולא הקילו אלא בט"ב שנדחה דכיון דנדחה לא חמיר ע"ש. ודברי הגר"א באו"ח סתרפ"ב שכ' דבשאר תעניתים אפי' אינן נדחין מותר לבעל ברית כדמוכח בתו' ר"ה לבד מט"ב דחמיר. ע' תו' עירובין שם דכ' בלשון זה כגון תשעה באב משמעות דבריהם בפירוש דהיינו כל הד' צומות ואינן מחלקין שם אלא בין תענית רשות לחובה וכן כ' עוד שם בפירוש דיש חילוק בין תענית רשות לט"ב ודברי הגר"א לא קאי שם אלא לענין תענית אסתר דלא עדיף כד' צומות ומוסיף דאפי' באינו נדחה וכ' זאת לפי שרבים טעו בד"ק:

ש"ך סקט"ו אבל על הרב קשיא כיון דס"ל דבהי' דעתו מתחילה אי"צ לחזור לברך כו' א"כ גם כשלא הי' דעתו הא מין א' הוא וכ"כ בסי' י"ט לעיל דמצוה שאני דבעי כוונה מפורטת בפירוש ואין זה דומה לברכת הנהנין וכן אפי' למצוה שאינה חיובי' כשחיטה והוכחתי זה שם בכמה הוכחות. ועוד נראה לי להוסיף כעת ראי' מהא דקיי"ל בשלהי פסחים דברך על הזבח לא פטר של פסח משום דשפיכה אינה בכלל זריקה. והרי ודאי דפסח הוא בכלל זבח דהרי אפי' מעשר בהמה אמרינן בר"פ כל התדיר דקודם לעופות דמין זבח עדיף אלא דברכת המצות בעי מפורשת ומבוררת:

ס"י ואם הוא שבת צריך שיהא מוכנים (העפר) מבעו"י עש"ך דכן כוונת הב"י בפירוש דברי העטור (ודלא כהפרישה שנטה מפשט דברי הב"י) ע"ש וכ' הש"ך דלשון גזירה לא משמע כן ופי' הש"ך דבריו דאפי' עפר מוכן אסור והב"י הזכיר זה ודחהו דהרי מותר לטלטל עפר מוכן ואולי כוונת הש"ך דלמצוה גזרו טפי משום טרדה וכמו דגזרו בלולב שמא יעבירנו ד"א ברה"ר. וכן מפורש בתו' ביצה די"ח ד"ה נגזור ע"ש וי"ל דגם במילה דדוחה שבת מ"מ יש לגזור שיהי' בלא עפר כיון דאילו מעכב. ונראה ליישב לשון גזירה לפי דברי הב"י והמחבר שכוונתו כן שיהי' מוכן שם במקומו לשם מילה ולא יביא ממ"א אפי' מן המוכן. גזירה שמא יביא שלא מן המוכן ונכון:

ש"ך סקכ"ג והגהת מנהגים העתיק דברי הרמ"מ אלא שיש טעות בהעתקה ומזה נתפשט דהמוהל דוחה את האבל ואינו נכון ויש לתמוה על המג"א בסי' נ"ג סקכ"ד דהביא דברי הגמ"נ אלו דהמוהל דוחה את האבל. ולא הרגיש מש"כ בזה הש"ך כאן שהוא ט"ס וצע"ג ט"ז סקי"ג סמך למשתה שבליל שבת קודם המילה ממ"ר שיראה פני המטרוניא תחי'. ובפשי' י"ל ע"פ דברי הגמ"נ בש"ך סוהס"י שלא לחלוץ התפילין בשעת המילה שהם ג"כ אות. וה"נ שבת הוא אות והוא התחלה למצות המילה ומתחיל כבר בשמחה קצת סימן רסו ס"ב אבל שלא בזמנה אינה דוחה בפ"ת. סק"א תמה על הגרע"א שנסתפק במל בשבת מילה שלא בזמנה אי אמרינן אי עביד ל"מ וצריך להטיף ממנו דם ברית ובאר דאפי' למש"כ הפו' דבלא נתקן האיסור לא אמרינן ל"מ. מ"מ הכא הא הוה מקלקל אלא דתיקון המצוה חשוב תיקון. א"כ כי נימא דל"מ ולא עביד מצוה הוה מקלקל ואין כאן איסור והפ"ת תמה ע"ז דהרי בהדיא אמרינן בסו"פ ר"א דמילה דמל של ע"ש בשבת חשוב עביד מצוה הרי דהמילה כשירה. ולא אמרינן דל"מ ע"ש. ובאמת אין משם ראי' דהרי בכריתות די"ט משנינן הך משנה לר"ג דאמר דמתעסק פטור בשבת דהנח לתינוקות משום דמתוך שמקלקל בחבורה חייב מתעסק בחבורה נמי חייב ע"ש. הרי דע"כ ס"ל להך תנא דמקלקל בחבורה חייב. וא"כ א"א כלל לתקן האיסור דאפי' לא יצא הרי החבורה כבר נעשית וחלל שבת ועשה האיסור. וכל שא"א לתקן האיסור בודאי ל"א ל"מ ושפיר כשירה המילה והוה עביד מצוה. וע' שאג"א סוף סנ"א שכ"כ ע"פ דרכו שם:

שם על שאינן מעכבין אם פירש אינו חוזר. בש"א הקשה לשי' הרב בסרס"ד דבחול חוזר אפי' אם פירש א"כ למה לא יחזור גם בשבת דהרי מן הדין ה"ה מקלקל ולא הוה אלא איסור דרבנן והו"ל למימר דמצות מילה דרבנן דוחה איסור שבת דרבנן ואי דזה חשוב תיקון דהוה מצוה. אם מצוה היא תדחה שבת ע"ש. ולענ"ד י"ל דאע"ג דעל עיקר המילה אמרינן דה"ה מקלקל ולא הוה אלא תיקון המצוה זהו כ"ז שהוא ערל כברייתו ולולי המצוה הוה גברא מתקנא ככל הגוים. אבל כשכבר מל עיקר הערלה ונשארו ציצין. נראה פשוט דציצין שבמילה ל"ג מציצין שבאצבע דמבואר בסשכ"ח סל"א דנטל אותם בכלי חייב חטאת והוה איסור דאוריי' ועמג"א סוסש"ג דכ' בשם הריב"ש דהוא משום גוזז ואפי' אינו צריך להגיזה דגזיזת עורות אלים מאדמים נמי לא הוה בשביל הגיזה אלא בשביל העור. וה"נ זה הוה תיקון להאדם ע"ש. ודכוותה ציצי המילה ודאי חשוב תיקון והוה איסור דאוריי' בלא המצוה כלל אלא מצד תיקון גברא גופא. ול"ד כלל לעיקר המילה דחשוב מקלקל וז"ב. ועוי"ל דאפי' נימא דל"ח אלא איסור דרבנן משום תיקון דרבנן מ"מ אין בכח המצוה להתיר את האיסור שבת דרבנן דנראה דכיון דמדאוריי' הוא מהול גמור אע"ג דיש מצוה לתקן יותר משום זה אלי ואנוהו לא שייך ע"ז למיקרי מצות מילה בזמנה לדחות את השבת דדוקא בשביל עיקר המילה שיש בביטולה כרת קבעו לה זמן כמש"כ בסרס"א אבל על הציצין לא נקבע להן זמן ודוק:

שם בהגה ומותר לטלטל האיזמל להצניעו כו' דהא לא הוקצה בה"ש. הגר"א חולק על זה מהירו' דסו"פ לה"ג גבי לולב הניחו לארץ אסור לטלטלו. וכן כ' הק"נ פרק כל הכלים סק"כ (אמנם מש"כ בק"נ דזה כוונת הירו' בהא דמסיק אף בסכין, של מילה ומצה כן דהיינו אהאי דינא ל"נ כן. ונראה דזה קאי אהא דר"י דשכח והוציא לרה"ר וכ"ה בהדיא בירו' פר"א דמילה ע"ש וכן לא הביא כן הגר"א. אלא דמעצמנו יש לנו ללמוד כן מלולב דשפיר הוה מוקצה ול"א הך סברא דלא הוקצה בה"ש) אמנם מה שהחמיר עוד הגר"א דאפי' הוא בידו אסור לטלטלו דלא הותר זה אלא בכלי שמלאכתו לאיסור ולא במוקצה. לולי ד"ק לא משמע כן דהא לא נלמד אלא מלולב והרי גם בלולב תנן בהדיא בסו"פ לה"ג דמקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזירתו במים בשבת וע"ש בש"ס דקמ"ל דלא נימא אשה הא לא מפקדא ובאמת משמע דזה כוונת המשנה דדוקא מיד בנה ובעלה דלא הניחו אותו לארץ הא בל"ה כיון דלא מיפקדא ואינה נוטלתו לשם מצוה אסורה באמת לטלטלו. אבל כ"ז שהוא בידם שרי גם היא ליטלו מידם להצניעו וכ"ש שהם עצמם מותרים לטלטלו להצניעו ולכאורה זה נכון:

ס"ז אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת. המרדכי למד זה מהא דכ"ח חדשים בביצה דאסור משום שצריך לבודקן ובאמת בשו"ע שם לא פסקינן כדעת המחמירים אמנם נראה כוונתו דזה ודאי דדוקא שם דודאי רוב כלים מתוקנים הם והוה אחזוקי ריעותא בעלמא כמבואר שם בש"ס. ודמי לה שם לעוף שנדרס ושהה מעל"ע דהוה ריעותא בעלמא. אבל במקום דהוה ספק גמור אסור וכ"כ ההג"א דבמקום ששכיח טריפות ככשירות אסור לשחוט ביו"ט והכי פסקינן בסתצ"ז ע"ש. וא"כ בלא מל מעולם כמו דקיי"ל לענין שחיטה דאינו מומחה לשחוט אע"פ שיודע הלכות שחי' לא ישחוט אלא בפני חכם ומומחה ובביאור הגר"א שם דקדק זה מלשון הש"ס דרוב מצוין א"ש מומחין הן היינו שכבר הוא רגיל אבל בלכתחי' ודאי אין לו רוב זה שישחוט יפה וא"כ ה"נ במילה בשבת הרי לכתחילה הוה ספק גמור ואסור לו לחלל שבת ק"ו מיו"ט דאסור בספק גמור וכוונתו דכמו שדימה הש"ס שחי' יו"ט לספק טריפות לענין ריעותא ה"נ הכא בספק גמור לכו"ע ומיהו יש לחלק קצת דהתם הוה מילי דרשות אבל הכא המילה מצוה היא אפשר דל"ג במקום מצוה ועכ"פ כשיש אחר דלא שייך מצוה ודאי יש לאסור. ועוד דביש אחר הא קיי"ל בסרמ"ד דבן אינו מקיז דם לאביו דשמא אתי לשגגת חנק ועש"ס פרק הנחנקין דפריך שם מהא דמחט של יד ליטול בה את הקוץ דילמא, עביד חבורה ומשני מאן שמעת לי' מקלקל בחבורה חייב ר"ש הא ס"ל מלאכה שאי"צ לגופה פטור. אבל הכא דחיישינן שיחתוך העור ושלא כמצוותו לגמרי כבר בארנו לעיל בסמוך דתיקון הוה ומצוה ליכא. וא"כ איכא חשש חלול שבת גמור. וכיון דאיכא אומן גמור דאין לנו להסתפק עליו ודאי יש לחוש לדילמא אתי לספק ח"ש וכמו בבן לאביו היכי דאיכא אחר וז"ב. וקרוב בעיני דזהו טעם משנתינו בסופ"ק דיומא דשבעה ימים קודם יה"כ כה"ג שוחט וזורק כדי שיתרגל בעבודה ובודאי שאין שם חשש הקלקול משום כפרת ישראל דהרי יכול לשחוט אחרת אלא משום חשש חילול יוה"כ וה"נ המוהל בשבת דמ"ש ודוק ט"ז סק"ז האריך בטעם הרי"ף והרא"ש דכ' דלא מוהלין ספק בן ח' בלא נגמרו שערו וצפרניו אע"ג דמסיק שם בש"ס דמוהלין ממנ"פ ולא נצרכה אלא למכשירי מילה אליבא דר"א וא"כ לדידן דלא ס"ל לדר"א לא הו"ל להם להביא זה. משום דזה דמוהלין ה"ה דוקא בספק אבל בודאי הרי קיי"ל דלא מהלינן אע"ג דהוה מחתך בשר בעלמא וא"כ י"ל דדוקא בספק שהי' להם אבל ספק שלנו דאין אנו בקיאין לא חשוב לי' אפי' כספק דדילמא שלהם הי' ודאי ע"ש. ולענ"ד הוא דחוק מאוד לתלות ספק כזה להחמיר באיסור חותך בשר בעלמא ולבטל ספק מצות מילה וטפי הו"ל להחמיר בספק לקיים מצות מילה בספק דקיי"ל בשילהי רה"ש דספק מצוה דאו' דוחה אפי' ודאי מצוה של דבריהם כ"ש ספק טלטול בעלמא. ויותר נראה לענ"ד דכיון דאין דוחין בשבילו את השבת על פ"נ. א"כ היכי נמהיל אותו לכתחילה ונכניס אותו בידים בס"נ. מספק שמא חי הוא ובר מילה הוא. ואח"כ לא נוכל לעשות לו רפואה דאין מחללין את השבת לרפואתו כמש"כ הרב (ועמ"א סש"ל סקט"ו דתליא במחלוקת הרא"ש והרמב"ן) ועש"ך סק"ו דעכ"פ לכל הפו' בכה"ג אין מלין את התינוק והש"ס דלא משני הכי ומוקי למכשירי מילה ואליבא דר"א משום דבריי' קתני ערלתו ודאי ולא ספק בן ח' ומשמע דהוא משום המילה וכמש"כ הד"מ והוצרך לאוקי ע"כ כר"א והבריי' גופא כיון דס"ל כר"א תני לה בשביל המילה גופא ולדידן ודאי ג"כ אין מלין אותו בשביל ס"נ והא דרשב"ג בסתם תינוקות שפיר קאמר דמהלינן לי' בממ"נ דהתם לענין פ"נ ודאי ניזל בתר רובא לחלל עליו את השבת ונכון. ובק"נ כ' ליישב עפ"י דברי הרשב"א שהביא שי' דלפי המסקנא בסוגי' דכתנאי שם לר"י בר"י וראב"ש הוה בן ח' כטריפה וא"כ אית בי' משום חובל (כמבואר בפסחים גבי שחטו ונמצא טריפה ע"ש) ולענ"ד הוא תימה דאם הוא רק כטריפה לכאורה אית בי' מצות מילה בטריפה וכדמשמע בנדה כ"ד דאינו ממעט אלא מי שאינו ראוי לברית שמונה ופירש"י שאינו ראוי לחיות שמונה ימים ול"ד ח"י אלא דאינו חי כלל ואין חיותו חיות וכן בב"ק י"א גבי פדיון הבן בעי קרא למעט נטרף בתוך ל"י ופירשו התו' שנעשה טריפה ואע"ג דבנהרג בתוך ל"י פשי' דפטור בנעשה טריפה איצטריך מיעוטא ובמילה דליכא קרא משמע דפשי' דחייב ומיהו י"ל דהתם שאני משום דבסו"פ הקומץ רבי קרא דביש לו שני גולגולות חייב עשרה סלעים דבגולגולת תלי רחמנא אע"ג דהוא טריפה כמבואר שם ומ"מ גבי מילה משמע דטריפה חייב במילה וצע"ג:

ט"ז סק"י דאם היו מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה לא היו מלין אותו בשבת וכ"כ הש"ך דכן משמע בבה"ע והטור ולכאורה צריך להבין דהא קיי"ל אע"פ שחטא ישראל הוא ואפילו מומר שקידש אשה או גירש את אשתו הוא קידושין וגירושין מעליא ובודאי הוא חייב במילה ולמה לא דחינן שבת. ונראה ברור דאע"ג דהוא חייב במילה מ"מ חילול שבת הוא בשביל מ"ע דמילה בזמנה וכשהאב אינו יכול למוהלו רמי מצוה אב"ד ודחי שבת משום מצות ב"ד וכל ישראל אבל על רשע לא רמי מצוה עלינו כמו דאין מצווין להחיותו דלא עדיף מילתו מלהחיותו לגמרי וכה"ג יליף ביומא דמה מילה דוחה שבת כ"ש פ"נ וה"נ להיפוך מה בפ"נ אין אנו חייבין ק"ו במילתו וכיון דלא רמיא מצוה עלן לא דחינן שבת וז"ב:

סוהס"י בהגה ונראה דשרי למהול גם בשני מוהלין כמו בעבודה שכמה כהנים עובדים היינו כדתנן ביומא כ"ו דבשבת נעשה קרבן תמיד ע"י י"ב כהנים ע"ש. והגר"א דחה זה דעבודה היתר הוא בשבת ואינו דומה למילה דהיא דחוי' ובאמת יש לסייע דבריו מדברי התו' בריש חולין גבי הא דבעי מנלן דאזלינן בתר רובא וכ' התו' דלא ילפינן ממוספין דדחי שבת אע"ג דיש לחוש דלמא הוא טריפה די"ל דעבודה שרי אפי' מספק. כמו פ"נ דאפי' ספק דוחה שבת. והרי גבי מילה קיי"ל בהדיא דאין ספק דוחה שבת הרי דע"כ יש לחלק בין עבודה למילה. ומ"מ צ"ע כ"ז דהרי בריש יבמות לענין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת בעי למיעבד מה"צ מפסח ומילה ותמיד משמע בהדיא דשוין הן. וגם מוכח ע"כ דבכל הני אינו היתר דא"כ אין ללמוד מזה לענין דחי' וכעין שכ' שם התו' דלא שייך למילף מא"א דהוא היתר וכן יל"ד דבקרבנות ציבור אינו מתורת היתר לפ"מ שפירשו התו' בשבת דע"ב דלרבא נתכוין שהוא תלוש ונמצא מחובר פטור דלא איכוין למלאכה דאיסורא ע"ש. וא"כ קשה הא דתנן בפסחים דע"א דהשוחט את הפסח ונמצא טריפה בסתר פטור הא בגלוי חייב הא זה הוה כנתכוין לתלוש וע"כ דעבודה לא חשוב היתר אלא מלאכת איסור הדחוי' ואכמ"ל וצ"ע. וראיתי להש"א שכ' דאין מוהלין בשנים ולא משום החילוק שבין אדם זה לאחר אלא דכשפירש קיי"ל דהוה חלול אחר וא"כ כשעושה ע"י שנים ופירש הראשון הוה ג"כ חילול אחר ולמה לנו לגרום חלול שני ע"ש. ולולי ד"ק נראה דפירש אינו אלא בפירש ע"ד גמר. אבל באמצע ל"ח פירש. דאי ל"ה הרי ע"כ צריך להפסיק בין החיתוך והפריעה. וע"כ הוא פורש באמצע. אלא ע"כ דזה לא מיקרי פירש ואם כן אין נ"מ לענין זה בין הראשון להאחר ודוק:

ש"ך סוהס"י השיג על הרשב"ץ דאין מלין מילה שלב"ז ביום ה' משום חלול שבת דא"כ משכחת מילה ליום ט"ו וכגון שחלו ב' י"ט של רה"ש בג' וד' ואנן תנן לא יותר מי"ב ולכאורה כוונתו שנולד בה"ש של יום ב' לג' בשבוע שקודם רה"ש שהוא ביום ג' וד' ואין מלין אותו בב' דהוא ספק ז' וברה"ש הוה ספק עבר זמנו וביום ב' של רה"ש כבר ודאי עבר זמנו וביום ה' וששי משום שבת ואינו נמול עד אחר השבת דהוה י"ד (וט"ו ט"ס) והנה לכאורה בנולד בע"ש בה"ש בשבת שלפני שבת שקודם רה"ש שהוא בג' וד' הרי אין יכולין למולו ג"כ ביום א' וב' שלפני רה"ש משום ספק חילול יו"ט שה"ה כבר מילה שעבר זמנה. וגם זה נימול אחר שבת של אחר רה"ש וה"ה נימול לי"ז. ומדלא הקשה כן משמע דבזה גם הרשב"ץ מודה דלא חש אלא לשבת ולא ליו"ט וכן מצאתי בעיקרי הד"ט שכ"כ בפירוש דבלפני יו"ט כו"ע מודו ע"ש. וא"כ הך דאין מפליגין בספינה דלמד מינה לענין מילה שלב"ז. נמי דוקא בשבת ולא ביו"ט. וצ"ל דאע"ג דתנן בשילהי ביצה אין בין שבת ליו"ט אלא א"נ וכ' התו' דלענין שבותין מוקמי מ"מ הא אוקמה הש"ס כב"ש. ומתני' דמשילין דהיקל ביו"ט כב"ה וקיי"ל כהך מתני' וה"נ הא דבסו"פ מפנין מרחמין היינו ע"ג בהמה ביו"ט כ' הר"ח דדוקא ביו"ט ולא בשבת. וכן הרא"ש בשם הר"י נסתפק בזה שם אם מותר בשבת. וע"כ דאנן קיי"ל לחלק בזה בין יו"ט לשבת. וה"נ י"ל בהך דהכא. שוב ראיתי בטו"א מגילה ד"ז שכ' ג"כ דבהטבלה והשקה בביצה י"ז. וכן בריש תולין גבי נותנין למשמרת תלוי' הקלנו שם ביו"ט יותר משבת ע"ש:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה