אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן קלה

סימן קלג

ס"א היו מזופתים כו' ממלאן ומערן כו'. בט"ז כ' דל"ד דבכלי אבן סגי גם בניגוב [והיינו קליפה וניגוב במזופת (כבסי' קל"ח) לקמן]. דהא בגת דחמיר טפי סגי ג"כ בניגוב ע"ש. ולענ"ד אינו מוכרח כלל. דכבר בארתי בסמוך (בס"ב) דעיקר החומרא דזפת הוא דע"י הזפת נעשה כלי שמכניסו לקיום ע"ש. והנה הר"ן כ' (בפרק א"מ) דהתם מחלקינן גבי נודות בין חדשים לישינים דבחדשים סגי בהדחה. ובישינים בעי עירוי ואילו גבי כלי הגת לא מחלקינן אלא דבין חדשים ובין ישינים צריכין ניגוב. וכ' הטעם דבכלי הגת לפי שתשמישן בשפע גם בפ"א ה"ה בולע וצריך ניגוב. וישינים ל"ש שם לפי שאין תשמישן אלא משנה לשנה ע"ש. והנה גבי נודות שם מקילינן בחדשים שאין בהם זפת לפי שאינו מכניסו לקיום כמבו' שם בתו' ורא"ש בשם הבה"ג (ובסי' זה ס"ט ע"ש בב"י). אבל כאן בכלים מזופתים דדינן כמשניסו קיום קיי"ל דאפי' לפי שעה גזרו בהן רבנן. וא"כ גם בחדשים שפיר י"ל דצריך דווקא עירוי אפי' בכלי אבן. כדין כלים שמכניסים לקיום. ובזה גזרו אפי' לפ"ש. אבל גבי גת כ"כ בשם הר"ן דשם ל"ש להחמיר חומרת מכניסו לקיום כיון דאין תשמישן אלא משנה לשנה. וא"כ אע"ג דחמירי דאפי' בלא זפת צריכים ניגוב דווקא ובכל הכלים סגי בהדחה. מ"מ בזפת כל הכלים יש להם חומרת מכניסו לקיום ואפי' בפ"א גזרו עליו להצריך עירוי. ובגת אפילו בזפת ל"ש חומרא זו דמכניסו לקיום וכמה שכ' הר"ן. ולעולם סגי בקליפה וניגוב וז"ב:

ס"ב כלי שניקב וסתמו אינו נידון כמזופף. בתו' (ד' ע"ד) ד"ה דהוה שיעא כ' דלא דהזפת בולע טפי אלא דע"י הזפת הוה כמכניסו לקיום. וכ' ראי' דהרי בגת שם דחזא רב דהוה שיעא הוה סבר לומר דסגי בניגוב [וע"כ שהוא משום מכניסו לקיום ובגת ל"ש זה]. ולפי"ז בניקב וסתמו ל"ש חומרא זו. ולכאו' צ"ע דלפי"ז דהוה כמכניסו לקיום א"כ קיי"ל (בסי"ג) דל"מ קליפת הזפת וצריך עירוי דווקא. ואילו (בס"א) מבואר דמהני קליפת הזפת דליסגי אח"כ בהדחה. וכן הוכיח ר"ת בתו' דע"כ כשנקלף הזפת הוה כאינו מזופף מעיקרא. מהא דפריך שם משאינו מזופף אנקלף הזפת ע"ש. וא"כ אין ראי' כלל משם דהתם בגת דלא שייך מכניסו לקיום כמש"כ בסמוך בשם הר"ן ודאי אין לחלק בזה אבל בנודות שם דהזפת עושהו כמכניסו לקיום למה ליהני קליפת הזפת. שוב ראיתי בד"מ שהביא בשם המרדכי דבשנקלף הזפת שוב חזר כאינו מכניסו לקיום. אבל לכאו' נראה דכוונתו דמה שישתמשו בו אח"כ חשיב כמשתמש בכלי שאינו מכניסו לקיום. אבל לומר סברא זו אמה שנשתמש מקודם צ"ע לענ"ד. ומיהו אפ"ל כיון דעיקר הכלי אינו מכניסו לקיום ואינו אלא משום דהזפת מחשבהו כמכניסו כשנקלף הזפת שפיר נפקע ממנו חומרת מכל"ק ולא החמירו יותר משאר כלים ודוחק. והנה התו' (שם) בדבור הקודם דקדקו על מה שחילקו שם מקודם בין כלי של ישראל שנשתמש בו עכומ"ז לכלי של עכומ"ז דא"כ כדפריך שם מהא דתניא שם בבריי' דבגת של אבן אם היו מזופתים אסורים. ובמתני' תנן דינגב. ומשני דברייתא בדרך בה ומתני' בלא דרך בה. לישני דמתני' בשל ישראל. ותי' דהכא במזופתים אין לחלק בזה דזפת ודאי בולע בפ"א ע"ש. לכאו' זה ג"כ סותר דברי התו' הנ"ל וס"ל דזפת ודאי בולע. ומיהו באמת לכאו' דבריהם בחילוק זה צ"ע. דהא אם הטעם דזפת בולע. א"כ אפי' לא דרך בה אלא זפתה עכומ"ז כדאיירי מתני' למה סגי בניגוב לחוד כיון דזפת בלע טפי [ודוחק לומר דלא ממהר לבלוע אלא ע"י דריכה ולא בזפיתה בעלמא דמנין לנו לחלק כ"כ] והנראה דבאמת בש"ס שם מסיק רבא [מקודם בסמוך] דדרך בה לא סגי בניגוב אלא בקילוף. ומייתי כי הא דרב דחזא דהוה שיעא סבר דליסגי בניגוב הדר חזא פילא דמליא חמרא ואסיק דצריך קילוף. ומשמע דטעמא דרבא בדרך בה הוא ג"כ משום פילא. וא"כ ע"כ כוונת התו' ל"ד דזפת בלע. אלא דע"י הדריכה פ"א במזופף נעשה פילא. וא"כ ודאי נכנס היין בכל הכלי תחת הזפת ע"י הפילא. וע"כ צריך קליפת כל הזפת. ואח"כ צריך ניגוב בכל הכלי וזה פשוט דהפילא אינו נעשה אלא ע"י דריכה ולא בזפיתה בעלמא וא"ש. ולפי"ז אפשר עוד לומר דגם מש"כ דמשום הזפת הוה כמכניסו לקיום ג"כ ל"ד. אלא דהוא בשביל הפילא של הזפת כנ"ל. וא"כ ל"ק גם כן למה מהני כאן קליפה והדחה. ובכלים שמכניסן לקיום ל"מ. דבאמת גוף הכלי בעצמה לא נבלע בה כלל יותר משום הזפת. אלא דכ"ז שהזפת עליו חיישינן לפילא. אבל כיון שנקלף הזפת תו סגי בהדחה ככל כלי שאין מכל"ק אבל במכל"ק שם הוה בליעה בכל הכלי' וצריך עירוי דיוקא (ויש ליתן תבלין למה חיישינן לספק פילא בדרבנן. דבל"ה כ' הש"ך (סי' קל"ז סקי"ג) דהוה לנו לחוש שמא עמד יום שלם וכבוש כמבושל. אלא דכ' דמקילינן בשביל דהוה סד"ר לקולא. וא"כ בספק זה דפילא דמצטרף לס"ס לאיסור. ודאי דמחמרינן כרוב לאיסור אפילו בדרבנן ודוק]:

ומיהו כ"ז דחוק וגם המרדכי (בפ' א"מ) הביא ראי' מסוגיא דיוציא לו שתות ליין (ב"מ מ') דבאמת הזפת בולע יותר ע"ש. וגם גבי פילא דרב מפרש הר"ן דאינו משום הפילא. אלא דמעיקרא הוה סבר דלא דרך בה. וכיון דחזא פילא אמר דע"כ דרך בה. ומשו"ה החמיר דצריך קליפה. אבל לעולם י"ל משום בליעת הזפת גופה. וכן משמע לענ"ד מתוך לשונות הפו' שהובא בב"י. וא"כ עדיין דין זה לכאורה אינו מוסכם והרבה חולקים עליו וכ"ש לפ"מ שאנו מחמרינן בכל הכלים ע' בתו' שם. ודוק. וכן הא דס"ג בסמוך דשיע בשעוה משמע דס"ל דזפת בולע יותר וצע"ג:

ש"ך סקט"ו הביא שי' הב"ח דבכלי חרס ששבעו לבלוע. שוב אי"צ עירוי אפי' במכניסו לקיום וסגי בהדחה. והא דחילקו במכניסו לקיום היינו בלא שבעו. ואפי' בהא באינו מכניסו לקיום שרי. ואע"ג דמבואר (בס"ד) דבלא שבעו גם אינו מכניסו אסור היינו דווקא בשהה הרבה. ובמכניסו אסור אפילו לפי שעה בעלמא אבל שבעו לבלוע אפילו מכניסו ושהה הרבה מותר. וזה נסתר בהדיא מדברי התו' והרא"ש גבי נודות שהאריכו לחלוק על פירש"י דלפי שי' ישינים אסור אפי' אינו מכל"ק. מהא דמשמע בש"ס גבי הני כובי דאנס פרזק רופילא דאמרינן דאינו מכל"ק משכשכן במים דמשמע בהדיא דאפי' שהו הרבה ונתיישנו סגי בשכשוך בעלמא ע"ש. הרי בהדיא דהוכיחו דשרי אפי' נתיישנו הרבה. וע"כ דאינו אלא דווקא בשבעו תחי' לבלוע דאל"ה ודאי אסור מיהו בנתיישנו לכו"ע וא"כ ע"כ דס"ל דמה שחילקו בין מכל"ק או לא היינו בשבעו. וכ"כ בהדיא הר"ן ז"ל ע"ש. וגם עיקר החילוק שכ' הב"ח דבכלים שמכל"ק אפי' שעה א'. ובאמכל"ק דווקא שהו הרבה נתת דבריך לשיעורין ומי יודע מה נקרא הרבה וכה"ג הקשו שם התו' על פירש"י ע"ש:

ונראה דהב"ח אזיל לשי' (בסי' צ"ג) דהביא דברי הר"י הלבן במרדכי דמביא (מב"מ) דכלי חרס דשבע לבלוע כיון דטעון טעון דאינו בולע עוד כלל. ואינו נאסר אפי' בשיעור כבישה שהוא כמבושל ע"ש. אבל כבר חלקו עליו שם הט"ז והאחרונים בטוב טעם דהתם לא איירי מפליטת הטעם אלא מבליעת הגוף. והר"י הלבן לא קאי בשיעור כבישה כלל ע"ש ונכון: ס"ז כלים שמכניסין בהן יין לקיום. בט"ז האריך להשיג על הפרי' שכ' דבנגע עכומ"ז בהטפיחה לא נאסר ודווקא בהשתמש כו' וכ' שעפ"ז אסור להוציא ע"י עכומ"ז השמרים דנשאר בהם טלה"ט ואוסר הכלי. הנה עיקר הדין דלהוציא השמרים כבר מבו' בהדיא לעיל (סי' קכ"ג סי"ב) דאוסר הכלי ע"ש. (בשם התוס' ב"ב. והמרדכי בע"ז) ואין כאן חידוש. וגם חילוק הפרי' אין לו שום מובן דהא כיון שיש בו טופח להטפיח אוסר העכומ"ז את היין בנגיעתו בודאי כמבו' (שם סעי"ז) בהדיא. וא"כ ה"ז ודאי כנשתמש בהכלי יין אסור. וכי משום שאין היין אלא מעט יש להקל בזה אתמהה וכ"כ הב"י (בסי' קכ"ו) דלא שייך לחלק בין יין הרבה למעט ע"ש וצע"ג: ס"י צריך להוסיף ע"פ כעין גדנפא כו'. ונראה ברור דאם לא הוסיף ולא השתמש אלא עד שפתו פשוט דאינו אוסר דקיי"ל לעיל (סי' ק"ה) דאין כבוש למעלה. ואפשר לענ"ד דבאמת בשביל זה סתמו הפו' בזה. וכן משמעות הש"ס ממלאן ומערן כו'. ומשמע דממלא כמו שהוא ולא חשו כלל לגדנפא דאפשר דל"ח בזה אלא בבישול שהוא מפליט את כל הכלי. אבל כאן בכבוש ודאי דאין התשמיש מגיע יותר מהעירוי וכהכשירו כך תשמישו וכבולעו כך פולטו. ואי דבדרך שפיכתו הוא עובר גם על השפה אינו אלא צונן בעלמא ול"ח וצ"ע. ועמש"כ רסק"ה:

סי"א בהג"ה. השכשוך במים אבל לא ביין. ויש מקילין בדיעבד. בש"ך כ' דבמרדכי מכשיר לכתחי' ע"ש. אבל הרב בד"מ ז' פקפק בזה. משום דהרמב"ן כ' על הירושלמי דלא מצינו לו רגלים לענין עירוי. ואפשר דה"נ בשכשוך ע"ש. ועימ"ש (בסימן קל"ז). עוד כ' לעיל (בסי' ס"ט) דהראב"ד מחמיר בשאר משקים דאין מנקין כ"כ כמו מים ע"ש:

ט"ז סקט"ו. דבגמרא ל"מ היתר במפוזרין שלשה הימים כו'. וכיון שאנו מתירין מסברא פיזור הימים למה לא נתיר פיזור השעות. וענה"כ. ולכאו' כיון דאמר בש"ס דע"כ צריך לערן כל מעל"ע. וא"כ ע"כ צריך להפסיק בין מעל"ע א' לחברו עכ"פ בזמן העירוי. א"כ ודאי אין לחלק בין הפסק מעט להפסק הרבה כיון דלא פירש לנו בש"ס שיעור ההפסק. אבל כל המעל"ע גופי' דמבו' בש"ס דעושה פעולתו ביחד מנלן להתיר בהפסקה. ועוד נראה קצת לענ"ד דלכאו' המים שהיו בהכלי מעל"ע אחד דמבו' בש"ס דצריך לערן. מ"מ לא נפסלו המים להכשיר בהן כלי אחרת דהא לא אשמעינן בש"ס דנפסלו כמו דאמרו (בריש כ"צ) חלא דחלטו בו זימנא חדא. לא ליחלוט בי' זימנא אחריתי. והכא באמת אינו אלא שצריך להפסיק פליטת הכלי מעט מן לחלוחית המים. ואפשר דאף באותה כלי גופה רשאי לערותה ולמלאותה שנית באותן המים גופיי' כיון דהמים לא נאסרו מדינא. ואין כאן אלא תערובות יין משהו וכי בשביל זה יאסרו לעירוי וכי שאר מים שנתערב בהן משהו יין אסורין לעירוי. וה"נ הנך מים גופיי' אלא שצריך להפסיק הלחלוחית וצ"ע בזה לדינא. אבל מש"כ הט"ז מנין להתיר במפוזרין איפכא מסתברא דאדרבה עיקר ההיתר במפוזרין. אלא דכשר אפי' בהפסק מעט. וכ"ש ביותר. אבל להפסיק את המעל"ע דמבו' בש"ס דפעולתו כאחד בודאי אין להתיר בלא ראי' וברור בס"ד:

סי"ג אבל קליפת הזפת לא מהני בכלים המכנל"ק. הנה זה פשוט ומוכרח (בסי' קל"ח) דאפי' בגת שזפתה ודרך בה מבו' התם מדברי כל הפו' דצריך קליפה וניגוב אח"כ. אבל קליפת הזפת לחודה ל"מ. וכ"ש הכא בכשמכל"ק. ולפמש"כ (בס"ב) הטעם ברור דאע"ג דקים לן דבליעת הכלים אינו אלא כ"ק קליפת הזפת ל"מ דחיישינן לפילא. וצריך קליפה לבד הזפת. או עירוי דנכנס הכשר המים כמו היין וכבולעו כך פולטו ודוק:

ועיין בש"ך (סקל"ג) שהאריך דהא דמהני עירוי היינו דווקא בלא ידעינן שהי' בה יין מעל"ע. אבל בהי' בה יין מעל"ע כבוש הוה כמבושל ולא סגי בעירוי ע"ש באריכות. והנה (בסי' קל"ז סק"ט) הביא בשם הב"ח דלר"ת דס"ל דסתם יינם אינו אוסר במשהו הא דאוסר קנקנים של עכומ"ז ע"כ דס"ל דבלוע בכל הכלי וליכא ס' במה שבתוך הכלי כנגד הכלי ע"ש. וכ"ה בהדיא ברא"ש במתני' דאלו דברים אסורים בהנאה ע"ש. וכ"כ שם (בסק"ג) לדעת הרא"ה ע"ש, הרי בהדיא דמהני עירוי ע"כ אפי' לבליעה גמורה שבכל הכלי [ובזה הי' נראה לכאו' דהתו' (סוף מכלתין) כ' דר"ת הביא ראי' דעירוי מבשל מהא דנעוה ארתחו ופירש דהיינו בעירוי. ור"ש דחה דהתם בגת שאני דאינו אלא כ"ק. דמשו"ה לא דחה כן ר"ת דלשי' ע"כ הוה בליעה גמורה כנ"ל. אלא דמ"מ אין הראי' מתיישב היטב דהרי (בדף ל"ג) כ' דר"ת התיר אפי' בשופך רותחין ע"י גילגול דלא הוה אפי' כעירוי וכ' דתשמישו ע"י צונן שאני ע"ש. א"כ אין ראי' גם על עירוי וצ"ע]:

ובאמת כשאני לעצמי הי' נראה ליישב דברי ר"ת באו"א דנהי דסתם יינם לא חמיר כיי"נ ממש. מ"מ כליהם חמיר טפי דבזמניהם שהיו רגילין ביי"נ ממש ובודאי דרגיל דהי' באיזה זמן יי"נ ממש. והא קיי"ל בפשי' דבכלי יין ל"ש היתר דאינו ב"י דבכלי יין אדרבה מיושנים משביחין טפי. וא"כ פשוט דכל כליהם מוחזקין דנשתמש בהן יי"נ ממש. ואפי' בכלים גדולים דאין מנסכים מהם כמש"כ ר"ת במרדכי (פ' ר"י). מ"מ ודאי שכיח בהם תערובות מיי"נ ממש. והכלי ג"כ אוסר שפיר במשהו. ואע"ג דאיסור משהו הוה מדרבנן בעלמא מ"מ הוה ודאי דרבנן דאין כאן ספק כלל דודאי בלועים מיי"נ ממש ג"כ. ואוסרין ג"כ בכ"ש ולק"מ. וא"כ שפיר י"ל דגם ר"ת ל"פ אסברת הפו' דאין כאן אלא בליעת משהו. וא"כ י"ל כהש"ך דהיכי דודאי בלע בכולו כדין כבוש ל"מ עירוי. אבל מ"מ עיקר סברת הש"ך הוא קשה מצד עצמה דהא קיי"ל דבכל הכלים הולכין אחר רוב תשמישן. והרי שרו בהדיא כל הכלים אפי' דידהו ומכניסן לקיום. ובודאי שרי אפי' כלים שנשתהה בהן יין זמן הרבה וכ"ש בכלי יין דל"ש בהם נוטלפ"ג כמש"כ בסמוך. וכל שהי' בו פ"א יין מעל"ע א' ה"ה אוסר לעולם. א"כ זה ודאי הוה בכל הכלים שלהם וכמשכ"ל בשי' ר"ת וע"כ דהא נמי שרי בעירוי. וד"ק צע"ג: סי"ד כ"ח כו' אא"כ הסיקן כ"כ שעבר חומם לחוץ עד שהיס"ב. כן הוא לפרש"י והר"א הק' עליו בתו' דהא אמרינן בפרק כ"ש גבי קדירות של חרס דלא לימלינהו גומרי דלמא חייס עלייהו דלא פקעו ע"ש. ולענ"ד י"ל בפשי' דדווקא התם דהגעלה ל"מ לכ"ח מן הדין. ובעי דווקא חמימות של ליבון גמור. ומן הדין צריך שיהי' ניצוצות נתזין ממנו. דווקא בחום כזה חיישינן דלמא חייס עלייהו אבל הכא בתשמישו ע"י צונן דסגי מן הדין גם לכ"ח בהגעלה. ואפי' לשי' האוסרין אינו אלא משום גזירה בעלמא. אבל הליבון סגי ודאי ביס"ב כמבואר בהדיא. שפיר י"ל דלחום כזה ל"ח כלל דלמא חייס עלייהו דאינו רגיל כלל למפקע בשביל כך ופשוט: בט"ז סוסקי"ט נדחק ליישב קושית הב"י על התו' ואין דבריו מבוארין. ויובנו דבריו ע"פ דברי המהר"מ לובלין שם שהרגיש ליישב קושיא זו על התו' ע"ש. והנה לענ"ד נראה בפשיטות יותר די"ל גבי קנקנים הא דאיצטריך בש"ס להתיר אחר י"ב חודש היינו להתיר אפי' לא הודח כלל הלחלוחית והטיחת איסור. וכמבואר בסקכ"ג ואע"ג דגם בעירוי ג"י מבו' שם דאי"צ להעביר הטיח. מ"מ הו"א לחלק דבעירוי המים בעצמם מעבירין ג"כ את הטיחה. אבל בשיהוי יב"ח דהוא מתייבש עליו בשלימות. הו"א דזה הוה כיין שנקרש דכשחוזר ונמחה הוא יין גמור. וקמ"ל דמ"מ מהני שהיית יב"ח דבטל טעמו. אבל גבי אבטא דטעיא דמשום הטיח תו לא איצטריך לאשמעינן דכבר ידעינן לה מקנקנים. אלא משום הבליעה בזה ס"ל להתו' דאס"ד דניתר בעירוי פשי' דביב"ח ודאי מהני וע"כ צ"ל דס"ל להש"ס דל"מ עירוי ומשו"ה נתקשה להם דאי"נ דבשום כלי לא ליהני עירוי. ומיהו לפמש"כ הטור בשם הרשב"א והראב"ד דמניחו תחת הצינור שמימיו מקלחין מהני אף בכלים שמכניסין לקיום. א"כ בשילהי מכילתין גבי עקלים דתני ת"ק מיישנן יב"ח משמע דמוציא אפי' עירוי. כמו דל"מ תחת הצינור לת"ק. ויותר מוכרח זה במתני' דסוף טהרות ע"ש. וא"כ ע"כ דזה הכלל של התו' אינו מוכרח דהרי לת"ק ע"כ ל"מ עירוי בעקלים וצ"ע:

בטור הביא שי' הרשב"א דאפי' כלים שצריכין עירוי מהני בכלים שאין להם שולים להניחן במים רודפין עונה. ועב"י שכ' דבש"ס תניא הכי בכלי הגת ומשמע לי' להרשב"א דהה"ד בכלים שמכל"ק. ועפ"י דבריו אלו נראה שלא הביא זה בשו"ע כאן והביאו לקמן (בס' קל"ח) גבי כלי הגת עיי"ש. אבל לענ"ד ל"י כאן שום פקפוק דהרי בבריי' לא תני לה אניגוב. אלא אהא דעקלים מיישנן וע"ז אסיק הרוצה לטהרן מיד מניחן במעיין שמימיו רודפין כו' ועכ"פ דהנך שצריכין ישון. פשוט דאינם קלין מכלים הצריכין עירוי דהרי כ' בסמוך בשם התו' דבניתרים בעירוי פשי' דישון מהני ע"ש. וא"כ פשוט דהה"ד כלים שצריכין עירוי דה"נ דמועיל במים רודפין ועב"י (בס' קל"ז) וצריך עיון סימן קלז ט"ז סק"א. אלא דהרמב"ן ס"ל דלא מקילינן בנתייבש אלא במשפך כו'. ונראה דס"ל דסת"י אוסר במשהו עכ"ל. וראיי' הרא"ש מהא דלא תני עד שלא ידיח דע"כ דמלתא דפשי' דאינו אוסר בלא הדחה שהביא הט"ז בסמוך לק"מ להרמב"ן. דכבר הביא שם הרא"ש בתשו' והר"ן (בסו' ע"ז) דשי' הרמב"ן באמת דעד שלא יטביל דתניא התם היינו עד שלא הדיח. ומפרש דהא נמי משום דנו"ט לפגם וע"ש בר"ן דשי' דגם טיחת הכלי נפגמת במעל"ע. אבל ביבש בעלמא אינו מותר. ולכאו' הי' נראה לדקדק מהא (דדף ס') גבי ההוא עכומ"ז דאשתכח בי מעצרתא ואמרינן דאי איכא טולה"ט בעי ניגוב ואי לא סגי בהדחה. וע"ש בתו' דאפי' ליכא אלא טופח בלא להטפיח הוה יין ונאסר. אלא דאינו אוסר הבלוע. ולכאו' דודאי אפי' אין בו השתא כדי להטפיח מעיקרא ודאי הוה טלה"ט אלא דנתייבש ולא נשאר בו לחלוחית כדי להטפיח אלא שהוא טופח. ואפ"ה אינו נאסר עם הלחלוחית וליצטרף להתחשב ביחד כטלה"ט. ויאסור את הכלי דנצטריך ניגוב. והי' נראה מזה דמה שנתייבש כבר בטל טעמו ואינו נאסר עוד כשי' הרא"ש. אבל אינו מוכרח דהתם לחול איסור על מה שנתייבש מצד הנגיעה עצמה מבו' (בסי' קכ"ג ס"ה) דיין שנקרש אינו נאסר ממגע עכומ"ז. ומשום התערובות של הלחלוחית ג"כ כל שאין בהלחלוחית כדי להטפיח אינו אוסרו. אבל האסור כבר שנתייבש שפיר י"ל דהוה באיסורו כחתיכה יי"נ שנקרש וצ"ע:

ש"ך סק"ג בשם הרא"ה דכלים אינן אוסרין אלא כשאין ס' נגד הבלוע. ולולי שאיני כדאי יש כמה מקומות המוכיחין לסברתו. חדא דכ' הטו' לעיל (סי' צ"ב) מהתו' דחולין דחתיכה הנאסרה במשהו. אינה אוסרת שנית במשהו. וע"ש בנקה"כ בארוכה דעיקר סברתו כיון דהמשהו היוצא לא הוה מיוחד מהאיסור ומעורב בו כח היתר לא חשיב כמינו ואינו אוסר ע"ש. וא"כ בכלי יין דידן שבליעת ההיתר בהן מרובה ונשתמש בהן עכומ"ז פ"א אי ס"ד דבליעת כלים אינו אלא משהו. לא הו"ל להנך כלים לאסור כלל. שהרי שי' הפוסקים בזה דכל שאינו בא לידי איסור בדיעבד. כגון במים שרי כאן אף לכתחילה. לפי דהוא משהו ואינו אסור אלא להשתמש בהן יין לפי שהיין שהוא מינו נאסר במשהו אפילו בדיעבד. והכא שהמשהו מעורב עם היתר כנ"ל הא קיי"ל בכל האוסרין במשהו שמעורבין בהיתר שאינו אוסר כנ"ל ולמה צריך הכא עירוי [כדאיתא בהדיא בש"ס (ד' ל"ג) גבי זיקי דר"י דצריך לערן]. וע"כ דבליעת הכלים הוא בנו"ט. עוד יש לדקדק לפ"מ דקיי"ל (בסי' קל"ד) דאיסורא לתוך התירא אינו אוסר במשהו כל שאינו אלא כפי צרצור ע"ש. והרי במשתמש בתוך כלי איסור הרי אינו מפליט הכלי לתוך היין (מעיקר הדין) אלא בשהה בו מעל"ע. ואז מתחיל הפליטה מכלי האיסור להתערב בתוך יין ההיתר ובודאי דל"ח הפליטה מכלי יותר ממערה מפי צרצור ואינו אוסר במשהו וע"כ דפליטת הכלי הוא בנו"ט:

עוד יש סעד לזה לענ"ד מהירושלמי שהביא הרב"י (בסי' קל"ה) בשם האו"ח וז"ל אם עשה עירוי ג"פ ביין הוא כשר בדיעבד. וראייתו מהירושלמי [והביא שם לשון הירושלמי מקודם בשם המרדכי] יין שהוא אסור בשתי' ומותר בהנאה נתנו לקנקן. נעשה הקנקן כיין. פנהו ונתן לתוכו יין אחר. היין אסור והקנקן מותר [ולפנינו איתא בירושלמי ב' פעמים נתן לתוכו יין. ונראה שחסר עוד פ"א וצ"ל ג"פ וזהו כדין עירוי וכמש"כ האו"ח וכאשר יבואר בא"ד] והנה מסיק שם שהרמב"ן כ' ע"ז דלא מצינו לו רגלים כו'. ולולי ד"ק לכאורה הרי דין זה ברור ע"פ הש"ס שלנו בלי שום פקפוק דכיון דהירושלמי קאי ביין שהוא מותר בהנאה וכבר מבואר (ברי"ס קל"ד) דיין שמותר בהנאה אינו אוסר במשהו. [ובב"י כ' זה בשם הרשב"א והר"ן. ובאמת מוזכר זה גם בתו' בכורות (ד' כ"ב) ד"ה יתיב ע"ש] וקיי"ל לעיל שם דביי"נ צונן ל"א חנ"נ וא"כ נהי דעד ג' פעמים שעדיין לא נשלם הכשר העירוי ודאי אוסרת הכלי את היין. הניתן לתוכה בנו"ט. אבל פשוט דהיין הנאסר עכשיו מפליטת הכלי אינו חוזר הוא ואוסר את הכלי. דאינו אסור בהנאה ואינו אוסר אלא בנו"ט. וא"כ כיון דחנ"נ ל"א בהא כנ"ל. אין במה שיבלע הכלי מן היין. כדי שיהי' בהכלי שתתן טעם במה שיתן לתוכה דהרי אין מחשבין אלא לפי ערך היין האיסור הראשון המעורב בהם. ולא יהי' עכשיו בפליטת הכלי מהיין האסור הראשון אלא משהו וכמש"כ התו' בחולין (דף ק') גבי הבעלת כלים גדולים [שאינו יכול להכניסם בכלים אחרים] דלמ"ד דאין חנ"נ בשאר איסורים א"ש. דאין מי ההגעלה אוסרים את הכלי דלא יהי' בפליטת הכלי אלא משהו ע"ש. וא"כ כשיעשה עירוי ביין כשר ג"פ שפיר הוכשר הקנקן כמו בעירוי מים. דמ"ש היין ממים כיון דגם על היין אין עליו שום איסור שיאסר את הכלי כנ"ל ואין שום קושי' וגמגום בזה. והנה הירושלמי קאי ביין שהוא מותר בהנאה. אבל באמת לכאורה אפילו הי' תחילה יין האסור בהנאה מ"מ הא קיי"ל בכל כלי עכומ"ז דיין הכנוס בהם אינו אסור בהנאה. וכיון שאין עליו א"ה ודאי ג"כ אינו אוסר אלא בס' כמבואר בהדיא בכאן ס"ג וג"כ. אין הכלי נאסר כנ"ל:

שוב ראיתי דבאמת מסיק בירושלמי שם ולמה מותר בהנאה. בגין דר"מ אמר דאסור בהנאה. ופירושו נראה כמש"כ דלרבנן אפי' ביין האסור בהנאה כך הוא הדין. אלא דר"מ דס"ל דיין הכנוס בכליהם אסור בהנאה וא"כ אם הי' תחילה יין האסור בהנאה לעולם כל היין שיבא להכלי הוא נאסר בהנאה והוא אוסר גם את הכלי במשהו וא"כ תשאר בזה הכלי לעולם באיסורה ואליבי' דר"מ הוא דאמר דווקא בכה"ג דהי' תחילה יין המותר בהנאה וז"ב. שוב ראיתי בתפל"מ (סקל"ה) (בשם הגאון מהר"י] שנתעורר בזה דפירוש בגין דר"מ כמש"כ. והנה הק' שם ע"ז דהא נאסר היין בנו"ט ויאסר את הכלי. והנה כבר כתבתי דאין הכלי נאסרת דאין אנו חושבין אלא לפי ערך טעם האיסור שמהיין האסור המעורב ביין זה של עכשיו. דהא אינו נעשה נבילה בצונן לח נ"ל. ואין בזה כדי לאסור את הכלי כנ"ל. וע"כ כוונתו על מה דמוכח מהירושלמי כפמש"כ דלדידן אפילו בכלי הנאסר מיין האסור בהנאה. יכול לעשות עירוי ביין משום דיין הכנוס בכליהם אינו אסור בהנאה. ודעתו כשי' הפו' דבליעה שבסתם כליהם אינו אלא משהו. אבל מהירושלמי משמע לי' אפילו שהה בהכלי מעל"ע כדין עירוי. נמי מהני. ובזה ס"ל דהכלי אוסר את היין לגמרי דטכ"ע. והוה כנתערב יין גמור דאוסר הכל בהנאה. וכיון דבזה הוא אסור בהנאה יש לאסור את הכלי שהיא תחזור ותאסר כמו תערובו' יין גמור וכמש"כ בזה ברסקכ"ו ע"ש. זהו י"ל בכוונתו. אבל לפ"מ שכ' הרא"ה ע"כ ליתא לסברא זו. דכל כלי עכומ"ז יש בהן נו"ט. ואפ"ה אמרו דאין יין הכנוס בהם אסור בהנאה. וע"כ דהא נמי כיון דליכא אלא טעמא בעלמא חשיב ליתא לאיסורא בעיני'. ואינו אסור בהנאה. ועי' תו' (דף ל"ט) דכ' דלר"מ דאסר קנקנים בהנאה חשיב ידוע ממשן. ולכאורה בודאי קשה לומר במשהו בעלמא ידוע ממשן. וע"כ דקאי בנו"ט ואפ"ה לרבנן אינו אסור ולק"מ. וא"כ מהא גופה דפשי' לי' להירושלמי דגם בנו"ט אינו נאסר בהנאה [דזה ודאי נכון דמשמעות הירושלמי דגם בנו"ט הדין כן] יש הוכחה דסוגי' דאיסור כלי עכומ"ז אזלא בנו"ט כשי' הרא"ה ועי' מש"כ (בסי' קל"ה) בס"ד ודוק:

ועיין ש"ך (סקי"ח) ובסי' (קל"ה סקכ"ז) משמעות דבריו דלשי' האוסרין סת"י במשהו בודאי ל"מ עירוי ביין כשר. וזה צ"ע דלמה לא ליהני דהא היין שמכשירין בו ודאי אינו אוסר במשהו כיון דאינו אסור בהנאה וכנ"ל וצ"ע:

ס"ב אם דרך ענבים בגת שלא הוכשר מותר כו'. בב"י הק' על זה מהא דאר"ח לרב חזי דלא. מצווחת עלה בבי מדרשא. ופירש"י שלא תאסור יינו. והרי לפ"ז אינו אוסר כלל. והנראה לענ"ד דבעירובין איתא בלשון דלא מצווחא עלה בב"מ והכא הגי' מצווחת. וכבר נתעוררו בזה בהגהות. אבל באמת הוא מדוקדק היטב. דבאמת לעיקר הדין אינו אוסר כלל וכמש"כ ר"ת והפוסקי' דהחרצנים והזגים דהוי אינו מינו לפ"מ דקיי"ל כרבא דאזלינן בתר שמא מבטלין את פליטת הכלי בס'. אבל לרב לשיטתו ליתא דכ"כ התו' (בדף נ"ו) גבי הא דר"ה דהחזיר גרגותני לגת אוסר דלר"ה לא ס"ל לבטל בשביל החרצנים והזגים. דס"ל כאביי דחמרא חדתא בעינבי במשהו דבתר טעמא אזלינן ע"ש. והנה מלבד דר"ה תלמידי' דרב מסתמא שמיע לה מרב רבי'. אלא דיש לדקדק משמעתא דרב דס"ל הכי בהדיא. דהנה הק' הד"מ לעיל (בסי' קי"ח) דכ' הפו' דהא דסגי לחלב בחו"א משום דליכא אלא חשש תערובות ומדאורייתא בטיל ברוב. דהא הוא שמעתא דרב והוא ס"ל כר"י דבכל התורה מב"מ במשהו מדאורייתא. והנראה לתרץ (וכן מצאתי בתשו' ח"ס סקי"ז) די"ל דרב ס"ל כאביי דאזלינן בתר טעמא ובודאי דחלב טמאה וחלב טהורה אינן שוין בטעמא. וכה"ג כ' הש"ך בסי' ק"ז גבי דג טמא וד"ט ע"ש. ולא הוה מב"מ ושפיר בטיל ברוב וזה נכון. וא"כ להיפוך כאן בחמרא חדתא בעינבי לאביי הוה מב"מ ול"ב. וא"כ רב דס"ל כאביי הו"ל לאסור והיינו דקאמר דלא מצווחת דהוא לשי' דס"ל דזה חשיב מב"מ ול"ב ע"כ נעשה צווחה. חבל לדינא לפ"מ דלא קיי"ל בהא כאביי לדידן. לא הי' שום צווחה כלל. ואם כן אדרבה הוה סייעתא מכאן לפסק המחבר:

ס"ד כלים האסורין מחמת יין אסור מותר ליתן לתוכן מים ושאר משקין. נראה פשוט דדווקא במשקין נפגם הטעם אבל לבשל בהם תבשיל ואוכלין ודאי משביח טעם היין ואוסר. וראי' ברורה מדברי התו' רי"פ א"ע דף מ"ד ד"ה אלא דהקשו דאיסור נזיר דקיל דיש היתר לאיסורו לא מצינן למילף מג"נ דטכ"ע. ותי' דבמדין נמי הוו כלי יין וצוותה תורה להגעיל ע"ש. והנה הנזיר ודאי הרי אינו משתמש יין והשאר משקין הרי פוגם טעם היין. וע"כ דבתבשיל ואוכלין אינו פוגם וז"ב. ועש"ך לעיל סי' קל"ד סקכ"א דבתבשיל משערין יין בס':

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה