חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קסב
ס"א אסור ללוות סאה בסאה כו' עט"ז דבדרך מכירה שרי. ולענ"ד נרא' רבותא יותר דכל שלא הזכיר בפירוש בלשון הלוואה הרי זה ג"כ שרי. וראי' לזה משבת ר"פ שואל וכן אשה לא תלוה ככרות ודייק בגמרא הא בחול שרי מתני' דלא כהלל כו'. ומדלא פריך אלא מדיוקא ולא פריך אגופא דהא בלא לשון הלוואה שרי והא הוה ריבית וש"מ דכל שלא הזכיר לשון הלוואה ליכא איסורא בזה. ועח"ד שכ' דבדרך מכירה שרי אפי' על פירות אחרים שלא ממין זה ואין לו ולא יצא השער. מטעם דכל שמוכר פירותיו הרי קיי"ל דיכול להעלות עליהם בדבר שאינו ניכר. וא"כ אם יתייקרו אותם פירות שצריך ליתן מ"מ אין בזה משום ריבית רק יהיה חשוב כנוטל יותר עבור הפירות שמכר. ואע"ג דלא שרי להעלות אלא באינו ניכר הרבה. מ"מ הא זה אינו אלא בשעת הפסיקה. אבל בהוזל אח"כ ודאי אפי' הוזל הרבה שרי. וה"נ אפי' נתייקרו הרבה הפירות שמחויב ליתן ג"כ שרי ע"ש. וכ"ז אינו נכון לענ"ד דעיקר דמיונו אינו כלל. דהתם במעלה תחילה דבר מועט שאינו ניכר אף אם אח"כ יוזלו אפי' הרבה מ"מ הרי השתא כבר פירותיו של הלוקח הם. ושלו הוא שהוזלו ולא שייך זה כלל למוכר. אבל הכא שהפירות שצריך ליתן הוקרו. והוא נותן עכשיו בשעת היוקר בשער הזול בשביל הקדמת מעותיו שלזה. זה הוה ריבית. וחילוק זה מוכרח לענ"ד בתוס' ס"ג ד"ה וא"ל כו' גבי קירא דהקשו דבליתנהו למה אסור לאוזולי ולא שרינן כמו בטרשא דשרי להעלות בשביל המתנת מעות ותי' דבמוזיל מן השער הוה כקיץ ואסור גם בטרשא ע"ש. ולכאורה יקשה לפ"ז דלמה קיי"ל דבלא יצא השער אסור לפסוק. הא עכשיו אינו ניכר. וצ"ל דכיון דעכשיו אין לו עוד להמוכר הפירות שהוא פוסק עליהן. א"כ ע"כ אית לן למיויל בתר שעה שיתן. וכשיהי' אז ביוקר א"כ ניכר הריבית. אבל בטרשא כבר קנה אז ולא איכפת לן בזול שאח"כ וכמש"כ וז"ב. וע' סקע"ג ס"ז בט"ז ומש"כ שם בס"ד. ויותר תמוה דהוא גופי' מביא בסמוך דברי הנמ"י דכ' בפירוש מימרא דרבא דמה לי הן או דמיהן. דהיינו דרשאי לפסוק על השער אפי' בנותן פירות ע"ש. הרי אדרבה פירות גרע טפי ועכ"פ בלא יצא השער ודאי אסור. ומש"כ מדברי הנ"י גבי מארנקי חדשה אינו ענין כלל לדין פסיקה לענין ריבית אלא לענין קנין ואיירי ביש לו ודוק:
שם בהגה יש מש"א שמותר ללוות ככר בככר. הגר"א כ' דמדברי הר"ח במלחמות משמע כהג"א דאין קולא בככר ע"ש. והמדקדק בלשון המלחמות שלפנינו יראה דאין שם לשון ר"ח כלל. אלא שכתב ובפירוש ר"ח כתוב בלשון רבינו ז"ל. והרמב"ן בעצמו מסיק ע"ז בזה הלשון ולפי פירוש זה. זו דברי הלל [לפנינו שם כתוב הכל ופשוט שהוא טעות הדפוס] ארישא קאי כו'. וכוונתו דמה שמסיק הרי"ף ע"ז דבעי שער שבשוק הוא משום דמפרש דקאי ארישא בהלוואת סאה ולא בככר דבזה אי"צ כלל. ומסיק הרמב"ן (דהא שפי' דקאי ארישא) דייקינן מלשון לוין ולא לוה אשה ע"ש. וא"כ פשוט דמה שמדקדק הגר"א שם מלשון הרמב"ן שהלל אוסר בככר ועד שיבא בני. וחכ"א שמותר בשער שבשוק. ודעתו דגם בככר בעי דווקא שער שבשוק ודאי דאין הפירוש כן. אלא דהרמב"ן מפרש בהדיא דלא קאי אלא ארישא דהלואת סאה. [ובככר לא אסיק אכתי הפלוגתא אלא עד לבסוף שפירש דבזה שרי לגמרי ע"ש] ופירש דהא דאיצטריך שמואל לאשמעינן דחכמים פליגי ארישא אף דהוא מפורש במתני'. דאתי לאוסופי דאפי' אין לו מותר על שער שבשוק. אבל בככר ודאי שרי אפי' בלא יצא השער כלל. ולא איירי בה שמואל מידי. כ"ז ברור ומפורש בדברי הרמב"ן. וכן מוכח לכאורה בלשון הש"ס בשבת דאמר לימא מתני' דלא כהלל. ולא אמר לימא דפליגי אהלל משמע דזה פשי' דחכמים פליגי בככר ל"ב שער כלל. ובאמת גם בעיקר פירוש שי' זו דקאי ארישא צ"ע לענ"ד לפי הגי' שלפנינו בגמרא דבתחילה קאמר ר"נ משמי' דשמואל דהלכה כהלל והובא זה בתו' לעיל דס"ג ד"ה מהוד"ת ע"ש. ואח"כ קאמר זו דברי הלל אבל חכמים אומרים לוין סתם כו' ובכ"ד קיי"ל דזו ולא ס"ל כוותי'. ובשלמא אי קאי אסיפא כפירש"י להתיר ככר ואפי' בלא שער. י"ל בפשי' דשמואל ס"ל כהלל ברישא דהלואה מרובה אסור אפי' עד שיבא בני. ובסיפא גבי ככרות סבר כחכמים להתיר. אבל אי הא נמי קאי ארישא. א"כ יהי' צריך לומר כאן ע"כ דזו וס"ל כוותי' שלא כדרך הש"ס. ואולי דגרסתם התם בקמייתא. ר"נ לחוד ופליגי באמת וצ"ע:
ס"ב אם יש לו מעט מאותו המין כו' ע' ש"ך דהיינו לאפוקי משי' הג"א דיש לו מעות נמי שרי אפי' בלא יצא השער כגי' על פירות שבשוק. ולכאורה שי' זו תמוה טובא דהא קיי"ל בכולה פירקא דזבינא שרי טפי מהלוואה וכן מבואר בסמוך בהגה דבהלוואה חמיר טפי דפסק בהלוואה דאסור להתנות שאם יוזלו יתן דמיהם. ובזבינא הא קיי"ל דפוסק כשער הגבוה וע' מש"כ בזה בסקע"ה. עכ"פ הרי ע"כ דזבינא ודאי קיל טפי. וכיון דזבינא הרי ודאי אסור בלא יצא השער. אפי' יש לו מעות. דהא כל פוסק ע"כ הרי יש לו להמוכר המעות שזה הלוקח נותן בפסיקתו. ואפ"ה אסור. וכ"ש שזה אסור בהלוואה. אמנם לאחר הדיקדוק הוא מבואר דבזה אדרבה בזבינא יש להחמיר יותר. והטעם פשוט דזה ודאי דאפי' כשלא יצא השער אם עשה פסיקה ואח"כ בשעה שיקבל לא יתייקר יותר ממה שפסק עמו. זה ודאי שרי לכו"ע. ולא לאסור אלא כשאח"כ יתייקר. וא"כ בשלמא בזבינא הרי יש לו הנאה מזה הפסיקה שנוטל עכשיו בשעת היוקר. כשער הזול בשביל וקמת מעותיו. אבל בהלוואת סאה בסאה הרי בל"ה פריך בש"ס דהו"ל למישרי ואפי' בלא יצא השער [וכמו שפירש הרשב"א בש"מ] משום דאטו חיטי קדחי באכלבאי אלא דרבנן אסרו זה והיכי דיש לו ל"ג ולשי' זו ס"ל דהיינו אפי' יש לו מעות סגי בהאי אבל בזבינא דהיינו פוסק במעות כיון דלא יצא השער בודאי לא מיקרי יש לו משום שיש לו מעות. כיון דאין השער כמו שהוא פוסק. אבל בהלוואת פירות בפירות כיון שיש לו מעות. ועכ"פ ישיג פירות במעותיו הרי זה ודאי הוה כיש לו. מאי ניחוש שיהא ביוקר מ"מ הרי הוא מקבל עכשיו ממש כמה שיתן. וזה שפשי' להו להתו' דהכא לא שייך להצריך שער רק אם יש לו מעות ע"ש היטיב:
שם או ילוהו כו' עט"ז דהעלה דהלוואה לשם היתר ל"מ. והנראה בטעמו בזה דהנה רש"י פירש דהא דמהני יש לו טיפה אחת משום דמעיקרא נזקפת עלי' טיפה הראשונה. ותיכף כשקונה אותה שוב אי"צ לה להטיפה שיש לו דמה שלוה היא נזקפת על פירות שבשוק דהא ודאי רשאי לאכול מה שיש לו. וא"כ השתא יכול ללוות עליו עוד פעם שני' ע"ש. והנה הב"ח בחו"מ סצ"ו כ' דמלוה כ"ז שהיא בעין. אין בע"ח אחרים נוטלין ממנה. ואף שהרבה השיגו עליו מ"מ יש סברא גדולה לדבריו עפ"י מש"כ התו' בכתובות מ"ז דבמתנה אזלינן בתר שום אומדנא כיון דהכל תלוי בתר דעת הנותן. וה"נ ודאי בהלוואה שיש לנו לילך אחר דעת המלוה לחוד ודאי דג"כ אזלינן בתר שום אומדנא והרי ודאי דאנן סהדי דאם היה המלוה יודע שלא יהי' לו ממה לפרוע בודאי לא היה מלוה לו. וא"כ בודאי י"ל דפקע ההלוואה והדרא לרשות המלוה כדמעיקרא. וא"כ כיון דמדינא כל מלוה היא משועבדת על תשלומי אותה המלוה עצמה וקיימא ברשות מלוה שפיר י"ל הכא דל"מ הלוואת טיפה להתיר ללוות עליו עוד כיון דע"כ היא משועבדת להלוואת עצמה כנ"ל. ומיהו נראה ודאי דבהלוואה בזמן אחר דאינו ניכר עכשיו שהיא הלוואה. שפיר יכול לזקוף עליו בפ"א כיון דהרי יש לו. ומאן מוכח דהיא הלוואה. אבל לעשות לכתחילה הלוואה לשם היתר זה ודאי נכון בסברא דל"מ דע"כ ה"ה משועבדת לעצמה ואינו יכול ללוות עליו יותר ודוק:
שם בהגה להתנות שאם יתייקרו יתן לו חיטין. ואם יוזלו יתן לו דמים של עכשיו אסור. בח"ד כ' דהוה דאוריי' דהרי קבלת אחריות זה יש בו ש"פ והוא נותן זה בשביל ההלוואה ע"ש ולענ"ד צ"ע דהא משמע בכ"ד דכל שאין הרווח ברור לא הוה ריבית קצוצה וכ"כ רש"י בר"פ גבי משכנתא בלא נכייתא דלא הוה ר"ק שזימנין שהכרמים ושדות לוקין ע"ש. ולא חשבינן מה ששוה למכור הספק [וראיתי בדבריו בסקע"ז סקט"ו דס"ל דזה תלוי בפלוגתא דצ"א בריבית אי הוה דאורייתא אבל כבר בארו האחרונים דזה ליתא וצ"א בריבית היינו דצד ההלוואה היא צ"א ואכמ"ל אבל בל"ה כל שאין הריבית ברור ודאי הוה דרבנן]. ואפשר דאם באמת קצץ לו ואמר אף ששוה זה כך וכך למכור. הנני נותן לך בעד ההלוואה הוה ר"ק. אבל כל שלא קצץ בודאי לא מיקרי זה זה ר"ק וצ"ע:
ס"ד אבל במקום שדרך שהבעל הקרקע נותן הזרע אם כבר ירד אסור עט"ז דבחיוב גמור שהאריס יתן הזרע שאם לא יתן יסתלק מן הקרקע מותר. הנה אין כוונתו דכאן איירי דלא נתחייב בקנין. דא"כ כיון דלא הוה חיוב כלל. דודאי כיון שכבר ירד וקנה את השדה לא מתחייב בדיבורא בעלמא. וכמו במשכנתא באתרא דלא מסלקא ואמר מסתלקנא דקיי"ל דצריך למיקני' מיני' ומובא בטור בסקע"ב ע"ש. וה"נ האריס שיש לו קנין בגוף השדה כמבואר בתו' ר"פ הפועלים ודאי דלא מתחייב בדיבורא בעלמא וכיון דלא הוה חייב כלל אין כאן הלואה ואין כאן ריבית. אלא כמו שמתחייב לו ליתן סאה תבואה בזמן הקציר דפשי' דזה מותר. אלא ע"כ דה"נ ודאי איירי דכבר נתחייב לו בקנין גמור. והוה הלוואה ומשו"ה הוה ריבית ואסור. ע"כ נראה בכוונתו דס"ל להט"ז דכל שלא פירש בפירוש שיסתלק אם לא יתן אף שנתחייב בחיוב גמור אינו יכול לסלקו מן הקרקע בשביל חיוב זה דאומדנא הוא דאדעתא דהכי שיסתלק לא נתחייב לו. אם לא כשפירש בפירוש שיסתלק דבזה הוה נמי תו כלא ירד וצ"ע:
ס"ה הי' ההלוואה במקום אחר והתביעה במקום אחר כו'. עב"י בשם תשובת הרא"ש דהביא ראי' מהא דלוה בישוב לא יתבע במדבר. ולכאורה הי' לו להביא טפי הא דסוף כתובות כתוב בו בבל מגבהו מעות בבל כו' והובא בחו"מ סמ"ג סי"ד ע"ש. וכ"ש בפירי. ואולי דהתם גוף המעות משונים. אבל הכא הפירות בעצמן הן שוין. אלא דהמקום גורם. ומ"מ אין נראה לחלק בכך וצ"ע:
בהנה סאה חיטין בסאה דוחן אסור. ע' לקמן סקע"ג דבדרך מכירה שרי טפי מין אחר ואפילו סאה בסאתיים ע"ש ודוק: