אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן רטז

סימן רטו

ס"א קונם פירות האלו עלי אסור בחלופיהן וגדוליהן וכן אסור בגידולי גידוליהן היינו באין זרעו כלה כדמסיק. וצ"ע שהשמיטו את הירו' דמפרש דאינו אסור אלא עד גורן שלישי וביותר מותר ע"ש והביאו את הירושלמי הזה התו' בפסחים דל"ד ד"ה ג"ג ע"ש וצע"ג:

שם אבל חילופי חילופיהן מותר וכן גידולי גידולין בדבר שזרעו כלה מותר. הר"ן הוציא זה דבדמ"ז מסיק דחילופי חילופיהן מותר. והגרע"א הקשה ע"ז דמאי ראי' מהתם באוסר על חבירו. דכ' שם בעצמו דאינו אלא אם החליפם הוא עצמו משום גזירה. אבל באוסר על נפשו ה"ה אסורים מן הדין ע"ש. ובאמת יותר קשה מש"כ שם הר"ן דגידולין בדבר שזרעו כלה הוא משום שהוא כחליפין. ובש"ס דמ"ז משמע דבעי אי חליפין הוא כגדולין ומשמע דבגידולין פשי' דאסור. וכה"ג הקשה הראב"ד על הרמב"ם ע"ש. והנה לדינא לכאו' פשוט דהרמב"ם שהעתיק המחבר לשונו גם גבי אחר לא כ' כלל דווקא אם החליף בעצמו. ועוד דהא אסר גם בגידולין דאינו עושה הוא וא"כ משמע דגם לחבירו אסור בכל גוונא והוא מדינא וא"כ תו שפיר נילף מהתם גם לגבי עצמו. אבל באמת כבר תמה הר"ן בדמ"ז על הרמב"ם שפסק הבעיא להחמיר דהא הוה ספיקא בדרבנן. ונראה דשי' הרמב"ם בפירוש הסוגיא דדמ"ז כשי' הריטב"א שעל הרי"ף הלכות נדרים ע"ש בארוכה מש"כ במשנה ובעיא דרמי ב"ח בעיא בדאו'. דכך הוא דין נדר ולא משום דדעת הנודר כן דזה לא שייך אלא גבי עצמו. אלא דעיקר דין נדר כן. וע"ש מה שחילק בין שאר א"ה לנדר. וא"כ אין ללמוד גם לענין חלופי חליפין מדין א"ה. ובאמת לשי' כ' בהדיא גבי עצמו דאסור גידולי גידולין וה"ה חילופי חילופיהן ע"ש. וה"נ לגבי חברי' לפ"מ שפסק להחמיר ודברי המחבר צע"ג: שם בהגה וכן אם אמר פירות של פלוני או מקום פלוני כ"כ זה המחבר בעצמו בסי"א דיין של פלוני הוה כיין זה לאסור בטעם וחומץ דהוה כגידולין וחליפין ע"ש:

ס"ב וכן אם אמר קונם פירות האלו על פלוני כו' משמע דהוא ממש כדלעיל וכ"כ הש"ך והפ"ת הביא דהגאון אין בטל ברוב ותי' משום דבר שיש לו מתירים וא"כ על אחר לא מיקרי יש לו מתירים כמש"כ המהרי"ט ושרי. ולפענ"ד הנה בדבר שאין זרעו כלה פסק הרמב"ם דאסור בכל האיסורים. כמבואר בסרצ"ד סכ"ב וסרצ"ו סי"ח וע"ש בהגר"א. ובדבר שזרעו כלה פסק להיתר בשאר איסורים משום זוז"ג. כמבואר בסרצ"ד סי"ב ועמשכ"ש. והיינו שהקשה הרמב"ם דהו"ל להתיר הכא היינו בזרעו כלה ומשום זוז"ג והוא קושי' הראב"ד וע"ז תירץ משום יל"מ וכעין שכ' הב"י דל"מ זוז"ג בדיל"מ וזה עומק כוונת הרמב"ם. אמנם כ"ז לא כ' הרמב"ם אלא לעצמו דהוא ודאי אסור ואפי' ננקוט בעיא דרב"ח לקולא ונתיר לאחר. והוצרך בזה לטעם זה. אבל לפ"מ שפסקו גם גבי אחר דאסור ואפי' בחילופין וע' ריטב"א משום דכך הוא הדין לענין נדרים דכ"ז הוה כגוף הפירות אי"צ כלל לטעם זה דיל"מ אלא דמצד עצמו הוא איסור גמור' וז"ב:

ס"ג שאיני אוכל ממע"י מותר עט"ז ולשונו מגומגם ועיקר כוונתו דכאן הרי אינו מתורת יתור לשון אלא דבפורט זה גופא נעשה עליו איסור כמש"כ הר"ן וכל שמפרש שאיני אוכל שאיני טועם הרי מפרש שאינו אוסר אלא אותו דבר עצמו ואין כאן סתירת לשונות ודוק:

ש"ך סק"ח בשם הר"ן דאסר עליו מע"י לא מתסר אלא כנגד מעשי' דאם טחנה ואפאה פת ומכרה. המעות שכנגד הטחינה והאפי' שלה וכנגד החיטין שלו. וצ"ע לענ"ד דהרי הרא"ש בפסקיו סופ"ק הביא ירושלמי' מפורש דבעי בזה חרש עמו בקרקע עד כמה אוסר כדי שכרו או כדי הניית כל הקרקע ולא איפשטא ובודאי נקטינן לחומרא דאסור הכל. ולכאורה נראה דתליא במחלוקת הפו' בסקמ"ב גבי אפה את הפת בעצים של איסור וכן ארג בו בגד אי סגי בהולכת הנאה דמי העצים או אסור כל דמי הפת והבגד. וא"כ הר"ן לשי' שם דס"ל כר"ש דאי"צ אלא דמי העצים. אבל לפ"מ שפסק בשו"ע שם דכל הפת והבגד אסור ה"נ לא קיי"ל כהר"ן וצ"ע:

שם סקי"ב ודלא כמהרש"א כו' לא זכיתי להבין מה שמשיג עליו ומה שאינו משתווה כדבריו. ואולי כוונתו כמש"כ בסקי"א דבבית אחר לגמרי לא מתסר אבל לכאורה דלא תלך לבית אביך ודאי משמעות לאסור כל בית שיהי' לו וצ"ע:

ס"ו אמר קונם לביתך זה שאני נכנס אסור בו לעולם ע' רא"ש שכ' דתליא בפלוגתא דתפוס לשון ראשון כו'. ולולי ד"ק לענ"ד כאן ודאי אינו כלל שני לשונות. דודאי יש לפרש שניהם וכל שיש לפרש שניהם מבואר בסו"פ השואל ובכ"ד דלא מיקרי סתרי. אלא דיש להסתפק אי שניהם לקולא דדווקא כ"ז שהוא ביתך. ודווקא זה. או לחומרא דכ"ז שהוא ביתך ואפי' נפל. או שהוא זה אפי' אצל אחר ובודאי דהוה ספק נדרים להחמיר. וכן מצינו מפורש זה בסנהדרין, גבי את העיר הזאת את יריחו דמסיק אלי' לא יריחו על שם אחר ולא עיר אחרת על שם יריחו הרי דנקטינן תרויי' לחומרא. אבל מ"מ נפקא מינה דלפי"ז ודאי אם אומר בפירוש דכוונתו הי' להקל שומעין לו. ולא כמו בספק דתפוס לשון ראשון דל"מ גם אם מפרש לקולא: ס"ח ככרי זה עליך כו' נפלה לו בירושה מותרת. עש"ך דלכאו' תליא במחלוקת דס"ו וא"כ למה סתם כאן להקל. דיש לחלק דבאמר האוסר שאני כמש"כ הב"ח. אלא דבב"י לא משמע כן דהרי עיקר הפלוגתא בס"ו מדקדק מדין זה. ולענ"ד אף דודאי מוכח ברמב"ם דחולק דהרי בפ"ה כ' בהדיא דגם באוסר הדין כן דבזה אסור אפי' מכרו ע"ש אבל לדידן לדינא כיון דלהרא"ש וטור ס"ל להתיר לגמרי באוסר. א"כ יש לסמוך כאן על הרמב"ם דס"ל דתפסינן לשון א' וזה נכון. עוד נראה לומר בדעת המחבר דבמטלטלין ודאי יותר מסתבר דאין דעתו לאסור אף כשיצא מרשותו. דיכול לבוא לידי תקלה שיאבד ממנו וימצא זה. ויותר מזה מצינו בסרי"ח דאזלינן בתר כוונת הנודר דאין דעתו אלא לסעודה זו ע"ש. וגם בעיקר דין דאמר זה אסור אף לכשיצא מרשותו י"ל דליתא במטלטלין משום סברא זו שכ'. אמנם הרי ברמב"ם כ' בפירוש לאסור בככר ובפירות וכן הרא"ש בפירושו גבי ככרי כ' בפירוש דבזה אסור. ואולי יצא להם מסוגי' דאוכל מן הנוטות בדמ"ב דהוה פירות אמנם התם ה"ה נכרים אגב אילן וצ"ע:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה