חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קפח
ס"א הירוק כמראה השעוה או הזהב. בה"י ר"פ א"ע כ' דכמראה חרדל איתא בהדיא במסכת נדה שהוא טמא. והנה אין כוונתו על המשנה דכעין החרדל דאח"כ הוא דאייתי שם הך מתני' על הא דכ"ש ע"ש. ונראה דדקדוקו מהא דתלה ר"מ בקילור ורבי בשרף שקמה. וס"ל דהני הוה כמראה חרדל. או דס"ל כיון דמסקינן התם דאנן לא חזינן דמא יש לנו לדידן לטמא גם בירוק כעקביא וה"נ חרדל. וא"כ משמע דס"ל דלדידן יש להחמיר גם בירוק ועוד יש להוכיח דשי' להחמיר גם בירוק דהרי משמע בריש פרק תולין דחרדל הוה כגוון חלמון ביצה ע"ש והפו' כ' לטהר גם בחלמון ביצה משום דהוה בכלל ירוק וכדמשמע בהדיא בפרק א"ט דמ"ח ע"ש. וע"כ דהר"י חולק בירוק. ובאמת צריך לדקדק בזה הרבה אם יש להקל בפשי' דהרי מבואר בפרק א"ט שם דמוריקא שהוא כרכום הוה בכלל ירוק והנה כקרן כרכום הוה מד' מיני דמים. ומיהו יש לומר דקרן כרכום שאני. אבל לשון הפו' בסק"ל סכ"ד גבי תלי' בנתעסקה בתרנגולת דם ב"מ כרכומי. ומבואר מזה דכעין מראה זו טמא ובודאי דהא דהתם הוה נוטה טפי לאדום אבל עכ"פ הרי צריך ע"כ לדקדק הרבה בזה. שהרי קרוב למראה זה טמא וצריך בקיאות להבחין ביניהם. וכן לענין מראה זהב איתא ביומא זהב פדוים שדומה לדם פרים. וזה הוה אדום דמתני' כדם שחיטה של שור ע"ש. וע"כ דכזהב זה הוא טמא. וע"כ הרבה יל"ד קודם שיתיר מראות כאלו וצ"ע:
ועט"ז בשם הב"ח דאין להתיר מראה כשירה קודם שיתייבש דלפעמים אחר שיתייבש ימצא אדום בקצותיו והאריך להשיג עליו וכבר נדחו כל ראיותיו זולת ממה שרבי ראה דם בלילה וטמא וביום וטהר ומבואר בסוגי' דמעיקרא ראה אותו כשהוא לח. ולי"ל דלא ראה אלא להחמיר דהא כ' רש"י רבי לטעמי' דבדק לאור הנר משמע בהדיא אפי' להקל ע"ש. ונראה דגם זה אינו מוכרח דהא בל"ה לכאורה יפה השיג הח"צ על הב"ח דמבואר בהדיא בש"ס דאמר האי מפכח הוא דפכיח הרי מבואר דבנשתנה לאחר יציאתו למראה טהור ל"מ לטהר דאזלינן בתר שעה שראתה. ה"נ נשתנה למראה טמא ודאי ל"מ. אבל לענ"ד כוונת הב"ח לנכון דס"ל דבעודו בלחותו מכסה הלחלוחית של המראה כשירה על מראה הטמאה ותחתי' באמת הוא עכשיו ג"כ מראה טמאה אלא שאינו ניכר וכשיתייבש יתגלה המראה טמאה של תחתי' ובאמת הי' בתחילה כן ובודאי דבזה ברור לטמאות מן הדין ולא יחלוק אדם בדבר וע' מש"כ בזה בסק"צ. וא"כ י"ל דזה דווקא לדידן דלא בקיאינן בזה. אבל רבי י"ל דהיה בקי להכיר דבר זה ושפיר היה יכול לראות כשהוא לח ג"כ. אבל אנן יש לנו להחמיר בדבר וכיון שכתב הב"ח דהוא רגיל בודאי לא שייך לומר בזה אחזוקי ריעותא לא מחזקינן ונכון להחמיר ס"ב חכם טיהר לי כיוצא בזה אין סומכין עלי'. ובש"ך ומיהו משמע דאם אומרת דם זה טיהר לי נאמנת והכי אמרינן בפרק המדיר. והיינו כשמביאה גוף הדם לפנינו דאין לנו מפיה אלא שזה טיהר לה החכם ודאי דנאמנת. ובמנ"י דקדק מדלא משני גבי ילתא דהביאה הדם גופיה לפני ר"י ש"מ דגם בזה אי"נ ולא הזכיר דברי הש"ך וראייתו המוכרחת. וכן מצינו בכ"ד דנאמנות נשים שהורו להם בפרק המפלת גבי מפלת דמות נחש יצא כלת חנינא הלא משמך אמרה לי חמותי טמאה. ובפרק כל הבשר הא דידן ברתה דר"י נפחא אי לאו דשמיע לה מבי נשא לא הוה עבדא. ובמנחות גבי חדש א"ל אימי' דרבינא לרבינא אבוך לא הוה אכיל כו'. ומיהו י"ל דכל הנך הוה קים להו בגויי' והרי הם כאנשים ממש. וגדולה מזו כ' התו' בסופ"ק דב"ק גבי דבורה שהיתה שופטת את ישראל. דאע"ג דאשה פסולה לדון י"ל עפ"י הדבור. א"נ היתה מלמדת להם הדינין. משמע דבזה מדינא ש"ד ולא משום ע"פ הדבור'. וע"כ דקים לן בגויי' שאני. ומ"מ ראיית הש"ך ודאי ברורה דבהא שהוא לפנינו כל הנשים נאמנות וקושי' המנ"י מהא דילתא י"ל בפשיטות דאי הי' לה הדם גופיה שטיהר רבב"ח לא הוה אזלא גבי ר"י אלא הוה אזלא לגביה דרבב"ח גופיה. ומה שדקדק עוד מלשון רש"י שם. המעיין לשון רש"י שכ' דכיון דאיתא לפנינו נחזי אנן. דאין זה אלא לענין דאין לסמוך על דמיונות הנשים בעצמן. כיון דאנחנו בעצמנו נוכל לראות. וכן הנשים בעצמן אינן רשאין לסמוך על דמיונם אבל כשהגוף הדם הזה שהורו לה עליו לפנינו ואין לנו מפי' אלא שחכם פלוני טיהר לה. ודאי אין שום בת ישראל חשודה לשקר בדבר איסור. ול"ח על אשה אלא בטועה ולא במשקרת וזה ברור:
ס"ג וכן אשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכת בשר נופלת בביה"ח טהורה. בב"י כ' בשי' הר"ש דדווקא הדם שבתוך החתיכה טיהר משום דאין דרכה בכך אבל ברואה דם ממש לא. ואע"ג דמבואר בסקפ"ז דתלינן במכה הנ"מ במכה שבצדדים אבל במכה שבמקור עצמה איכא למימר דמטמא לה. והד"מ תמה עליו דבהדיא מבואר שם דתולין במכה שבמקור עצמו ע"ש ולענ"ד הב"י לא שגה בזה. וכוונתו בזה דגם מכה שבמקור עצמו שמטהרין אינו אלא דאנו תולין שאינו דם מטבע ראיית הנדות אלא דם המכה שהוא מהצדדין של המקור גופיה. אבל לא דם נדות גופא. אבל הכא הרי הדם הוה דם נדות ממש אלא דאנו מטהרין משום דכשרואה דרך החתיכה אינו כדרך ראי' וזה שייך היכי דאנו יודעין דמהחתיכה. ירד הדם. אבל כשרואה סתם מי יודע דהדם ירד דרך החתיכה. הרי אפשר דכדרכו ירד. ולומר דכי היכי דתולין שם בדם מכה. ה"נ תולין דיצא דרך החתיכה ע"ז כ' דאפשר דאינו דומה. ובאמת יש מקום לחלק בזה דהתם אזלינן בתר חזקת טהרה דאשה. אבל הכא כיון דהדם הוא דם נדה גמור. ויש לומר דאדרבה יש על הדם חזקת טומאה ואמרינן דירד כדרכו. וזה נראה ברור בכוונתו ואולי גם הד"מ לא נתכוון בזה לדם מכה דזה לא שייך לפי' של הר"ש:
ועוד דודאי לא שייך מכה אלא כשיש פצע וחבורה וכאן אין שום חבורה אלא דחתיכת מקור נשתרבב למטה. אלא דכוונתו משום דלא ירד לחילוק הנ"ל שכ'. ע"כ כ' דכמו דתולין במכה שבמקור ה"נ תולין בזה. שירד דרך החתיכה. והנה לענין דינא ודאי לשון הטור והרי"ו מורין בהדיא אפי' דם גמור. ומש"כ הב"י דבלשון הרא"ש ליתא. לפנינו בתוספות הרא"ש הוא כלשון הטור והרי"ו. ובודאי דלא מסתבר להו להפו' חילוק בזה. ואפשר דהדם כ"ז שהוא בפנים ליכא עלי' שום טומאה אלא ביציאתו לחוץ הוא דנעשה טמא. ומש"א בד"ט מי יתן טהור מטמא חלב מדם י"ל דלא קאי משום דם נדות דע"ז ליכא שום טומאה מבפנים אלא על חלב בהמה דהוה מהדם שהוא אסור כדאמרינן בבכורות. וא"כ י"ל דאדרבה יש להדם גם חזקת טהרה (והא דמקור מקומו טמא היינו נמי ביציאתו] וא"כ גם הכא ודאי יש לתלות טפי שיצא דרך החתיכה בטהרה. כמו דתלינן בדם מכה. וע' ט"ז דבזה יש לטהר אפי' בשעת וסת פי' דאינו דומה למכה דהתם י"ל דבשעת וסת יש לתלות יותר דהוא דם נדות כדרכה ולא דם מכה. אבל הכא הרי באמת אמרינן שדם נדה הוא. אלא דאנו תולין דיצא דרך החתיכה בטהרה. ובח"ד כ' ע"ז דבשעת וסתה יש לטמאות דא"כ לא תטמא לעולם וחיישינן שיצא דרך המקור. דוכי בשביל שחתיכה נפל אין שום מקור ע"ש. וזה תמוה דבשלמא גבי מכה שייך לומר וכי לא תטמא לעולם פי' דע"כ גם דם נדות יש לה וכי לעולם לא יצא דם נדות. אבל כאן הרי באמת דם נדתה הוא יוצא אלא שהוא טהור ומה לנו שלא תטמא לעולם. ואולי כוונתו דבשלמא שלא בשעת וסתה דאין דרך המקור בטבעו להוציא אז הדם. יש סברא לתלות יותר שמה שהוא יוצא עתה הוא דרך החתיכה. אבל בשעת וסתה דדרך לצאת בכדרכו ג"כ לא ניקל שיצא דרך החתיכה. אבל בש"ס ופו' גבי מכה משמע דאפי' בשעת וסת היה לנו לתלות לקולא אי לאו משום סברא דוכי לא תטמא לעולם דלא שייך כאן כנ"ל. ועוד דלא שייך כאן וסת כלל כיון דבכל זמן שהיא רואה שלא בשעת וסתה אנו תולין שהנדות יוצאות דרך החתיכה בטהרה. א"כ תו לא שייך כלל וסת להדם נדות לצאת כדרכו כלל. כיון שהוא יוצא תמיד דרך החתיכה. ואולי כוונתו באופן שתמיד אינה רואה כלל. אלא בשעת וסתה. בזה יש לטמאות אפי' כשחתיכת בשר נופלת לה. ואף שגם זה אינו מוכרח די"ל דמ"מ אנו תולין גם בזה להקל. מ"מ כיון שאינו יוצא אלא בשעת הוסת י"ל בזה דנראה טפי דדרך וסת הוא. ואפשר דגם מכה שבש"ס לא מטהרו בכה"ג ואין אנו תולין כלל בכה"ג כיון דאינו רואה אלא בשעת הוסת ודאי דם נדה הוא דאי משום מכה או שום ד"א למה לא תראה בשעה אחרת וצ"ע שם ודווקא בחתיכה קטנה דומיא דשפופרת הנה זה מדברי הטור ובח"ד הקשה הא לא אמרינן אלא דא"א לפה"ק בלא דם והכא כיון דהדם יוצא דרך השפופרת אין על הדם שום טומאה [ומש"כ דנראה דחזר בו המחבר ל"י מה כיון בזה. הלא זה מפורש בדברי הטור ולא מצינו שום חולק ע"ז]. וע"ש שכ' בסברת דבר זה די"ל דס"ל דקודם שיפול בשפופרת תיכף שנפתח המקור הדם. יוצא כדרכו. ולענ"ד דיצא להם זה ע"פ פירוש הרז"ה דכ' דלא כהראב"ד דרוב דמים של המקור הוא טמא אלא דכך הוא ההלכה דא"א לפה"ק בלא דם טמא. וכיון שכך ההלכה לכאורה משמע בהדיא דא"א כלל בשום אופן שלא יהיה טמא וע"כ דגם בשפופרת הוא יוצא תיכף משעת הפתיחה כדרכו כסברא הנ"ל ועוד נראה ובזה יובן מה שיש להסתפק עוד בזה דהנה השואל בנו"ב ת' סק"כ נסתפק דילמא מאי דאמרינן בש"ס דא"א לפה"ק בלא דם היינו כשנפתח בטבעו מבפנים. אבל בפתחוהו ע"י מעשה מבחוץ לא. ובאמת כל מקום שהוזכר בש"ס פה"ק איירי בכה"ג דנפתח מבפנים. והשיב לו הנוב"י בפשי' מעצמו דאין לחלק בזה. ובאמת הרי זה מפורש כאן בדברי הטו"מ בלא שום ספק. אבל לכאורה צ"ע באמת מנלן דבר זה. ונראה דיצא להם זה מהא דפריך בש"ס המפלת כמין דגים וחגבים וליפלוג נמי ר"י בהא. וע"ש בתו' דאהא דמציעתא כמין קליפות לא פריך דהתם בדבר קטן ליכא פה"ק וכ"כ כל הפו'. ואי ס"ד דיש למצוא אופן דלא יטמא משום פה"ק כגון בנפתח מבחוץ או כה"ג שיצא דרך השפופרת כמש"כ הח"ד. א"כ לישני דאיירי בסיפא ג"כ דומיא דמציעתא דליכא פה"ק וכנ"ל. וע"כ דזה א"א כלל. ולא משכחת לה לפה"ק בלא טומאה ונכון. והנה בחכ"א וכמדומה שראיתי כן בספר לבארי'. שתמהו עמש"כ בנוב"י שפתח את המקור באצבע. דהיאך אפשר לפתוח באצבע דהרי הב"י כ' בסקצ"ו על מה שהצריכו את האשה לבדוק עצמה עד מקום שהשמש דש דהיא א"א לה להגיע עד שם. והרי גם השמש אינו מגיע אלא עד קרוב למקור ולא למקור עצמו כמש"כ הרמב"ם ע"ש. אבל הוא פשוט דכ"ז באשה בריאה כדרכה. אבל שכיחי עכשיו חולי שהמקור משתרבב למטה. והוא מגיע שם באצבע וזה ידוע לכל: ס"ד ויהיו המים פושרים כל מעת לעת בש"ס אמרינן התם גבי נבילה) תנן בפושרין מעל"ע הכא בדם דרכיך מאי ופסקו לחומרא שצריך מעל"ע. והנה גבי נבילה פליגי רשב"ג וריב"נ אי בעינן שיהיה דווקא גם פושרין מתחילתן עד סופן. ופסק ר"ח והראב"ד כרשב"ג לחומרא. ועפי"ז כ' גם כאן שיהיה פושרין כל מעל"ע. ובאמת מוכח גם מדברי התו' דס"ל הכי דהרי הקשו אהא דרשב"ג שם בנבילה דנקט בפושרין מתע"ם דלשמעינן רבותא טפי אפי' בנתמעכין בצפורן. דע"כ מיעוך צפורן גרע מפושרין כל מעל"ע מתע"ס. דהא הכא בדם קיי"ל לרבנן דמיעוך בצפורן ל"מ. ואפ"ה בפושרין מעת לעת מיבע"ל דמהני הרי דמיעוך צפורן גרע. ולרשב"ג כיון דס"ל אפי' גבי דם דרכיך דמיעוך בצפורן מהני. וכ"ש גבי נבילה דאקושי טפי. וא"כ לשמעינן גבי נבילה רבותא טפי דאפי' מיעוך צפורן מהני ע"ש. ואי הוה ס"ל דאיבעיא דהכא אינו בתע"ס. א"כ אין שום קושי'. די"ל דתע"ס הוה ממש בשוה כעין מיעוך צפורן. והכא לא מיבעיא אלא בתחילתן ולא סופן. אבל במתע"ס דהוה כמיעוך צפורן פשי' לי' להש"ס באמת דלרבנן ל"מ גבי דם. וכיון דהני תרויי' שוין נינהו. שפיר נקט רשב"ג הכא האי והתם אידך. כיון דתרויי' שוין. וע"כ דהתו' מפרשי ג"כ במתע"ס ומוכח שפיר מבעיא דהש"ס דע"כ דגם זה דמתע"ס גרע ממיעוך צפורן. ושפיר הקשו דלאשמועינן התם רבותא טפי דמיעוך צפורן. אבל מצאתי להרמב"ם בפ"א ממטמאי מו"מ דפסק גבי נבילה ג"כ דתחילתן אע"פ שאין סופן ובמל"מ שם תמה עליו למה פסק להקל מספיקא. ונראה דמכאן הוציא הרמב"ם לפסוק כן דמפרש בסוגיא דלא מיבעיא אלא בתחילתן ולא סופן דאי במתע"ס וע"כ דזה גרע ממיעוך צפורן וכנ"ל א"כ תיקשי קושי' התו' דלשמועינן רשב"ג רבותא טפי כנ"ל. וא"כ משמעות הסוגיא שהוא כריב"נ דתחילתן ולא סופן. דהא משמע מלשון הש"ס דבעי לדמויי להתם וש"מ דהתם נמי תחילתן ולא סופן. ועוד אפשר כיון דמוכח מדרשב"ג דנקט הכא מיעוך והכא פושרין דשוין הן כנ"ל מסתברא דרשב"ג לשי' הכא גבי דם. וכיון דפסקו הכא דלא כרשב"ג משום דחזינן דר"ל מפרש מילתיי' דרבנן התם נמי קיי"ל דלא כרשב"ג ונכון. ועכ"פ לפי דברי הרמב"ם ע"כ דהכא ודאי סגי אפי' בתחילתן ולא סופן. ול"י למה לא הביאו שי' כלל. וגם הראב"ד שתק לי' התם. ומיהו בבעה"נ כאן פסק בפירוש דתע"ס וצ"ע:
שם בהגה ואם מעכן בצפרניו ולא נימוחו טהורה. ע' המגיד דכ' דהרמב"ם לא הזכיר דרשב"ג אבל הרשב"א כ' כו' פי' דהרמב"ם לא הזכיר הך דינא דההגה דלא נימוחו במיעוך צפורן טהורה דלכאורה בזה כו"ע מודו דטהורה. אבל הרשב"א כ' זה. ואח"כ כ' דיש לפרש דבין נמוחו ובין לא נמוחו ל"מ פי' דאפשר דבאמת ל"מ לרבנן אפי' לא נימוח לטהרה בשביל זה ואף דהוה ע"י הדחק ל"מ כלל והיינו דלא הזכירו הרמב"ם וכ' דהראשון עיקר. והנה רש"י כ' דלרבנן בנימוח ע"י צפורן טהור. נראה פשוט דכוונתו כמש"כ העט"ז דהייני בנשרו תחילה בפושרין ולא נימוחו. דאפי' נמוח אח"כ בצפורן טהור. אבל בל"ה הרי לא היה כאן בדיקה. והמשנה לא טהרה אלא בבדיקה. ובלא נמוח במיעוך צפורן אי מהני לטהר זה לא נזכר בדבריו. וכ"ז פשוט ולא כ' זה אלא לפי שראיתי בד"ח שנסתפק בזה לדינא ואולי לא הבין פשט דברי המגיד כמש"כ אבל פשוט כמש"כ בלי שום ספק וגמגום ע"ש: ס"ה בהגה נמוחו קצתן וקצתן לא נמוחו טמאה בד"מ בשם מהרא"י כ' דאין לטהר אלא אם לא נמוח כולן. ומשמעות דבריו דאינה טהורה עד שתבדוק את כולן דווקא. אבל הרב שינה הלשון. ונראה דדעתו דדווקא כשראינו שנמוח המקצת הוא דאסור אבל בסתמא ודאי דיש לתלות שכולן לא נמוחו כיון דהמקצת לא נימוח וחזינן דהוא מהמכה א"כ יש לתלות כולן בהמכה: ובאמת בח"ד הקשה דאפי' יש עמהם דם גמור ג"כ הי' לנו לתלות בהמכה כדתלינן כל דם במכה. וע"ש שתי' דאינה מכה מבוררת אלא דבלא נימוח יותר שכיח במכה. אבל לתלות גם דם אחר הוה ס"ס לאיסור שמא אין כאן מכה כלל. ואפי' איכא שמא דם זה אינו מן המכה. והנה דבריו יש באפשרות לשי' הראשונה בס"ו דסתם דם יבש הוא טמא אפי' לא נימוח הרי דס"ל דאפילו לא נימוח אפשר שהוא דם. אבל שי' שניה דס"ל לטהר גם בסתם דם יבש דס"ל דדם א"א כלל שלא יהיה נמוח [ובאמת יש להוכיח גם מדברי התו' שם שס"ל כשי' זו דהרי כ' שם בהדיא דדם א"א כלל שלא יהיה נימוח אלא בנבלע בבגד ונתייבש. וע"ש שכתבו דמתני' דפרק דה"נ היינו בה"ג דזה אפשר להתייבש הרבה. הרי לשי' ע"כ דכל מה שאינו נמוח הוא ודאי טהור דע"כ אינו דם. נדה]. א"כ לפי שי' כל שיש לפנינו דבר שלא נימוח ע"כ שהמכה מבוררת ואין מקום לתי'. אבל לולי ד"ק לכאורה יש ליישב קושי' בפשי' דכיון דרואין דדרך המכה להוציא שערות שלא ימוחו. ודאי דאין לתלות בהם כלל שערות שנמחו וכ"ש דם דודאי דזה גרע מדם מכתה משונה מדם ראייתה דמבואר שם בהדיא דאין תולין בכ"ג ונראה פשוט דזה גרע גם ממכה שא"י אם מוציאה דם, דהתם תולין ביש לה וסת שלא בשעת וסתה. אבל הכא אין תולין כלל. דלזה שמשונה הוה כאין לה מכה כלל. דהרי אנו רואין. שהמכה מוציאה דבר אחר. וא"כ ה"נ שאנו דנין ממה שלא נימוח, שיש לה מכה. אבל הרי אין המכה מוציא אלא מה שלא נימוח ומה שנימוח הוה ודאי כמשונה. וזה נראה ברור בישוב קושי' וא"כ עכ"פ זה שייך דוקא כשיש לפנינו בודאי שערות שנימוחו. אבל בסתם כיון דקצת לא נימוחו ודאי יש לתלות דכולן לא ימוחו וכדקיי"ל לעיל דמן הסתם אי"צ לבדוק שמא הוא. משונה ונכון ומה שסיים הרב דאפי' בנבדק ג' פעמים ולא נמוח מ"מ לא מטהרינן גם להבא בלא בדיקה אלא ביש לה וסת שלא בש"ו [כפי' המנ"י דלא כהש"ך] היינו דווקא לאח"ז משום דודאי דרך המכה להתרפאות. וכיון שהיא אינה מרגשת בה כלל שפיר י"ל כל שעה שמא כבר נתרפאית. אבל באותו הפעם ודאי דיש לתלות הכל. ונראה דאפי' לשי' הראשונה שיש מקום להחמיר עפ"י סברת הח"ד הנ"ל משום ס"ס להחמיר. מ"מ כ"ז שלא ראינו לפנינו שינוי שנמוחו אין לחוש וצ"ע: