חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קפט
ס"ז בימי החודש בדילוג. הנה העלו האחרונים, לענין וסת הפלגה דכשלא ראתה ליום הוסת תו לא שייך לחוש עוד לההפלגה דכבר בטלה ההפלגה וכ"כ הרמב"ן להדיא וכאשר יתבאר בסמוך. וצ"ע בהא דהכא אי לא ראתה בחודש אחד כיון דחודש הבא אחריו הוא נסמך על דילוג יום הראיה של החודש הזה. לכאורה ה"נ הא בטל החשבון ואין לחוש ליום החודש השני. וכן נראה מדברי הראב"ד בבעה"נ שכ' דיש קובעת וסת בתוך וסת וכגון שהוחזקה ט"ו בחודש זה. וט"ז) בחודש זה. וכן עוד כסדר זה ג"פ. וכ' דאם לא ראתה ביום הט"ו בחודש האחד מ"מ חוששת ליום ט"ז בחודש השני דוסת בפ"ע: הוא. והיינו לפ"מ שבאר שם דכל ט"ו קובע וסת בסירוג בפ"ע. וכל ט"ז בסירוג בפ"ע. וכל אחד הוה וסת החודש בפ"ע ואינו נתלה בשני דוסת הסירוג דינו כוסת הסידור לכל דבר. משמע בהדיא דהא בכה"ג דהכא דכ"א נמשך דילוגו על חשבון חבירו כל שלא ראתה בפ"א תו בטל סידור הוסת. ונראה לענ"ד דזהו טעם הר"ח שפי' פלוגתא דרב ושמואל בשהשלישה ט"ו וי"ו וי"ז בג"ח זא"ז ג"פ כסדר הזה וכעין הא דס"ח ע"ש. והתו' תמהו עליו דלמ"ל לפרש כן ע"ש. ובזה א"ש דהא כבר הסכימו התוס' וכל הפו' דבוסת ההפלגה מודה רב דאינו נקבע אלא בד"פ. דלא שייך לצרף ראיה הראשונה כיון שהיא לא היתה בהפלגה. וס"ל להר"ח דה"נ אפי' בדילוג יומי החודש כפי' כל המפרשים. לא מסתברא לחלוק שבזה יסבור רב לחשוב ראיה הראשונה כיון דגם בזה חזינן שראתה בסדר הדילוג והרי הראשונה אינה דילוג כלל ע"כ פירש בכה"ג דשילשה סדרה ג"פ. דא"כ הרי ראי' החודש הראשון הוא וסת הסירוג בפ"ע לכל ראיה ראשונה מהסדר וכמש"כ הראב"ד כנ"ל דזה הוה כתלתא ריש ירחא המסודרים וא"כ שפיר הוה גם הראשון מהמנין. אלא שצ"ע דלכאורה בכה"ג לאו דווקא ט"ו וי"ו וי"ז אלא אפי' ט"ו וי"ו וי"ח דאין סירוג החדשים שוה דבפ"א ודאי לא הוה וסת כמבואר בס"י. מ"מ כששילשה סדר זה ג"פ. א"כ כל אחד הוה וסת הסירוג בשאר הסדרים. ומיהו גם לדידן לדינא צ"ע בזה:
עוד נראה לי בטעם הר"ח דהנה הש"ך בסק"ט כ' דגם בדילוג הפלגה לקרב ראיותי' הוה וסת בג"פ. ובפלתי כ' דאפשר דזה אין דרך וסת בכך ע"ש. ובאמת דברי הש"ך הם מפורשים כן בספר בעה"נ להראב"ד ע"ש. וע"כ דהפו' ס"ל דלעולם כל ענין ראי' שאיתחזק בתלתא זימני הוה חזקה ולא שייך בזה אי הדרך הוא כן או לא. וא"כ י"ל בשי' ר"ח דס"ל כמש"כ סברת הפלתי דיש לנו לילך אחר טבע ראיית הנשים וס"ל דזה ג"כ אין דרך כלל בדרך ראיות נשים שתרחק לעולם או תקרב לעולם. אלא דדרך האשה לשנות וסתה לרחק שנים או שלשה ימים ואח"כ לחזור למפרע. וכמבואר בסקפ"ד ואינה קובעת וסת אלא במה שהוא טבע האשה. ומיהו כל הפו' לא ס"ל הכי. ודלא כהפלתי ודוק:
ש"ד סקכ"ו מיהו בהי' לה וסת קודם לכן כגון שראתה ר"ח שבט אדר ניסן. ואח"כ סירגה לר"ח סיון ואב לכו"ע ניסן לא הוה ממנינא כו' פשוט דהיינו ממש הא דאמר בש"ס אליבא דרב למודה שאני וכ"ש לשמואל ומה שהקשה הפלתי מהא דנוגח שור שור שור חמור וגמל קושי' זו הקשה הרא"ה עלה דרב וכבר יישב היטב בח"ד סק"ו ע"ש. וע' תוס' הרא"ש בדפוס חדש מש"כ אהא דהקשו התוס' שם מראה שור ונגח ושור ולא נגח ודוק: סי"ג אין האשה קובעת לה וסת כו' אלא א"כ ראתה בעונה אחת או ביום או בלילה כו' בפ"ת הביא דברי הנוב"י באשה שדרכה תמיד להמשיך ראייתה לוסת עונה מאוחרת יותר דמ"מ אין הוסת הולך אלא אחר הפלגת הימים וכ' שם דזה ודאי אם היתה דרכה לראות להפלגת איזה ד"א אין אנו משגיחין בדבר אחר הזה שממנו נמשכת ההפלגה אם הי' ביום כו' ונדחק בכוונתו ולענ"ד פשוט דסברתו דאע"ג דמצינו בש"ס בכ"ד דהאיסור הוסת הוא עונה אחת או יום או לילה. ומשו"ה כ' הפוס' דאינה נקבעת אלא כשהי' בעונה שוה. כיון דאינה אוסרת אלא עונתה. מ"מ בהפלגה לא מצינו בכ"ד אלא הפלגת ימים וא"כ ע"כ צ"ל דבזה אין הולכין אחר הפלגת עונות. והסביר לה שזה דומה כמו שקבעה לקפיצות ולימים דודאי משמע דאין אנו הולכין אלא שתקפוץ באותו היום ואין אנו משגיחין אחר העונה אלא כל שתקפוץ באותו יום אסורה אותה עונת הקפיצה. ה"נ הכא אף דלא קבעו בש"ס את הוסת אלא לאותה עונה. מ"מ לענין ההפלגה אנו הולכין אחר הימים וחושבת לאסור אותו יום שהפליגה. ובאותה עונה שראתה באחרונה דהגעת העונה הוה כהגעת הקפיצה וא"כ אף באחרה עונה אחת כגון ששינתה ראיה השניה בזה היום עצמו מלילה ליום מ"מ חוששת בפעם השלישי ג"כ לאותו יום שראתה בו שני פעמים ולעונה של יום כראיה האחרונה. ואין הולכין אחר מספר העונות דלפי"ז היה יוצאה עונתה בלילה שאחר היום הזה אלא אנו שומרין את הפלגת הימים ולא העונות ואף דאינה חוששת אלא לאותה העונה שראתה באחרונה. זה אינו אלא כמו קפיצה וד"א שצריכה שיגיע הקפיצה או אותו הדבר. אבל הקביעות להפלגה אין מונין אלא את הימים. ומשמע מדבריו דלעולם הולכין כן. ואפי' כשראתה גם בפעם השלישי לפי חשבון העונות כגון שראתה בלילה שלאחר היום הזה מ"מ אין אנו הולכין אחר זה לקבוע וסת לחשבון עונות דלפי חשבון זה היה מן הדין שתחוש אח"כ ביום הראיה ובעונה של היום ולא עונה של הלילה שראתה בה באחרונה. שהרי אנו צריכין גם עכשיו להוסיף עונה יתירה ואינו כן. אלא דחשבינן ראיה זו הג' לשינתה את יום ראייתה וזמן העונה הוה ג"כ בלילה, כמו שראתה באחרונה. וגם הוה וסת שאינו קבוע וז"ב בכוונתו והענין נכון מסברא. ומ"מ מצאתי בסתפל"מ בריש הסי' הזה שכ' בהדיא דאינו כן אלא דקובעת וסת להפלגת עונות שוות. ודקדקתי בדברי הלכות נדה להרמב"ן ומצאתי בפ"ה סי"ד שכ' ג"כ דכל מה שנאמר בענין הזה יום הכוונה ג"כ עונה ע"ש. משמע לכאורה מלשונו דבאמת אף ההפלגה חשבינן בתר העונות. אלא שקשה לסמוך על אלו ההלכות שיש בידינו שמסופקין מאוד באמתתן דסותרין כ"פ, מה שהביא הטור בשמו וצ"ע. ועוד יש לעיין כה"ג באשה שדרכה להמשיך תמיד משך ארבע או חמשה שעות שג"כ יוצאות במשך שתים ושלש ראיות מהעונה וגם אח"כ מהיום אי נקבע וסת בכך דלכאורה קיי"ל דלא כר"י דס"ל דגם שעות וסתות וצ"ע:
שם בהגה ראתה בר"ח ניסן כו' חוששת לר"ח אייר. כל האחרונים ס"ל דחוששת לראשון של ר"ח אייר מפני עו"ב דהוא ביום ל' וגם ליום שני של ר"ח משום וסת יום החודש. וכן בראתה ה' בניסן חוששת לד' של אייר משום העונה בינונית. ולה' באייר משום יום החודש. וכשהחודש חסר א"כ יום החודש הוא יום הל' ג"כ ואין כאן אלא יום אחד. והש"ך בסק"ל האריך להשיג ולהוכיח דעו"ב הוה יום הל"א וראייתו מלשון רש"י והפו' דפי' בלשון הש"ס שמצאה אחר יום עונתה דהוה אחר ל'. וכן מהא דעברה עליה שלש עונות דמבואר בלשון הפו' דהוה צ"י. ואם העו"ב הוא יום: הל' הא לא הוה אלא פ"ח. ולשי' לכאורה הוא בהיפוך דחודש מלא אין כאן אלא חששת יום אחד דעו"ב הוה ביום החודש. ובחסר הו"ל העו"ב אחר יום החודש. אלא שחידש עוד בזה דעו"ב הוה. ממש באמת יום החודש וא"כ באמת בחודש חסר יום הוסת ביום ל' ובמלא הוא הל"א. וסברתו בזה כדאמרינן לענין קישוי וכן בכ"ד דשיפורא גרים ע"ש ולפי"ז ע"כ צריך לדחוק במה שהוכיח תחילה דהעו"ב הוא יום ל"א דזה היינו דווקא במלא וזה מבואר הדוחק. ובאמת הראיה מהא דמצאה אחר יום עונתה פשוט דאינה מכרעת כלל דהתם הא איירי שצריך לחוש לוסתה ואסור לו לבא. עלי' בלא שאלה וא"כ ודאי לא שייך לפרש אלא לאחר ל' דביום ל'. פשי' דאסורה לגמרי משום שעת וסתה. וגם מש"כ הפו' דג"ע הוא צ"י אין לו ענין כלל לזה. והעיקר כמש"כ כל האחרונים דצריכה לחוש ליום ל' ג"כ דהאמת דהעו"ב הוה יום ל' ולק"מ דודאי זה אמת כמש"כ הש"ך דעו"ב הוא וסת אחד עם וסת החודש וכמשמעות הפו'. אבל לענין חששא ודאי צריכה לחוש גם ליום הל'. דבאמת אע"ג דכ' הפו' והוכיחו לענין וסת החודש דקובעת וסת לאותו היום שבחודש ולא משגחינן בזה בין חסר ובין מלא משום דשיפורא גרים. מ"מ זה דוקא בשכבר קבעה כן שפיר אמרינן דזה ודאי ג"כ וסת קבוע. אבל לכתחילה ודאי דהעו"ב הוה ביום הל' שהוא בחודש מלא יום שקודם יום החודש. וכמו שהוא בחודש חסר יום הל' וצריכה לחוש לו. אלא דכשכבר קבעה ליום החודש הרי חזינן דשיפורא גרים. ובחודש מלא הל"א נכנס תחת הל'. ובאמת הוא וסת אחד עם העו"ב. ועיקר הוסת הוא עו"ב ליום ל'. אלא שבחודש מלא נכנס יום הל"א שהוא יום החודש תחת הל'. משום דקיי"ל שיפורא גרים. אלא דכ"ז כשחזינן כבר שלא ראתה ביום ל' אז אמרינן דהשיפורא גרים להכניס הל"א תחת הל'. אבל לכתחילה ודאי צריכה לחוש ליום הל' דהוא עצם יום העו"ב. כמו בחודש חסר. שיש לחוש שלא תתבטל עצם יום העונה משום השיפורא. וצריכה לחוש גם ליום הל' בחודש מלא כמו שחוששת לו בחודש חסר. ומ"מ לענין עברו ג"ע שפיר צריך צ"י דבאמת לענין עברו ג"ע לא אזלינן בתר עונות דידה שקבועות לה. דאם הי' עונותיה קבועין לפחות מל' מבואר בש"ך סקס"ו דל"מ הפסיקה ג"ע דידה. אלא בעי ג"ע ברוב נשים. וכיון דאיכא הרבה נשים דאזלי בתר קביעות החודש ובמלא הוא ל"א. כולהו צריכים דווקא צ"י שלימים. וגם לענין הבחנה דילפינן מקרא:
דשלש חדשים. קיי"ל דבעינן צ"י שלימים. וה"נ בעינן צ"י שלימים אבל לכתחילה ודאי צריכה לחוש גם במלא גם ליום הל' כמו בחודש חסר. דעו"ב הוה יום הל' ודוק:
והנה משמעות הש"ס סו"פ ב"כ דבתלתא ריש ירחא הוה וסת קבוע וכן הוא סתימת הפו' בכל סימן זה. והנה לא מצינו ג"ח חסירים זא"ז לבד מחשוון כסלו טבת ומשמע דלא קפדינן בזה בין חודש חסר או מלא ובין ראתה ביום א' דר"ח. או יום ב' מ"מ הוה זה וסת קבוע דשיפורא עושהו כאחד. ולפי"ז נראה בשני חדשים מלאים זא"ז. וראתה בראשון בא' דר"ח. חוששת ליום כ"ט לחודש. דהוא יום ל' ליום ראייתה שהי' בהראשון של הר"ח. שהוא העו"ב כפי שהסכימו. כל האחרונים. וביום א' דר"ח. של חודש השני ושהוא וסת החודש. וגם ביום ב' דר"ח של חודש השני ואע"ג דהוא יום ל"ב. דמ"מ הוה ר"י שהוא נכנס תחת הא' וצ"ע:. ומה שהשיג הש"ך על העט"ז. שכ' דעו"ב אינו נעקר אלא בג"פ. דאינו נכון. פי' המנ"י דכוונתו דנעקר בפ"א ונמשך אחריו החכ"א וקבע כן להלכה. אבל הוא נסתר בפירוש מדברי הש"ך בסקמ"ג דשינתה שני פעמים לל"ב ולל"ד מ"מ חוששת ליום הל' ע"ש. אלא פשוט דכוונתו להיפוך דאינו נעקר כלל כ"ז שלא קבעה וסת אחר. והוא לשי' דעו"ב הוה וסת החודש. דקיי"ל דכ"ז שאין לה וסת קבוע ליום אחר חוששת לעולם ליום ראייתה האחרונה. וכבר כתבתי דגם לשי' החולקים כן הוא אלא דבחודש מלא חוששת לכתחילה גם ליום הל' כמו בחודש חסר דאולי לא יבטל השיפורא ומ"מ גם דינו ממש כיום החודש דחוששת לו לעולם. ואפי' עקרתו כמה פעמים כ"ז שאין לה וסת קבוע ליום אחר. ועח"ד שנתקשה פ"ז דלמה לא מהני מה ששלשה פעמים לא ראתה בו וכמו דמהני בכה"ג בסוסקפ"ו דמבואר שם דאשה שמשנית ראייתה ומ"מ אינה רואית' קודם י"ד דחשובה באותה זמן כיש לה וסת. משום שהוחזקה שלא ראתה בהם ג"פ אע"פ שלא קבעה יום אחד. וה"נ ליהני הכא לעוקרו משום שלא ראתה בו ג"פ אע"פ שלא קבעה יום אחד ע"ש. ולענ"ד פשוט דזה ל"מ אלא על סתם ימים שלא הוחזקה להיות רואה בהם. בזה מהני שפיר מה שקבעה ג"פ שלא ראתה במשך אלו הימים להוציאה מדין אשה שאין לה וסת ולהחזיקם שלא תראה בהם כאשה שיש לה וסת קודם וסתה. אבל לעקור וסת גמור שכבר הוחזקה לראות בו. הא ל"מ כלל כ"ז שלא נקבע והוחזקה ביום אחר כמו שבארתי בסי"ד ובסל"א בהוכחות ברורות יעו"ש. וה"נ בעו"ב הוה כקבוע דדרך נשים לראות סוף כל חודש ול"מ אלא א"כ קבעה וסת ליום אחר בברור ודוק:
שם ראתה באחד באייר או לא ראתה חוששת לט' כו' הנה הראב"ד בבעה"נ כתב דבראתה באחד באייר לאחר ראיית כ' ניסן שאינו אלא יום י"א אחר ראיית הנדה והוה בימי זיבה חוששת אחר ראיית ט' אייר (שהיא בימי נדה) גם לכ' אייר שהוא ג"כ י"א אחר ט'. כמו א' אייר אחר כ' ניסן. והרב לא חשש לזה. דהיינו לפ"מ דקיי"ל לדידן דאין אנו מחלקין בזה בין ראיית ימי נדה לזיבה וחושבת כל הראיות כאחד. ואפילו לקולא ומזה ראיה כהמנ"י בסקכ"ז. דלא כהש"ך בסקע"א ע"ש:
ומיהו לענין עיקר הדין חלקו כל האחרונים על הרב דבראתה באחד באייר אינה חוששת לט' בו דקיי"ל כרהבדר"י דמראייתה שראתה מנינן. ולא מראיית כ' ניסן. והט"ז כ' דפשוט מדברי רש"י ותה"א שכ' בטעמא דר"ה לפי ששינתה לרחק. ואנו ניחוש לקרב. דזה דווקא בלא ראתה בזמן שהיא למודה אלא אחרה. ס"ל דמונין מיום הראי' ולא מיום שהיתה ראויה לראות. אבל בכה"ג שראתה בזמנה וראתה גם אח"כ שקירבה. שפיר יש לחוש. להפלגה שהיא רגילה. מיום הוסת שראתה בזמן שהיתה רגילה. ומה שראתה בינתיים לא מקלקל לה דהרי אדרבה קירבה עכשיו ע"ש. ולולי ד"ק נראה פשוט להיפוך דאפי' ר"פ דפליג התם דסבר דמנינן מומן שהיתה ראויה לראות אף שאחרה. היינו דחושב הראי' שאחרה כראתה בזמנה. אבל בראתה בזמנה וגם ראתה שנית ודאי' דזו ראי' אחריתי הוא ובודאי אין למנות אלא מאותה ראיה ובסקל"א הוכיח ג"כ מלשון הרשב"א הנ"ל לענין לא ראתה כלל בזמן ההפלגה דמ"מ חוששת עוד לזמן הפלגה השניה מאותו היום שהיתה ראויה לראות כפי וסתה וחשיב כראתה בו מדכתב דווקא לפי שריחקה ואי שלא שייך למיחשב כלל מיום זה שלא ראתה. למ"ל, שריחקה ת"ל כיון דלא ראתה וגם זה אינו נראה כן אלא דטעמא דר"פ לפי שראיית הריחוק חשבוהו כראתה בזמנה. ושייך למחשב ההפלגה מאותו יום. ומשו"ה הוצרך הרשב"א לפרש טעמא דלא קיי"ל כן. משום שכיון שהיא ריחקה אינו מן הדין שניחוש לקרב אבל בלא ראתה כלל. פשי' דלא שייך למיחשב הפלגה מיום שלא ראתה ודוק שם וחוששת עד שתקבע וסת אחד כדינו בח"ד הקשה מהא דכ' הטור והראב"ד בראתה ר"י ור"י וכ"ה בירחא ור"י דקבעה וסת לר"י. וכ' דאפ"ה חוששת לכ"ה שמא תקבע לכ"ה וכ' לחלק דהתם בוסת החודש דקובעת וסת בתוך וסת ואפשר ששניהם יתקיימו. משא"כ בהפלגה. ועפי"ז תמה על הט"ז בסקי"ט דכתב. גבי וסת הדילוג דקיי"ל דלהחמיר אינו נקבע אלא עד ד' ראיות. דנ"מ דעד ד' ראיות חוששת לוסת ר"ח ג"כ. ולפי"ז אפילו בד' ראיות ג"כ ל"מ דהא וסת הדילוג הוה כוסת החודש. וחוששת לשניהם ע"ש. והנה חילוקו קשה לענ"ד דהא הראב"ד ס"ל דגם לדידן מחלקינן בין ימי נדה לזיבה. וא"כ לא שייך שתקבע וסת החודש וסת בתוך וסת. דהגע בעצמך ראתה בר"ח א"כ אינה יכולה לראות נדות פעם אחרת עד י"ט לחודש. וא"כ ר"ח השני ע"כ הוה בימי זיבה ואינו קובע וסת. והא דקובעת וסת בתוך וסת אינו אלא כמה שבאר הראב"ד דאם הי' לה וסת לר"ח ואח"כ ראתה ג"פ בכ' לחודש ובר"ח אע"ג דהשתא הוה ראיית ר"ח בימי זיבה [שהרי אינו אלא עשרה ימים אחר ראיית יום כ'] מ"מ כיון שלא עקרה אותו אינו נעקר דאין הוסת נעקר עד שתעקר ג"פ. ופשוט דהיינו דמספקינן איזה עיקר וחוששת לשניהן. אבל לא שבאמת הם שניהן וסת. וא"כ הא הוכיח בעצמו בסקי"ד דגם בוסת הפלגות אע"ג דקיי"ל דלעולם מנינן הפלגה מראי' האחרונה. מ"מ בראתה בל' ול' ובכ' ול' קובעת וסת לל' ותלינן בתר רובא קמא דחזיא לל' וראיית כ' תלינן בדמים יתירים ואינה מקלקלת ההפלגה דל' ע"ש וא"כ ה"נ שייך לספוקי בכה"ג הי ניהו עיקר הוסת ואין מקום לחלק בזה. ע"כ משמע לענ"ד דעיקר החילוק בזה דדוקא התם דנתחדש ראי' שלא הי' בתחילה חיישינן לשינוי וסת. אבל כאן מבואר בלשון הטור והפו' דקאי בתחילת ראייתה דאין כאן שינוי מתחילה. בזה משמע להפו' דכיון דמצינו בש"ס שני מיני וסתות כל שנקבע אחד אינה חוששת להשני ואמרינן דהאינו קבוע יפסוק וזה נכון. ולפי"ז גם בוסת החודש שפיר אמרינן הכי ולק"מ על הט"ז. ועוד י"ל אפילו לפ"ד דכוונת הט"ז בגוונא דהי' לה וסת קבוע מקודם לר"ח ואח"כ שינתה לדילוג. דקיי"ל דכ"ז שלא קבעה וסת אחר חוזרת לוסת הראשון בפ"א. וא"כ יש נ"מ דלמ"ד דלדילוג אינה קובעת עד ד"פ כ"ז שלא יקבע חוזרת בפ"א. אבל לשי' הפו' דקבעה גם בדילוג בג"פ. א"כ כבר קבעה וסת ואינה חוזרת אלא בג"פ. ואע"ג דכ' בסמוך דבוסת הדילוג נראה דבזה הוה כהפלגה דכל ששינתה הדילוג בפ"א כבר נתקלקל כל סדר הדילוג לעולם. ואפשר דהוא נעקר בפ"א מ"מ ל"מ זה לענין וסת הראשון שהי' מקודם שהרי כבר נעקר ושוב אינו חוזר בפ"א. וכ"ש להט"ז לשי' בסקי"ח דאפי' בהפלגה ס"ל בסקל"א דלא נתקלקל הוסת במה שדילגה פ"א ולא ראתה בו. כ"ש דבוסת הדילוג דלשי' אע"פ שנתקלקל פ"א אינו סותר כלל חששת שאר החדשים לחשבון הדילוג וא"ש ודוק סי"ד ואם לאחר ששינתה פעמים לל' חזרה וראתה לכ' חזר וסת של כ' למקומו. והותר ל'. שורש דין זה בריי' בסו"פ האשה אלא שיש שם שני גי'. והט"ז כיון לזה מדעתו. וכ"ה באמת. דגי' רש"י והראב"ד והרא"ש. וכ"ה לפנינו בש"ס [ואינו כנוסחת הטו"מ. אלא כך היא הגירסא. יום כ' ולא ראתה יום ל' ולא ראתה יום כ' וראתה. ועט"ז שכ' דלפי גי' זו לא איירי בהפלגה דבהפלגה לא הוה מינכר בראיית כ' האחרון [לפי גי' זו] הפלגת כ' כלל דהא הוא חמשים מראיית ל' האחרונה [ונראה דאינו סותר בזה שי' בסקל"א דכ' דמה שלא ראתה לא מקלקלא ההפלגה וחשבינן מיום שהיתה ראויה לראות. דזה דוקא בוסת קבוע. אבל כאן לענין י"ל שלא נקבע עדיין ודאי לא שייך למיחשב י"ל שאחר ראי' האחרונה כראתה בו. ולמיחשב היום כ' שלאחריו לכ'. כיון דעדיין לא נקבע. ועוד דאם תדנוהו כראתה בו. א"כ הרי ראתה ג"פ בל'. ונעקר הכ' לגמרי. ופשי' דאינה חוששת לו עוד. וגם ודאי דאינה חוזרת לו עוד בפ"א. וגם את היום כ' ודאי לא שייך למיחשב כאן כראתה. חדא כיון דכבר שינתה ב"פ לל'. ועוד אם אפי' תחשבם כראתה. מ"מ כשעבר כאן יום כ' ול"ר. וי"ל ול"ר יום כ' וראתה. ועבר חמשים יום שלא ראתה. הרי עבר פ"א כ' ועוד כ'. ואם תחשבם כראתה בהם. א"כ ליכא עדיין לאחר יום כ' האחרון שאתה חושבו כראתה בו כ"א עשרה ימים. וא"כ בראי' זו לא חזרה כלל לקדמותה. ואפשר דגם בסקל"א שם הוא כן דבעבר שני פעמים שלא ראתה להפלגתה וראתה להפלגה אחרת כגון ברגילה לכ' ועבר חמשים אפי' נימא כשי' הט"ז דחשוב השני פעמים כ' כראתה בהם. אבל עכשיו הרי ראתה לעשרה אין כאן חזרת הוסת למקומו] וע"כ נפרש כאן לפי גי' זו דאיירי בוסת החודש דבזה הרי יום הוסת הוא ניכר לעצמו. ואע"פ דלפי גי' זו כבר עבר ג"פ שלא ראתה בכ'. כ' הרא"ש דמ"מ כיון שלא קבעה עדיין וסת אחר. אינו נעקר הראשון וחוזר למקומו בפ"א. כ"ז לפי זאת הגי'. והגי' הב' הוא גי' הרז"ה בהשגות וגי' הר"ן בחידושיו וכ"נ גי' הרשב"א בתה"א. וכמו שהוא לפנינו בטור ושו"ע כנ"ל. וכ' הט"ז דזה איירי בהפלגה ויש בזה רבותא דאע"ג דעדיין לא הגיע היום ל' ולא עקרתו כלל. מ"מ כשראתה ביום כ' הותר היום ל'. וצ"ל דאע"ג דכ' בסקי"ח דגם בוסת ההפלגה שראתה בינתיים אינו מקלקל את משך זמן ההפלגה וחוששת לזמן ההפלגה שהיתה רגילה מקודם. ומה שראתה בינתיים אמרינן דמים יתירים אתוספי בה. ולכאורה לפי"ז עדיין ליכא הכא עקירה כלל במה שראתה בכ' קודם היום ל'. צ"ל דהכא שחזרה לוסת הראשון שאני. דזה גופה מגלה שחזרה לוסתה. ואין לה לחוש עוד לוסת שא"ק. ולכאורה דלפי"ז גם בוסת החודש כה"ג אע"ג דלענין וסת החודש. ודאי לא מקלקל כלל מה שהיא רואה קודם יום הוסת דמ"מ חוששת ליום הוסת. מ"מ בכה"ג שהי' לה יום קבוע כגון בכ' לחודש ושינתה ב"פ בכ"ב. ואח"כ ראתה בכ' אע"ג דאם לא הי' קביעות בכ' לא הי' נעקר עדיין חששת היום כ"ב. והיתה חוששת לו. מ"מ בכה"ג דחזרה לקביעותה הראשון כבר נעקר הכ"ב ואינה חוששת לו וכן הביא באמת הש"ך סק"מ מדברי הרמב"ם ופי' דבריו בוסת החודש ע"ש. אבל לענ"ד צ"ע לפי גי' הרא"ש וסייעתו הנ"ל אם י"ל סברא זו. דלפ"מ דגרסי כמו שהוא לפנינו בש"ס יום כ' ולא ראתה יום ל' ולא ראתה יום כ' וראתה ע"כ דלא ס"ל חילוק זה דחזרה לוסת הראשון שאני. דאם לא כן היכי אייתי הש"ס שם ראיה מהך בריי'. דאפי' חזיא תרי זימני מיעקר בחדא זימנא, דהרי לפי גי' זו כבר יש כאן שני עקירות חדא מה שלא ראתה לל' ועוד מה שחזרה אח"כ לוסת הראשון דלפי סברא הנ"ל זה חשוב כמו שלא ראתה לל' השני ג"כ כנ"ל. וע"כ דלא ס"ל חילוק זה כלל. וא"כ באמת בהך דינא דהרמב"ם לשי' הרא"ש אינו נעקר עד שיגיע שם יום הכ"ב ולא ראתה. ונראה שזה כוונת הש"ך סק"מ שכ' על דברי המע"מ שפי' דברי הטור כהט"ז הנ"ל. שראתה תיכף בכ' אחר ל'. וכ' דזה צ"ע. וכיון למש"כ דאע"ג דהרמב"ם כ"כ בוסת. החודש וכמו שהביא הש"ך בסמוך. מ"מ הרא"ש נראה דלא ס"ל הכי כנ"ל. וזה לענין עיקר הסברא דחזרת הוסת למקומו חשוב עקירה לוסת שא"ק. וכגון בוסת החודש. כמשמעות סתימת המע"מ. והקשה עוד דלפי משמעות הטור דאיירי בוסת הפלגה. אפי' בלא הי' קביעות מקודם כבר נעקרה הפלגת ל'. [והוא הולך לשי'. בסקל"א בזה ע"ש]. וכ"ז לפי פי' הט"ז והמע"מ דעדיין לא נעקר הכ' בג"פ. ופשי' דחוזר למקומו בפ"א. אבל לשי' בריש הס"ק שכבר עבר ג"פ כ' שלא ראתה. ואחר הכ' והל' ראתה ב"פ בהפלגת כ' ביניהם. כמו שבאר כוונתו בנה"ך. הרבותא הכא דחוזרת לוסתה. והאחרונים לא עמדו על עיקר כוונתו וברור כמש"כ. ומה שמסיק הט"ז דלפי גי' הרז"ה אם לא ראתה פעם ג' בכ' שהשתא נעקר ג"פ אפי' ל"ר גם בל' שאחרי' ואפי' ראתה ביום כ' שאחר הל' כבר נעקר הכ'. הנה אי איירי בוסת ההפלגה. זה פשוט כמש"כ מקודם דאינו חוזר עד שתראה עוד פ"ב לכ' מראיה זו דאיל"ה הא אכתי לא ניכר חזרת הוסת כנ"ל אבל אם ראתה עוד פ"ב בכ' לראיה זו וכן בוסת החודש. כבר באר הרמב"ן והובא במחבר סט"ו דאפילו לא ראתה ג"פ ביום וסתה כ"ז שלא קבעה וסת אחר חוזרת לו בפ"א. ואף דלפי גירסתם אין ראיה מכאן. יתבאר בדברינו בסל"א מקור אחר לזה ע"ש:
סט"ו והוה"ד הפסיקה לראות ג"פ ואח"כ חזרה לראות בוסת הראשון. קצר בזה דמבואר בדברי הרמב"ן ומובא באחרונים דכך הוא דינה דבוסת הפלגה כל שלא ראתה פ"א ליום הפלגתה שוב לא שייך שתחוש כלל. כיון שעבר זמן הפלגתה. אין לה לחוש כלל. כיון דאין זה קביעות וסתה. וכבר דחיתי בסמוך ראי' הט"ו מדר"ה בדר"י בזה. אמנם כל שראתה אח"כ שום ראי' אחת שוב חוששת לזמן הפלגתה שהיתה רגילה קודם דזה אינו אלא כשינתה להפלגה גדולה דמ"מ הרי לא שינתה אלא פ"א וקיי"ל דזה וזה אסורין. וחוששין גם לוסת הקבוע שהי' לה מקודם. אבל כשכבר הפסיקה ג"ע. זה יש ללמוד מוסת החודש דקיי"ל דנעקר בג"פ וא"כ בזה כל שלא ראתה אח"כ עדיין אלא פ"א אינה חוששת עוד להפלגה הראשונה כיון שכבר נעקר. עד שתראה עוד פ"ב בכשיעור ההפלגה שהי' קבוע לה. דאז הרי הוא חוזר בפ"א כיון דעדיין לא נקבע וסת אחר. אע"ג דבוסת החודש הוא חוזר גם בראיה אחת בהפלגה לא שייך חזרה עד שתראה בשיעור ההפלגה כמבואר אלא דלכאו' יש בזה קצת מקום עיון דלכאורה אין ללמוד דהפסקת ג"ע הוה עקירת וסת לענין וסת ההפלגה. מהא דהוה עקירה בוסת החודש דכיון דכתבנו דכאן כל שלא ראתה לזמן הפלגתה שוב אינה חוששת. וא"כ' י"ל דל"ד לוסת החודש. דהתם הרי היה דינה לחוש ג"ח זא"ז בכל יום הוסת בחודש. וכל שלא ראתה ג"פ הוה עקירת ג"פ. אבל כאן י"ל דלא הי' עקירה אלא פעם הראשון ואח"כ כיון שלא הי' דינה לחוש י"ל דאינו עקירה כלל. ונראה:
דמ"מ יש ללמוד זה מהא דקיי"ל גבי זקינה שעברו עליה ג"ע סמוך לזקנותה קיי"ל דהוה סילוק דמים ומשמע בהדיא אפי' הי' וסתה להפלגה שלא חילקו כלל. וא"כ אם מהני ג"ע לזקינה לעשותה מסולקת דמים. לא כ"ש דמהני הג"ע לכל הנשים לעקירת הוסת ועב"י דירד ללמוד זה מדברי ר"א והקשה דלא קיי"ל כר"א ולולי' דר"ק נראה ברור כמש"כ סי"ז קפצה וראתה אם לא קבעה אותן לימים אינו וסת בטור כ' כשיטת הרז"ה דקובע אפי' בלא ימים. וכן משמעות רש"י שכ' באוקימתא דר"א דקפיץ בשבת ולא חזאי דאינה קובעת לקפיצה לחוד כיון דלא חזאי בשבת ע"ש. מוכח הא חזאי בשבת קבעה לקפיצות לחוד ובתו' הקשו שם על רש"י דא"כ לוקי גם בריי' הכי דלא קבעה לימים אלא לקפיצות. וכבר הרגיש מהר"מ דהא פריך לימים פשיטא דלא קבעה. וכ' בכוונתם דלישני דהיכ' כדר"א כגון דקפיץ בשבת ולא חזאי כו' אבל פי' תמוה יותר דבזה הא פשוט לכו"ע דאינה קובעת לקפיצות לחוד דהא לא חזיא בשבת וכמש"כ רש"י הנ"ל. וא"כ אדרבה כיון דבעי לשנויי דבריי' איירי בכה"ג. ומשו"ה פי' דבעי תרוויי'. עוד הקשו התו' דמאי פריך לימים פשיטא דילמא קמ"ל דלקפיצות לחוד לא קבעה וגם זה אינו מובן. דהא לפי"ז ס"ל להש"ס דבאמת קובעת לקפיצות לחוד אלא דבכה"ג דהוה לימים סדורים הוא דאינה קובעת לקפיצות לחוד וא"כ בריי' דקתני דאינה קובעת לפי שהוא מחמת אונס ומשמע ע"כ דקאי על היום. דהיינו שאינה קובעת בזה את היום לחוד לפי שהראיה אינה אלא מחמת אונס. ומשו"ה פריך ע"ז דזה פשיטא ולק"מ. ובאמת מבואר ברשב"א והרמב"ם והראב"ד בבעה"נ דמשוו אכלה שום לקפיצות דהוה מחמת אונס. והרי משמעות הש"ס לקמן סו"פ האשה דאכילת שום לחוד הוה קביעת וסת. וכ"כ התוס' וא"כ ה"נ בקפיצות. והתו' נדחקו שם לחלק ביניהן. אבל כל הפו' לא ס"ל חילוק זה. אלא דסברי דגם בשום אינה קובעת באכילה לחוד. וכיון דדעת התו' שם דמשמע דבאכלה שום קובעת לאכילה לבד. והביא הרב דעתם בסכ"ג בהגה א"כ נכון גם כאן בקפיצה כדעת הטור:
ועש"ך סקמ"ח דלהיום לחוד אם לא קפצה אינה חוששת כלל ונראה דאפי' לשי' המחבר דלקפיצות לחוד אינה קובעת כלל. וא"כ חזינן דאין הראי' תלויה בהקפיצה כלל וא"כ הא בפיהוק דודאי קובעת לפיהוק לחוד אפ"ה כ' הפו' דלכתחילה חוששת ליום לחוד. ולכאורה כ"ש קפיצה דאין הראיה תלויה בה דהי' לנו לחוש להיום לחוד ונראה שלזה נתכוין התפל"מ בהשגתו על הש"ך. אבל באמת הסברא להיפוך דאדרבה קפיצה כיון דהוא אונס גדול ואינו כלל דרך טבע של וסת. דמשו"ה אפי' אירע כן כ"פ אין בזה כח להחזיק חשש ראי' אפי' על המקרה של האונס גופי' דאין שייך חזקה למיקרים כיון דאינו בטבע [ובמ"א הבאתי, ראיות נכונות לזה] ופשוט דכ"ש דמשום זה גופה אין בזה שום חששא על היום לחוד. ובהשגות הרז"ה הביא תוספתא דחשב כמה עליוני אונס. וכן מביא קצתן בהרמב"ם ופשוט דבכל הני אין חשש על היום ועמש"כ ברסקפ"ג:
ש"ך סקנ"ו קבעה לשניהם ביחד אינה חוששת כלל לא לוסת היום כו' דבריו כאן נוטין לדברי הט"ז סקל"ט דבוסת הגוף אפי' לזמן ידוע מ"מ אינה חוששת קודם מיחוש הגוף וכן מורין דבריו בסקס"א דכ' דבשראיי' מתחלת קודם המיחוש אסורה לפני הוסת משמע דהא בל"ה מותרת. ומיהו בנה"כ השיג על הט"ז ויש שם קצת טעות ונראים דבריו דמפרש בדברי הראב"ד דמש"כ דמותרת לפני הוסת. ה"פ דאם לא בא המיחוש ביום וסתה שהוא כלפני הוסת לגבי המיחוש. אם עבר וסת היום. בזה מותרת אח"כ בלא בדיקה. דזה חשוב כלא הגיע עדיין הוסת כיון שלא בא המיחוש ומיהו כל היום אסורה דחיישינן שמא באמצע תשמיש תפהק ותראה. וכמש"כ הרז"ה בהשגות (אע"פ שהרז"ה לא הבין כן בהראב"ד) ואח"כ צריך להגי' ועוד נ"ל כו'. ודבריו בכאן יש לכוין לפי פי' הראשון דהיינו דבעבר היום הוה כלא הי' וסת כלל ואע"פ שהוא קצת דחוק. וכן בסקס"א נראה דכוונתו דבמתחיל הראיה קודם מיחוש הגוף תו ליכא עלי' דין וסת כלל. ולענ"ד יש ללמוד זה מהש"ס סו"פ האשה דפריך אהא דתנן ושופעת הא שפעה ואזלה כו' ע"ש. ולכאורה מתני' דאיירי לענין די' שעתה א"כ למה קשה לי' הא שפעה. דמ"מ כל שהיא רואה דרך שופעת. שפיר הוה כיש לה וסת ודי' שעתה ככל וסת הגוף. וע"כ דכל שהראיה קודם המיחוש לא שייך ע"ז וסת כלל ודוק: סכ"ט איזהו זקינה כל שקורין לה אימא כו' לולי דמסתפינא נראה דבזמנינו נשתנו בזה הטבעים ורגילה להפסיק קודם. ויש ראיה לדבר דקיי"ל כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין דהלידה תלויה בראיית הדמים. והנה איתא בפי"נ דנשאת פחותה מבת עשרים יולדת עד ששים ובזמנינו אחד מאלף אינה יולדת בת ס' וע"כ דנשתנה הטבע. ומסתמא נשתנה גם ראיית הדם להפסיק קודם וצ"ע:
סל"א חזרה לראות בעונות שהי' למודה כו' הרשב"א בתה"א דקדק זה מדלא בעי הכא חזרה לראות בעונות. והתו' ד"ט ד"ה זקינה כ' בפשי' אהא דעוד עברו עלי' ג"ע ד"ש והא דתנן בד"א בראי' ראשונה אבל בשניה מטמאה מעל"ע היינו כשראתה לשלשים. וא"כ לכאורה היינו מתני'. ואין אנו צריכין לדיקדוק זה כלל. אבל באמת הרשב"א בזה לשי' בחידושיו דקיים הגירסא בד"י וכשהגיע זמנה לראות ראיה ראשונה ד"ש שניה מטמאה מעל"ע מני רבי היא כו' שהתו' שם מחקו זה שם דזה אתי לכו"ע. אבל הרשב"א שם באר בארוכה דזה אינו אלא לרבי וא"כ מתני' נמי רבי. אבל לרשב"ג באמת עד ראיה שלישית ד"ש. וזהו שכ' הרב בסכ"ח דזקינה אינה חוששת לוסת שא"ק. והיינו עד שתראה ג"ר. וכפי' הט"ז בארוכה שהסכימו עליו כל האחרונים ולא ס"ל כהתו' הנ"ל. אלא דכיון דכבר פסקה שוב צריכה להתחזק בג"פ ודווקא בזה שחזרה לראות לעונה שהיתה רגילה מקודם בזה חזר הוסת למקומו בפ"א. והיינו דלא בעי בזה הש"ס חזרה לראות בעונות מאי כו'. ולענ"ד ז"ב בשי' הרשב"א. והרווחנו בזה ליישב מה שקשה לכאורה דהרשב"א הביא ג"כ דברי הרמב"ן דכל שלא קבע וסת אחר אע"פ שעקרתו ג"פ חוזר לקבעותו בפ"א ויש להקשות דלשי' הרשב"א דגורס בש"ס בבריי' יום ל' וראתה יום כ' וראתה כו' עט"ז בסי"ד ולפי"ז אין ראיה לדין זה דדין זה דקדקו רש"י והרא"ש מגי' יום כ' ולא ראתה ול' ול"ר וכ' וראתה ע"ש וכ"כ שם הט"ז. ועוד דגם הרמב"ן גופי' נראה שגורס כגי' הרשב"א כמש"כ הט"ז. אבל לפי"ז י"ל דהוא מוכרח מהא דזקינה דהכא דאם זקינה שהחזקנוה בג"ע במסולקת לגמרי. חוזרת לוסת הראשון בפ"א. כ"ש בעקירת וסת הקל דכ"ז שלא קבעה אחר. חוזרת לוסתה בפ"א וזהו ק"ו שאין עליו תשובה:
סל"ג מניקה א"ק וסת הנה הרמב"ן והרשב"א נתקשו בזה בסוגי' הש"ס דאמר מימי טוהר לימי טומאה לא קבעה וסת. ומשמע דהא מניקה לחודה קובעת. ולולי שאיני כדאי קשה לי טובא לפי הבנתם דבימי טוהר יש לה קולת מניקת דא"כ ודאי קשי' דמאי פריך בפשי' לבדוק דילמא קבעה לה וסת. כיון דמבואר בהדיא בש"ס גבי מעוברת שאינה חוששת אפי' לוסת הקבוע לה מכבר ואינה צריכה בדיקה. ופשוט דה"נ מניקה. וא"כ היכי ליצריכנה בדיקה דילמא קבעה וסת חדש. אין זה אלא תימא. אבל נראה דבאמת בימי טוהר אינה כלל כמניקה שתהי' מסולקת דמים. והרי כ' בב"י סוסקצ"ד בשם תשובת הריב"ש בטעם של הקצת נוהגין שלא לטבול כלל בתוך ימי טוהר משום דשכיחי בה דמים ושמא תראה בשעת תשמיש ע"ש וב"ה מצאתי ראיה ברורה לזה מסו"פ כה"י גבי הא דלא חזי דמא משום דלא אייתי טיפתא קמייתא משום דמזהמא מסיק דמימי טוהר לימי טומאה ודאי חזינא ופירש"י דלא מזהמא דכל ימי טוהר הוחזקה במעין פתוח כו' הרי דאדרבה המעין פתוח. וא"כ ודאי דליכא עליה קולת מניקה דהוא משום סילוק הדמים. והא דפריך דילמא קבעה וסת. הנ"מ דלאחר שיעברו ימי ההנקה דקיי"ל דחוזרת תיכף לוסתה. וא"כ לס"ד שתקבע וסת בימי טוהר. לכשיעברו ימי ההנקה תחזור לוסתה. ומשני דמימי טוהר לימי טומאה לא קבעה וסת. וכ"ז אינו ענין לענין מניקה. דמניקה דהיא מסולקת דמים היא ודאי לא קבעה. וסוגי' הש"ס לענין ימי טוהר דאין לה קולת מניקה. ונראה דגם התו' שם הבינו כן. ובזה יתיישב מה שתמה הרש"א עליהם דכ' שם דאין להקשות לר"א דכל אשה שעברה ג"ע ד"ש תבדוק דילמא פסקה דה"נ מי"ט לא פסקה. ותמה הרש"א דהא היא מניקת ולר"א מניקה ודאי ד"ש. וכ' דהול"ל לר"י דס"ל דמניקה בעי דווקא הפסיקה ג"ע. אבל לפי"ז לא א"ש דבהדיא אר"י דימי מניקותה משלימין ימי עיבורה וע"כ הוא דהוי ביומי טוהר ע"ש. ולפמש"כ א"ש הכל בפשי' דכוונתם דליהני ההפסקה כשתעבור ימי ההנקה ומשו"ה שפיר כ' דלא מפסקו. ול"ק מר"י דאיהו איירי בתרתי מניקה ועברו ג"ע. בזה מקילין דמהני גם ימי הטוהר. אבל לר"א בג"ע לחוד שפיר י"ל דל"מ ודוק: שם ומ"מ חוששת לראיה שתראה כדרך שחוששת לוסת שא"ק דעת הב"י דחוששת אפי' בפ"א והרש"ל הביאו הש"ך סקפ"ד סקי"ט כ' דדווקא בג"פ. וכ' הס"ט דכיון דהראב"ד דייק לה מימי זיבה דאינה קובעת ואפ"ה חוששת והרי התם חוששת אפי' בפ"א כדאר"פ בסו"פ האשה. ולכאורה אדרבה ממקום שבא מוכח כהרש"ל דדעת הראב"ד ודאי הוא דאפילו בפ"א. אבל לפי"ז הא מוכח בסו"פ ב"כ דוסת הקבוע מקודם כשבא אח"כ בימי זיבה דמי למה שראתה בימי זיבה דהא פשיט שם הש"ס מהא אאידך ע"ש. וכ"כ שם בתוס' הרא"ש והר"ן והריטב"א. וכיון דאנן הא פסקינן במו"מ דאינה חוששת לוסת הקודם כלל כמש"כ הרא"ש והרשב"א. ה"נ ודאי אין לה לחוש כלל למה שראתה בימי מניקה ודלא כהראב"ד. ובאמת דלדידן ע"כ מעוברת ומניקה קיל מימי זיבה. דהא מו"מ ד"ש. וימי זיבה מסיק בש"ס דמטמא למפרע וא"כ ע"כ אין ללמוד בהם מזיבה. והא דחשש הרשב"א לשי' הראב"ד נראה דאינו אלא בג"פ והוא מסברא כיון דאפילו לקפיצות בלא ימים דקיי"ל כשי' הפו' דאינה קובעת וסת כלל. אפ"ה חוששת לראיה ג"פ ה"נ במו"מ. אבל לא בפ"א. ומ"מ אפילו בג"פ אין דינו כקבוע אלא כא"ק וכמו בקפיצות. וזה שכ' בסל"ד דאפי' שופעות ובאות אינו אלא כמקרה פי' כוסת שאי"ק. וזה כוונת הט"ז בסקמ"ט ואח"כ אינה חוששת פי' כשעבר יום הוסת מותרת בלא בדיקה כדין ושא"ק. ודברי הפלתי מעורבין בזה באין מבין:
והנה שי' הרמב"ם בפ"ד ממטמאי מו"מ לפסוק כר"י ור"י ור"ש דבפ"ש מטמאה למפרע. וא"כ ודאי קובעת וסת וע' כ"מ בשם הרי"ק דגי' הירו' דרבי יוחנן סבר הכי. ונראה לה"ר לגי' זו. דהנה התוס' שם הקשו אהא דאפי' שופעות ובאות דמ"ש מלא הגיע זמנה לראות דבפעם ג' מטמאה למפרע. ותי' דהתם כיון דהוחזקה לראות בטל הסילוק. אבל הכא מו"מ המסתלקין עדיין קיימים ע"ש. והנה נראה פשוט דזה שייך לר"מ לשי' דס"ל בטעם מניקה דהדם נעכר ונעשה חלב. כיון דהיא מניקה כל כד"ח א"כ הרי המסולק קיים. ואף שלא סילקה תחילה בודאי מסלקה אח"כ. אבל לר"י ור"י ור"ש לשי' דס"ל דהטעם דאברי' מתפרקין בשעת לידה, ואין דמה חוזר עד כד"ח. א"כ הרי אין המסלק קיים וכיון דלא סילק בתחילה ודאי לא יסלק עוד ולא עדיפא מלא הגיע זמנה לראות וא"כ אזלי לטעמייהו. באידך פלוגתא דגמלתו. וכיון דקיי"ל שם כוותיי' כדמשמע בש"ס דמפרש דר"י דלי"ל דם נעכר ש"מ דהלכתא כוותי'. וכן יל"ד דרבי יוחנן סבר הכי. דהא מפרש האי קרא דר"מ יליף מיני' דם נעכר כרבנן שם ע"ש. ש"מ דר"י כרבנן ס"ל וא"כ גם בהא דהכא ודאי ס"ל כרבנן. וכ"ז לענין מניקה. וי"ל גם במעוברת דתליא פלוגתיי' בהא. דלר"מ דס"ל במניקה משום החלב י"ל דה"נ במעוברת דהא מבואר שם דמעוברת אינה ד"ש עד שיוכר העובר. ומבואר ביבמות מ"ב דפריך ונבדקה בדדי' כפירש"י והיינו דבשעת הכרת העובר כבר מתחיל הדם לילך לדדים. ובגמ' ד"ט מפרש משום דראשה ואיבריה כבידים עליה. ונראה דהיינו לרבנן דלי"ל הטעם משום חלב וי"ל דהכובד ג"כ אינו אלא בשעה שהולד נכנס למדור העליון ואין המסתלק אלא לשעה. ואזלי גם בזה לטעמייהו דלעיל וקיי"ל כותיי' ודוק:
סל"ד עברו ימי ההנקה חוששת לר"ח ראשון כו' בש"ך סקע"ה תמה דהרמב"ן והראב"ד דס"ל דא"ח עד שתראה פ"א רבים הם כנגד הרשב"א. אבל לענ"ד דברי התוס' בדל"ו דהקשו אהא דרואה אחר דם טוהר ד"ש דלמ"ל הא דאחר ימי טוהר ת"ל משום מניקה. ותי' דנ"מ כשלא ראתה עד אחר ימי ההנקה והנה מבואר שם דבשביל הא דד"ט ל"מ אלא פ"א (ואפי' ראתה באונס ל"מ בזה כמבואר בתו' שם). וש"מ דהא משום ההנקה. ל"מ אפי' פעם אחד. דתיכף מוחזקת בדם. הרי בהדיא דס"ל כהרשב"א וז"ב ועח"ד בסקל"ח שכ' דגם בהפילה רוח כיון דאמרינן דמקרי לידה לענין מעוברת. תו ג"כ איבריה מתפרקין ככל יולדות עד כד"ח ע"ש. ולענ"ד גם זה נסתר מדברי התו' הנ"ל דהקשו דלמ"ל מניקה ד"ש לר"י (דאינו אלא בראיה ראשונה) ת"ל דהוה אחר ד"ט ע"ש. ואי איתא דברוח נמי הוה לה דין מניקת. א"כ לק"מ דבעי מניקת לרוח דלי"ל ד"ט וכמפורש שם בתוד"ה קושי' וע"כ דפשי' להו דלא הוה מניקת אלא בולד שיש לו ד"ט ע"ש. ובודאי דאין לדמות מניקה למעוברת דהרי ודאי להיפוך בהפילה ולד גמור שיש לו ימי טוהר. אפי' הפילה קודם ג"ח שלא הוכר העובר אע"ג דלא היתה מעוברת ודאי דה"ה מניקה דהא ה"ה יולדת גמורה. וא"כ י"ל דה"נ הוה מעוברת אע"ג דאח"כ אינה יולדת ודוק: