חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קס
ס"ה בהגה מתנה ע"מ להחזיר אסור בריבית ע' ר"ן דהיינו נתן את הריבית עמ"ל הוה ריבית והגר"א כתב דהיינו כההיא דריש קדושין. והנה התו' בדס"ג ד"ה ריבית עמ"ל הקשו בפשי' דמה ריבית הוא זה ע"ש מה שתי' שם דאיירי בגוונא דמעכב את השדה ואינו מנכה את הריבית. ובאמת בסקע"ד ס"ה משמע דלא פסקינן כהתו' דהרי גבי לוקח שם ג"כ אוסר באשלם אע"ג דלא שייך סברת התו' שם ע"ש היטיב. ומ"מ לולי שאיני כדאי יש סברא להכריע כדברי התו' דאע"ג דקיי"ל דשמה מתנה מ"מ גבי ריבית כתיב וחי אחיך משמע דהיינו דווקא מה דמחסר להלוה. וכה"ג כ' הרמב"ן הביאו הרא"ש גבי הלווהו ודר בחצירו דבחצר דלא קיימא לאגרא לא שייך ריבית דאוריי' דלא תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך כתיב וכיון דלא חסר לא שייך וחי ע"ש. וכן כ' הט"ז בסקס"א גבי אי יש לו חוב עליו דאינו יכול לגבות מהריבית דלא שייך וחי אחיך ע"ש וה"נ ודאי הכא הרי לא שייך וחי. וכבר מבואר בכ"ד דכל היכי דליכא וחי אחיך ליכא גם הלאו דריבית. ואולי דכוונתם נמי באופן דיש בזה ש"פ. ועדיין צ"ע בס"ט ודוק: ט"ז סק"ג הכא קאי האיסור על הלוה שהוא יודע שהוא נותן בשביל ההלוואה כו' והקשו עליו מהא דס"א בהגה דבריבית דרבנן אין הלוה עובר ע"ש. ונראה דלק"מ דהא מבואר בסי"א דאסור ללוה להקדים שלום להמלוה. ולכאורה דהוה עיקר האיסור דרבנן וע' מש"כ בסמוך ועכ"פ בלא קציצה כמשמעות המשנה והפו' בודאי דאינו אלא דרבנן. וכל האיסור, ע"כ אינו אלא על הלוה. דמה שייך בזה לאסור על המלוה דבלא קציצה הא אינו עושה בזה כלום. וע"כ צ"ל בישוב הדבר. דעיקר האיסור דרבנן ודאי הוה על המלוה משום דעיקר האיסור ריבית ה"ה ודאי על המלוה כמש"כ בסי' הקודם. ומשו"ה גם רבנן בגזירה דידהו לא אסרו אלא על המלוה. אבל מה דלא שייך לאסור על המלוה וראו לאסור זה. ע"כ עשו את האיסור על הלוה. וא"כ ה"נ אם הלוה מיכוין כיון דחכמים אסרו זה ועל המלוה לא שייך בזה איסורא ודאי דאסור על הלוה וז"ב:
ס"ט ואם מלוה לחבירו כו' כדי שיחזור וילווהו י"א שאסור. פשוט דהיינו דווקא בקציצה לכתחילה בפירוש. אבל בל"ה בסתם נראה פשוט דלא הוה איסורא. והכי קיי"ל לענין מעשר עני בפיאה פ"ה. דשני עניים נותנין זה לזה מ"ע. ולא חשיב זה כמוכרו לו ע"ש:
ס"י לא ילמדנו ולא את בנו. הנה ברמב"ם השמיט בנו. ונראה פשוט דהוא מחלוקת. ותלוי בפלוגתא דפורע חובו [דזה ודאי לא עדיף מפורע חובו. וכמבואר בהדיא בנדרים דבמודר הנאה הוא מותר]. דהב"י בשם המרדכי כתב דפורע חובו הוה ריבית. והרשב"א בתשובה הביאוהו האחרונים כתב דהוא מותר כמו במודר הנאה ע"ש. וטעם האוסרין נראה דס"ל דבריבית דאפי' ריבית דברים אסור ל"ג פורע חובו מריבית דברים דהא טעם דפורע חובו של חבירו פטור די"ל דמפייס הוינא. וא"כ עכ"פ ודאי לפחות ה"ז מהנהו בדברים. ולכאורה זה מוכרח בסברא וצ"ע. וכן נראה דהא דקיי"ל שם במודר הנאה דמותר בשלהבתו פשוט דבריבית אם אינו רגיל בזה מקודם ודאי דזה ג"כ אסור וצ"ע:
סי"א אם לא הי' רגיל להקדים לו שלום אסור. מדברי הר"ן פרק נערה משמע בהדיא דהוא מדרבנן. דכ' דאפי' המתירין בריבית קרקע פשוט דמדרבנן אסור דלא גרע מריבית דברים ע"ש. אמנם מדברי התו' בקידושין ח' ד"ה צדקה דכ' דהוכחת הש"ס דקונה משכון מדכתיב וברכך ואי ל"ק הוה ריבית דברים ע"ש [והנה צ"ל דס"ל כשי' רש"י והפו' בסקס"ו דקציצה לאחר ההלואה הרויח לו זמן הוה ריבית דאוריי'. וה"נ כיון שכ' התורה וברכך הוה כקציצה להרויח זמן ושפיר איכא ר"ק דאו']. ועכ"פ ס"ל דריבית דברים הוה דאוריי' דהא הך דינא דקונה משכון. הוה דינא דאורייתא. והי' מקום לפרש דכוונתם דזימנין דזה ש"פ. דבכה"ג ודאה הוה דאו' שהרי גם גבי קדושין קיי"ל דשחוק לפני אי לאו דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. והוה מלוה. הוה מקודשת. אבל מלשונם דכ' דהוה ריבית דברים משמע בהדיא דס"ל דריבית דברים הוה דאו'. אלא שיש לדקדק לפ"מ שהוכיחו התו' בכתובות מ"ו מדיליף גזל מריבית ואונאה ש"מ דליכא ריבית בפחות מש"פ דאי ל"ה ליכא למילף מינה א"כ לכאורה הוה"ד לריבית דברים י"ל כן. ואולי י"ל דריבית דברים מילתא אחריתי היא. דהא גם באונאה איכא לאו אחרינא באונאת דברים. ומיהו המדקדק מבין דאין חילוק הדברים שבריבית. שוין להחילוק שבאונאה. דהתם אונאת דברים ודאי צערא בעלמא וצ"ע: סי"ג מותר לומר לחבירו הילך זוז והלוה לפלוני כו' וי"א שלא ייפייסנו הלוה כו' בב"י כ' דאפשר להקל בזה כדעת הרמב"ן וסייעתו דמידי דרבנן הוא. משמע דס"ל דאפי' האוסרין אינו אלא לחומרא בעלמא מדרבנן וכ"נ באמת מלשון הרא"ש. אבל מדברי הגר"א נראה דשיטתו דהוה זה שמפייסו ריבית דאורייתא וכמו בקידושין דמקודשת בהילך מנה והתקדשי לפלוני וחשיב כנתן המקדש ה"נ חשיב כנתן הלוה והוה ריבית דאוריי'. דלא כמש"כ הרמב"ן דכיון דאינו נותן משל הלוה לא שייך שליחות. אלא דגם בכה"ג ודאי הוה שליח. כמו שבקידושין חשיב כנתן המקדש משלו ממש. ובסט"ו שאוסר לומר לחבירו אמור לפלוני שיתן לך זוז ואלוה לך. והאריכו האחרונים דמאי איסור יש בזה. [וכוונתם דאע"ג דאסור הכא שיפייסנו הלוה. וה"נ לכאורה פשוט דאסור ללוה לפייס את זה. מ"מ ודאי ל"ד דהכא כשמפייסו הלוה הרי מהנהו להמלוה שירויח הזוז. אבל כאן דהרויח ללוה גופי' אף שהוא עפ"י המלוה וחשיב גם כנותן למלוה. מ"מ הטרחה שהלוה עושה לא שייך שעושה בשביל ההלוואה אלא אדעתי' דנפשי' [וכ"כ בפירוש הט"ז בסקע"ג סקכ"ד דבהנאת שניהם לא שייך ריבית] כ"נ בכוונתם]. אבל הגר"א לשי' כ' שם בפשי' דהוא אסור כמו בקדושין בהילך מנה ותתקדש לך פלונית דמקודשת מדין שניהם ה"נ חשיב ממש כנותן הלוה למלוה ריבית. ולשי' הא דמתיר בש"ס דווקא שלא עפ"י הלוה וחשיב הנתינה וההלוואה כל חדא באפי נפשי' ולא שייך ריבית אבל עפ"י הלוה הוה ריבית דאורייתא ממש וצ"ע:
סט"ז בהגה י"א דמותר לומר לחבירו הלוה לי מעות בריבית כו' בט"ז תמה ע"ז תמיהות עצומות כיון דאין שליח לד"ע חשיב כאילו השליח לוה מהמלוה. והוא הלוה להלוה. והוה שני פעמים ריבית. וכן הקשה ממעות יתומים דהוה ריבית אע"ג דהרי הוא ע"י שליח. וכן ראיתי מי שהקשה מהא דערכין דפריך בש"ס דריבית אוכלת היכי משכחת לה אלא ע"י עכו"ם ולא משכחת לה ע"י שליח. ולהקל התמיה נראה בזה דמש"כ דהוה שני פעמים ריבית ודאי ליתא דכיון דהודיע השליח שאינו לוקח לעצמו אלא עבור פלוני א"כ אין לו על השליח כלום אלא תובע את הלוה [ועט"ז סקל"ג גבי אפטרופוס שהלוה מעות יתומים בריבית קצוצה דאין חייבין להחזיר. והביא בשם הרשב"א דלא עדיף מגזל והאכיל לבניו ע"ש. ובער אנכי ולא אבין. דכיון דכתב שם בפירוש דגם האפטרופוס פטור. דלא נתן לו לעכב לעצמו כו'. א"כ הרי הגזילה אצל היתומים הוא ואינהו הוא דהוו הגזלנים ול"ד כלל לגוזל ומאכיל את בניו דהוא הוה הגזלן וע' תו' ר"פ הגוזל ומאכיל וה' יאיר עיני] והוא מחויב לו כדין גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דגובה גם מהשני. ומ"מ כיון דאין שלד"ע בודאי בטלה ההלוואה ופסוקת הריבית. והוה כשאר ממון גזילה. והנה מבואר בחו"מ סרצ"ב ובסמ"ע סקכ"א דכל שלא בא הממון לידו בתורת הלוואה רשאי ליתן ריוח לבעלים ולא חשיב ריבית וביותר י"ל עפ"י המבואר שם בסשס"ג דבדבר העומד לשכר מחויב הגזלן להחזיר השכר להבעלים ע"ש. וה"נ בכה"ג כיון דגלה להשליח שעומד לשכר אם יהי' ריוח יהי' חייב לשלם. אבל אם יהי' הפסד אף דודאי דכיון דבלא דין הלוואה נחית לא יפסיד המלוה. מ"מ הרי ודאי גם ריוח לא יהיה להם. ובאופן זה הוא דהוה היתר דכאן. וא"כ הרי באמת בכה"ג ודאי דמותר הוא ביתומים. שהרי זה ג"כ אינו אלא קרוב לשכר ורחוק להפסד. כמבואר בסי"ח ע"ש. [ובל"ה לא קשה משם דלא שייך שם שלד"ע. כיון דהקטנים אינם מצווין על הריבית. וגם הלוה אינו עובר כמבואר שם בתו'. אין כאן שליח לדבר עבירה כלל. אלא דמ"מ מדרבנן אסור גם בקטנים כמו בכל התורה דגזרו גם על קטן משום חינוך. ואין להקשות דמה שייך בזה חינוך כיון דגם גדולים שרי בכה"ג. דהא בל"ה תקשה דאין שליחות לקטן. אלא י"ל כיון דאנו רואין שהוא זכות להם. א"כ בלא שליחות הוה מעצמו קציצה גמורה מדאוריי' דקטן ג"כ זוכה בשכר פעולתו מדאוריי' כמו שכתבו התוספות בריש פרק בסו"מ עיין שם. וא"כ בלאו קולא דליכא איסור בקטן. הוה ריבית גמור בזה. ומשום הכי שפיר אסרו בזה מדרבנן על קטנים משום חינוך. וא"ש ההיא דערכין גם כן דריבית אוכלת בהן משמע ריבית קצוצה גמורה. אבל בהא דהכא הרי אינו רשאי ליתן אלא כשיש ריוח כנ"ל וצ"ע:
סי"ז ת"ח כו' ונתן לו יותר. בט"ז דלשי' הרמב"ם דווקא בלא התנה בתחילה. וע"ש מש"כ בדיקדוק לשון הטור ולפי דבריו לשי' רש"י ע"כ שרי דבר מועט בסתם לכ"א אפי' בדרך הלואה וכ"ה באמת משמעות רש"י ותו' גבי שפכי לי' טפי כופיתא בפשוטו. דשרי בכ"ג ואפי' דרך הלוואה ע"ש. ולפי"ז ע"כ צ"ל דהא דלא שרי כאן אלא בת"ח היינו משום דאיירי בהתנו וכדעת ההג"א כאן בהגה. ומיהו אינן שוין בטעמן דשי' הג"א משמע בהדיא דאדרבה התנו עדיף טפי וא"כ לשי' ע"כ יפרש ג"כ ההיא דטפי כופיתא כשי' הפו' דווקא בדרך מכר. ובזה שרי גם לכ"א. אבל בדרך הלוואה כדרכא דווקא ת"ח. אבל שי' רש"י ודאי הוא כדעת הפו' דהתנו גרע ומשו"ה לכ"א אסור בזה. אלא דהכא בת"ח הוא שהתירו גם בזה. ועט"ז סקי"ג מש"כ על לשון ההג"א דלא כהב"י ודבריו כעין דברי הד"מ ע"ש. אבל לענ"ד דגם הב"י מפרש דאפי' קאי אלשון מתנה. ומ"מ מדקדק מדהוצרך לאשמעינן ההג"א. דאסור לאינו ת"ח אפילו התנו תחילה לשם מתנה. משמע בהדיא דסברתו דזה שפירש לשם מתנה. אפילו הוא מתחילה מ"מ זה עדיף מסתם. וע"כ דבת"ח כ"ש דזה שהתנו שרי ודוק:
ס"כ בהגה ומיהו אי"נ לומר מעות אלו הקדש הם אלא בראי'. ובש"ך דאם הוא ידוע שיש בידו מעות הקדש נאמן ונדחק קצת בטעם הדברים. ולענ"ד הוא פשוט ומבואר בחו"מ סי' צ"ט דלוה שאמר על מעות שבידו של פלוני הם אי"נ אפי' במיגו [ומקורו מכתובות דהאומר שטר אמנה אי"נ אפי' במיגו] וכ' הפו' בטעם הדבר דחזקה מה שביד אדם ה"ה שלו. והיכי דידוע שיש בידו ממון אחרים מבואר שם דבזה נאמן במיגו דזה אינו סותר החזקה ע"ש. וה"נ בהך דהכא כשאין ידוע בידו ממון הקדש הוה נגד חזקה ואי"נ. אבל בידוע אין אנו יכולין לפסול שטרו וז"ב סימן קסא ס"א ואפילו בפחות משוה פרוטה אסור בריבית לכאו' משמע דהיינו כדין גזילה ומשום דחצי שיעור אסור מ"ה כמבואר בחו"מ סשמ"ח. אבל בש"מ בשם הריטב"א כ' דאסור לגמרי והביא ראי' מדלא חשיב לה גבי חמשה פרוטות ולכאורה היא ראי' חזקה וכדפריך התם הש"ס מאונאה ודייק מינה ר"כ דאין אונאה לפרוטות. ולוי תני התם אונאה. והנראה ליישב שי' רוב הפו' שכ' בהדיא דאין ריבית בפחות מש"פ. די"ל דקושי' הש"ס הוא לפי הס"ד שם דמתני' חשיב הכל וכדחשיב גזל ואבידה ע"ש. אבל לפ"מ דמסיק דלא תני אלא הא דצריכי כמבואר התם י"ל בפשי' דמשו"ה לא תני ריבית דהוה בכלל גזילה. והא דדייק ר"כ דאין אונאה לפרוטות מדלא תני אונאה היינו מדלוי תני אונאה. וע"כ משום דאיכא למ"ד דאין אונאה לפרוטות. ואיצטריך לי' ללוי לאפוקי. וא"כ מדמתני' לא תני לה ודאי דע"כ מוכח להיפוך דסברה באמת דאין אונאה. אבל בריבית א"ל בפשיטות דלא תני לה משום דהוה בכלל גזילה ודוק:
והנה לענין ריבית דקרקע הי' נ"ל מהסברא דאפי' המקילין בקרקע והוכחה שלהם מהא דבעי בכתובות במוציא שם רע שכרן בקרקע מהו היינו דווקא בגוונא דלא נתן להם הקרקע אלא בתנאי שישתמשו הן עצמן ואינן רשאין למכור ולהשכיר לאחר. ואין להם אלא הנאת הקרקע עצמה כמו שהיא אבל בגוונא דרשאים למכור או להשכיר א"כ מילתא דמזבנא בדינרי הוא ושוה כסף ה"ה. ככסף בכ"ד. וע' תו' ריש קידושין. וה"נ לענין ריבית. אבל לשון התו' בכתובות והרא"ש בב"מ אפי' בעשר גפנים טעונות בי"א ע"ש וע"כ משום דהשתא הוה כקרקע. אע"ג דסופן להיות מטלטלין. וא"כ ע"כ אין מחלקין בזה. ומ"מ מסברא יש מקום לחלק בזה וצ"ע:
ס"ב א"ר אם בא לצי"ש חייב ובס"ג דאם תפס לוה מפקינן מיני' וע"כ דאף דחייב לצי"ש אינו יכול לתופסו. וערש"י ב"מ דצ"א גבי אתנן. ועי' קצוה"ח סכ"ח:
ס"ח מי שהי' נושה בחבירו דינר של ריבית ונתן לו בשבילו ה' מדות של חיטין והיו נמכרים ד' בדינר צריך להחזיר ה' ואם רצה להחזיר דמיהם דינר ורביע רשאי שהמקח קיים. צריך להבין כיון דהמקח קיים. א"כ למה אינו קיים גם בסכום המקח. ויהיה סגי להחזיר דינר לבד כמו שקנה. וראיתי בש"מ בשם הרמב"ן שכתב והא דלא מהדר לי' זוזא משום דא"כ ליתהני מרביתא. והוא צריך לעשות השבה מעלייתא. וגם זה קשה להבין דא"כ גם הקנין גופה לחשוב מתהני מרביתא. ואולי י"ל דכך הוא עיקר דין השבת ריבית מן התורה דליכא מצות השבה אלא על שיוי הדמים אבל הקנין קיים וכ"כ שם בהדיא בסמוך בשם הרמב"ן דאם קידש בו אשה מקודשת. אלא דאיכא עליו מצות וחי אחיך להחזיר חסרון הדמים. ומבואר שם דגם לענין יוקרא וזולא זכה המלוה ואינו נותן אלא כאותה שעה שקבל. וע"ז רמיא מצוה. ולולי שאיני כדאי יש מקום לומר בטעם הדבר ויתבאר בזה גם פלוגתא דאביי ורבא שם דאביי ס"ל ד' מפקינן מיני' ורבא ס"ל דחמשה מפקינן דאין הפלוגתא כלל משום ריבית עצמו אלא מדין מו"מ דעלמא דבאמת מבואר בריש המפקיד גבי אישתכח כיפי דבכה"ג שנמצא דאינו חייב. הוה שומא בטעות והדרא. וע"ש לענין דין שומא הדרא דאיכא למ"ד שם דאפי' אגבי' איהו גופי' מדעתי' שייך הדרא וא"כ לענין טעות ודאי דאפי' מדעתו שייך הדרא ומיהו בנותן מדעתו ודאי דזה אינו אלא באופן שיש אומדנא דאילו הוה ידע לא הוה מזבין. וכגון בעה"ב במאני תשמישיא דמבואר בהזהב דאין אונאה לבעה"ב דאי לאו דטפי לא מזבין ע"ש. [וההיא דגלימא דהכא צריך לומר דקאי בגלימא שעומד לסחורה) וכן אפי' בדבר שעומד לסחורה ודאי היכי דיש אומדנא משום סכום המקח. שפיר י"ל דבטל הסכום הזה. וא"כ י"ל דהיכי דאזלי בד' ונתן ה' דהוא שיעור בטול מקח. ס"ל לרבא דכיון דאיתגלי דהוה בטעות יש כאן אומדנא דאילו הוה ידע דלא מיחייב לא הוה יהיב ובטל סכום המקח. ואביי פליג בהא וס"ל דמ"מ כיון שמדעתו נתן המקח קיים ולענין חזרת הריבית הרי אי"צ להחזיר אלא כמו שקצץ. וא"כ הרי האחת היתירה ה"ה שלו ריוח במקחו. ומשו"ה ס"ל דלא מהדר אלא ד'. אבל אנן ודאי קיי"ל בהא כרבא דחמשה מפקינן מיניה דבטל המקח משום דהוא אומדנא דלא הי' נותן אלא בשביל שהי' סבור שצריך ליתן ריבית וה"נ לענין להחזיר דמיהם ודאי צריך להחזיר כל שויין. אבל על גוף המקח בשוי' בזה ודאי אין כאן שום אומדנא והוא קיים. ומ"מ הוא דחוק בלשון הש"ס וצ"ע: