חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קסג
ש"ך סק"ד אם נותן לו עתה מעות על חיטים כו' וכ' הפרי' דנראה דאינו יכול לחשוב בזול יותר מהשער כו' הנה לפי פשט הדברים כאן ובפרי' גופי' דקאי אנותן עכשיו מעות על פסיקת פירות הוא פשוט ומבואר בהדיא לקמן סקע"ה ס"ז דאינו רשאי להנות בשום דבר ואפי' שכר סרסרות וחסרונות צריך לשלם. והוא מפורש בש"ס בהדיא וכ"ש שאינו רשאי להוזיל מהשער. אבל פשוט דטעות הדפוס בכאן וקאי אדינא דהכא בנושה בו מנה. ונותן לו בחובו חיטין שיש לו דמותר לפסוק. ומבואר בלשון הרמב"ן בב"י דאפי' במוזיל גבי' מותר ואף דמבואר בסק"ס דנותן לו יתרון בשעת הפרעון אסור אם פורע בשביל ההלוואה פשוט דהכא שאני כיון שהוא מבליע בסכום המקח. והא קיי"ל דטרשא שרי להעלות בשביל המתנת מעות. וה"נ מותר להוזיל בשביל הקדמת מעות כמבואר בסקע"ג ס"ז. וכ"ש הכא דלא הוה אלא ריבית מאוחרת. ובזה הוא שכ' הפרישה דזה דווקא בלא יצא השער. אבל להוזיל מן השער דמוכחא מילתא. דקיי"ל גבי פסיקה בתחילה דאסור דזה חשיב כקיץ. ה"נ כאן אף דהוה ריבית מאוחרת דקיל טפי מ"מ נראה דאסור. וא"כ מש"כ הש"ך מלקמן סקע"ג אינו מוכרח דהתם בפסיקה אבל הכא בנותן מעצמו בשעת פרעון דקיל טפי דיש מתירין אפי' בנותן מעות יתירים ממש בנותן בסתם. כ"ש בהבלעה במקח דאין הכרח לאסור. וזה שכ' הפרי' דאינו מוכרע ודוק. ומש"כ הש"ך בשם הב"י דללוות ע"מ שאם לא יפרע לזמן פלוני יתן לו פירות כשער של עכשיו כו'. והיינו לאפוקי מפי' הב' ברש"י אין לוין על שער שבשוק. וע' תפל"מ דאע"ג דמבואר לקמן סקע"ז דבקנס לזמן יכול לקצוב אפי' סך מסוים הכא דרך פסיקה אסור. וכ' הגרע"א דאינו מבין כוונתו. ופשוט דכוונתו היינו דהפסיקה יתחיל אז לזמן שני דהיינו אם לא ישלם לו ההלוואה לזמן חצי שנה. פוסק עתה שיתן לו פירות כשער של עכשיו עד כלות שנה. וכיון שאפשר שיתייקר אז בתוך משך זמן השני והוא נוטל בזול בשביל הקדמת מעות. וכיון דבזה אתי מכח ההלוואה הוה ריבית. וכמו שאסור ללוות ע"מ שאם ישלם לזמן שנה אחת יהי' בלא ריבית. ואם ישהה יותר יתן ריבית דודאי אסור. דמ"מ שקיל ריבית. כמבואר בסקע"ז שם בהדיא. וה"נ דכוותה. ושוב מצאתי מפורש על דרך זה בשער משפט ע"ש:
ט"ז סק"ד ועוד ראי' מדברי הראב"ד גבי סאה בסאה על שער שבשוק דס"ל דצריך שיהי' לו מעות הרי דיש. לו מעות מהני כו' תי' הרא"ש דסאה בסאה פירות לא מיחזי כריבית כמו הלוהו מעות. לכאו' לפ"ד אלו א"כ אין ראי' גם מדברי הראב"ד דלעיל בסב"ס דהרי הכא גרע ובאמת בהדיא מבואר שם בשי' הראב"ד דדווקא בסב"ס ע"ש. אלא דכוונתו אינו אלא לדוגמא לחילוקו דכמו דלהראב"ד דאסור בסב"ס באין לו מעות. שרי ביש לו. ה"נ להרא"ש דס"ל להתיר שם בסב"ס אפי' באין לו מעות. י"ל דהכא בהלוהו מעות. דמבואר בש"ס דזה גרע מפירות סב"ס ואסור באין לו מעות. מ"מ ביש לו מעות מיהו י"ל דשרי גם כאן. דזה שפיר י"ל דחשיב כיש לו. ובזה מיושב מה שתמה בשע"ד ע"ש:
ס"ב הרי שהיו לו חיטין ועשה הלוואתו עליו כו' צא ועשה עלי ין אם יש לו מותר עט"ז בשם הנ"י דדווקא בבא מתחילה בהלוואה אבל בנותן המעות בתחילה לשם פסיקה על החיטין מותר גם עכשיו לפסוק על יין. כנותן מעות ממש. ומותר ביצא השער אפי' אין לו יין וכ"ה מפורש בהגה לקמן סקע"ה. ונראה דזה פירוש הרי"ף אהא דא"ר שם השתא דאר"י מה לי הן ומה לי דמיהן אמרינן מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן ופוסקין על שער שבשוק אע"פ שאין לו איתיבי' ר"פ בכולן אם יש לו מותר אין לו אסור התם הלוואה הכא זבינא והקשו רש"י ותו' דמאי קמ"ל מתני' היא ונדחקו לתרץ דקמ"ל אפי' שער של עיירות ע"ש הדוחק. וגם קשה לפ"ז מאי אותיב לי' ר"פ לרבא ולא קשי' לי' אמתני' דיצא השער פוסקין ולפ"ז נראה דהרי"ף והרמב"ם מפרשים דרבא קאי נמי אר"י גופיה דמתיר בפסק בתחילה על חיטין ליקח יין דמה לי החיטין מה לי היין שהוא דמיהן. וע"ז גופה קאי רבא דמה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן דהיינו דשרי ג"כ לעשות אפי' פסיקה לזמן על יין בחליפי אלו החיטין שיש בידו ואפי' אין לו יין. וכמו בהי' לו יין דהוא דמיהן שרי. ה"נ יש לו הן דהייינו החיטין שיש לו בידו מכח הפסיקה הראשונה נמי שרי [שוב מצאתי בש"מ שפירש כעין זה בשם הרמב"ן ע"ש]. והיינו דאותבי' מבריי' דר"א דתני בכולן אין לו למתני' דהתם הא פוסק במעות. אבל ארבא קשה לי' דבזה לא הוה ס"ד לחלק דהכא הלוואה. כיון דההיתר משום החיטין דזה חשיב כיש לו. וכאן נמי הא כבר פסק תחילה על החיטין בהיתר ואפ"ה משני דהתם הלוואה. והיינו דר"א קאי בנושה בחבירו שבא מתחילה בהלואה. אבל רבא קאי אדר"י דאיירי בפוסק בזוזי. וכ"ה לשון הרי"ף הכא בזוזי זבין ע"ש. ופירוש זה מורווח מאוד בס"ד:
ס"ג בהגה וי"א דהוה א"ר כו' לשון הרא"ש הוא עשה שלא כהוגן עושין לו שלא כהוגן ואין נזקקין לו לגבות חובו. לפ"ז הוה משמע דתפס מעצמו מהני ולא מפקינן מיני'. אמנם הפ"ח כ' לפרש דהיינו דאין נזקקין לו להגבותו חיטין דהיתרא הוא. ולפ"ז בזה הוא דמהני תפיסה מעצמו אבל בתפס מעות שפיר י"ל דהוה כשאר תופס א"ר מעצמו דמפקינן מיני'. וכ"נ ודאי לפי הוכחת הרמב"ן מדאביי מוקי לי' לתרבית דמתני' בהכי דהוה א"ר מעליא. וא"כ בכ"ד הוה כא"ר גמור וצ"ע:
שם אם התנו בתחילה [בשעה שנותן לו החיטין במנה ע"מ שימכור לו בתשעים] הוה ריבית גמור בב"ח כ' דמשמעות לשון הרמב"ן והרשב"א דאינו אלא כמין ריבית גמור ולא דהוה ממש ריבית גמור ע"ש. ולכאורה נראה ראי' ברורה לשי' הרב דהוה ממש ריבית דאו' ממעשה דב"ח בנדרים ס"פ השותפין דאם אמר לו והינן לפניך שיבא אבא ויאכל דסעודתו מוכחת עליו אמרינן דאינו קנין כלל והתם הוה ודאי דאוריי' דהרי פריך מינה לדין קני ע"מ להקנות לענין ממונא וה"נ ודאי כיון דא"ל הלויני הוה כסעודתו מוכחת עליו דאינו קנין כלל ור"ק היא. וכן נראה בכל מקום לענין הערמת ריבית לכאו' דדיינינן לי' כר"ק ולא חשיב קנין כלל. ובסי' הסמוך גבי חכירי דנרשאי מצינו בזה מחלוקת הפו' וצ"ע. ומיהו נראה ברור דאפי' לפי דיקדוק הב"ח מדברי הרשב"א דאינו ריבית גמור זה אינו אלא להרשב"א לשי' דגבי חכירי דנרשאי נמי ס"ל דלא הוה ר"ק אבל לשי' רש"י וסייעתו שם דהוה ר"ק ה"נ ודאי הוה ר"ק ודוק: