אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן קצח

סימן קצז

ס"א ואם היא חופה רוב הגוף אפי' אינה מקפדת עס"ה דרוב שער הוה נמי כרוב הגוף וכ"ז מדרבנן. דמדאוריי' דווקא רובו המקפיד. וע' יבמות (ע"ח) דכולו אפי' אינו מקפיד הוה דאוריי' ונראה דזה ודאי דווקא בכל הגוף הוא. אבל כל השער לא עדיף מרוב דדווקא מקפיד. ובזה יתיישב מה שהשמיטו זה הפו' משום דכל הגוף שאינו מקפיד נראה דבאמת לא משכחת לה כלל אלא בעובר דהתם [ולענין כלים כ' הרא"ש בפי' למקוואות פ"ט מ"ב דבאינו מקפיד הוה כדופן הכלי. ואפי' כולו אינו חוצץ ע"ש. והובא בסר"ב ס"ב בהגה אמנם דברי המחבר שם שהם דברי הרמב"ם לא משמע כן וע"ש בביאורי הגר"א וצ"ע]. וא"כ ע"כ דאיהו פליג ארבא דס"ל שם בעובר דהיינו רביתיה. אבל לפי מה דקיי"ל כרבא לא משכחת הך דינא כלל ודוק: ס"ד אם היו מטונפות מקפדת עליהם שלא תתלכלך. הטעם דמקפדת אינו מדברי הטור אלא, הוא מדברי רי"ו בב"י אבל תמיהני שהרי מלשון הראב"ד שהביא הב"י בסמוך גבי חלולות דפי' לשון השאלתות תיכי דקמיטי דהיינו דטניפי. מבואר בהדיא דמפרש דבמטונפות מיהדקי ולא עיילו בהו מיא כפירוש השני שכ' הב"י. וכן מבואר עוד בדברי הראב"ד בשער הטבילה שכ' גבי ואם אין לה אשה שתעמוד ע"ג בשעת טבילה תכרוך שערותי' בתוכי חלילתא שאינן מלוכלכות שהמים יכולין לבא בהם ע"ש והובא ג"כ בב"י שם. ומה שנדחק לפי"ז בטעמא דמ"ד דכל שהוא ארוג דאמרינן דס"ל דאפי' במיטנפי לא חייץ. ופי' דהיינו לפי דמיעוט המקפיד מדרבנן. והקשה בעצמו דהרי רוב שער. שי' הגאונים דהוה דאוריי'. וכן לשון רש"י שם רובו ומקפיד ע"ש. ולכאו':

יותר יש לפרש דבזה גופה פליגי דמ"ד ארוג ס"ל דבארוג לא מיהדקי אפי' במיטנפי כשי' הרי"ו. ולישנא דלא קפדי ס"ל כשי' הראב"ד ודוק: ס"ה ב' שערות קשורות עט"ז. סק"ח וכבר כתבו האחרונים שדבריו מגומגמין אמנם מש"כ בכוונת הטור ודאי דבריו נכונין דבמהדק שער דעלמא על הרוב השער ודאי ס"ל להטור דבשער אחד הוה חציצה. ובאמת לא הוזכר זה כלל במחבר ומה שהעמיס זה הט"ז בכוונת השו"ע אינו מתקבל כלל בלשונו. והנה באמת הראב"ד בבעה"נ כ' בשער הטבילה הובא קצת בב"י בסוהס"י גבי צריך שתעמוד אשה ע"ג דנראה דדוקא אחת קשורה מיהדקי. אבל כורכת שערה אחת ע"ג שערותי' לא מיהדק פי' דאף דקשירת אותה השערה שכורך בה מתהדקת היא קשירתה. אבל אין הכריכה מתהדקת על שערות של עצמה. ונכנס בהן המים:

ואח"כ חזר בו וכ' דבירו' לא משמע כן. אלא דגם בזה כיון דהקשר של השער מתהדק. שוב היא מתהדקת ע"ג שערותי' ועפי"ז הוא דברי הטור. אבל מדברי הר"ן שהביא בב"י נראה בהדיא שמחלק בזה כמש"כ הראב"ד בתחילה דהשערות של עצמה הקשורות אחד אחד חוצץ. אבל לכרוך ע"ג שערותי' אפי' שערה אחת אינה מתהדקת. ובסוף לשונו צריך להגי' תיבת ולכרוך וצ"ל ואפי' לקשור חוטין אלו בשערותי' ע"ש וז"ב. ולולי שאיני כדאי לשון הש"ס דילן גבי קטלא השתא קשה ע"ג קשה משמע בהדיא דהטעם דאין חוטי שער חוצצין הוא משום שאין מתהדקים ע"ג השער ולא משום שאין קשירת שתי שערות מתהדקות וכן הוא בלשון התוס' שם ד"ה השתא ושער שהוא קשה ע"ג קשה לכו"ע אין חוצצין ע"ש. ולפי"ז באמת אפי' כרכה שערה אחת ע"ג שערותי' אין חוצצין. וי"ל שכן הוא דעת המחבר ומשו"ה השמיט את דברי הטור וצ"ע:

ס"ו שבבית השחי אינו חוצץ כו' ושבאותו מקום באשה כו' מבואר בלשונו דביה"ש אפי' באשה אינו חוצץ. ובתפל"מ הקשה דמדברי הר"ש [והובא בב"י לקמן גבי צריכה לחוץ שיני'] משמע דאשה מקפדת בכל בית הסתרים. אמנם באמת דברי התו' (ד"ה) פתחה עיני' כו' ומה שהקשה מבית הסתרים דשמעתין אמתני' דמקוואות כו' שיש ביה"ס שהאשה מקפדת ולא האיש והיינו באותו מקום. וכמש"כ המהרש"א. מבואר בהדיא מדבריהם. דבשאר ביה"ס שוין איש ואשה. יע"ש ברש"א דלהכי פריך שפיר ארבא מבית הקמטים ובית הסתרים כו' פירוש דבריו דלפ"מ דלא הוה ידע המקשה לחלק בין ביאת מים לראוי. א"כ למה מקשה ארבא והו"ל להקשות אמתני' דמקוואות ביה"ס שבאשה כו'. ודעתו בזה דהוה ס"ל להמקשה דטעמא דהך בריי' דביה"ק וביה"ס אי"צ ביאת מים. היינו לפי דהוה מיעוט שאינו מקפיד דליכא חציצה. והך מתני' דמקוואות ביה"ס דאשה שאני שהיא מקפדת ולק"מ אבל רבא דהכא דהצריך בכל ביה"ק שתדיח במים בזה לא שייך לחלק בין איש לאשה ופריך שפיר. ומסיק הש"ס דראוי ודאי בעינן ע"ש ולפי"ז ראי' מכרחת דבשאר ביה"ס שוין איש ואשה כשי' המחבר ומיהו יש לדחות דלכאורה לפמש"כ הב"י בסוהס"י גבי רטי' שע"ג ביה"ס דר"ע ור"י בר"י פליגי בהדיא וסברי דביה"ס אי"צ אפי' ראוי לביאת מים. א"כ מאי פריך ארבא הו"ל לשנויי דתנאי היא דהא ע"כ פליג ר"ע ור"י. וע"כ משום דבעי לשנויי הך סתם מתני' דסופ"ח דמקוואות גם אליבא דרבא. אבל למפרך אמתני' לא קשה מידי כיון דאיכא לשנויי דתנאי היא ודוק:

ש"ך סקי"ד לשון בה"ג כוחלת כו' בשביל שיהא עיני' פורעות א"ח כו' נראה דהוא פירוש בה"ג מעצמו וכמש"כ הפו' גבי צבע מובא בסי"ז. והוה"ד כחול בימיהם שהיו רגילין להתקשט בזה כדאמרינן בריש כתובות כוחלות וכן בכ"ד. ומפרש דהא דכחול שחוץ לעין דחוצץ היינו לרפואה:

שם חוץ משמן המור ע' רסר"ב המור בכ"ז סי"א קוץ התחוב בבשר אם נראה מבחוץ חוצץ. עש"ך שכ' להחמיר דאפי' אינו בולט אלא שוה לבשר חוצץ. והיינו עפ"י פירוש הרא"ש שכ' דא"א שלא יהא מקצתו על הבשר, וכוונתו נראה דס"ל דהא דאינו נראה אינו חוצץ היינו לפי שהוא חשוב כבלוע ומשו"ה כל שהוא שוה לבשר א"א שלא לצאת מקצת על הבשר והוה חציצה. אמנם לשון הרשב"א דאינו נראה היינו שלא תרגיש בו ולא תקפיד בו [כ"ה הלשון בארוך] והוא בשביל מיעוט שאינו מקפיד דא"ח. וא"כ ודאי דהוה"ד שוה לבשר כיון דהוא מיעוט שאינו מקפיד. והוה"ד דבולט אם לא הי' מקפדת בו. אלא דאורחא הוא דכשהוא בולט הוא מכאיב לה ומקפדת. ופשוט דלדינא תרווייהו איתנהו. אלא דנ"מ בינייהו דבשוה לבשר דוקא בדעתה לבטלו ושיהי' שם תמיד. דאי ל"ה ודאי ה"ה חוצץ אע"פ שאינה מקפדת עליו עכשיו. וראי' לדבר נראה משבת (ק"כ) גבי שם כתוב על בשרו דפריך שם ות"ל משום חציצה כו'. והרי התם ע"כ א"א לו ליטלו דאסור למוחקו. וע"כ יהי' שם כ"ז שיעמוד ואפ"ה פשוט לי' להש"ס דחוצץ. וע"כ משום דסופו של כתב שעל הבשר שאינו בקעקע שימחק וברצונו בודאי שגם עכשיו לא יהיה זה [דהא כל דיו יבש חוצץ:

דמקפיד עליו] ע"כ הוה חציצה. וא"כ ה"נ בהאי קוץ דכאן כל שאינה מבטלת אותו שיהי' לעולם בודאי חוצץ אבל במשוקע דהוה כבלוע בודאי אפי' מקפדת עליו כיון דהוא בלוע אינו חוצץ. ולפי"ז בהא דסי"ט ביש לה נפח בעינן שלא יהא הטיט נראה בשוה לבשר כמש"כ הש"ך שם. דודאי סוף הנפח להנטל ול"מ אלא טעם דבלוע. ואף דההיא דשם כתוב על בשרו יש לדחות דשאני התם דשם אינו בטל לגבי האדם. ואדרבה השם מקדש ותופס מקומו. וטעם מיעוט שאינו מקפיד דאינו חוצץ דבטל לגבי האדם. מ"מ הכי מסתבר מכ"ד לדינא:

סי"ד בהגה מיהו אם מקפדת עליו אפי' דבר לח חוצץ. שי' שגם בלח לא עיילי מיא. והוכיח זה מסופ"ק דחולין דמי פירות קפי מלעיל ולא סלקא השקה למיא ע"ש. ולפי"ז הא דלח אינו חוצץ לפי שאינו מקפיד. אבל אם הוא מקפיד גם לח חוצץ. אמנם התו' שם חלקו בזה דדווקא בהשקה שהמי פירות עומדין מלמעלה לא עיילי בהו מיא ע"ש. ולענ"ד קשה טובא לסברא זו דגם בלח לא עיילי מיא. מהא דסו"פ ת"נ גבי שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותי' בדם. ופריך ות"ל משום חציצה. ומשני לח הוא וא"ח כדתניא כו'. והנה כיון דאמר דשבת הוא לב"א כו'. ודאי לא קפדי בהו דל"ג מטבח בסי"ז דדם אינו חוצץ. והא דפריך שם ות"ל משום חציצה. ע"כ צ"ל דשם גבי כהנים ליכא הך סברא דאינו מקפיד אינו חוצץ. ובאמת הכי קיי"ל גבי ב"כ בזבחים (י"ט) דאפי' נימא או כינה חוצץ ע"ש. וא"כ ע"כ מאי דמשני דלח הוא ולא חייץ. ע"כ הכוונה דלח אינו חשיב חציצה והפסק כלל. וכן מהא דשם כתוב על בשרו שהבאתי לעיל דודאי לענין הקפידה לא שייך שם לחלק בין לח ליבש. דהא ע"כ ישאר שם כ"ז שיעמוד [וע"כ משום דסופו להמחק או כמש"כ דשם לא בטל] וא"כ כי משני דלח א"ח היינו ע"כ דעיילי בהו מיא וצ"ע:

סט"ז דם שנסרך בבשר כו' עש"ך שדקדק על לשון בבשר שהוא מהרמב"ם דל"ד בבשר. ולענ"ד דלשון בבשר כוונתו להוציא שע"ג מכה בס"ט דקי"ל דכל ג"י לח הוא ואינו חוצץ ובודאי דכבר הוא כנסרך דהא בג"י כבר הוא נעשה כגליד ממש. אלא דכ"ז שהוא ע"ג המכה ממש. אין הנסרך חציצה כלל דכגופו חשוב. ודווקא ביצא ע"ג הבשר חוץ מהמכה. או דם דעלמא ע"ג הבשר. אבל שע"ג מכה מה שנתייבש הוא שסופו ליפול וחשוב חציצה. אבל כ"ז שהוא סרוך א"ח. וכן הוא לשון המחבר שם ס"ט מהפו' הראשונים גבי אשה בעלת חטטים דצריכה לחוף במים עד שיתרככו ע"ש והוא כמש"כ:

סי"ז צבע שהנשים צובעות עצמן כו' וכן מי שהוא צובע וידיו צבועות כו'. הנה דין מה שהנשים צובעות נלמד מפרוכת שהי' תכלת ומטבילין אותה. וכיון שלמדו מדין כלים נראה דלפי"ז אינו דומה לסתם אינו מקפיד דהתם במקפיד לפעמים ה"ה חוצץ כמש"כ הראב"ד והרשב"א אבל הכא אפי' בכה"ג דעתיד להקפיד אינו חוצץ. דהא מבואר בפסחים (דמ"ו) גבי בצק שבסידקי העריבה. דאע"ג דבשעת הפסח כיון דאיכא כזית איסורו חושבו וחוצץ. בשאר ימות השנה כיון דעשוי לחזק ורוצה בקיומו ה"ה כעריבה. הרי אף דבפסח ע"כ יקפיד בשאר ימות השנה אינו חוצץ. וע"כ דעדיף משאר אינו מקפיד כיון דהוא צריך לדבר ה"ה כגוף הדבר. ובאמת הכי קיי"ל בכ"ד וגבי לולב כל לנאותו אינו חוצץ. וא"כ אפי' יהיה שעה שיהיו צריכים להסיר הצבע. מ"מ עכשיו שרוצה בו אינו חוצץ. [ופשוט דלא שייך לרטי' דהתם אינו דבר הנדבק עליו ממש וצ"ע]. שא"כ לשון המחבר שכ' וכן מי שהוא צובע. אינו מדוקדק דע"כ ל"ד לגמרי. דהתם כל שיש שעה דמקפיד חוצץ. ובהא דצבע של הנשים לעולם אינו חוצץ וז"ב. והנה בזמנינו סותמים נקבי השיניים בעופרת. אם הוא קצת בעומק ואינו מגיע עד בשוה להשיניים הוה כבלוע וכקוץ תחוב דאי"נ שא"ח עמשכ"ש:

ובשוה אם מבטלו לעולם. פשוט דל"ג מקליעת שער שקורין מארלאקי"ן. ואפי' בעתיד ליטלו אפשר דלפמש"כ לעיל שרי דזה הוה כצבע של הנשים. ואינו דומה למארלאקי"ן דדווקא בא"א להסירו כלל. דהתם אין הרפואה משום גוף המארלאקי"ן ועוד דמארלאקי"ן דומה לרטי' וצ"ע ס"כ בהגה אפי' נשאר צפורן אחת וטבלה הנה דעת הראב"ן דצפורן גדול שהגיע זמנו לקציצה הוה חציצה. ובאמת לפ"מ דפסק המחבר כגי' דאבר ובשר המדולדלין חוצצין. וע"כ הוה משום דעומדין לקצוץ וחשוב חציצה על מקומם כמש"כ הב"י והסכים לפי' זה בד"מ ח' [ועט"ז סקכ"ב מש"כ הב"ח לחלק אבר לצפורן מדולדל. משום דאבר צריך אומן. וכ' עליו דל"נ דמאי נ"מ. אבל בב"י מבואר זה דבאבר ודאי הוה מיעוט המקפיד. אבל צפורן שפירש רובו ודאי אינו מקפיד עליו. כיון דאי"צ אומן. והיא יכולה להסירו בעצמה ולא הסירתו ע"ש]. וא"כ ה"נ כאן בציפורן הא קיי"ל בכ"ד דכל דבר העומד לקצוץ כקצוץ דמי מקום הצפורן ה"ה חוצץ. וכיון דעתה דרך הנשים להקפיד ע"ז ודאי הוה חציצה. ואע"ג דבשערה העומד לגזוז פסק הרמב"ם בפ"ה ממעילה דלאו כגזוז הרי באר התם משום דכשעומד הוא משביח כדמסיק הש"ס בסנהדרין. ובצפורן לדידן דלא שייך בזה שעומד להשביח ודאי כקצוץ דמי. ולענ"ד יש כמין הוכחה לשי' זו. ביבמות (ע"א) גבי ערל מקבל הזאה מסיק שם ברייתא גבי פסח יהושע כלשון זה מלו וטבלו ועשו פסחיהם בטהרה. והנה קיי"ל לעיל שם גבי טבילת גר דנתרפא מהמילה. מטבילין אותו ולא מעיקרא. דמיא מרזי מכה. והנה מסיק שם בסוגיא דמלו בי"א והנה מדתני דעשו פסחיהם בטהרה. משמע דכבר הי' מעורבי שמש וטבלו בי"ג. וא"כ טבלו בשלישי למילה. דודאי אכתי לא נתרפאו ואדרבה באותה שעה הם כואבין. וא"כ למה לא טבלו קודם המילה. ואע"פ דלשון הש"ס בסו"פ האשה דערל ישראל טובל ואוכל פסחו ומשמע דלאחר המילה צריכים ע"כ טבילה לפסח. אבל ז"א דכבר כ' שם התו' דלא מצינו בשום מקום שערל יהי' צריך טבילה וכ' התוי"ט דל"ד נקט טבילה אלא משום הרגל וכן בלשון הרמב"ם שם לא הוזכר הטבילה ע"ש. והטבילה שהזכיר ברייתא דיבמות הנ"ל הוא משום שאר טומאות דעלמא. והי' להם לטבול קודם המילה. אבל לפי"ז א"ש דכיון דעכשיו כבר היו במחנה וליכא טירחא דאורחא והוצרכו למול ועוד דע"כ הוכרחו למול משום פסח דערל שלא מל עונש כרת. וא"כ הוה הערלה חציצה וע"כ הוכרחו למול קודם הטבילה ונכון. סכ"ג והנזמים בחידושי, הגרע"א הביא מהתשב"ץ להתיר בנזמי אוזן ובשם הב"ח כ' לאסור אפי' ברפוים. והנה התשובו' אינן בידי אבל לכאור' מדברי רש"י שבת (נ"ט) ד"ה נזמי האף. דבנזמי האוזן שרי לצאת דטריחא מילתא למשלפי' ע"ש. ואי חוצצים בטבילה הא כל שחוצץ בטבילה אסרו לצאת בשבת. וע"כ דברפוים מיהו לא חייצי. ומיהו בשן של כסף דמבואר שם (ס"ה) דמותר לצאת בשבת לכאורה ודאי דוחק לומר דהוא רפוי וגם אין לומר דא"ח כלל משום דהוא לצורך וכמש"כ בסמוך לענין צבע. דהא ודאי לא עדיף מרטי' שע"ג מכה: ע"כ נראה דכיון דאמרינן דלא משלפי למיחויא משום דמגניא בו ה"נ. אפשר דל"ח שתצא בו כשהוא בידה דמיגניא וכה"ג כ' התו' בר"פ שם דבטלית אע"ג דודאי פושטו בשעת טבילה ל"ח לו משום דודאי דלא תצא בלא טלית ה"נ ל"ח בזה. (ואף דמבואר שם דאפי' דלרבנן דהתם דחיישי בשל זהב למשלפא ומחויא. ולי"ל סברא דמגניא אפ"ה שרי בשל כסף דליכא גזירה לשלפא ע"ש ברש"י ול"ח להא דטבילה י"ל דדווקא בשביל מחויא חיישי אפי' מיגניא אבל לשכחה גם לרבנן ל"ח במיגניא] ולכאו' בכה"ג יש לדחות גם בנזמי האוזן דאפשר דאין דרך האשה לצאת לבית הטבילה בנזמי' ומיהו מדברי התו' שם בר"פ ע"ב ד"ה הכא בקטלה מבואר טעמא דתכשיטין דסיפא דלא חששו בהו משום חציצה דטבילה היינו משום שהם רפוין ע"ש:סכ"ד צריכה לחוץ שיני' שאם טבלה עש"ך מה שהשיג על הב"ח ולפענ"ד דודאי אין כוונת הב"ח דאי"צ לבדוק כלל דודאי דז"א דהוא מפורש ברסקצ"ט דצריכה להדיח בית קמטי' במים ומ"ש שיני'. וע"כ דצריכה לחוצצן דאין להם בדיקה אחרת. וע"כ דכוונתו דל"ד בתחילה קודם הטבילה אלא דיכולה לבדוק גם אח"כ. ואע"ג דגבי ביה"ק משמע ודאי דדווקא בתחילה. התם ודאי אע"ג דלענין דיעבד הביא הש"ך בסמוך סברת המע"מ דל"ח דנפל בשעת טבילה מ"מ לכתחי' ודאי חיישינן לזה משא"כ גבי שיני' ודאי דלא שייך האי חששא כלל וא"כ שפיר יכולה לבדוק אח"כ. ומש"כ הש"ך דל"ד לשחי' דשם ע"כ צריך לבדוק אח"כ. וכוונתו כעין שקיי"ל בסצ"א דמידי דאורחי' בהדחה מותר ליתנו בכלי טריפה על סמך שידיחנו אח"כ אבל מידי דלאו אורחא אסור. אבל כבר הוכיח שם הט"ז סק"ו בראיות ברורות דזה דווקא בודאי איסור אפי' שאינו אלא איסור לכתחי'. או בספק איסור שאוסר בדיעבד. אבל בספק איסור שאינו אוסר בדיעבד. בודאי יכול לסמוך ע"ס שיבדוק לבסוף. וא"כ הכא דהוה משום ספק חציצה. ומבואר בסכ"ה דבדיעבד ל"ח בלא בדקה בבית הסתרים וקמטים. וא"כ שפיר יכולה לסמוך על בדיקה שאח"כ וצ"ע:

סכ"ה ביה"ס אם לא בדקה קודם טבילה אי"צ טבילה אחרת ואינו דומה לבדיקת הגוף. עש"ך שהביא דברי המע"מ דכיון דיש לו מקום אחיזה ל"ח שנפל בשעת טבילה. וכיון דליכא השתא ש"ד. וכ' עליו ולחנם דחק דהא בסכ"ו מקילין בהו אפי' בנמצא אם נתעסקה. וע"כ דמקילין בספק ביה"ס משום דאי"צ ביאת מים. וסגי בראוי לב"מ. ופשוט דכוונתו של המע"מ ליישב אפי' לשי' הרוקח שהביא הש"ך בסמוך דמחמיר שם דצריכה טבילה אחרת. והסכים עליו הש"ך וע"כ לי"ל סברא זו להקל בספק ביה"ס. ואהך דינא ע"כ לא פליג דהא זה מוכרח מהש"ס דדווקא בנמצא עצם בין שיני' הצריכה רבי טבילה אחרת הא לא נמצא אי"צ טבילה אחרת. ואפי' לא בדקה [דומיא דנמצא דודאי לא בדקה כיון דנמצא]. וע"כ דטעמא הוא כמש"כ הוא דביה"ס כיון דלא נמצא עכשיו ודאי לא הי' גם תחילה דביה"ס ליכא למיחוש דלמא נפל בשעת טבילה כיון דיש לו מקום אחיזה ונכון. והנה עיקר סברת הש"ך דמקילין משום דאי"צ ביאת מים אלא ראוי לב"מ וכ"כ הט"ז בסקצ"ט סקי"א. ולכאורה אין בזה כדי לחלק. ובס"ט מביא בשם הריטב"א בקידושין דהא דבעינן ראוי לב"מ אינו אלא מדרבנן. ולפי"ז א"ש דכיון דרבנן הוא מקילין בספיקו. אמנם בתו' בכ"ד מבואר בהדיא דהוא דאו'. ובאמת הך דר"ז גופא דראוי בעינן מבואר בכ"ד דהוא דאו' בב"ב (פ"א) פריך אהא דמביא ביכורים מספיקא. והא בעינן ראוי לקריאה וכדר"ז. ובר"פ כיסוי הדם פטר קדשי מזבח מכיסוי דבעינן ראוי לעפר למטה כדר"ז ע"ש. הרי דהוא דאו'. אם לא שנאמר דס"ל להריטב"א דאע"ג דבכ"ד הוא דאו'. הכא דמיעט קרא מידיו לגמרי ממעטינן. והא דאמרינן דראוי בעינן כדר"ז. היינו דהכא מחמרינן מדרבנן. כיון דר"ז ס"ל בכ"ד דבדאו' מחלקינן בזה. החמירו הכא מדרבנן מיהו גם בזה בראוי ודחוק [ועס"ט מה שהשיג שם על הז"י שכ' דלא אמר הש"ס נ"מ בין בלוע לביה"ס לענין ראוי משום דהוה דרבנן לפי שהוא מיעוט הגוף דהא נ"מ לדאו' כשיצטרף לרוב הגוף. וכ' תיכף אחר זה דלהריטב"א א"ש. ולשי' התו' דהוא דאו' מ"מ הוה מיעוט וסותר עצמו בתוכ"ד] ונראה בהסבר חילוק זה דהא בריש חולין (ד"י) אמרינן דנתעסקה באותו המין הוה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי אלא משום דמוקמא גברא בחזקת טומאה ע"ש. והנה כ' הח"ד בכללי הספיקות דל"ד ספק נקובת הושט לספק בשחיטה כגון ספק שהה ספק דרס. דאמרינן דכל ספק בשחיטה אסור דבחזקת איסור קיימא. ולכאו' ה"נ נה"ו קיי"ל דלא מהני לה שחיטה. דדווקא בספק שהה ודרס דהספק בגוף השחיטה עצמה אי נשחטה או לא. אמרינן דקיימא בחזקה דמעיקרא. אבל הכא השחיטה נעשית בודאי. אלא דאתה בא לפוסלה בשביל נקב בושט אמרינן דאדרבה קיימא בחזקה שלא ניקבה ע"ש. ולפי"ז הוא מובן כאן היטב דכל דבעינן ביאת מים ממש. א"כ הספק בגוף הטבילה עצמה אי טבלה כראוי אי לא. שפיר אמרינן דקיימא בחזקה שלא נטבלה. אבל בביה"ס דביאת מים ממש לא בעינן. אלא ראוי לב"מ. א"כ גוף הטבילה בודאי הוה טבילה מעליא. אלא דאתה בא לפוסלה מספק ראוי. זה הוה כספק נה"ו בשחיטה. ואדרבה היא בחזקה שלא נעשה בה חציצה ודוק ט"ז סקכ"ג והרשב"א כ' בפירוש שלא יהדק בכח והכי ס"ל להמרדכי שכ' שכובדו של כלי עושה חציצה ע"ש ואף שכ' דהמרדכי סבר כהרשב"א. מ"מ הרשב"א לא סבר כהמרדכי בכובד כלי שהרי הביא בסוסק"ל גבי מטביל את המטה דאיכא נמי כובד כלי (כמש"כ בעצמו בסי' ק"כ) שכ' הרשב"א בתה"א שיש שם טופח להטפיח ועמש"כ בזה בסי' ק"כ בשי' המרדכי ובארתי בס"ד באופן שאין מחלוקת בזה:

שם סק"ל ואותן המים מחוברין למקוה כן כ' ב"י בשם הרא"ש. משמע מזה דדווקא מי מקוה כו' אבל תלושין לא. צ"ע דבסי' ק"כ כ' בעצמו דמדברי הרא"ש שמסיק ע"ז כההיא דידיח ידיו במים משמע דאפי' תלושין מהני ע"ש וצ"ע:

ש"ך סק"מ ולמש"כ בסקמ"ז דיש חילוק בין טיט לטיט א"ש עס"ט ופשוט דכוונתו לפמש"כ שם דאנן סמכינן דסתם טיט אינו כטיט היון. ומ"מ כדי להסתלק אף מן הספק הרחוק צריך לכתחי' להגביה רגלי' דכ"מ דמצינן לתקוני מתקנינן. ולענ"ד יש עוד טעם להצריך להגביה רגלי' במקום טיט דיש לחוש לסברת הראב"ד והר"ן דכשנכנס בין סידקי רגלי' גרע טפי. וקצת משמע כשי' בסמ"ב דנכנסו צרורות בין סידקי רגלי' חוצץ. ובאמת צ"ע קצת מזה על שי' החולקין עליהם. ואולי דסברתם דדווקא בדבר קשה דמיהדק טפי וצ"ע:

סמ"ד הי' בה שערה אחת מודבקת ראשה למכה או שתי שערות מודבקות בטיט. נראה דבשביל השערות עצמן אינה מקפדת פחות משתים עס"ה אלא דבמודבק למכה בשביל דיבוק של המכה הוא דהוה קפידא אפי' באחת. ואפשר דכל דבר אפי' משהו בשמדובק למכה הוה חציצה ומיהו י"ל דדווקא שערות שראשן מושרש בגוף. ובשנדבק למכה הוא כואב לה וחוצץ טפי וצ"ע:

סמ"ז נדה שטבלה בבגדי' מותרת עש"ך בשם הראב"ן דדווקא בבגדים רחבים שכן הי' דרך הנשים בזמניהם פשוט דהיינו כשי' הראב"ד בס"ג דארוג שלא גזרו. היינו דווקא בחלולין מעשה רשת וכמבואר בס"מ גבי שערות ראשה דקושרת בשרשרות חלולין. או נותנת בגד רפוי דבחלולות אי"צ לרפות דארוג ל"ג ובבגד בעי דווקא שתרפה כשאר רצועות. ומש"כ דכן הי' הדרך בזמניהם הוא מפורש בהדיא בשבת די"ב גבי להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו דבגדי הנשים בימיהם היו רחבות. ומיהו לשאר פו' דכ' להקל בארוג בסתם וכ"כ באו"ח אפשר דיש להקל גם כאן וצ"ע:

עס"ט במה שיישב השגת הט"ז סקל"א על מהר"מ פדווי בענין נסרים שבמקוואות. שכ' הר"מ דבחיברן היטיב מהני והשיג הט"ז דקיי"ל דחקקו ולבסוף קבעו ל"מ. וכ' הס"ט דבנה עליו מבואר במשנה וברמב"ם דמהני וה"נ כיון שהמים צפין עליהם הוה כבונה עליו ע"ש ולכאורה הוא נסתר בפירוש מתשו' הרשב"א שהביא הרב בסר"א ס"ז בהגה דמהני מקוה באבן שקבעו ולבסוף חקקו ולא בחקקו ולבסוף קבעו. ואף דשם המים צפין עליו וצע"ג:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה