חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קנט
ס"א או בריבית דרבנן. לענ"ד דיצא להם זה דכיון דעיקר האיסור שמא ילמוד ממעשיו ומבואר בט"ז סק"ב דהא דגזר הכא טפי מכל משא ומתן דעלמא. משום דכל מו"מ כיון דיכול לעשות זה גם עם ישראל. לא אתי לאימשוכי בתרי' דעכו"ם. אבל ריבית דלא שרי אלא עם עכו"ם אתי לאימשוכי בתר עכו"ם. ואיכא למיגזר שמא ילמוד ממעשיו. ולפי"ז ריבית דרבנן דקיי"ל דשרי ג"כ לכל דבר מצוה שכיח ג"כ לעשות עם ישראל וג"כ לא אתי לאימשוכי בתר עכו"ם וליכא למגזר ודוק שם והאידנא מותר כו' הא דלא שייך הכא דבר שנאסר במנין פשוט כיון דמעיקרא נמי הוה שרי לת"ח או בכ"ח. הרי לא נאסר אלא במקום ששייך הטעם. והשתא דלא שייך שרי וזה פשוט:
ס"ב מומר לעכו"ם כו' ואסור ללוות ממנו. הגר"א הקשה דבבריי' דמ"כ משמע דשרי גם ללוות ממנו ע"ש. והנראה ליישב דהנה כבר באר הט"ז דהא דליכא לפ"ע בלהלוותו. משום דגם הוא לא עביד איסורא. דכיון דהמלוה רשאי ליקח ממנו ריבית תו גם על הלוה ליכא איסור. והוא מהרא"ש. וכ"כ התו' גבי יתומים ע"ש. והנה הרמב"ן כתב בטעם ההיתר להלוותו דמומר לעכו"ם לא מיקרי אחיך. וכ' דמ"מ ללוות ממנו בריבית אסור דאע"ג דודאי ליכא בזה לאו דלא תשיך של הלוה דבלא תשיך נמי כתיב לאחיך. ולמי שאינו אחיך מותר ליתן לו ריבית. מ"מ כיון דהוא ודאי מצווה שלא יקח מאחיו ריבית דאנחנו לגבי' הא שפיר מיקרינן אחיך וה"ה עובר בלאו. וא"כ הלוה ממנו ה"ה מכשילו ועובר על לפ"ע ע"ש. ולכאורה צ"ע דלמה לא נימא הכא ג"כ. כמו היכי שהוא לוה דאמרינן כיון דהמלוה רשאי להלוותו רשאי גם הלוה כנ"ל. כמו כן להיפוך היכי שאנו לוין ממנו נמי נימא כיון דהלוה אינו עובר בלאו דלא תשיך דלאחיך כתיב. ה"נ גם המלוה אינו עובר וליכא גם לפ"ע כלל כנ"ל. ע"כ נראה כמו שכתבו התו' בריש שבועות גבי לאו דהקפה דס"ל לר"א דמקיף לקטן פטור דמקיש מקיף לניקף דכיון דניקף לאו בר חיובא גם המקיף אינו עובר וכ' דאפי' לר"א אסור לגדול להקיף עצמו ע"י קטן או שאר לאו בר חיובא. דדווקא מקיף לניקף מקשינן אבל ניקף למקיף לא מקשינן ע"ש שהוכיחו זה בראיות ברורות. וא"כ נראה דה"נ משמע ברפא"נ גבי הא דא"ר למ"ל דכתב רחמנא גזל ריבית כו' ריבית חידוש דאפי' ללוה אסר רחמנא משמע בש"ס בהדיא דעיקר האיסור משום המלוה אלא דחידש רחמנא גם בלוה אבל עיקר האיסור על המלוה וכמו ניקף שם. וא"כ י"ל בפשוט דה"נ הכא דווקא לוה למלוה מקשינן אבל מלוה ללוה לא מקשינן. ומשו"ה זה ודאי שפיר אמרינן דכל היכי דהמלוה אינו עובר גם הלוה אינו עובר. אבל בהיפוך לומר כל היכי שהלוה אינו עובר גם המלוה אינו עובר. זה לא אמרינן כלל כמו דלא מקשינן ניקף למקיף. ומשו"ה המומר שמלוה אותנו בריבית אע"ג דהלוה ממנו לא עבר בלא תשיך. הוא ודאי עובר. והלוה ממנו ודאי עובר בלפ"ע. וכ"ז ודאי מוכרח לרבא הנ"ל. ובריי' דמ"כ י"ל דלא ס"ל בזה כרבא לומר דעיקר האיסור על המלוה. אלא דהני תרי לאוין שוין ושפיר מקשינן בין לוה למלוה ובין מלוה ללוה ושרי גם ללוות ממנו וכנ"ל. אבל אנן קיי"ל כרבא וא"ש: והנה בלקח ריבית והמיר הלוה נראה פשוט דשוב אינו מחויב להחזיר לו. דהשתא ליכא עשה דוחי אחיך עמך אהדר לי' דניחי בהדך. ואפי' מהדר לי' לא מקיים לי' עשה. אבל בלוה שהמיר לעכו"ם קודם שנתן ריבית. בזה צ"ע אי שרי עכשיו המלוה לקבל הריבית שפסק עמו תחילה באיסור כיון דהשתא היתרא הוא או דמ"מ מכח פסיקת איסור הוא. ובשע"ד ראיתי שכ' ראי' לזה לאיסור מרי"פ א"נ גבי אוזיף ק' בק"כ ומעיקרא ק' בדנקא והשתא ק"כ. דאמרינן דאי בתר מעיקרא אזלינן הוה נשך ותרבית. ומסקנת הפו' דאזלינן בתר מעיקרא. ואיני רואה בזה ראי' כלל. דהתם אינו כלל בשביל פסיקת האיסור אלא דכך הוא דין ההלוואה כמש"כ הפו' גבי סאה בסאה דמדאורייתא כך הוא הדין דבין הוקר או החל נותן לו הסאה שלוה ממנו. ואפי' הוזל אם מוסיף הוה ריבית גמור. (אלא דליכא קציצה). והיינו דנתחייב לשלם כמה שהלוה לו דכך הוא ההתחייבות. אבל הכא אף דמתחילה הוה הפסיקה באיסור אבל השתא כבר נשתנה האדם וגברא אחרינא הוא ופסיקה הראשונה כבר בטלה ולכאורה הריבית שבשביל זמן שאחר ההמרה לעכו"ם ודאי שרי וצ"ע: