אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן קלח

סימן קלה

ט"ז סק"ו האריך לקיים הגי' בטו' דבגת של חרס שזפתה עכומ"ז צריכה קליפה וניגוב. ויש שם עירבוב דברים מט"ס ואחר תיבות אבל לרבנן אין חילוק באמת ביניהם. שנכתב שם ובטו' כו' עד תיבות בדרך קליפה. אין כאן מקומו. אלא אח"כ כמו שאבאר. וצריך להגי' כאן מעט בלשון זה. אי"נ דבשל עץ הניגוב חומרא בעלמא כו' עד תיבות כמו הקליפה. ומה שנכתב בכאן וע"כ כו' עד תיבות ניגוב. ג"כ אין כאן מקומו אלא צ"ל כאן תיכף ויש הוכחה כו' עד ואע"ג דבדברי הרא"ש לא משמע כן צ"ל כאן. וע"כ נקט הרא"ש הביאו ב"י בעץ ואח"כ ינגוב מ"מ הטור שפיר הכי ס"ל. וכאן צ"ל ובטור נמי לק"מ כו' ברישא בדרך דצריך עירוי דווקא (פירוש עירוי לחוד סגי) וקמ"ל כאן בחרס דל"מ (פי' עירוי) בדרך וחסר כאן תיבה אחת. וצ"ל בלא קליפה ואח"ז ובהגהות ב"י כו' עד סוהס"ק. זה סגנון דברי הט"ז האמתי בלא שום ספק ותוכן כוונתו דבתחי' כ' דבאמת אין שום חילוק בזפתה בין עץ לחרס. וסיפא דמתני' דתני ובשל חרס אע"פ שקלף את הזפת אסורה היינו דבזה של חרס גם רבי (דפליג בשל עץ וס"ל דדי בניגוב הכא) מודה דאפי' בקליפה לחוד דעדיף אסורה. ומפרש דהיינו בקליפה בלא ניגוב. אבל בקליפה וניגוב שפיר שרי. וכ' עוד די"ל דגם לרבנן יש נ"מ דבשל עץ אינו מעכב אלא הקליפה. ובשל חרס גם הניגוב מעכב. וכמו שכ' פנים לזה. וכ' גם הוכחה מהא דבבריי' מתיר רבי בשל חרס שאינה זפותה בניגוב ותני עלה וחכמים אוסרים והרי בודאי דאינו בכ"ג דבעירוי שרי וא"כ אינם אוסרים אלא מה שהתיר רבי בניגוב בעלמא באינה זפותה. אבל בזפותה דאיכא קליפה וניגוב שרי. וס"ל דזה עדיף טפי בזפותה קליפה וניגוב. מניגוב לחוד באינה זפותה ועפ"ז יש לפרש לשי' גם סוגית הש"ס אמר מר רבי מתיר בניגוב והא אנן תנן ובשל חרס אע"פ שקלף את הזפת אסורה א"כ סיפא אתאן לרבנן. דהכי קשיא לי'. כיון דלרבי סגי באינה זפותה גם בשל חרס בניגוב בעלמא ול"ג משל עץ. הו"ל למימר דבזפותה נמי ל"ג משל עץ וליסגי בקליפה בעלמא ולא יעכב הניגוב כמו בשל עץ ג"כ ומשני דסיפא אתאן לרבנן. ומ"מ תי' הראשון של הט"ז ודאי ה"ה סותר בפירוש לשנויא דרבא הנ"ל דאתאן לרבנן. ורבי אינו מודה בה כלל וע"כ דיש בזה חומרא גם לרבנן. וגם פירושו בקלף את הזפת אסורה. ואוסרין דחכמים. הוא נגד כל הפו'. ודקדוקו ליתא כלל דכבר כ' הר"ן בשם הפו' דסתם איסור היינו דצריך ההכשר הגמור דהיינו עירוי שהוא מתיר בכל הכלים האסורים. וכמש"כ (בסי' קל"ה) בשם התו' ותל"מ:

סוס"א אבל באינה זפותה כו' תחילת תשמישה ע"י ישראל סגי בהדחה בעץ ואבן ובשל חרס ניגוב. הגר"א ז"ל הק' דא"כ מתני' דתני בשל חרס אע"פ שקלף הזפת אסורה. ע"כ נמי בתחילת תשמישה ע"י עכומ"ז דהרי קלף דמי לאינה זפותה כמש"כ הפו'. וכ"ה בהדיא בר"ן בשם הראב"ד. ובתו' גבי נודות בשם ר"ת. והתו' כ' [אהא דרבא בלישנא קמא אבל דרך בה בהדחה בעלמא סגי] דמתני' איירי בשל ישראל הוא דסגי בדרך בלא זפיתה בהדחה אבל בתחילת תשמישה ביד עכומ"ז. הא מבו' בבריי' דהגת והמחץ. דבדרך אפי' בלא זפיתה בעי ניגוב. ומשמעות השו"ע כהתו' שהרי פסק דבעץ ואבן סגי בהדחה. ובאמת י"ל דפסק השו"ע אינו כלל מגי' הל"ק דרבא. אלא מבריי' דמי שהיו גתיו ובדיו כו' וכ"ה שם ברא"ש בהדיא בוהעוי"ל שם ע"ש ולא הביא כלל ל"ק דרבא וכן הביא הטור דין זה בשם הרא"ש ע"ש. אבל באמת אין סתירה כלל אף מדברי התו' דזפתה היינו ודאי תחילת תשמישה וא"כ בזה דזפתה דמתני' ע"כ היינו תחילת תשמישה ביד עכומ"ז וכן סיפא דשל חרס וכנ"ל. וא"כ ה"פ דווקא זפתה דהיינו תחילת תשמישה ביד עכומ"ז אבל דרך בה היינו תחילת תשמישה ביד ישראל סגי בהדחה. וכן מצאתי בדברי הריטב"א וע"ש שכ' הוכחה לפירוש זה לפי שי' גי' דל"ק ע"ש. וכן דברי התו' שם במש"כ שם עוד וא"ת היכי פריך בסמוך כו' וי"ל דבמזופפין אין לחלק ע"ש יש לכוין ג"כ לזה:

ולפ"ז בנגע עכומ"ז במשקה טלה"ט באינה זפותה סגי בעץ ואבן הדחה. ובזפותה מבו' לעיל דצריך ניגוב. ובשל חרס לעולם צריך ניגוב. ובזה יתיישב קו' התו' (בדף ס') גבי עכומ"ז דאשתכח במעצרתא דאמרינן אי איכא טלה"ט צריך הדחה וניגוב ואי לא בהדחה סגי. וכ' התו' דמה זה לשון הדחה וניגוב דהא כל ניגוב הוה ע"כ הדחה תחילה. ולפי"ז פשוט דהכוונה הדחה. או ניגוב. והיינו דבגת של עץ ואבן ואינו מזופף סגי [אפי' בטולה"ט] הדחה בעלמא ונכשרת בזה לחוד. ואם הוא של חרס או הוא מזופף אפי' בשל עץ ואבן] צריך דווקא גם ניגוב. וז"ב:

ס"ו העקלים כו'. ויש להחמיר בשל קנים כמו בשל שיפה וגמי. נראה דהיינו דבבריי' תני של נצרים מנגבן ושל שיפה וגמי מיישנן. ורש"י פי' נצרים שבטים. ומשמע בכל קנים כן. אבל מדברי הרשב"א והטו' משמע דווקא חריות של דקל. וי"ל דבשאר קנים מחמירים כמו בשל שיפה. וכן בסוטה (פ"ב) הי' מביא מנחתה בכפיפה מצרית פרש"י נצרים של דקל, ומיהו בבכורים (פ' ג') תנן בסלים של נצרים של ערבה. ובס"ח לשון הרמב"ם כלי חלף דהיינו ערבה כדאמרינן (בסוכה ל"ד) ערבתא חילפתא. וברשב"א וטו' גם בשם חריות של דקל. [אלא שמשונה מעט שי' פי' דהם פי' על עיקר הכלי. וברמב"ם מפרש על התפירה כמו דאיתא בש"ס לשון דחייטי בצורי דחבלי] וצריך לומר לשי' הא דמקילינן בס"ח בהדחה דבעקלים מחמרינן טפי דהוה דוחקא. ועכ"פ לשון צורי דהתם מפרש הרמב"ם ערבה והם מפרשים חריות דקל וצ"ע:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה