חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן ריז
ש"ך סק"א בשם הרי"ו דבמקום שאין מדברין בלה"ק הולכין אחר לשון התורה כך פשוט בפרק השותפין כוונתו להשותפין דב"ב והוא דין דסל"ב דנדר הנאה מבני העיר ומבואר שם בש"ס דהוא מלשון תורה דהא פריך עליה מדין עיר הנדחת. וע"כ דאף דקיי"ל דהולכין בנדרים אחר לשון ב"א והכי משנינן בערכין די"ט מדאו' עד הפרק בנדרים הלך אחר לשון ב"א ע"ש. אלא דהיכי דליכא לשון ב"א הולכין גם בנדרים אחר לשון תורה ובב"ב דקמ"ג גבי ניכסי לברא דפשיט מקראי צ"ל דהתם דהבן הוא מוחזק סגי לשון המקרא לעשותו ספק ואין מוציאין ממנו. ובנדרים נ"ה גבי פלוגתא דדגן ושם דנ"ו גבי פלוגתא דעליה בכלל בית דאייתי קראי (והא דלא משני כדשני בר"פ דמר כאתרי'. צ"ל דלא מסתברא לי' להש"ס לאוקי פלוגתא בהכי ועוד דדווקא בר"פ דהוא ברייתא באפו נפשי' ויש לומר כן אבל כאן דהוא שנוי בלשון פלוגתא. ודאי לא מיסתבר כלל לאוקי בהכי אלא דפליגי בלשון תורה). וע"כ כמש"כ דהיכי דאינו' נודע לשון ב"א אזלינן בתר לשון תורה. וכן כתב הר"ן אהא דסט"ז בנודר מן התירוש דאע"ג דבתוספתא איתא דכלשון ב"א הוא מיני מתיקה ולא יין לדידן דאין מדברין בלה"ק הוה כלשון תוהה דהוא יין ולא מיני מתיקה שוב ראיתי שרמז זה בבה"ב והוא ברור לדינא:
ט"ז סק"ג וא"כ כשנפרש ירקי קדירה על כבוש נרויח בזה דירקי הוא כפשוטו בדבר שנאכל חי וא"כ לאכול חי פשי' דאסור כו' ולענ"ד הוא תמוה דכבר אמרו בירושלמי הביאו הב"י גבי נודר מן המבושל וכי יש ק"ו בנדרים ע"ש. ולכאו' פשוט כיון דפירש ירקי קדירה דהיינו הנאכלין בכבישה. דווקא הני ולא הנאכלין חי וכמו הנודר מן הטפילה דמותר בעיקר וצ"ע:
שם סק"ז דלא פרת ליבי' אלא בצלי ובדרישה תמה על הטור שסתם כו' ולק"מ דכיון דאפשר מיהו שום אכילה שפיר אל על העופות ואסור בכל גווני. ולענ"ד דדעת הדרישה דמ"מ כיון דא"א לאכול בצלי לא אסיק צלי אדעתי' ובודאי שרי:
ולפמש"כ בסט"ו דקיי"ל דכל שהדבר בעין דודאי אסור וא"כ הא דס"י דנודר מן התבלין אסור בחיים ומותר במבושלין ולמה מותר בזה כיון דהוא בעין וע"כ משום דאין נאכלין מבושלין לא אסיק אדעתי' וכן בסרי"ח ס"ה הוא אסור לחרוש ואחרים מותרין משום דלא אסיק אדעתי' ע"ש. ואולי י"ל דתליא בפלוגתא דרש"י ותו' בסו"פ ב"ש קי"ב גבי נטולה אני מן היהודים לענין יבם דדעת רש"י אע"ג דהוא בכלל כיון דלא אסיק אדעתא לא מיתסרא והתי' חולקים בזה ע"ש ועמש"כ בסוסרל"ד ודוק:
ס"י מהמקפה אסור בשום מהשום מותר במקפה. לולי דברי הראשונים הי' נראה לפרש כההיא דפסחים מ"ד המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין כו' דהיו רגילין ליתן במקפה שום. וזה שאמר דהנודר מן המקפה אסור בשום שבתוך המקפה. דהוא בכלל המקפ'. אבל הנודר מהשום שבתוך המקפ' אינו אסור במקפ' עצמה וצ"ע סט"ו הנודר מן היין מותר בקונדיטין וימש"א עב"י שדעת המתיר הוא ד"ע משום דבירושלמי אמר דלר"י דקום מותר ומשמע לי' דכ"ש דלרבנן דשרי בקום דכ"ש דמותר. אבל הרא"ש כ' דאדרבה לרבנן אסור וע"ש שמפורש היטב דעת הרא"ש דכיון דאסרי באשישים כיון דהוא אותו דבר עצמו אע"פ שאינו נקרא ע"ש אביו ה"נ בקונדיטין ע"ש. והנה כבר כ"כ הר"ן גבי עדשים ואשישים דלרבנן אסור משום דהוא דבר זה עצמו דזה ודאי אסור אף שיש לו שם אחר. וכן כ' עוד בשם הרמב"ן גבי, ירקות שדה דחמרא מבשלא אסור אף דיש לו שם לוי כיון דהוא אותו דבר עצמו והובא בט"ז וזהו כדברי הרא"ש דלרבנן אסור. ותמהני שהביא דעה להתיר נגד תלתא קראי וצ"ע. ואולי הוא משום דכ' הרא"ש בסוגי' דקום. דלפי הש"ס שלנו גם לרבנן אסור בחמרא מבשלא ומשמע לי' דלפי הירושלמי ס"ל דלרבנן מותר גם בחמרא מבשלא. וכ"ש בקונדיטין. אבל פשוט דצ"ל דכ"ז היינו לענין עצם דין זה דשם אביו עליו. דמשמע בירו' דרבנן פליגי. ולהש"ס דילן גם רבנן מודו. אבל לענין יין מבושל גופא אפי' אין לו שם אביו כלל ודאי אסור כיון שהוא דבר זה עצמו, ואפי' קונדיטין דאין שם אביו עליו כלל וז"ב. ובזה י"ל הא דמבואר בס"י דהנודר מגריסין אסור במקפה של גריסין. אע"ג דמבואר בסכ"א דהנודר מגריסין מותר במבושלים דמשמעות גריסין משמע דווקא גריסין חיים. אפ"ה אסור במקפה די"ל דכיון דהוא אותו דבר עצמו ודאי יש לאסור ומ"מ במבושלין מותר דלשון גריסין משמע לאפוקי מבושלין מיהו זה כל זמן שלא יעשה מקפה ממועט מלשונו אבל כשכבר עשה מקפה הדר לדינא דכל שהוא אותו דבר עצמו יש לאסור והמיעוט דיו לאפוקי דבר אחד מבושלין. ומ"מ אני מסתפק די"ל דבס"י הפירוש דנדר מגריס דאסור במבושלין ולא בגריסין וצ"ע:
סל"א בהגה הנודר לדור בשכונות היהודים צריך לדור בשכונה הגדולה. בלשון תשובת הרשב"א בבית יוסף משמע משום דבאותו מקום כך הי' הלשון ע"ש. ולכאו' י"ל דאם אמר היהודים משמע המיוחדת וכמו בהכבוש בס"ג דהם ה' הידיעה הוה כבוש של ירק וה"נ בה' הידיעה הוה השכונה הגדולה. ומה שתלה הרמב"ם גבי כבושין בדרכן היינו איזה הוא הידוע תלי בלפי הזמן אבל הה' ודאי הוה הידוע וכמש"כ בפי' המשנה וה"נ בזה:
שם שלא לקנות בתים מעכו"ם אסור להחליף כו'. ע' הה"מ בשם הרשב"א דכ' גבי חליפין אין להם אונאה דממכר כתיב וחליפין לאו ממכר הוא. ולכאורה הוא כחולק ע"ז. וע' מש"כ בחיבורי על חו"מ סרכ"ז ויתיישב דאינן חולקין ע"ש סל"ה ומי שאינו מיורדי הים בשעת הנדר מותר. בר"ן הקשה ע"ז מקונם שאני נהנה לבריות דאע"ג דקיי"ל דבעל לאו בכלל בריות נתגרשה גם הבעל אסור וה"נ ליתסר אפי' נעשה אח"כ יורדי הים. ולולי ד"ק נראה דע"כ ל"ד כלל דכאן אין לתלות האיסור בשביל הסיבה שהוא מיורדי הים דהא מבואר בירושלמי בהדיא דאפי' פרשו אח"כ מלהיות יורדי הים אסורים ואי הוה אמרינן דזה הסיבה לאסור ה"נ הו"ל להתיר בכה"ג וכמו בקונם שאני נושא פלונית שאבי' רע דאם מת אבי' מותר כדאיתא בסרל"ב סי"ט וע"ש מה שחילקו בין כעורה משום דאין דרך כעורה להעשות נאה ע"ש אבל כאן בודאי ל"ג ממת אבי' והו"ל למישרי וע"כ דכאן אין ירידת הים הסיבה לאסור כלל אלא דהוא פרט לאיזה אנשים אוסר והיינו כפורט זו"ע אלו דאסור אף ביוצא מהן דלדידהו שוי' כהקדש ואינו דומה לאוסר עליו סתם זו"ע דמותר ביוצא מהן. דלא אסור אלא כשהן וזו"ע ולא בשנשתנו וה"נ יורדי הים אין אנו דנין למין יורדי הים:
אלא הוא כאומר אלו. ומשו"ה אסורים אף כשנשתנו ואינן עוד יורדי הים. וכיון דהוא כאלו. ה"נ דמה שנעשו אח"כ לא איכפת לן. דלא מיתסר אלא באלו שהם בשעת אמירת הנדר או חלות הנדר לר"י ולא במה שיהי' אח"כ ודוק:
סל"ב נדר משחורי הראש עט"ז בשם הר"ן ולכאורה נראה בפשוט דכוונת הש"ס דהו"ל למימר מבעלי שער שחור:
ש"ך סקמ"ה בשם תשו' מהר"מ נתן ת"ק לשמעון שכשיגמר מלאכת ראובן לא יכתוב לאחר ונשרף קונ' אחד אם כשכבר. נגמר נשרף אסור לכתוב לו. ואם עד שלא נגמר מותר לכתוב. וראי' מפכ"ז דכלים בגד שארג בו ג' על ג'. בעניותי ל"ז להבין ראי' משם דלכאורה אין ענינו כלל לכאן ואולי ס"ל לדקדק דדווקא כשהשלים כבר את כל הבגד ואח"כ נטל חוט מתחלתו הוא טמא: מגע ט"מ. אבל כשנטל קודם שהשלים אף כשהוסיף כבר שיש בו הרבה מגע"ג טהור והטעם שלא נגמר מלאכתו. אבל ל"י כלל שהרי לפנינו שקבל תחילה טומאה קודם שהשלים תיכף כשארג וגע"ג וצע"ג ולולי שאיני כדאי נראה לי ראי' נכונה ממנחות ד"מ דמסיק גבי חסידים הראשונים דס"ל ציצית חובת טלית כיון שפצעו בה ג' היו מטילים בה ציצית דכבר איכא גם קרנות האחרונים. אבל מקמא הכי אע"ג דכבר הוא טלית גדול בת ד"כ כיון דלא נגמרה עדיין לאו בגד הוא ואינו חייב בציצית. וא"כ ה"נ עדיין לא נגמר מלאכתו. ועוד נראה לי ראי' גדולה מגיטין ס"ג גבי אמרו לשנים כתבו ותנו גט לאשתי דמוכח כל הסוגי' דכתבו חצי הגט ונפסל לא אמרינן שכבר עשו שליחותן על החצי הראשון אלא כ"ז שלא גמרוהו חוזרין וכותבין מתחילתו הרי בהדיא דכולה חדא מלאכה היא כ"ז שלא נגמר וצריך לתקן גם מה שנתקלקל בהתחלה. וה"נ לענין נידן דכאן. וע"ש עוד דכ"ז שלא נתנו לה נמי מיקרי לא נגמר מלאכתן ולכאורה דגם בכאן ה"נ כל עיקרו של ספיקן אינו אלא כשהוא מוסר כל קונטרס תיכף לבעליו. אבל כשהוא בידו עד הגמר אפילו גמר כולו כ"ז שלא מסרו לבעליו עדיין לא גמר מלאכתו וכל שנשרף רשאי לחזור לכותבו ולמעשה צריך ישוב: