חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן רנז
ס"ג ואם אחר עובר בבל תאחר ע' ביאורי הגר"א דלפי שי' זו צ"ל דהא דקתני צדקה גבי שלש רגלים ל"ד וע' תו' רה"ש שם דכ' דיש לתמוה דל"ח בבריי' דבל תאחר שם תרומה ובכורים וכ' דבכורים י"ל לפי שאינו תלוי ברגלים דעד החנוכה מביא ואינו קורא פירוש דבריהם דלאחר החנוכה אינו מביא וכמש"כ רש"י בפסחים (דל"ו) בשם הספרי וע"ש וא"כ כבר עובר תיכף בב"ת ולא הוה דומיא דכולהו דחשיב שם דתלוים ברגלים והיינו דהתו' לשי' שם שכ' בדה"ק שם דגם צדקה תלויה ברגלים בליכא עניים דחייב לאהדורי ע"ש אבל לפמש"כ הפו' כאן דאינו חייב לאהדורי ע"כ דתני גם הני דלא תלי ברגלים וא"כ לפי"ז ע"כ צ"ל דליכא ב"ת בבכורים ג"כ. ובאמת הוא מוכרת גם לשי' התוס' דלפ"ד דתי' אבכורים ולא אתרומה. אכתי אין לאמור דבכורים איכא ב"ת ולא בתרומה דא"כ ביבמות ע"ג דהוכיח הש"ס במתני' דתני דיש במעשר ובכורים מה שאין בתרומה דתני ושייר דאיכא דאסורין לבער בטומאה כו'. ולמה לא חשיב ב"ת דיש במעשר ובכורים וליכא בתרומה. דבמעשר ודאי הוה ב"ת כדחשיב שם בהדיא בבריי'. וע"כ לאמור דלא תני לה משום דביכורים ליכא בהו ב"ת:
ס"ה בהגה הלוה לעני משלו כו' אם מת או נתעשר אין מפרישין עליו. צ"ע לענ"ד במחבר דהגבאי צדקה צריך להלוות אם אין בכיס של צדקה ממה יפרע ע"כ כשיהי' בהכיס של צדקה וא"כ ההלואה לגוף הצדקה. ופשוט דשם לא שייך שיפסיד הגבאי כשימות העני וע"כ משום דגוף הצדקה מתחייב לו. וה"נ כ"א בשלו למה גרע מגבאי ולמה יפסיד כשמת. ולולי שאיני כדאי לחדש כ"כ הי' נראה דדברי הרב אינן אלא כעין סוגי' דגיטין מקור כל דבריו דהתם במ"ע דאיכא מצוה על הפירות בעצמן שהם טבל ואח"כ נתפסו הפירות בקדושת מ"ע שיש מצוה על הפירות עצמן ליתנן לעניים ולא שייך שיחול עליהן חוב מלוה אלא דהעני הוא מזכה לו מחלקו ובעי דווקא שיכול הוא לזכות בהן. וה"נ איירי בכה"ג והיינו דהא ודאי דרשאי העני להוזיל הרבה וכדאיתא בסוגי' שם ואין בו משום ריבית ע"ש. וה"נ איירי הכא שהעני הוזיל לו מחלקו. ואינו יכול לבא אלא מכחו. אבל כל שאינו מקבל אלא כמה שנתן א"כ הצדקה גופא היא מחויבת לשלם והוה. כגבאי וא"כ יכול לגבות לעולם ואפי' מת העני או נתעשר וצ"ע למעשה ש"ך סקט"ז אם לא אמר בשעה שסלקוהו אלא לאחר זמן אי"נ. אבל לשון אף אחר שסלקוהו בסתם משמע דבכ"ע נאמן וצ"ע. ולכאורה לא עדיף מדין פועל במה שבידו דחשוב כבעלים לענין נאמנות באיסורין ברסקכ"ז דמבואר בהדיא דאי"נ אלא בפעם ראשון שראה הבעלים לאחר שנסתלק אבל אשכחי' ולא א"ל אי"נ. וכ"ש הכא להוציא ממון מן הבעלים וצ"ע:
ש"ך סקי"ח ע' לעיל סוסרנ"ב. כוונתו דמבואר שם דקרוב קרוב קודם והיינו טעמא דהכא דאין הגבאי מחויב לפרנסו דהחיוב מוטל על הקרובים. וא"כ פשי' דהא דהכא אינו אלא לענין שאנו מחייבין תחילה את הקרוב אבל כשא"א לכוף את הקרוב. ודאי מחויב הגבאי לפרנסו. וגם הקרוב עצמו כשאין ידו משגת ליתן לו לבדו ודאי דיכול ליתן לו מה שקצוב עליו ליתן לכיס של צדקה:
ט"ז סק"ו משמע הטעם ע"פ מש"א כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו כו'. וז"א דהמהרי"ק כ' כו'. ובלבוש כ' הטעם דת"ח הוא טרוד כו'. באמת אף שדברי המהרי"ק הם כמש"כ הע"ז אבל ודאי דברי הרב ע"פ פירוש הלבוש נכונים דבת"ח אפי' לא השליטו אלא על הפירות ידע דלא יעסוק בזה בעצמו וכ"ה בחו"מ בסרצ"א גבי כספים אין להם שמירה אלא בקרקע בנתן בע"ש בה"ש דמבואר שם בהגה דבנותן לת"ח אינו פשיעה אלא עד אחר הבדלה וע' מש"כ שם בחיבורי. וה"נ לענין זה הוה כרועה דמסר לברזילי' בר"פ הכונס דנכנס תחתיו ובאמת ל"ד לאשתו וכמש"כ הנה"ך: