חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קפז
ס"א אשה שראתה דם מחמת תשמיש בכדי שתושיט ידה כו' כן הוציא בב"י מדברי הפו' דבשיעור זה כיון דחייב א"ת שהוא בספק כרת יש לאסור. ובח"ד הקשה דהא כל עיקר מה שאנו אוסרין אותה מבואר מכל הפו' דאינו אלא דרבנן כדין וסתות וא"כ זה הוה ספק דרבנן ולקולא ע"ש ולענ"ד פשוט דלא שייך כאן סד"ר דהא הספק בשל תורה וכשהיא רואית אחר התשמיש ה"ה נשארים בספק כרת שהוא אסור מן התורה וחייבין עלי' א"ת. ואם הי' יודע בתחילה בודאי דלאחר תשמיש תראה בכדי שיעור זה וישאר בספק כרת. ודאי דאסור מדאוריי' להביא עצמו לידי ספק איסור תורה. וא"כ בזה נמי דאיתחזקה בוסת ורבנן חשבו זה לודאי תראה. ודאי דיש לאסור מדרבנן כדי שלא תבא לספק איסור תורה כמו לודאי איסור וכ"כ בהדיא הב"י בשם הסמ"ג דבשביל ספק שאין אצבעות שוה לחוד לא הוה שרינן אלא דיש עוד ספק צדדים הרי דלא שרינן בשביל ספק אחד ולא הוה ככל סד"ר לקולא. ועוד יתבאר זה לפנינו בס"ד:
שם תתגרש ותנשא לאחר מבואר בש"ס דהטעם משום שאין כל האצבעות שוה ואפשר דאצבע בעל זה גרם ועם אחר לא תראה. ובנתחזקה לשלשה תו הוה מוחזקת לכל אדם. וצ"ע דא"כ ה"נ באיש שנתחזק לשלש נשים שכולן ראו מחמת תשמיש נאמר דאיתחזק אצבע שלו. שכל מי שישא תראה מחמת תשמיש ויהי' אסור לישא. והנה בפשוט י"ל דכיון דזה מוסכם מכל הפוסקים דאיסור זה דרבנן וא"כ י"ל דבאיש דמצווה על פו"ר לא רצו לגזור ולא גזרו אלא באשה דליכא ביטול מצוה. אבל לפי"ז יל"ד קולא גם באשה היכי דיש לחוש למנהג הפקר. דהנה קיי"ל בחצי עבד וחצי בן חורין דכופין את רבו לשחררו אף דעובר בעשה דלעולם בהם תעבודו משום מצוה רבה דפ"ו. ומבואר בגיטין פ"ד דגם בשפחה היכי דנהגו בה מנהג הפקר ג"כ כופין את רבה לשחררה וזה ג"כ חשיב כביטול פו"ר לעבור אעשה דלעולם בהם תעבודו וה"נ יש לנו לומר כאן דזה חשיב כביטול מצות פו"ר. להתיר איסור וסתות דרבנן כמו דמתירין להאיש משום ביטול מצות פו"ר. ומיהו לפי שי' רוב פוסקים דפנויה לית בה איסור תורה. י"ל דדווקא התם דח"ש אית בה איסור תורה הוא חשיב כביטול מפ"ו אבל הכא דליכא אלא חשש זנות דרבנן בעלמא לא. אבל לשי' הרמב"ם אדרבה פנויה חמיר טפי משפחה דלשי' בפנויה אית בה לאו ובשפחה ס"ל דלא הוה אלא דרבנן וע' הה"מ פ"א מאישות. ומ"מ לשי' הר"ן בגיטין דכל היכי שעושה משום מצוה ליכא כלל איסור דלעולם בהם תעבודו א"כ אין ראי' משם דהא התם אין אנו דוחים שום איסור ועוד דלענין איסור קטלנית כ' הרא"ש דלא מצינו איסור זה באיש שמתו נשיו. וכמבואר באהע"ז ס"ז. וע' בתשו' ח"ס בסקל"ו באריכות דאין לנו לדמות בזה מדעתינו וא"כ י"ל דגם בכאן אין לדקדק מזה וצ"ע:
שם ואם גם עם השלישי ראתה כו' אסורה לכל. הנה התוס' כ' דהוה כוסת וכ"כ הרשב"א בנידון דסי"א. ודקדקו קצת אחרונים מזה דהיכי דנתעברה וגם בימי מניקותה אין לאסור כמו דקיי"ל דמעוברת ומניקה אין חוששין לוסת. ולענ"ד אינו מוכרח כלל. דהנה צריך להבין מש"כ הסמ"ג ומובא בב"י דהא דמותרת לשני הוא משום ס"ס חדא שמא אין אצבעות שוים ועוד שמא מן הצדדין והוא דם טהור וכה"ג כ' המרדכי דבשלא בשעת וסתה יש לתלות דהוא מן הצדדין ולכאורה הוא חידוש גדול דהא קיי"ל דדם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו ולא מספקינן כלל בצדדין וראיתי שנתעוררו כבר כעין זה מהא דנמצא לאחר תשמיש אתיום חייבין בקרבן ותי' דהא מוקמינן לה בשבועות בסמוך לוסתה. ומשו"ה תלינן ברובא שהוא מן המקור. ואין זה נכון דהא לא פטר התם בשלא בשעת וסתה אלא משום אונס ולא משום דיש לתלות בצדדים וכן בדם הנמצא בפרוזדור לא חילקו כלל בין בשעת וסת או לא. והאמת יורה דרכו דדווקא הכא חשבו זה ספק משום דרוב נשים אין רואין כלל מחמת תשמיש וע"כ דאפי' אם הוא מן המקור הוא חולי ואינו בטבע כל ראיית דם נדות. וא"כ אין לנו לתלות ברוב מן המקור כיון דמ"מ ע"כ אינו כדרכו לא שייך בזה רוב ושפיר יש להסתפק גם בחולי צדדין כמו בחולי מקור [ואפשר דגם בנמצא אתיום אינו מביא קרבן עד שתדע דאינה מתחזקת רואה מחמת תשמיש]. וא"כ פשוט דה"נ אין להקל במעוברת ומניקה משום דמצינו דאין להם וסת הטבעי כיון דזה אינו דרך טבעי אלא חולי ובודאי היא יוצאת מרוב נשים. א"כ גם בהני יש לחוש לחולי וסברת המרדכי שהיקל שלא בשעת וסתה נראה ברור דכך כוונתו דכיון שאנו רואין שיש לה וסת נדתה כדרכה תמיד זה ראיה ברורה שמקורה בריא כדרכו ובצדדין הוא שיש לה ריעותא ושפיר יש לתלות יותר בצדדים להקל אבל בל"ה ודאי לא שייך כלל להקל משום ספק צדדין. ולפי"ז נראה ברור דאפי' לשי' שמיקל בזה שלא בשעת וסתה. אין ללמוד מזה אפי' לשי' להקל ג"כ במעוברת ומניקה [שנתחזקו מקודם שרואות מחמת תשמיש] אע"ג דאינהו עדיפי טפי כמבואר בסקפ"ט גבי שלש נשים ששכבו במטה אחת דמניקה תולה ושלא בשעת וסתה אינה תולה דדווקא התם שאנו רואין ששומרת וסתה יש ראיה שמקורה בריא ויש לתלות הריעותא בצדדין כנ"ל. אבל במו"מ דאין לה וסת אין לנו שום ראיה לתלות בצדדים יותר מן המקור ובודאי אסורה מספק. אע"ג דכבר ביארנו דכיון דהוא חולי שפיר הוה ספק שקול אי מן המקור אי מן הצדדין מ"מ ודאי דאין להתיר מספק כמש"כ הסמ"ג דבספק אחד לא שרינן. גם מש"כ הש"ך בסקל"ג להקל בראתה בימי טוהר אינו משום דכתבו האחרונים דמימי טוהר לימי טומאה לא קבעה וסת דאין בזה דרך וסת כנ"ל. אבל נראה דהוא משום שכ' הריב"ש דמשו"ה נהגו קצת נשים שלא לשמש כלל בימי טוהר דשכיחי בה דמים ע"ש. ובסקפ"ט הבאתי סעד לדבריו מסוגית הש"ס. וא"כ כיון דחזינן דשכיח אז לראות מחמת תשמיש וא"כ בודאי אין להחזיק איסור מראייתה אז לאח"ז דל"ש וכ"ז ברור ונכון:
ועוד נראה דממקומו הוא מוכרע דקתני גבי בדקה בשפופרת לא נמצא בראשו בידוע שהוא מן הצדדין ומשמע בהדיא דתלינן ודאי בצדדין ואינה טמאה כלל משום הדם הזה. וכן משום כל דם שתראה מחמת תשמיש לא תטמא כלל. וכן מורין בהדיא דברי הר"ן בב"י סימן קצ"א ע"ש. והנה הח"ד כ' בפשי' דאי אפשר כלל לטהר את הדם. דאפי' לא נמצא בראשו. וע"כ לא הוציא עכשיו מן המקור. מ"מ מנלן דהדם מן הצדדין דילמא מקמי הכי נפיק מן המקור דהא קיי"ל דדם הנמצא בפרוזרור חייבין עליו וכן א"א דבשביל שפ"א לא מצאה על ראש המכחיל. יהיה טהור לעולם כל דם שתראה מחמת תשמיש. דהא עכ"פ צריכה שתדע שעדיין לא נתרפא מכתה ע"ש. והנה לא הזכיר דמשמעות הר"ן בהדיא דבאמת טהור הדם. אבל לפמש"כ א"ש בלי שום גמגום כיון דרוב נשים אינן רואין בשעת תשמיש. וע"כ הוא או חולי במקור או חולי בצדדין. וכיון דאם הי' חולי במקור. ע"כ היה צריך להיות גם עכשיו בראש המכחיל. כל דליכא בראשו ע"כ הא שרואית תמיד בשעת תשמיש הוא חולי בצדדין ודם מכה הוא ולא חיישינן ליה כלל. וכ"ז שתראה בשעת תשמיש שלא כדרך דם נדות יש הוכחה שעדיין לא נתרפאית ושפיר יש לטהר:
ומיהו לענין מעשה ודאי צריך עדיין ישוב אם יש לטהר את הדם לגמרי ואף שכ"כ הר"ן בפירוש וכבר פירשנו היטב בטעם הדבר. מ"מ אינו מוכרח דכל היסוד אהא דתני דבידוע שהוא מן הצדדין. והרבה יש לפקפק בזה. דבאמת מלשון הרמב"ם שכ' כיצד בודקין אם נתרפאית נראה דמפרש שהיינו להתיר את האשה לתשמיש ולא לטהר את הדם. ומה שסיים הרמב"ם דאם לא נמצא בראשו ידוע שהוא מדוחק הצדדין וטהורה הי' נראה כוונתו באו"א דגם מדוחק הצדדין היינו שמפני דוחק הצדדין רואית דם מן המקור. אלא דס"ל דכל שהחולי מגוף המקור ודאי שוב אין לה רפואה וכדאמר שמואל כל הממלאה ונופצת אין לה תקנה אלא דכשהוא מפני דוחק הצדדין יש לה רפואה. ומש"כ וטהורה. היינו שנתרפאת מחלי' המביא לה טומאה וזה מוכרח בכוונתו וא"כ לשי' ודאי אינו אלא להתירה בתשמיש להחזיקה שלא תראה עוד אבל אם תראה ודאי תטמא וגם לפי פירוש שאר המפרשים אינו מוכרח כ"כ מהא דתני בידוע שמן הצדדין דמתירין את הדם לגמרי די"ל דאינו אלא להתיר את האשה דסמכינן על הוכחה זו לאוקמה כנגד רובא שרוב דמים מן המקור והוה ספיקא ומספיקא נמי מתירין אותה בתחי' בתשמיש דחשיב סד"ר כמשי"ת. אבל את הדם ודאי דאין להתיר מספק ואף שהסמ"ג כ' דגם את האשה אין מתירין בספק אחד דהרי כ' אם בדקה תחת הראשון ונמצאת בראשו אסורה לכל. דבספק אחד לא שרינן לה. וא"כ לשי' הא דמתירין אותה עכשיו בבדיקה גם בהוחזקה בשלשה דליכא תו ספק דאין כל האצבעות שוה. ע"כ דהוא ודאי מן הצדדין מ"מ הא שי' הסמ"ג אינו מוכרח. ומדברי התו' נראה דלא ס"ל הכי דהרי כל דקדוק הסמ"ג מדלא תני בדיקה גבי בעל ראשון. (וכ"כ הר"ן בחידושיו) וכ' דעצה טובה היא לה שאם תבדק ותמצא בראשו תאסר לכל שאין מתירין אותה מספק אחד וטוב לה יותר לע"ע להתגרש ולהנשא לאחר ע"ש. אבל התו' שנדחקו בזה וכ' דאיירי באינה רוצה לבדוק או שאינה יודעת איך לבדוק. משמע בהדיא דבאמת לא ס"ל הכי אלא דבאמת לא תאסר בזה. ואף דליכא אלא ספק אחד אין אוסרין אותה. והיינו לפי דהוה סד"ר. ובאמת נראה דבספק זה דאין כל האצבעות שוות ודאי אין לאסור אפי' באיסור דאורייתא כיון דאמרינן אין כל האצבעות שוות אין לאסור אותה כלל בשביל שנתחזקה לבעל זה. דכי בשביל שזה הוחזק כל ישראל מי הוחזקו וכעין שכ' התו' בר"פ בתרא דיבמות גבי דמאי ע"ש. וגם בכל ספק דעלמא אינו מוכרח להחמיר בזה כיון דמ"מ עיקר האיסור בתחילה דרבנן הוא מדין וסתות ואע"ג דבריש הסי' כ' דדעת הפו' לאסור בספק אחד דלאחר תשמיש י"ל דאינו בשביל הסברא שכ' שם לעיל להחמיר בזה בס"א. אלא כיון דרואית תמיד בשיעור זה דאשם תלוי. ורוב נשים לא חזיין זה גופא ראיה דיש לתלות דהוא מחמת התשמיש והיא רואה בשעת תשמיש. אבל בשביל ספק צדדין שפיר י"ל דשרינן. ואפי' אם סברתי שם נכונה דיש להחמיר בספק שקול כיון דהספק בראיה הוא מדאוריי' ונכנס בספק איסור תורה שאסור עליו מדאורייתא דחייב א"ת יש לאסור בהוחזקה בוסת מ"מ עכ"פ אינו אלא איסור דרבנן ואפשר דס"ל להש"ס דמסתברא בכה"ג טפי להיתר כיון דלא נמצא בראשו. אבל מ"מ אינו ודאי מן הצדדין. ואף דקתני בידוע אינו מוכרח שהוא ודאי כמש"כ התו' בר"פ תינוקת גבי בידוע שחי' המכה. דהיינו די"ל דחי'. וה"נ אין הכוונה אלא דיותר נוטה לומר כן. ויש להקל בתחילה דאינו אלא מדרבנן. וכ"ז להקל באיסור תשמיש דרבנן. אבל אין ללמוד ממנה לענין היתר הדם דאיסור כרת וצע"ג: ס"ה ואם דם מכתה משונה אינה תולה משמע דקאי אפי' במאי דאיירי ברואה בשעת תשמיש. ודקדק הח"ד דהא בבתולים אמרינן דבשמשה אמרינן דשמש עכרן. וכ' לחלק דהתם בבתולין הוא רגיל לצאת דם בודאי בשביל התשמיש משו"ה מקילין טפי אבל הכא אין אנו יודעין שהמכה רגילה להוציא דם והוליד מזה דא"כ כיון דהתם דעדיף אמרינן דצריכה בדיקה שמא נשתנו כ"ש דהכא צריך בדיקה. והנה הרגיש די"ל דהא דצריך שם בדיקה הוא בעסוקה בטהרות דווקא וככל בדיקות דעלמא אבל לבעלה לחוד ליכא בדיקה. ונשען דלחד תי' בתוס' ר"פ תינוקת משמע דלבעלה נמי צריכה בדיקה ונדחק ליישב משמעות הפו' דאי"צ בדיקה ע"ש. ואין דבריו מוכרחין כלל. מש"כ דלחד תי' בתוס' הוה נמי לבעלה. לא ידעתי לו הכרח כלל. אלא דכוונתם דאפי' אי איירי גם סוגי' דשופעת שם ג"כ אף לטהרות. א"ש דהתם היינו בדיקת שפופרת ע"ש. ולא דלבעלה יהיה ג"כ צריך בדיקה וא"כ לק"מ. גם עיקר הוכחתו דהכא גרע מבתולים מדלא מקילינן הכא בנשתנו אפי' הוא בשעת תשמיש. י"ל ג"כ דאינו בשביל הגריעותא אלא דט"א יש בדבר דנראה ברור דעיקר הטעם הא דאמרינן גבי בתולים דנשתנו טמאה. וחוששין לה שהוא דם נדות. היינו משום דאמר התם בר"פ תינוקת דדם נדה זיהום. ודם בתולים אינו זיהום. דם נדה אדום ודם בתולים אינו אדום. ומשו"ה בנשתנו לאדום ולזיהום בודאי יש יותר לתלות שהוא דם נדות. אבל ודאי בשביל שינוי אחר אין לנו לתלות יותר בדם נדות טפי מלבתולים כיון דאין לנו הוכחה בשביל השינוי שיש לתלות יותר בדם נדות וז"ב. ומשו"ה שפיר אמר התם דבשעת תשמיש עושה התשמיש שיהי' דם הבתולים ג"כ זיהום וכן מדוקדק לשין הש"ס אימור שמש עכרן. וכן לענין אדום י"ל ג"כ דודאי גם דם בתולים הוא אדום כדתנן התם בסו"פ האשה יש גפן שיינה אדום כו' אלא דאינו אדום כ"כ ושפיר י"ל דבשעת תשמיש שניכר עמו לובן הזרע נראה הד"ב ג"כ יותר אדום מפני התשמיש ומשו"ה יש להקל בשעת תשמיש אפי' נשתנו. וכ"ז שייך בד"ב שיודעין אנו חלוקו מדם נדה. וידעינן דהתשמיש משוה אותה. אבל במכה שאין אנו יודעין תכונת השינוי שמדם נדות לדם המכה דאין כל המכות שוות. מנין לנו לידע שהתשמיש משוה אותן וכל שאנו רואין ריעותא דדם הזה הוא משונה משאר דם המכה בודאי יש להחמיר בזה ומנין לנו לבדות שהתשמיש משנה זה. ועוד נלענ"ד די"ל בעיקר דין דנשתנו טמא היינו דווקא אם נשתנה להתקרב למראה הנדות אבל בל"ה אפשר דאין בזה חומרא כלל וצ"ע:
וע' רא"ש בהשגתו על הרמב"ן שכתב דעכשיו אין אנו בקיאין במראות דמים וא"א לידע אם משונה. והרא"ש כתב דאע"פ שאין אנו בקיאין מ"מ בשנוי דמים שהם לפנינו שפיר כ"א יכול לסמוך ע"ש. והנה חילוק זה מפורש בר"פ ג"פ ע"ש. והא אמרת אינו דומה נמחק פ"א לנמחק ב"פ. הנ"מ היכי דחתימי סהדי אמחקא [שיש הנמחק פ"א לפנינו] אבל היכי דחתימי אניירא [שאינו לפנינו] לא ידוע ע"ש והוא ממש דברי הרא"ש:
שם ומ"מ בשעת וסתה כו' אינה תולה במכתה ע' תשו' רע"א שהביא סברת הז"י באשה שעשו לה טבעת במקור ואינה יכולה לעשות הפרשת טהרה שאינה יכולה לבדוק בחו"ס די"ל דסומכת למנות הנקיים בזמן שרגילה להפסיק והביא ראיה מהא דבעלה מחשב ימי וסתה הרי חזינן דיכול לסמוך על הרוב שרגילה, להפסיק. והס"ט סתר זה דקיי"ל בהדיא בדס"ח דלא הפסיקה בטהרה ה"ה טמאה. ולא אזלינן בתר רוב שרגילה להפסיק. וכ' הגרע"א לדחות ראי' הז"י דדוקא התם דלאו ודאי לו שראתה אלא מכח הוסת שרגילה משו"ה יכול לסמוך אהא שרגילה להפסיק. אבל בודאי ראתה לא סמכינן. וא"כ לכאורה לפ"ז בדין שבכאן דלא ראתה ודאי דהא מן הדין היה לנו לתלות לעולם בהמכה. אלא דמשום וכי לא תטמא לעולם אנו מטמאין אותה בשעת וסתה. א"כ אין ראייתה אלא מכח הרגילות והוסת. לכאורה י"ל דבזה סמכינן שפיר לענין ההפסק טהרה ארובא דרגילה להפסיק כדברי הז"י הנ"ל דבהא ראייתו נכונה. אבל אחר העיון עדיין יש בזה הרבה ספיקות חדא דנראה לומר דכ"ז דווקא בנדות דאורייתא דאי"צ נקיים רק לידע שפסק הדם סמכינן שפיר כמו שרגילה לראות בזמן זה. ה"נ הרי רגילה להפסיק בזמן זה. אבל לדידן דכולהו ספק זבות נינהו וצריכה נקיים דווקא. א"כ כיון דאין ההפסקה ודאית כנ"ל. א"כ י"ל דזה לא הוה בדוקים לפנינו ולא מיקרי נקיים. ואף ע"ג דבאשה דהכא הרי לא שייך להסתפק כלל בזבות כיון דלעולם היא אינה מטמא אלא בזמן הוסת. וא"כ אינה בוודאי אלא נדה וי"ל דל"ח בה לנקיים כלל. מ"מ ודאי דלא שייך לדידן להקל בכה"ג דלדידן הוה לעולם כזבה מבלי שום חילוק. ועוד דעכ"פ הא אין זה שייך אלא בוסת הראשון דאכתי לא הוה ודאי ראתה אלא מכח הוסת. אבל במשך זמן הרבה דודאי לא שייך כלל לומר שעדיין לא ראתה פשוט דהוה כודאי ראתה. ובודאי צריכה דווקא הפסק טהרה ברור. וא"כ בודאי גם בפעם הראשון אין להקל וצריך להחמיר בה גם בכל וסת שלא לחלק. ועוד דכאן במכה שבמקור יש לדון עפ"י דברי הס"ט בסקצ"ד שכתב דלשיטת הפוסקים דדם קישוי אע"פ שאינו מטמא אינו עולה בזיבה משום דכיון דהדם טמא והוא דרך ראי' א"כ הוה כפולטת ש"ז דקיי"ל דאינה עולה. דלפי"ז ה"נ בראתה שלא בהרגשה אע"ג דקיי"ל דאינה מטמאה מדאורייתא מ"מ כיון דהדם ודאי טמא [דל"ג מיצא הדם דרך דופן דקיי"ל דמקור מקומו טמא]. ה"נ אינו עולה בזיבה ע"ש. וא"כ י"ל דה"נ בדם מכה כיון דודאי קיי"ל בזה כרשב"ג בדס"ו דדם מכה שבמקור הד טמא דהא קיי"ל דמקמ"ט וכן באר בארוכה הנוב"י ת' סצ"ז ע"ש. וא"כ י"ל דגם דם המכה גופה אינו עולה בזיבה. וצריכה להיות דווקא נקי גם מדם המכה. ומיהו בזה נראה דיש מקום לומר דאין ללמוד מדם קישוי שטומאתו מדין גמור. על דם מכה שהוא מדין מקור מ"ט שאינה מדינא. אלא מהלכה למ"מ כמש"כ התו' והפו'. וכמו דקיי"ל דאין למידין ק"ו מהלכה דחידוש הוא. ה"נ אין ללמוד להחמיר בדין שהוא מהלכה. מחומרא שאנו מחמירין בדבר שהוא דין תורה. וע' מש"כ בסקצ"ו:
וע' ש"ך דבמרגשת עכשיו שהדם שותת מהמכה זה טהור אפי' בשעת וסתה וכמש"כ התו' בדרשב"ג. ונראה דאי"צ שתרגיש כל זמן הראי' שהוא שותת מהמכה אלא כל שהרגישה בהתחלת הראי' שהוא שותת מהמכה תו טהור כ"ז שהיא שופעת. וכמו בבתולים דקיי"ל דאפי' שופעת לאח"ז שנתנו חכמים מ"מ כ"ז שהיא שופעת ולא נשתנו הדמים תלינן שהוא מהבתולים אע"ג ששיערו חכמים שבזמן זה ה"ה פוסק מטבעו. ואלו פסקה וראתה היא טמאה. מ"מ כל מה שהוא שופע בפ"א אמרינן שהוא ממ"א. כ"ש הכא דבאמת מן הדין הו"ל למיתלי אפי' בשעת וסתה במכה כמבואר בש"ס. אלא שהחמירו בשעת וסתה דוכי לא תטמא לעולם. אבל במרגשת שהוא מן המכה לא שייך להחמיר וא"כ בודאי יש לטהר כ"ז שהוא שופע ועוד ראיה מדל"ו דאמרינן דללוי דס"ל דדם טהור הוא ממעין אחר. אם הוא שופע מתוך ארבעים לאחר ארבעים. אף ע"ג דמן התורה הוא דפוסק המעין טהור לאחר ארבעים. מ"מ כ"ז שהוא שופע הוא טהור אף לאחר ארבעים ולא אמרינן דנתחלף המעין ה"נ ודאי דכ"ז שהוא שופע אין לחוש שנתחלף וכיון שבהתחלת הראי' הרגישה שהוא מהמכה ודאי טהור כ"ז שהוא שופע וז"ב. ובזה יש ליישב מה שנתקשה הס"ט בדברי הרשב"א לענין מכה ע"ש ותבין:
ס"ח ויש מי שמתיר אם אמר לה רופא ישראל שנתרפאית ואם תראה אומדנות מוכיחות כו' הא בל"ה לא רצה לסמוך להקל. וכתב דאע"ג דסמכינן ארופא בחולה שיש בו סכנה התם אינו אלא לעשותו לספק. דספק נפשות להקל. אבל באיסורא. ספיקא אסור. ולא זכיתי להבין זה. דהא הכא כ"ז שלא נתחזקה בשלש של שלש פעמים שרי מספיקא. וא"כ אם הרופאים עושים לספק ג"כ מותר כמו בלא נתחזקה עדיין. ואולי דהמחמירין קאי בשי' הסמ"ג דלא הקילו אלא בס"ס ובבדקה עצמה ונמצא על ראשו תו אסורה לכל אף בלא חזקה לכל אצבעות. וה"נ איירי דבדקה ומצאה על ראשו בזה לא מהני מה שהרופאים עושים ספק. אבל בסתמא לכאורה בודאי יש להקל ברופאים כמו בלא נתחזקה לשלשה ובאמת בשילהי מכות ובפרק הנשרפין משמע דסמכינן אאומדנא אפי' להחמיר בנפשות. דאם אמדוהו להחמיר והוקל וחזר מחמירין אף דבלא אמדוהו תחילה הוה מקילין וכה"ג במכות שם ומ"מ יש לדחות. ועש"ך דכתב שאם ריפא לאשה אפי' לא נתחזקה עדיין תוכל לסמוך אפי' אותה שנתחזקה ותמהו עליו דכיון דלא נתחזקה מאי מהני. ונראה בכוונתו דחשיב ליה זה כאומדנות מוכיחות דהנה נראה ודאי דהיכי דהרפואה כבר הוה מומחה ודאי שרי. דאי ל"ה הא דא"ר נתרפאית זאת ומשמע דשרי לה הכי אפי' בלא שום בדיקה היכי שרי. וע"כ משום דהי' ידוע לרבי שהוא רפואה מומחה. והראשונות שהומחה הרפואה ע"י צ"ל שנודע רפואתן ע"י בדיקה. ולפי"ז נראה דאפי' בריפא לשלש נשים שלא נתחזקו ג"כ יש להתיר. דהא באמת קיי"ל בשבת דבקמיע דאיתחזקה תלתא זימני סמכינן עלה לצאת בה בשבת [והתם אינו משום ס"נ דהא שרי לצאת אפי' במקום שאין לו צורך אלא דחשיב כתכשיט] ובודאי אין מדקדקין בזה אם אותן החולים. חולים מוחזקין כ"כ כמו חולה זה. ובל"ה לא שייך כ"כ חזקה בחולה דהא בל"ה קיי"ל דרוב חולים מתרפאים. אלא דבחלתא זימני מתחזקה דאינו במקרה אלא דהוא רפואה טובה מטבע. וה"נ בתלתא נשים שראו מחמת תשמיש אע"ג דאכתי לא נתחזקו ודאי ל"ג מאומדנות מוכיחות ויש להקל:
ס"ט הפחידוה כו' אין מוציאין אותה מבעלה והטור לא סיים כלל שאין מוציאין אותה. ועד"מ שהשיג על הב"י שכ' דהפוסקים השמיטו הא דהפחידוה לפי דס"ל כהרמב"ן דכתב דאין אנו בקיאין בזה. דהא הביאו הך דשפופרת אף שהרמב"ן כתב גם בזה דאין אני בקיאין ועוד דאפשר למיקום עלה דמילתא בשפופרת ע"ש. ונראה דלפי הועוד שכ' דעתו בזה דהרמב"ן דסבר דבתרויי' אין בקיאין. א"כ שפיר כתב דבדיעבד אין מוציאין אותה בתרויי' ותרויי' שוין. אבל לדידן דס"ל דבשפופרת בקיאין אנו גם לכתחילה. א"כ בהפחידוה אפי' בדיעבד למ"ל להתיר. כיון דאין אנו בקיאין בה ואיכא למיקום עלה דמילתא בשפופרת דבקיאין גם אנו אין אנו מתירין אותה בהפחידוה כלל. אלא בבדיקה. ומשו"ה לא סיים הטור הך דאין מוציאין ומשום זה השמיטו זה גם כל הפו' וצ"ע מה שכאן לא הגיה הרב כלום:
ס"י אם ראתה פ"א בליל של טבילתה כל שתגיע טבילה אחרת צריכה לפרוש ליל של טבילתה עכ"ט וח"ד וזה סותר פירושו של זה וזה סותר של זה. ולכאורה משמעות דברי הגמי"י להמעיין דכוונתו דמסתמא הוא הפלגת ליל טבילה שניה מליל טבילה ראשונה שוה להפלגת ליל טבילה ראשונה מיום ראיית נדתה התמידית וס"ל דנהי דבקפיצות אמרינן בפשי' הא כל יומא דלא קפיץ לא חזאי ואינה חוששת להיום לבד. אבל הכא בתשמיש וגם בטבילה כיון דרוב נשים אינן רואין מחמת התשמיש והטבילה. לא חזי למקרי אונס כלל. ושפיר חוששת להיום לבד ג"כ ככל ראיה כדרכה. וגם לא מצינו אלא אכלה שום כו' אבל בסתם אכילה כדרכה פשוט דאנו קובעין את היום לבד להראי' וה"נ טבילה ותשמיש הוה כדרכה אין אנו קובעין את הראי' אלא על היום. ואם כן אסורה בלילה זו מתורת עונת וסת סתם שחוששת בפעם אחד. וכשעבר היום שוב היא נתרת וגם יעבור הוסת. ומיהו דברי הרשב"א בסי"א שכ' ע"פ פירש"י בהא דואם יש לה וסת כו'. דס"ל דקובעת וסת לראיית מחמת תשמיש. ע"כ צ"ל דס"ל דדוקא לראות תמיד מ"ת זה לא שכיחא אבל לוסת לימים שפיר י"ל דהוה וסת. ומשוה"נ ס"ל בזה דצריכה ג"פ לעוקרו כדין וסת קבוע ולא סגי בזה בשפופרת כדין כל רואה מ"ת דהתם דאינו כטבעו אלא חולי נעקר בפ"א אבל כאן ס"ל בפירוש הש"ס דהוה וסת גמור ככל הוסתות וצריכה ג"פ לעוקרו. והיינו נמי דחשש גם להפלגת פ"א. א"כ נראה דס"ל דהא הוה כמו קפיצות דחוששת לשניהם ביחד. ואפשר דלאחד לחוד ל"ח כלל. וא"כ לשי' נראה דאינה חוששת בזה בשראתה פ"א בליל טבילה. לאסור ליל טבילה השניה ששוה להפלגת ליל טבילה א' מראי' דכדרכה. [כמש"כ בכיונת ההגמו"י כנ"ל דחושש להפלגת הימים לבד כמש"כ]. והרשב"א אינו אוסר אלא א"כ תראה עוד פעם ב' מחמת תשמיש. תחוש לאותה ההפלגה דהינו התשמיש והימים. וכמו בקפיצות שחוששת לוסת הימים והקפי' ביחד. חוץ מוסת הראיי' שכדרכה. ולהגמי"י אפשר דס"ל דאין אנו מבדילין את ראית מ"ת לוסת בפ"ע ליום התשמיש. אלא לעולם חושבין ימי הראיות ביחד. והמחבר החמיר בשניהם מספק ודוק:
סי"ב הרואה מ"ת אסור להשהותה כו' בח"ד הקשה דאינה דומה לשבויה דאסורה לעולם אבל זו שיכולה להתרפאות חשיב יש לו פת בסלו בכתובות. וכוונתו לסוגיא דמורדת דאפילו בחולה הוה מורדת דחולה יש לו פת בסלו ע"ש. ולענ"ד ז"א אלא לענין צערא דלא הוה לי' צערא כ"כ. אבל לענין איסור יחוד הרי קיי"ל כחכמים בריש סוטה. דאפי' לאחר קינוי וסתירה ומעלה אותה לירושלים להשקותה. אסורה ביחוד אע"ג דתשתרי כשתשתה כיון דאין ההיתר ברור שיבא לא מיקרי יש לו פת בסלו. וכ"ש בהא דהכא ודוק: סי"ג הבועל את הבתולה כו' עד שתפסיק פ"א ולא תראה בח"ד כ' דאפי' לא בדקה חשוב כלה ראתה דאי ל"ה תיקשי דתבדוק דילמא פסקה אלא ע"כ דבל"ה כ"ז שלא ראתה חשוב כפסקה ואין לנו לתקן עלי' חיוב בדיקה כיון שאיני אלא לטובתה אבל דברי התוס' גבי ימי טוהר אינן מוכיחין כן דהקשו שם דלר"י לבדוק דילמא פסקה ג' עונות אע"ג דאינו אלא לטובתה ע"ש. ובאמת אע"ג דלדידה קולא היא זימנין נ"מ לחומרא דלענין תלי' קיי"ל דמניקה תולה באינה מניקה ולר"י מניקה שפסקה ג"ע תולה במניקה שלא פסקה. וא"כ אם היא תחשוב א"ע שלא פסקה לחומרא. חבריתה שפסקה תולה בה ותהיה טהורה. ואי תדע היא ג"כ שלא פסקה שתיהן טמאות. וה"נ בבתולה שדמיה טהורין לדינא דהש"ס ודאי דאם תחמיר שלא כדין נפיק מינה קולא. דתתחיל למנות ז' יומי נדה מיום זה ומה שתראה לסוף ז' תשלימנו לראיה זו ותטבול בלילה. ובאמת ראיה זו דסוף ז' הוא החחלת נדה. אבל באמת כבר הקשה שם הרש"א קושי' ז'. ותי' דמהא לק"מ דמ"מ קודם תשמיש דאיירי ביה מתניתין שם אי"נ בדיקה כלל ע"ש היטב: