חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קסו
ס"א בהגה ובחצר דקיימא לאגרא הוה א"ר לכו"ע כן הגי' הט"ז דאי ל"ה מאי קמ"ל ע"ש. אבל באמת בטור מבואר דנסתפק בזה דאפשר דלא הוה אלא ריבית מאוחרת ע"ש. והב"י כתב דמסתברא דדווקא לאחר פרעון הוה מאוחרת אבל כ"ז שהוא חייב לו לא. והביא ראי' דהרי הרא"ש אוסר אפי' בשעת פרעון. וראיתי מי שנתקשה בהבנת דבריו דדילמא באמת האיסור אינו אלא משום ריבית מאוחרת. ונראה בכוונתו דהא לשון הרא"ש כן הוא דהא דמשמע במתני' דלא מיתסר אלא כשפירש לו בשביל מעותיך. זה דווקא לאחר פרעון. אבל בשעת פרעון אפי' בסתם אסור. וא"כ לפי שיטתו לא קרי מתני' ריבית מאוחרת אלא לאחר פרעון ומשמע דהא קודם פרעון חמיר טפי מריבית מאוחרת ודוק. ומיהו ברי"פ גבי כל שבדיניהם א"מ כו':
דמסיק דהיינו ריבית מאוחרת ע"ש משמע לפום האי כללא דכל שלא קצץ בשעת ההלוואה הכל הוה בכלל ריבית מאוחרת ע"ש וצ"ע [והנה עיקר החילוק בין כל א"ר לריבית מאוחרת מבואר לעיל סקס"א דכל א"ר חייב להחזיר לצי"ש. ובריבית מאוחרת פטור ע"ש. והנה טעם המחייבין בא"ר לצי"ש. שמדקדקין מלשון אינה יוצאה בדיינים דמשמע דהא לצי"ש חייב. ולכאורה לפי"ז הא בסוגיא הנ"ל נקט בהדיא גם על ריבית מאוחרת לשון בדינינו אין מוציאין וצ"ע]:
ס"ב ואם א"ל הלויני ודור בחצירי הוה ר"ק. ומבואר ברמב"ם דגם בשכר לו בפחות הוה ר"ק. אמנם בסמוך לענין משכנתא בלא נכייתא דאפי' במשכון בית דס"ל להרמב"ם דהוה ר"ק מ"מ בניכוי אפי' כ"ש כתב דהוה דרבנן וא"כ ה"נ אף שהוא פחות מ"מ לא הי' צריך להיות אלא דרבנן ולכאורה היה נראה דמשכנתא שאני. וה"נ מחלק הרמב"ם גבי שדה בלא נכייתא דמשכנתא הוה א"ר ובאסמכתא הוה ריבית דאורייתא. אמנם לענין ניכוי לא משמע מדבריו לחלק בזה. וכן מוכח מדברי התו' (ד"ע) ד"ה א"מ שכ' שם דמפני שהוא ריבית משמע דהיינו ריבית דאוריי' וכ' ואע"ג דההיא דלא ישכור בפחות קתני מפני שהוא ריבית אע"ג דהוה דרבנן לשי' ר"ת דעושה משכנתא דבית כשדה כו' ע"ש. ולכאורה הא כתב ר"ת בהדיא דדווקא במשכנתא מותר ובלא משכנתא אסור וה"ט דלא ישכור בפחות וא"כ י"ל דמשוה"נ הוה דאורייתא. וע"כ משום דכיון דהוא בניכוי ודאי לא שייך לאסור מדאורייתא כיון דהוה דרך מכירה דשכירות ה"ה כמכירה וכל שהיא וכ"כ כאן הרמב"ם בזה הלשון ששכר ממנו בפחות וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר עד שיחזיר לו הלוואתו ע"ש. מלשונו מוכח שכוונתו כעין דברי הרשב"א. וזה ודאי הוה דאוריי'. ופשוט שמפרש המשנה באופן זה. משום דמשמע לי' מפני שהוא ריבית היינו מדאו' כמש"כ התו'. ונראה דבזה שמפרש משום ההלוואה כו"ע מודי דהוה דאורייתא. אלא דהתו' שם לא נראה להו לפרש מתני' בכה"ג. וכן מוכח בטור בסקס"א שכ' דהלוהו ע"מ שידור בחצירו חנם או ישכירהו לו בפחות הוה ריבית דאו'. והיינו נמי דבא"ל בפירוש ע"מ שישכירנה לו בפחות זה ודאי הוה כקצץ ריבית וכמש"כ בדברי הרמב"ם וז"ב:
שם ואי לא קיימא לאגרא הוה א"ר. בב"י כתב דאף דהרא"ש כתב ולא מנכינן לי' זהו מלשון הרמב"ן בשי' הרי"ף דכל א"ר נמי לא מנכינן. אבל לפי שיטתו דכל א"ר מנכינן ה"נ מנכינן אמנם גם בסוף לשון הרא"ש שם כ' דבין בהלוהו ובין בהלויני אם כבר דר בו לא מיחייב ממונא ע"ש. וכן הביא גם הב"י בעצמו בשם הנ"י דהלווהו והלויני תרווי' שוה אהדדי ובהלווהו פשוט דלכו"ע לא מנכינן. וה"נ הלויני. ע"כ נראה דאע"ג דכתב הטור דבהלויני הוה א"ר היינו לענין לצי"ש. כיון דהוא בתנאו ודאי עביד איסורא. וה"ה יכול לתקן שיחזיר. אבל לענין ניכוי ע"כ בדיינים ודאי דגם בהלויני אינו מנכה לו. דהא באמת מודה הרא"ש דבכל א"ר אינו מועיל תפיסה וכן פסק לעיל בפשי' בסקס"א. אלא דכאן כ"ז שלא שלם הקרן הוא דס"ל להרא"ש דמנכה. ובאר במל"מ דזה חשוב כלא נתן לו עדיין כיון דלא שלם הקרן י"ל דסובר שינכה מן הקרן. וא"כ פשוט דזה שייך באיסור דרבנן דקיימא לאגרא ובהלוהו אף דהלוה בלא קציצה ולא הוה אלא דרבנן מ"מ מנכינן לי' דאף שנתרצה לשם ריבית מ"מ לא חשיב עדיין כנתן לו. די"ל דסובר שיפחות מן הקרן. אבל בלא קיימא ובהלויני אם הי' דעתו אריבית הרי הי' זה ר"ק ממש אלא דכתב הרא"ש דלא מחזקינן אינשי ברשיעי ואמרינן דדור בה. דבל"ה איני משכירו קאמר לי' וא"כ עכ"פ הרי ודאי היה הנתינה לגמרי. וא"כ אף הניכוי ודאי לא עדיף מתפיסה ואינו יכול לנכותו. ועוד דהא זה הי' בקציצה אלא דסברת הרמב"ן ברורה דלא שייך כאן ריבית כיון דלא חסרי'. ומפרש הגמרא דהא דצריך להעלות לו שכר היינו דווקא לכתחי'. א"כ אף דודאי בהלויני אסור מיהו מדרבנן. כיון דאתני בשביל הלוואה ול"ג מריבית דברים. אבל לענין חיוב ממונא מנ"ל דלענין מדרבנן הוה חיוב כיון דלאו מידי חסרי'. ומנלן דחכמים יחמירו בזה אף להוציא יותר משל תורה. ע"כ נראה דלא כתב הטור דהוה א"ר אלא לענין לצי"ש. אבל לדיני אדם ודאי דאין כאן חיוב כלל אף בהלויני. וזה שכתב הנ"י דתרוויי' שוה כן היה נראה ברור לולי דברי הב"י:
שם ואם לאח"ז הלוואה א"ל דור בחצירי י"א דלא הוה אלא א"ר. היינו אפי' בקצץ בעד הרווחת זמן דס"ל להרמב"ם דמדאוריי' בעי דווקא בשעת הלוואה. ולכאורה הי' נראה ראי' לדבריו מהא דדע"ב דעכו"ם שלוה מישראל בריבית ונתגייר דפסקינן כר"י דגובה גם את הריבית שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר וכתב הרא"ש דגובה אפי' הריבית שאח"כ אע"ג דהוה איסור דאוריי' יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ואפי' במקום עבירה וכוונתו דאע"ג דהוי בקום ועשה דפליגי בהא בריש האשה רבה. מ"מ בדבר שיש טעם וסברא שדומה לתקן זה לכו"ע יש כח כמש"כ התו' שם בשם ר"י גבי נאמנות דמת בעלי. וכן לענין לטמא לאשתו קטנה ע"ש. והוא דחוק מאוד לומר שבשביל גזירה זו יהי' דומה לעבור איסור דאורייתא בקום ועשה. ולפחות הי' לנו לתקן כשקבלו גר להזהירו שאם יש עליו חובות בריבית שישלם תיכף כדי שלא יבוא לידי איסור תורה ולפי שי' הרמב"ם דכל שלא הי' הקציצה מקודם הלוואה לא הוה איסור דאורייתא א"כ א"ש בפשי' דהתם נמי כיון דהי' שם הקציצה בהיותו עכו"ם בהיתר אף שנתגייר אח"כ מ"מ הא הי' ההלוואה מקודם וליכא איסור תורה כלל וא"ש אבל באמת שי' הרמב"ם גופי' שם דאינו גובה אלא הריבית שמקודם שנתגייר וכ"ה להלכה לקמן סקע"א ע"ש. וא"כ אין ראי'. ולכאורה יש ראי' מב"מ קי"ד להיפוך מהא דפריך אהא דאם איש עני לא תשכב בעבוטו הא עשיר שכב מאי קאמר. ופירש"י דהא הוה ריבית. ולכאורה לשי' זו לא ק"מ דהא ברייתא שם אקרא קאי דליכא איסורא אלא בקציצה. ואפי' נאמר דזה הוה כקצץ בשעת הרווחת זמן הא לשי' זו אכתי ליכא איסור תורה. ומיהו י"ל דפשטא דבריי' משמע לי' דאפי' איסורא דרבנן בעלמא נמי ליכא. וע"כ צ"ל כן לפמש"כ התו' בריש קדושין גבי ב"ח קונה משכון דדייק מדכתיב וברכך ואי אינו קונה משכון הוה ריבית ע"ש. וא"כ משמע דלפ"מ דקיי"ל דקונה משכון לא שייך בזה ריבית מה שנהנה מן המשכון דדידי' הוה וה"נ ודאי דמדאוריי' שרי לישכב עליו ואין כאן ריבית כלל. וע"כ משום דמשמע לי' הבריי' דשרי לגמרי ואפי' איסורא מדרבנן ליכא ומשו"ה פריך דמדרבנן פשי' לי' דיש לאסור [ולכאורה נראה לי דמכאן סעד לדברי ר"ת בנ"י הביאו הב"י סקע"ב דבמשכון מטלטלין לא שרי אפי' בנכייתא משום דסגי פחתיי' ע"ש דאי ל"ה כיון דכאן הוה משכונו שלא בשעת הלוואתו דקונה מדאוריי' לגמרי אפי' לקדש בו את האשה א"כ ודאי דזה עדיף אפי' מאתרא דלא מסלקי דשרי לגמרי אפי' בלא נכייתא לשי' רש"י ור"ת משום דקני לי' וכ"ש הכא דקני לגמרי דודאי יש להתיר לגמרי כיון דהתורה הקנה לו את המשכון וליכא בזה אפי' איסור דרבנן ומאי פריך. וע"כ דבמטלטלין לא שרינן כ"ז. ואפ"ל דלא כפירש"י ולא פריך כלל משום ריבית דשפיר י"ל דליכא בהא משום ריבית אלא דלא נראה להש"ס להתיר בלא רשות בעלים להנות בתשמיש המפחיתו ואף שהקנה לו התורה מ"מ כ"ז בדבר דלא חסרי' כספא כשישלם אח"כ אבל בדבר המחסרו י"ל דס"ל להש"ס דהוא אסור מן התורה וצ"ע] ועכ"פ דעת התו' בקידושין הנ"ל משמע בהדיא דס"ל דאפי' לאחר ההלוואה הוה דאו' דהא התם מדינא קאי וכן הוא דעת הרא"ש גבי נתגייר הנ"ל בפירוש וצ"ע שלא הביאו הטור ואולי יש לדחות מדברי הרא"ש דהתם אף דהאיסור נעשה אח"כ מ"מ הרי הי' הקציצה בשעת ההלוואה ושפיר מודה גם הרמב"ם בזה דהוה דאורייתא ומ"מ לא מסתברא וצ"ע. עוד נראה לי לדקדק דהא א"ר בריש פא"נ דהו"ל למילף ריבית מאונאה. אלא דדחי דשאני ריבית דידע ומחיל. א"כ זהו מעיקרא אי לא כתב ריבית כלל. אבל השתא דכתוב ריבית שבשעת הלוואה אלא דסברת הרמב"ם דמשמעותא דקרא לא הוה אלא בשעת הלוואה מ"מ למה לא נלמוד ריבית שלא בשעת הלוואה במה"צ מריבית שבשעת הלוואה ואונאה ולי"ל כיון דמדעתי' לא שייך לעשות גם מה"צ. דהא גזל יליף מריבית ואונאה במה"צ. וגם יל"ד בדרך זה דהיכי ילפינן גזל מריבית ואונאה במה"צ נימא דריבית שלא בשעת הלוואה תוכיח ואולי י"ל דבזה כיון דהמלוה רוצה לגבות ממנו מעותיו וזה משהה ההלוואה בידו ע"כ יש טעם להיתר ולא מצי למילף מינייהו וצע"ג:
ס"ג בהגה מי שלוה מאחד והמלוה לומד עם בנו והתנה ליתן לו ההוצאה אע"ג שהי' נותן בשביל הלמוד לחוד מ"מ אסור דהוה כהלויני ודור בחצירי דאסור אף בלא קיימא לאגרא. איני מבין היטב הדמיון הזה דלכאורה מה שהי' נותן בשביל הלמוד אינו מתנה בחנם אלא בשכר למודו:
וא"כ אין זה אלא כהתנה בשעת ההלוואה ליקח ממנו חפץ בשוי'. דמסקנת הט"ז בסוסק"ס דזה מותר וראייתו מהא דאם תמכרנה לא תמכרנה אלא לי בשוי' דקיי"ל דמותר. ואולי הכא דמה שנותן לו ההוצאה בשביל הלמוד אינו שכר גמור אלא דרך מתנה בעלמא אבל עבודה אחרת ששוה ההוצאה שפיר שרי לשי' הט"ז דלעיל וצ"ע: