חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קצ
ס"א ד"ת אין האשה מטמאה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה האחרונים הביאו מי שמיקל ביצא דם טמא בתוך רוב דם טהור דלא הוה דאו' דבזה אין ההרגשה להטמא אלא להטהור ול"נ כלל דהא גם ביצא דרך שפופרת בעי מעוטא בר"פ המפלת וביצא דרך חתיכה פליגי ופירש"י שם דכיון דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה מב"מ אינו חוצץ ע"ש. ופשוט דה"נ דרך אשה לראות דם טמא בתוך טהור. וכמבואר בהדיא בסו"פ כל היד. טיפתא קמייתא לא מייתינא משום דזהימא ע"ש. הרי דדרכה לראות טמא וטהור ביחד א"כ בודאי אינו חוצץ ושפיר הוה הרגשה וז"ב. והנה בח"ד סוהס"י החמיר להיפוך דאפי' מצאה מראה טהור כל שנאבד מקצת העד טמאה דחיישינן שמא הי' שם באותו מקצת מראה טמא דרוב נשים רואות דם טמא ע"ש. ולענ"ד הוא תורה חדשה לומר דלא מטהרינן דם טהור אלא כשמביאה כל הדם ולא איבדה אפי' טיפה אחת ואם נשפך מעט חוששת לטמא ובסוגי' דסו"פ כ"ה שהבאתי בסמוך משמע בהדיא דדווקא ר"י הוא דחשש לטיפתא קמייתא (דלא אייתו) לחומרא בעלמא אבל לדינא לא חיישינן וכן כולהו רבנן לא חיישי לה. וגם ר"י י"ל דלא חשש אלא היכי דודאי איכא עוד דם דבזה ודאי י"ל דצריכין אנו לראותו שמא הוא טמא. אבל לחוש לזה מעצמו שמא איכא גם טמא לא חיישינן מדלא שאל ע"ז [מקמא דא"ל הא דטיפתא קמייתא] אם הוא כל הדם. ש"מ דמסתמא לא חיישינן אלא אמרינן דמסתמא כולה חד חזותא היא. ודווקא לפה"ק לדבר שהוא יותר משפופרת דקה אמרינן דא"א שלא יהיה גם דם טמא. אבל בל"ה משמע דאינה אפי' חוששת שמא יש גם דם טמא. ומש"כ ראיה מסוגי' דר"פ הרואה כתם דלא מוקי הא דעד שנתון תחת הכר בארגשה ויש גם מראה טהור. לענ"ד אם יש גם מראה טהור לא הו"ל למיתני במתני' סתם אם משוך או עגול דמשמע דקאי על הדם לחוד דהא נידון עם המראה טהורה ביחד וביותר לפ"ד הט"ז בסוהס"י דאם ניכר שהוא מראה אחת ע"כ טמא ע"ש. ואפי' להאחרוני' החולקים. לענין משוך ועגול בודאי יש לחשובם ביחד. וע' מנ"י סק"נ דמצאה כתם בקומה משינה נמי לא הוה אלא מדרבנן וכ' הטעם דאי הוה בהרגשה הוה מתערא כדאמרינן בריש מכילתא ונראה ראיה נכונה מהא דדמ"ג דפריך אהא דש"ז שאין מרגיש אינו מטמא. מהא דתניא הרהר והשכים ומצא בשרו חם טמא ע"ש הרי בהדיא דלא מחלקינן משום שינה. ולכאורה אפשר דלא הרגישה מחמת שינה נמי חשוב כלא הרגישה. דבש"ז לא משמע דאמרינן נמי הך סברא דהוה מתערא וצריך עיון:
שם ואם הרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום יש מש"א שהיא טמאה וראייתו מריש פרק הרואה כתם דאמר התם בפשי' אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורין וכן בכל הסוגיא שם ובד"מ בסקפ"ח הקשה עליו דלא מצינו שם אלא ביש דם לפנינו ע"ש. פי' דבריו דאע"ג דסוגי' דהתם חשוב לה כודאי לחייב קרבן מ"מ הרי גם לענין קרבן ודאי סמכו על הרוב. וכ"כ התו' בהדיא בד"ס ד"ה אימא דבל"ה י"ל דאפי' בשיעור וסת אפשר דאתי אח"כ אלא שסמכו על הרוב ע"ש וא"כ י"ל דה"נ בעיקר עדות ההרגשה אינו אלא רובא אבל בבדקה בתוך שיעור וסת להרגשה ומצאה טהורה לפנינו הרי י"ל דע"כ היא מן המיעוט וטהורה היא ומנין לנו לטמאותה. ובח"ד כ' דלרנב"י ס"ל גבי וסתות דאפילו בדקה בתוך שיעור וסת ל"מ וה"נ בהרגשה ע"ש ואיני רואה שם שום הכרח דרנב"י פליג אדר"ז בהא דס"ל דלכו"ע דבדיקה בתוך שיעור וסת מהני אפי' למ"ד ודא"ו והא דנאדי מאוקמתא דר"ז י"ל משום דס"ל דבדקה בתוך שיעור וסת פשיטא דטהורה אפילו אי וסתות דאוריי' ומשו"ה מוקי לה אפי' אח"כ אלא דסבר דוסתות דרבנן ומנא ליה לחדש שם מחלוקת ע"ש. ובס"ט כ' דראייתו ממשמעות הסוגיא שם דבארגשה אפי' שלא כנגד התורפה טמא ע"ש ולא הבנתי זה כלל די"ל דפשי' דאדרבה בבדקה בתוך שיעור וסת זה פשיטא דטהורה דהוה כלא ארגשה. וא"כ התם בסברא דמוקמינן לה בארגשה היינו ע"כ בלא בדקה בתוך שיעור וסת וזה ודאי טמא כנ"ל. [ומש"כ ממשמעות הרמב"ן גבי מהו שתבדוק עצמה ל"י הא כבר הרגיש בעצמו שם מקודם די"ל דאינו אלא שיהא הבעל לבו נוקפו ופורש. וכן י"ל גם בלשון הרמב"ן] ולענ"ד אפ"ל קצת דס"ל להתה"ד לדמות זה להא דא"א לפה"ק בלא דם דמבואר בהדיא בר"פ המפלת דאפי' אנו רואין לפנינו דליכא דם אמרינן דא"א וע"כ הוה דם. וה"נ בהרגשה. ואע"ג דאין הענינים דומין כלל דהתם היינו דווקא בנפתח הרבה פתח המקור לדבר שהוא עב משפופרת דק. ואפי' אנו רואין שם מה שיצא מ"מ אנו אומרין שע"כ יש גם דם. והכא הא במצאה דבר טהור לפנינו אינה חוששת יותר וכמו שבארתי בסמוך. מ"מ בלא מצאה כלום כיון דחזינן בש"ס דהרגשה סברא דאוריי' ודאי מסתברא דלענין זה גם בהרגשה דמי לדהתם דחיישינן שם אפי' לא נראה לפנינו. וחשבינן לה כודאי ראתה ה"נ ההרגשה ג"כ הוה כודאי ואפי' לא מצאה לפנינו ואע"ג דבוסתות משמע דאפי' למ"ד דאו' מהני בדיקה בתוך שיעור וסת התם פשוט דאינו ודאי דהרי כמה פעמים אשה משנית וסתה וכ"ה לשון רש"י דט"ו ד"ה דאו' הלל"מ מחזיקין לה בטומאת ספק ע"ש אבל הכא שפיר י"ל דהוה כההיא דא"א לפה"ק בלא דם. ומ"מ אין הכרח לדבר. וכבר הביאו דהרדב"ז חולק ע"ז וכ"נ מדברי הב"י ונראה דהוה סד"ד:
ס"ד ל"ג בתינוקת אפי' בת י"ב אם בדקוה ולא הביאה ש"ש ברשב"א (הביאו הב"י) דקדק דקשה לפי"ז בלשון הבריי' הגיעו ימי הנעורים. דמשמע דסגי בימים לחוד. ולכאורה אפשר דכוונת הבריי' דבהגיעה לשנותיה חיישינן מסתמא כ"ז שלא נבדקה משום חזקה דרבא. אבל בנבדקה וליכא מקילין בדרבנן כמו במיאון אלא דא"כ הו"ל להש"ס לאתויי הך ברייי' לסייעתא לרבא ע"ש:
שם ואם ראתה ג"פ חוששת עב"י בשם התה"א. ומש"כ בשי' רש"י ותו' דהפעם הראשון לא חשבינן כלל. המעיין ברש"י ותו' מבואר דשי' הוא דבאותו פעם שהיא מתחזקת בו. אינן מטמאין למפרע. וה"נ בכתם כ"ז שלא נהגנו בה דין רואה לטמא למפרע. אינו מן הדין לחוש לכתמה. ומשו"ה ס"ל דלרשב"ג יש לטהר עד פעם ד'. ואותה סברא דראיה הראשונה לא חשיב חידש דהרשב"א בעצמו לשי' ע' בשער הוסתות ובחידושיו וצ"ע ועכ"פ זה פשוט דאין כאן מקום לחלק בין וסת הפלגות לשאר וסת והב"י שהאריך דמשמעות הרא"ש שאין לחלק בזה בין וסת ההפלגה כו' משמע שהבין דע"ז דן הרשב"א ע"ש ולכאורה זה ליתא כלל וצ"ע:
ט"ז סק"ה הביא דעת הב"ח לחלק דבשופעת אפי' פסקה מעט הכל חשוב ראיה אחת ובמדלפת דווקא כשלא פסקה ע"ש מה שדקדק עליו. ולכאורה בפשי' קשה טובא ע"ז דא"כ למה שבש הש"ס הא דמדלפת אינה כשופעת ומהפך דהרי היא כשופעת ולפי"ז הרי בזה ודאי אינה כשופעת ע"ש וצע"ג:
ס"ה ושיעור הגריס כו' בפלתי מדקדק מהא דשתי נשים שנתעסקו בכסלע ונמצא כסלע ע"ז וכסלע ע"ז דשתיהן טמאות והא קיי"ל דנתעסקה בכגריס תולה בשני גריסין. דהשני מדם כינה. וא"כ ה"נ הא יש' לתלות בחצי סלע לכ"א. וחצי הסלע השני מדם כונה וש"מ דגריס פחות מחצי סלע. ואינו מוכרח דהא למ"ד דאינה תולה כלל יותר ממה שנתעסקה א"כ הא דתני כסלע ע"כ ל"ד דאפי' ביותר מחצי סלע לכ"א הם טמאות. וא"כ גם לפ"מ דקי"ל דתולה גם בגריס יותר ממה שנתעסקה. י"ל כמו דמוקי שם הך ברייתא דנתעסקה במועט אינה תולה במרובה דהיינו מרובה בכגריס ועוד ה"נ י"ל דכסלע היינו כסלע לבד הגריס דדם כינה. ואע"ג דגם ביותר מחצי סלע וכגריס הם טמאות זה י"ל דכסלע ל"ד כמו לאידך ע"ש ודוק:
שם ואם נזדמן לה גריס יותר גדול משערין בו. וע"פ דהרמב"ם חולק ע"ז ונראה דהוציא זה מלשון הבריי' בדנ"ב גבי חוששת לזיבה. אם יש בו כדי לחלק שלשה גריסין שהן כגריס ועוד וכפירש"י שם שלשה גריסין גסין. שכל גריס הוא כגריס ועוד דשיעור כתמים כו'. הרי בהדיא דשיעור גריס של כתמים אינו בגריס הגס אלא כגריס בינוני לבד. ולכאורה הוא ראיה ברורה וצ"ע על שי' הפו'. ואפשר דמפרשים דל"ד וצ"ע:
ש"ך סק"י דבש"ס גבי לא דעביד כרצועה משמע כהרמב"ם דאל"כ מאי איריא על בשרו כו'. עמנ"י אבל כוונת הש"ך כמש"כ הרא"ש שם דפשיט משום דיתור לשון שם בבריי' ע"ש. ועל הדחי' דעביד כרצועה כ' הרא"ש דדחויא בעלמא דהוא פשי'. ואין בו שום חידוש ע"ש. והש"ך לא ניחא ליה זה כפשוטו לפום רהיטא דא"כ ודאי אפי' לדרך דחי' לא שייך לומר כן כיון דגם בחלוקה הדין כן ממש. ע"כ ס"ל דבאמת זה ודאי דבשרה חמיר דאפי' במשהו טמא כשי' הרמב"ם (ואיבעיא שם משום דל"ש דם נדה בכה"ג כמש"כ בשי' הרמב"ם). ובעי למיפשט מהך יתורא דאפי' בכה"ג בבשרה טמא, ודחי דילמא דווקא בעביד כרצועה. וס"ל להש"ך דלפי"ז ע"כ משמעות היתור לשון דבבשרה חמיר. היינו בעיקר הדין דמשהו וכשי' הרמב"ם אלא דמ"מ אין זה חידוש דזה ס"ל להרמב"ם דהוא פשוט להש"ס דלא הוזכר שיעור אלא בחלוק וכמש"כ הה"מ ואין כאן חידוש. ומשו"ה כ' הרא"ש דהוא דחויא בעלמא ונקטינן הבעיא לחומרא וכ"ה הסכמת הפו'. ובזה מיושב כל מה שנתקשה עליו המנ"י ע"ש ס"י נמצא על דבר שאי"מ טומאה ל"ג עס"ט סוהס"י דכ' דלסברת הר"ן שכ' בטעם הדבר דהוא משום שכל עיקר מה שהחמירו בספק דכתמים אע"ג דבלא הרגשה הוא טהור מדאו' והוה סד"ר הוא משום דגוף הדם מטמא במשא אפי' בלא הרגשה מן התורה דמקור מקומו' טמא וא"כ לענין דבר הנמצא עלי' הוה ספק דאורייתא. ומשו"ה גזרו אף לענין האשה אף דלא הוה אלא סד"ר. וכ"ז בנמצא על דבר המ"ט אבל בדשאמ"ט הוה סד"ר להקל ע"ש. וכ' המ"ט דלפי"ז גם בנמצא על דבר שאמ"ט אם אותו דבר מונח ע"ג דבר המ"ט א"כ עדיין שייך להחמיר בשביל דבר התחתון ומחמירינן גם על האשה. וה"ר מנמצא דם על המ"ר בסקצ"א ע"ש, והנה לענ"ד סברתו ע"כ אינו מוכרח. דא"כ בנמצא על דבר שטמא כבר. דלא שייך ג"כ סברת הר"ן לטמא משום אותו דבר שנמצא עלי'. א"כ בזה ג"כ תהיה האשה טהורה. ולפי"ז בזה"ז שהכל בחזקת טמא מת אין דין כתמים כלל. אלא ע"כ צ"ל דל"פ רבנן בזה והשוו מדותי' דעל המקבל טומאה גזרו אפי' כבר טמא. וה"נ י"ל בפשי' דה"נ על אינו מקבל ל"ג אפי' הוא מונח על דבר המקבל דלא חלקו אלא באותו דבר הנמצא אם מקבל טומאה או לא. וראייתו מהמשנה דנמצא על מ"ר אע"ג דמבואר בדי"ד דשם הוא טומאת כתם. מ"מ הא מסקינן בר"פ הרואה דהכא חמיר די"ל סבורה הרגשת מ"ר הוא ע"ש. וא"כ בודאי דל"ש הכא להקל משום שנמצא על דבר שאמ"ט כיון דספק דאוריי' הוא. ואע"ג דאפי' בספק הרגשה תלינן כל מה שיכולין לתלות. היינו משום חזקת טהרה אבל להקל בשביל שאמ"ט ודאי לא הקילו. עוד י"ל דאיירי דהי' פרוש בתוך הספל בגד דק. ומים דקליש זב דרך הבגד ודם דסמוך לא נפיק ונשאר על הבגד שמקבל טומאה. ומש"כ הוא דמ"ר מקבל טומאה כמש"כ הרמב"ם פ"י מט"א. צ"ע לכאורה דנראה דלא אמרו שם אלא שהוא תולדות מים. ונ"מ בגוונא שעשו אותו ע"י סמים שיהא ראוי לשתיה. אבל בל"ה הוא אינו ראוי לשתיה. ואינו מ"ט. וע"ש הלכה ח' או שנסרחו. ובפ"ק דפסחים דהוה משקה סרוח כו'. ואע"ג דהתם בדבהמה. נראה דלענין זה אינו שייך לחלק ואכמ"ל: שם וכן נמצא על בגד צבוע טהורה. בהגהמי"י בשם ר"ש דדווקא לטהר את הבגד. ומסיק וכ"כ ראב"ן דאפילו כלי צבעונין כיון שהכתם ניכר בהן טמא. ולענ"ד דשני שי' הן. ומלשון הראב"ן נראה דס"ל בפירוש הש"ס. היינו דה"ק דמשום דדין ראיית דם נדה לראות ע"ג מטלית לבן כדאיתא בסו"פ כה"י. וא"כ כשהוא על בגד צבוע הו"א דאפי' אינו ניכר עכשיו שהוא דם טמא. ניחוש אם היה ע"ג לבן הי' נראה טמא. בזה הוא דמסיק הש"ס להקל. אבל כשהוא ניכר גם עכשיו לדם ס"ל דבודאי ה"ה טמא: ואין כאן שום קולא כלל. וכן משמע בהדיא בפירש"י ד"ה להקל על כתמיהן שכ' שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור ע"ש משמע בהדיא דאין הקולא אלא דאינו ניכר. וכן נראה בהדיא לדקדק דהא בדבר שאינו מקבל טומאה מפרש בש"ס שם מ"ט דר"נ שמטהר ע"ש והכא בבגד צבוע לא מפרש כלל מה. טעם יש להקל בזה. אלא ע"כ דהיינו כפירש"י בפשי' דהיינו שהוא אינו ניכר. וכן משמע לשון להקל על כתמיהן דאינו אלא קולא בעלמא דל"ח למה שאינו ניכר. ובשי' הר"ש משמע שהוא מפרש דלא קאי כלל אלא על טומאת הבגד עצמו. והטעם בזה נראה דהיינו כדאמרינן שם (דס"ד) דם הנדה ודאי מעביר עליו שבעה סמנין ומבטלו דבקפידא תליא מילתא וע"ש בתו' דבלא סמנין בטלה דעתו אצל כל אדם וא"כ י"ל דבצבוע כל אדם אינו מקפיד ומשו"ה מתבטל תיכף כשיבש ולא איירי כלל לענין לטהר את האשה לגמרי וטעמו ג"כ כמש"כ דא"ה הו"ל לש"ס לפרושי טעמא ולכאורה דבריהם נכונים מאוד בפשט הסוגי' ופירש"י מסייעתם וקשה לדחות שלשה עמודי עולם וע' רא"ש דדעת הרמב"ן לפסוק כת"ק דבגד צבוע מטמא משום כתם וצ"ע:
סי"א על עקיבה טמאה לשון הטור שמא נגעה באותו מקום בישיבתה וכ"ה לשון הרמב"ן ופירש הפרישה דהיינו בישיבת הישמעאלים. ולפי"ז הי' נראה דבמקומותינו דאין יושבין כן כלל אין חוששין ועכ"פ היכי דזה מקרוב ראתה שלא הי' שם כתם ויודעת שעמדה כל זה הזמן ולא ישבה כלל. והי' בכוונה מכוונת דלא שייך מילתא דלא רמיא ודאי אין לחוש. ונראה שיצא להם זה מלשון הש"ס בשלמא עקיבה עביד דנגע ופי' בכה"ג. אבל המחבר השמיט זה ולכאורה נראה כן דלפ"מ דמסיק הש"ס בריש גודלה דבהדי דפסעה מיתרמי כנגד בית התורפה. נראה דכ"ש בעקיבה דמיתרמי בהדי דפסעה וא"כ לעולם טמאה וכן הוא לשון הראב"ד בסתם שכל אלו המקומות מכמנין כנגד ביה"ת ולשון הטור והרמב"ן צע"ג סי"ט בהגה וה"ה שכבה עם נשים שיש להם מכות תולה בהן כמו בבנה ובעלה. נראה מכאן דהוא הדין להחמיר היכי שנמצא כתם בחלוק בנה ובעלה השוכבים עמה במטה טמאה האשה. וכמו בשלש נשים ישנות במטה אחת לקמן דאפי' באינן משולבות נמצאת תחת האמצעית כולן טמאות והיכי שהאמצעית היא מעוברת וזקינה הם טמאות והיא טהורה וכ"ש בנמצא תחת האיש. שהאשה טמאה וכמו שדומה כאן לתלות בכל אשה כמו בבעלה להקל. ה"נ ודאי דומה גם בעלה לאשה אחרת לתלות להחמיר וכדמוכח בהדיא בר"פ הרואה דמדמה הש"ס תולין להחמיר לתולין להקל גבי ממקום למקום וע"ש בתוס'. וא"כ פשוט דכ"מ שתולין להקל ה"נ תולין להחמיר שוב ראיתי שהאחרונים למדו זה מתוספתא עיין שם:
סכ"א היכא דאשתכח כתם בשיפולהא מאחורה ומכה איכא מקמא תליא דאפשר אדיתבה דבתרה אתא לה מקמא. בב"י הביא אחר זה תיכף דברי הרמב"ם שכ' דגם בנמצא בחלוקה אין תולין ממקום למקום והרי בחלוקה אינו טמא אלא בשיפולא דהיינו למטה מן החגור. ומשמע לכאורה דלא ס"ל להרמב"ם סברא זו דאדיתבה אפשר דמיתהפך. ובאמת יש מקום למחלוקת הזה. דהנה הרשב"א והר"ן כתבו אהא דר"פ הרואה דברישא בכתם שעל בשרה. תני כנגד בית התורפה ובסיפא על חלוקה תני למטה מן החגור משום דבחלוקה לא שייך כנגד בית התורפה דהחלוק עשוי להתהפך ולעולם הוא כנגד בית התורפה. אמנם הב"י בשם הראב"ד כתב דנמצא במקום החגור ג"כ טמא כי לפעמים היא שוחה ובא לה החגור כנגד ביה"ת ע"ש. וא"כ ניחא שפיר דתני בחלוקה חגור לאשמועינן הך מילתא דאע"ג דהחגור למעלה מביה"ת מ"מ כיון דבא כנגדו בשחי' טמא. ואין ראיה להך סברא דבגדי' חוזרין. וכ"כ דתלי' להקל ולהחמיר שוה. אמנם הרי הראב"ד גופיה כתב בהדיא ג"כ הך סברא דבגדיה חוזרין. וגם הב"י מסיים על דברי הרמב"ם שהוא פשוט. משמע שאין חולקין בזה. וגם רש"י כתב אברייתא דמכה בצוארה תולה בלשון זה שפעמים שנופל על תחתית חלוקה. משמע דבזה דחלוקה הוא דתני בסיפא דבכתיפה אינה תולה. הרי דגם בחלוקה לא מהני הא דמיתהפך. ע"כ נראה דאין זה כלל דבכ"ד שייך חוזרין. ואף דמשמע בהדיא מדברי הרשב"א והר"ן דכל החלוק למטה מן החגור קרוי כנגד ביה"ת. מ"מ לענין מכה מן הצד אפשר דבצד השני לא שייך לתלות דאינו עשוי לחזור כ"כ וכן כנגד מכה בכתיפה א"א לתלות וכן משמע בהדיא בסט"ז ע"ש:
סכ"ט הרגה פשפש חזר התורמוס לשיעור הגריס לכל הדינים כ"ה לשון הטור והרשב"א. ולכאורה לשון זה צריך להבין דמשמע דהיינו דאם נתעסקה בדם. והרגה פשפש תולה בכשיעור העסק ועוד כתורמוס. ולכאורה התורמוס חשוב ככל עסק. וא"כ הוה כנתעסקה בשיעור שניהן. ויש לה עוד גריס דם מאכולת והנראה בביאור הדבר דהנה התוס' כתבו דהרגה הרבה כינים תולה כפ"מ שהרגה. והרא"ש כתב דלא פליג בזה בין הרגה הרבה או מעט ע"ש. ולא הביא דברי התוס' החולקין. ע"כ נראה דאין כאן מחלוקת דבאמת היכא דהרגה הרבה ויודעת שהי' מהם הרבה דם יותר מכגריס. פשוט לכו"ע. דהוה כנתעסקה בשאר דם דתולה בכמה שנתעסקה. אלא דבסתם בזה כתב הרא"ש דאין לחלק והטעם מבואר דבאמת כבר האריכו האחרונים לדחוק דאנו רואין דאין בדם מאכולת כגריס. אבל לענ"ד פשוט דל"ד תלו במאכולת אחת. אלא דאמרו חז"ל דדם כזה שכיחא ממאכולת ומתאסף לפעמים ע"י שתים ושלש בהדדי. וכה"ג כ' הראב"ד אהא דלמעלה מן החגור טהור אפי' יודעת שלא עברה בשוק של טבחים ואפי' ביותר מכגריס. דאפשר דהוה מהרבה מאכולת כיון דא"א מדם המקור. וה"נ י"ל דעד כגריס ידעו דכן הוא הרגילות ואף שאינה מאחת י"ל דידעו שכ"ה שכיח ויש לתלות בזה אפילו בלמטה מן החגור. וא"כ פשוט דלא שייך לחלק בהרגה הרבה דהא כבר הקילו בזה בשיעור גוף הכגריס. אם לא שיודעת בודאי שהיה מהם דם יותר מכגריס. ובזה הוא דברי התו' אבל הרא"ש קאי בסתם וז"ב. וא"כ הא דחכמים ס"ל דתולין בפשפש עד כתורמוס נראה פשוט דהיינו נמי בשביל הרבה פשפשין וגם הרבה מאכולת ביחד שיערו בזה שיש דם עד כתורמוס דהפשפש גדול מהמאכולת. אבל ודאי דכבר צירפו בזה גם תלית המאכולת וא"כ אפי' בהרגה וכמש"כ הרא"ש לדידן לענין מאכולת. ובהרגה פשפש גם לדידן קיי"ל בזה כחכמים דתולין עד כתורמוס.. אבל ודאי נכלל גם בזה גם הגריס דמאכולת וא"ש:
סל"ה בדקה וטחתו ביריכה כו' טהורה אם אין כגריס בח"ד כתב לתרץ קושי' הרש"א ע"ז. ובאמת הם דברי הרש"א בעצמו וכבר הקדים את שניהם בכ"ז הרשב"א בתה"ב ע"ש:
שם וי"א שטמא בכ"ש אפילו עגול. עט"ז דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דכתם שעל בשרה אי"צ שיעור נראה דכוונתו כמש"כ הגמי"י בשם ר"ש דעל בשרה אינו מצוי מאכולת. ונראה שמפרש בש"ס דטחתו ביריכה קאי אדמעיקרא דאמר התם דאו"מ בדוק או דחוק אצל מאכולת והשתא הוסיף בש"ס דגם ביריכה ג"כ לא שכיח מאכולת והוה"ד כל הגוף. וא"כ כיון דהעד הוא בדוק ובגוף ל"ש מאכולת הוה כהניחתו בקופסא דטמא בכ"ש.. דזה הוה לענין מאכולת כקופסא. ואפי' במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם אע"ג דאם מצא שם כתם טהור. היינו כמש"כ הרמב"ם כיון דאינו יכול לבא שם ממקור ע"כ ניתז עלי' מעלמא. אבל העד שהונח שם הוה כמונח בקופסא וטמא בכ"ש. ובזה סרה קושית הח"ד בדברי'. ודברי הגרע"א בזה אינו מובן כלל דפשוט כמש"כ:
סל"ו בדקה בעד שאי"ב. עח"ד מש"כ בישוב סתירת הפו' מהכא להא דמצאה דם על מ"ר בסקצ"א. דלענין חשש בתר דתמו מיא תו ליכא למימר הרגשת מ"ר. והוה ספק ראיה שלא בהרגשה. דהוה סד"ר לקולא. ולולי ד"ק אין זה נכון דבתר דתמו היינו נמי תיכף לאחר ההטלה והיא עדיין סבורה שמ"ר הוא והוה ספק הרגשה וראיה לזה גבי נמצא לאח"ז דהוה ספק ופטורין מן הקרבן. וקשה דהא כ' הרמב"ם דרוב דמים בהרגשה [ובס"ט כתב שהוא מפורש בש"ס דבת עשרה ימים מטמאה בזיבה אפילו לענין קרבן. ול"ח שמא אינה בהרגשה. וע"כ דרובא בהרגשה] וא"כ גם בלאח"ז הו"ל לתלות דודאי הוא בשעת תשמיש. וסברה דהרגשת שמש. דלאח"כ הו"ל להרגיש. וצ"ל דהיא מן המיעוט שראתה בלא הרגשה. והו"ל ליזול בתר רובא. וע"כ צ"ל דגם לאח"כ היינו נמי תיכף בפרישות השמש והיא עדיין סבורה דהרגשת שמש וכמש"כ. ובאמת בסק"כ דחק עצמו בזה לפי שלא הבין כן ולכאורה ברור כמו שכתבתי ש"ך סקמ"ה האריך להחמיר בעד שאי"ב וטחתו ביריכה וכדבריו מפורש בהראב"ד בבעה"נ דאפי' בעד שאי"ב והניחתו תחת הכר החמיר וכ"ש ביריכה מכ"ש לשי' הרמב"ם דפסק לענין עיקר דין דטחתו ביריכה דטמאה נדה. א"כ עכ"פ ביותר מכגריס דליכא בזה קולא דאי"ב. גם באי"ב הוה ודאי ואין כאן ס"ס ופשוט סל"ט כתם שבחלוק אינו מטמא אא"כ היה בדוק לה. הסכימו כל האחרונים כשי' הב"ח דקל חלוק מעד שאי"ב דטמא וכ"נ דבאמת בעד שאי"ב גופיה שי' הרשב"א לפסוק להקל ושי' הראשונים שפסקו להחמיר הרי לשי' גם בעד שאי"ב ס"ל דהיינו דוקא בשבדקתו בפ"א ועכ"פ באי"ב כלל הרי לדינא שניהם מקילין. אלא שהמחבר החמיר כחומרת שניהם לפרש הסוגיא אף בל בדקתו כלל רק שלקחה ממקום מוצנע וגם לפסוק להחמיר. וא"כ עכ"פ די לנו להחמיר כ"ז בעד שבדקה עצמה בו. אבל בכתם הנמצא ודאי דאין להחמיר כ"כ, ועוד דהא הש"ס מדמה לה לנמצא דם על מ"ר וקיי"ל שם לקולא ושי' המחמירים מבואר בב"י בשם הראב"ד והרשב"א דעד כיון שבדקה בו מחמירים טפי. וא"כ בחלוק פשוט דאין להחמיר. ומיהו בזה"ז שדבר ברור שכל הכובסין בודקות חלוקן ומקפידין ע"ז שלא יהיה שם לכלוך לא מבעי בבנות ישראל הא מבואר בסמ"ו דאינה תולה בראשונה שחשוב זה בחזקת בדוק ואף שהש"ך כ' דלא חזינן השתא שמקפידות בכך. זה אפשר בזמנו. אבל בימינו שמקפידין על הנקיות ומשלמים הרבה שכר כביסה ע"ז אפי' בעכו"ם כיון דידעינן השתא דקפדי ודאי חשבינן ליה כבדוק. והרי אפילו להקל מצינו דרב שתי מבי ארמאי ולא חש דאנקיותא קפדי וכ"ש הכא שיראים שלא יקפחו שכרם ועוד נראה דאפי' במקדיר אין לתלות שהי' מקודם ואף דהס"ט הביא דברי המה"ב דכ' בדרבי דאפי' בב"י שאינה לפנינו במקדיר תלינן שלא בדקתו מ"מ בתה"ב לא כ' אלא דבמגליד ל"מ חזקה שבדקה. אבל במקדיר לא כ' להקל דאפשר דלא פשי' לסמוך אר' כו"ה דפליג אר"מ או דיש לפסוק כר"מ דס"מ משמע כוותי' ולדידן דודאי הוא בדוק ודאי דאין להקל אפי' במקדיר וצ"ע:
ס"מ בדקה חלוקה ופשטתו ומצאה טהורה. עס"ט שהאריך להסכים עם הפרי' דהיינו דמצאה עצמה טהורה. ואפילו לא בדקה החלוק. ומהני הכא אפי' אם גם חבריתה בדקה אח"כ תיכף לפשי' ומציאה ומצאה טהורה. דאע"ג דבשלש נשים ישנות במטה ומצאו דם ובדקו כולן ונמצאו טהורות. קיי"ל דכולן טמאות דוקא התם דמאי אולמא דהך מהך אבל הכא דמשום חזקה יש לתלות טפי דנעשה אח"כ בין בדיקה זו לבדיקה זו. הראשונה עדיפא וטהורה לעולם כן הוא תוכן כוונתו. ונראה לי ראיה נכונה לדבריו מדברי הרה"מ. דהקשה על הרשב"א דכ' בשלש נשים שלבשו חלוק אחד זא"ז דבמצאה אחת מהן טהורה מהני ומצאה אחת מהן טמאה ל"מ להציל חבריתה אלא האחרונה והקשה דבמשנה הך דמצאה טמאה קדים להך דמצאה טהורה. וא"כ יותר י"ל דהך דטמאה הוא קאי גם ארישא דמתני' שם דהוא דינא דזה אחר זה. מהך דטהורה. ועב"י שנדחק ליישב זה. ולכאורה הא בפשיטות יש לפרש דגם מצאה טמאה מהני אפי' בכולן גם ברישא דזא"ז. כגון שכ"א בדקה תיכף בשעת פשי' החלוק דבזה הוה כב"א ולא נחלקו בזא"ז אלא כשהראשונה מצאה עצמה טמאה וכשלא בדקה אלא בשעת מציאת הכתם. אלא ע"כ דא"א לפרש דהבדיקה תיכף בשעת הפשי'. דא"כ הך דמצאה טהורה בגוונא דזא"ז. אפי' בדקו כולן ומצאו טהור אין הדין כדתנן במתני' דכולן טמאות אלא הראשונה טהורה כמש"כ הס"ט. וא"כ למה תני במתני' כולן טמאות. והנה ברשב"א לא באר כלל בהא דזא"ז דמצאה טהורה מהני היינו אפי' בדקה בשעת מציאת הכתם ולכאורה היה נראה דאף דהרז"ה בהשגות כ' ובהדיא דמצאה טהורה מהני אפי' בשעת מציאת הכתם וכ' דלטהר עצמה עדיף מלטהר חבריתה. הרשב"א שלא פי' כ"ז וכ' זה בסתם היה נראה דכוונתו בשעת פשי' דוקא. דזה מהני לכו"ע. וא"כ יהיה אדרבה מוכח דלא כהס"ט בזה. דהא גם בזה מסקינן שם דמצאו כולן טהור הן טמאות. אבל הה"מ לא הבין כן. וכן נראה משגירת לישנא דהרשב"א וצ"ע. סמ"ו ואם אפשר לעמוד על הברור אם מקדיר או מגליד כו'. קשה לי להבין בזה מ"ש כאן מהא דס"ל דאי"צ כלל להקיף דם מכתה אם שוה ותולה בה. ומ"ש כאן דיש לנו דם נדות ברור לתלות בו דהא מסקינן דאין חזקתו מתכבס. ואפ"ה אמרינן דצריכה היא דוקא להכיר אם מקדיר או מגליד. ואולי יש מקום לומר דזה קל להבחין אבל א"כ מנין לנו להחמיר באינה בקיאה. וכ"ש היכי דכו"ע אין יכולין להבחין בודאי יש לנו להקל. וראיתי באחרונים שהחמירו בזה ואפי' נאבד הסדין וצע"ג:
סמ"ח כסתה האחת ראשה והאחת לא כסתה. אותה שכסתה טמאה. דעת העט"ז דאפי' הוא לשני' למטה מן החגור מטמאינן לאותה שכסתה דיש סברא יותר דראתה בשעת שינה ומשו"ה לא הרגישה ע"ש. ולא משמע כן בלשון הפו' בסט"ו דכ' בהדיא דקאי אם הוא למעלה מן החגור ע"ש. וכ"נ דהא כ' התו' והפו' דלא הגיע שעת וסתה אינה תולה בהגיע. והנה קיי"ל בהגיע שעת וסתה דעכ"פ צריכה בדיקה לכו"ע ולא סמכינן אהא דלא ארגישה דאימור ארגישה ולאו אדעתה וא"כ ודאי דהתם יש סברא טפי לחשוש עליה יותר מסברה דשינה דהא' התם בהגיע וסתה הא ע"כ שכבר בטל אצלה סברא דלא ארגישה דהרי מטמאין אותה בלא בדיקה ומחזיקין אותה לראתה ואפ"ה אין תולין בה כ"ש בשינה:
סמ"ט בד"א שכולן שווה כ"כ בסמוך דלא הגיע וסתה אינה תולה בהגיע וסתה והובא בש"ך סקס"ט ולכאורה נראה דמ"מ לענין אם בדקה אחת ומצאה טמאה דמבואר בסנ"א דדווקא בנמצאת טמאה מיד מהני להציל חברותיה. בזה י"ל דאם אותה שהגיע וסתה בדקה אפי' לאח"ז מהני. דהא מבואר בדט"ו דאפילו לפ"מ דקיי"ל דוסד"ר בדקה ומצאה טמאה. טמאה למפרע. הרי דמחזיקין אותה לטמאה משעת וסתה וא"כ יכולין לתלות בה ומיהו אפשר דמ"מ לא עדיפא מבעלת הכתם דאין תולין בה וצ"ע:
ס"נ שלש נשים כו' ומשולבות כו'. בש"ך סקס"ח דקדק דאפילו אינן משולבות ליחוש דנעשה משולבות מתוך שינה. ולכאורה בפשי' דהיכי דהי' גם קודם השינה משולבות שהן קרובות חיישינן שמתוך שינה נתקרבו יותר עד שהאחת הגיעה למקום השלישית אבל היכי שמקודם שינה לא היו משולבות דאינן קרובות כ"כ ל"ח כו"ה גם לשלישית ואינה חוששת אלא לשני': סנ"א והא דתלינן בהנמצאת טמאה כו' וכן הא דמטהרינן להנמצאת טהורה דווקא כשקינחה עצמה. ודעת הרא"ש דבנמצאת טמאה אפי' לאח"ז תולין בה ועס"ט שהביא בשם המד"ר דהיינו כל מעל"ע והוא כר"א דפסק הרא"ש כוותי'. וכ' הטעם משום דבשיעור זה תולין כתמה בראייתה כמו דס"ל לרבי בדנ"ג. ובזה א"ש דלכאו' קשה טובא לשי' הרא"ש לתלות באותה שנטמאה אח"כ. דהא אפילו בספק שאובין בסוסר"א דקיי"ל דאפילו בנפל ג"ל לאחת משתי מקוואות ונתמלאו לא יטבול לכתחילה ובדיעבד טהור. ואפ"ה מבואר שם דבנפלו באחת ג"ל תחילה ואח"כ נפלו עוד ג"ל וא"י לאיזה נפלו תולין דלאותה שנפלו בתחילה אבל בנפלו אח"כ אין תולין. וכ"ש כאן דבספק הוא טומאה גמורה. דאין תולין בראייתה של אח"כ. וכן קיי"ל לעיל סי' קי"א גבי שתי קדירות שנפל איסור לאחת מהן. ואין לומר דבכתמים הקילו יותר דהא גם ר"ח שם בעמוד הקודם ג"כ מדמה גם ב' שבילין לכתם. ואם ר"א פליג וסבר דיש להקל יותר א"כ הוה ר"א יחיד במקום שנים אלא דבאמת גם ר"א אינו מיקל אלא בתוך מעל"ע דיש טעם לתלות הכתם בראי'. והוה כנטמאה מעיקרא לפנינו. אבל בטומאה דאח"כ ודאי אין לתלות ודו"ק. וע' חידושי הגרע"א ובפשי' דלשני' דקנחה משום נמצאת טמאה. ובנמצאת טהורה בעי דווקא בדיקה יפה בחו"ס ואף דלא משכחת בדיקה בשיעור וסת. הכוונה דהתחלת הקינוח בזה השיעור והגמר לא איכפת לן לאח"כ וכ"כ המפרשים בדט"ו גבי וסתות דמפרשינן כאן שבדקה בתוך שיעור וסת ע"ש:
סנ"ב אותה שתאמר ברי לי בט"ז כ' דווקא בזמן קצר. אבל בל"ה אפשר דלא רמיא אדעתה. ויש פנים לסברתו בתוס' ר"פ הרואה כתם דכ' דעל בשרה דמזמן קצר סמכינן אהא דלא ארגשה אבל בחלוק די"ל מזמן מרובה אמרינן דלאו אדעתה ע"ש. ומיהו לעיל גבי שחיטה בס"א ובס"ח. וכן בסצ"ד גבי חתך בשר בסכין חולבת. כ' בסתם דלא סמכינן במילתא דלא רמיא ומשמע אפי' בזמן קצר וצ"ע. והנה"ך חולק לגמרי על הט"ז. ולכאורה צ"ע מכל הני דלעיל וצ"ל דהכא שאני דהוה מילתא דרבנן. וכן מצאתי בפמ"ג סצ"ד שכ"כ בשי' הש"ך ע"ש ומכאן ראיה לדבריו:
שם ואם היה להן עסק לצד פנים שתים הפנימיות טמאות. ומשמע דהשלישית טהורה. ובאמת בש"ס בבריי' לא איירי אלא בשתים. והיה אפ"ל דה"ה לשלש וכמו בישינות במטה במשולבות. וצ"ל דסברת הפו' כיון דלא מצינו אלא בשתים אין להוסיף עוד בשלישית. ונראה לפי"ז דבהא דמשולבות בס"נ דאיתא גם בשלש. דמ"מ אם יש עוד רביעית אין מוסיפין גם שם. והרביעית טהורה. וצריך ישוב: