חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קלג
ש"ך סק"א. דלא תימא כדס"ד דהש"ס דיי"נ דמי לשביעית דמכירה אסור ושכרו מותר אלא משום קנס החמירו דשכרו ג"כ אסור. ודלא כהב"ח דאם נטל שכרו קודם המלאכה מותר לאחרים. ולענ"ד אינני רואה שום השגה על הב"ח דכבר פי' הר"ן דלכאו' כיון דמשום קנסא הוא הול"ל דלא אסור כלל אלא לדידי' ולא מוכח כן. אלא דה"ק דאע"פ דמן הדין לא הו"ל למיסר בשכר פועלים מ"מ עשו משום קנסא דשכר פועלים הוה ג"כ כמכירה. ועוד כ' שם בהשגתו על הרמב"ן [בדין נתן היין תחילה] דאע"ג דבשכירות דקיי"ל דישנה מתחי' ועד סוף. ואינה משתלמת אלא לבסוף. א"כ לעולם התשלומין אחר המלאכה. מ"מ עשו אותה כמכר משום דלא משמע להו לאינשי בהא. עשה"ט דמוכח מדבריו דעכ"פ ודאי דמשום קנסא לא חמיר ממכירה גופה. וכיון דבמכירה פשי' לפמש"כ (בסי' הקודם) דבהקדים המעות להוצאה קודם קבלת היין ודאי דלכו"ע ליכא שום איסור לאחרים. כדין נתן לה וקדמה והקריבתו קודם הביאה דשרי. וא"כ ה"נ ודאי דשכירות פועלים ג"כ לא גזרינן בזה ושרי וכדברי הב"ח וז"ב:
ועיין ב"י שכ' בשם הא"ח דדעתו באמת כן [כהלכאו' שכ' הר"ן] דכיון דמשום קנס הוא אינו אוסר אלא לדידי' ולאחרים שרי. הלכך בדיעבד טוב שיקחנו ויתננו לעניים משיניחו ביד העכומ"ז ומסיים שהרמב"ם אוסר והוא תמוה דבהדיא מסיק רב חסדא שם דליקלינהו ולקברינהו ולא מצי למקברינהו בעינייהו דלא מוכחא מילתא ודילמא אשכחינהו אינשי ויהנו ע"ש. הרי בהדיא דאסור אפי' לאחרינא והרבה תירוצים נאמרו בזה. ואין מתקבלין כלל. יש מש"כ דס"ל דהא דמסקינן דאינו אלא משום קנסא אינו אלא בפועל דלא נפיש אגרי' ושרי בשביעית. אבל ההוא דר"ח הי' בנפיש אגרי' דגם בשביעית אסור. ואין זה מספיק חדא דגם בנפיש אגרי' לשון הש"ס שם קנסוה. ועוד דהא בעיא דהש"ס בסתם יינם בודאי אינו אלא בלא נפיש אגרי'. דבנפיש בודאי ל"ג משביעית. ואהא מייתי הא דר"ח. וע"כ דר"ח ג"כ אפי' בלא נפיש וכ"כ התו' שם בהדיא דהתם בלעבור נהר קטן דלא נפיש אגרי'. ומש"כ דהכא בנוטל קודם המלאכה או אח"כ דליכא איסור תפיסה גם במכירה. תמיהני שהרי כ' בטעמו משום דאינו אלא משום קנסא ובכה"ג הא שרי אפי' במכירה שאסורה מן הדין. וגם מה שחלקו בנוטל לכתחי' לעצמו דאסור לעולם. אבל בנוטל מתחי' לאחרים יש להקל. ל"י ג"כ בסברתם היכי ס"ל במכירה ואי ס"ל דה"נ שרי בכה"ג א"כ קשה ג"כ למה תלוי בשביל שהוא קנסא ועוד דבאמת צ"ע דלכאו' אין חילוק בשביל מי מקבל כיון דהעכומ"ז מיהו נותן חליפי האיסור ואי במכירה זה אסור ל"י מנין לנו לחלק דבפועל שרי בכה"ג כיון דעיקר דין שכירות ע"כ אסור גם לאחרים מנלן נביאות לחדש קולא בזה מעצמינו:
ויותר מסתבר לענ"ד לומר בשי' דבאמת מצינו בכ"מ דקנס דרבנן לא קנסו אלא לדידי' ולא לאחריני ועי' בגיטין (ד' מ"ד) גבי מוכר עבדו ומת כו'. ובב"מ (ד"צ) הערמה איתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון. והכי פסקינן לעיל (סי' צ"ט) גבי המבטל איסור לכתחי' דלאחרים שרי. וע"ש שלמדו זה מהא דהמבשל בשבת דקיי"ל כר"י דבמזיד לאחרים ולא לו ע"ש. והנה כ"כ הרא"ש בב"ק גבי גנב וטבח בשבת דמשמע התם דר"א ורבינא ס"ל כר"י הסנדלר שם דאף לאחרים אסור. וא"כ למ"ד מ"ש דרבנן ע"כ ס"ל דקנסינן אפי' לאחרים ע"ש. וא"כ י"ל דס"ל להאו"ח דר"ח ס"ל ג"כ דקנסא אסור אף לאחרים כמ"ד התם דרבנן אבל לדידן קיי"ל דלאחרים לא קנסו. וכדפסקינן במבטל איסור. אבל שי' הרמב"ם דהכא שאני דעשו כמכירה וכמ"ש הר"ן ודוק:
ט"ז סק"ב. ב"י כ' הטעם למה צריך בית הקברות דאינו עשוי שם לזרוע. ויש לתמוה עליו למה לא כ' כמש"כ התו' כו' ע"ש. וכ"ד אינן מוכרחין כלל. לא בפירושו בדברי התוס' ולא בקושי' על הב"י. ומשמעות דבריו [שהם באמת קשה להבין] דבתחי' כשהוא אפר מהני מה שמקברם מעט בעומק. ואח"כ כשנעשה עפר וראוי לזבל תו ל"מ זה. וכ' טעם אחר דאין דרך לחטט קברים לחפש אחר זבל. ול"י למה לא מהני גם כשהוא אפר הך טעמא דאין דרך לחפש קברים ולמה הצריכו לקבור בעומק. וגם למה ל"מ לזבל הסברא שבעומק והוצרכו לחדש דאין דרך לחפש כו' וגם ביסוד הדבר דאפר אינו מצמיח ואינו ראוי לזבל כבר כ' התו' (בד' מ"ד) ד"ה נחל דאע"ג דשחיקת כ"מ אינו מגדל צמחים מ"מ הוא יפה לזבל את הקרקע ע"ש ובחולין. ופשוט דה"נ גבי אפר. וא"כ אין שום מקום לחילוק זה. ופשט דברי התו' כבר כ' הב"ח בהגהותיו דמה שהצריכו לקבור בעומק הוא מלתא באפי נפשי' וחומרא בעלמא מסברת עצמם. וכ' דזה צ"ל בסוף דבריהם ע"ש ונכון. ומש"כ ואחר שנעשו עפרא כו'. פשוט דקאי אהא דכתבו בתחילה שם דשוה"נ וע"ע יקברו. ול"ח לתקלה דמוכחא מלתא דהם איסור. וכ' דהא דל"ח דלאחר שנעשו עפרא דלא מנכרא יזבל בהם. הוא לפי שאין דרך לחטט קברים משום זבל וה"נ כאן בפירות שבשכר יי"נ. לאחר ששרפן ונעשו אפר נמי י"ל כן וכ"כ הב"י. אלא שכ' עוד סברא דאפר נמי מנכרא:
ובעיקר קושי' על הב"י דכ' משום שאין דרך לזרוע בית הקברות. והט"ז ס"ל דהך סברא דאין דרך לחטט הוא דווקא בבה"ק. בודאי יותר נוח דברי הב"י דודאי גם בלא ביה"ק ודאי אין דרך לחפש בקרקע אחר זבל. אלא דהטעם דביה"ק משום שלא יזרע מקום זה גופי'. והנה בין כך וב"כ ודאי דהוה"ד דכל הנקברים ודאי צריך דווקא בביה"ק. וצע"ק שסתמו בזה הפו' לקמן (סי' ש"ז) גבי בכור עיי"ש:
ס"ג מאה חביות במאה פרוטות שכרו כולו אסור. ושי' הראב"ד והר"י בטור דמ"מ יש תקנה להוליך פרוטה ליה"מ. והוא תמוה מאוד דהיכי יפרש הסוגיא הא דאמר מאה חביות במאה פרוטות והא דאמר חבית חבית בפרוטה דהא בחבית חבית ודאי דשכר אותה חבית מיהו אסור. וא"כ במאה חביות במאה פרוטות ודאי דכולו אסור. והנה כ' רש"י הטעם דכולא אגרא אסור לפי דכולא חדא שכירות הוא ואי לא עברינהו לכולהו לא יהיב לי' מידי ע"ש. משמע דבשביל זה חשיב כולה כגוף האיסור. ולענ"ד יש להקשות מנטל ממנו כרכור וארג בו בגד בסופ"ג דמהני יוליך הנאה ליה"מ. והתם ודאי כל הבגד נעשה בשביל הכרכור ולא אסרינן לכולה מיהו שי' הפו' שם דבאמת לא התיר שם בהולכת הנאה אלא כשנתערב אותו בגד באחרים. ובאמת לא שרי אלא בהולכת הנאה כל דמי הבגד. וא"כ כולה חשיב איסור. אבל שי' רש"י שם בפירוש דסגי בהולכת הנאת הכרכור לחוד ואותו בגד שרי. ואף שכ' הר"ן שם לחלק מיין ביין דהכא שאני דליתא לאיסורא בעינא ע"ש. לכאו' פשוט דזה לא שייך אלא לענין מה שגם תערובות אוסר כולו אבל בסברא זו דחשיב זה ככולה איסור לא שייך ליתא לאיסורא בעיני': אבל נראה לי' בפשי' דבאמת הך סברא דכולא חדא שכירות כך הוא הביאור:
דהיכי דכל חדא שכירות באפי נפשה א"כ הוה כתערובות יבש ביבש שנתערב פרוטת איסור בפרוטות היתר. וכדין חבית בחביות. אבל כשכולא חדא שכירות. ובכל חדא מעורב האיסור. א"כ ה"ה כתערובות לח בלח דבגוף הדבר נבלל האיסור וה"ה כתערובות יין ביין. והנה פסקינן לקמן דיין נסך חבית בחביות מותר בהולכת הנאה או מוכרו כולו חוץ מדמי איסור שבו. אבל יין ביין כולו אסור. והיינו דמחלק הש"ס דבמאה חביות במאה פרוטות ל"מ הולכת הנאה דהוה כיין ביין. אבל חבית חבית בפרוטה דהוה כתערובות חבית בחביות מהני הולכת הנאה ליה"מ. והשתא ל"ק מנטל ממנו כרכור. דלפי"ז דאינו אלא משום תערובות איסור. שפיר י"ל דהכא כיון דליתא לאיסורא בעיני' שפיר מקילינן אפי' בתערובות שהוא כעין יין ביין כיון דליתא לאיסורא וכמש"כ בשם הר"ן. וא"כ א"ש נמי דעת הראב"ד דלפי"ז כל הסוגיא אינו אלא ביי"נ ממש כדתנן במתני' יי"נ. ובסת"י מבעיא לי' שם בש"ס ע"ש. ולפי דביי"נ ממש אסרינן תערובות יין ביין. אבל הראב"ד לדידן דליכא יי"נ ממש. ובסתם יינם הרי מקילין דאפי' יין ביין מהני הולכת הנאה וכ"ה בהדיא בלשון הראב"ד בהשגות (פ' י"ג) דבסתם יינם קיי"ל כר"א אפי' ביין ביין ע"ש. ודוק:
שם אם הי' פחות משוה פרוטה מותר בדיעבד. בש"ך הק' דהרשב"א למד זה מהא דכיפה דאם בנה שכרו מותר דאימתי מתסר במכוש אחרון. ומכ"א לית בי' שו"פ. והרי התו' כ' שם משום שאין העכומ"ז מקפיד במכוש אחרון ע"ש. ובט"ז הק' דליחשוב נמי הא בהזהב דחשיב שם חמש פרוטות ליחשוב נמי הא דפרוטה אוסרת כל השכר. ולענ"ד ליישב זה בפשי' דיסוד דבר זה הוא כדאמרינן בגמ' אהא דשוכר חמור לרכוב עליו אע"פ שהניח לגינו עליו לא אסר את השכר ואמרינן שם דאע"ג דחיובא הוא לקבל גם לגינו. מ"מ כיון דאי לא הניח לגינו לא מצי א"ל נכי לי מאגרא ולא אסר. וא"כ עיקר הסברא לאסור את שכרו תלוי בהכי. ובאמת אפשר דזימנין דשכר לגינו הוה יותר מש"פ. מ"מ כיון דלא א"ל נכי מאגרא לא מתסר. ומ"מ לענין זה שפיר יליף הרשב"א מלשון הש"ס. גבי כיפה דבלית בי' ש"פ ודאי לא א"ל נכי אגרא ולא מתסר. וא"כ פשוט דזהו ממש סברת התו' דאין העכומ"ז מקפיד במכוש אחרון. והיינו דלא א"ל נכי אגרא. וה"נ ודאי בכ"מ ג"כ בפחות משו"פ לא א"ל נכי אגרא. ומ"מ לא קשה דליחשוב נמי הא בהזהב דבאמת עיקר הטעם אינו תלוי בשיווי הפרוטה דהוה"ד היכי דלפי ערך המלאכה גם בפרוטה לא א"ל נכי אגרא. ג"כ לא מתסר ולא שייך למחשבי' לענין פרוטה ודוק:
שם שכר החבית של יי"נ אסור והשאר מותר. עט"ז (סק"ה) מחלוקת הרש"ל והב"ח אם יכול להוליך הנאה קודם שקבל [ובנקה"כ השיג שם עליהם משכונו אדהראב"ד למ"ל [לפי שהביאו זה אשי' הראב"ד] ול"י לו טעם דספק זה קאי גם לדידן בחבית חבית בפרוטה. ולפמש"כ בסמוך בס"ד בטעם האיסור שם במאה חביות במאה פרוטות לפי דזה הוה כתערובות יין ביין דכולו מעורב ונבלל ובאמת מצינו כעין זה בתמורה (דף ל') גבי תשעה וכלב דכנגד הכלב כולם אסורין דשדא טופייני בכולהו עיי"ש. לפי"ז היה אפשר לומר דאם באמת היו יכולים להפריש את האיסור מקודם שיקבל את השאר. וכגון שיוליך קודם שיקבלם מן העכומ"ז הוה אפשר דהוה כל הפו' מודים בזה להראב"ד דשרי גם שם יוליך הנאה כיון שנפרש האיסור קודם, התערובות דודאי לא חל איסור קודם שבא ליד ישראל. אלא דלפי"ז לכאו' י"ל דמה"ט גופא לא שייך ג"כ להוליך הנאה מקודם שיקבל וצ"ע] והנה הב"ח הביא ראי' (מס' ד') דהי' עושה עמו בחנם ממשכנים מנכסיו כנגד שכרו וכ' הפו' דהטעם שהעכומ"ז יחזיק לו טובה כנגד זה. והרי ודאי דתיכף ממשכנים אותו והחזקת טובת העכומ"ז הוא לאח"ז ואפ"ה מהני [ובאמת לפמש"כ בסמוך בס"ד י"ל דעיקר הקנס לפי שמהנהו ליי"נ שהוא תקרובות עכומ"ז. ובודאי יש לקנסו כנגד כל מה שההנה. אבל גם לפי הבנתם] לכאו' י"ל בפשי' לפי מש"כ הב"ח גופי' (בריש הסי') דבשכירות פועלים ג"כ יש להקל לאחרים בנטל השכר קודם שעשה המלאכה וכדין מכירה. וא"כ פשוט דה"נ בלא נטל עד לאחר המלאכה בודאי דה"נ יש להקל. וכעיקרו של דין הפו' שם גבי מכירה. [ובזה נראה פשוט דהא דממשכנים לא להוליך ליה"מ. אלא לחלק לעניים. וכדין מכירה דבכה"ג לא קנסינן אלא לדידי'. וכן מורה פשטיות לשון ממשכנים דנקט הירושל' ודוק] ואין בזה עיקר דין תורת התפסה כעין דאו'. אלא קנס בעלמא לגבי נפשי'. וא"כ פשוט דלא איכפת לן דווקא במה שיוליך הנאה שיהי' נתפס בפדיונו אלא כל מה שהוא מפסיד כדי השכר סגי בהכי. דתו לא מטי לי' הנאה מאיסורא. ומשו"ה ודאי סגי אפי' קודם שקבל אבל במה שאסרו לגמרי אפי' לאחרים כעיקר דין התפסה. וא"כ נתפס האיסור ע"ז גופה. אלא דבעכומ"ז דתופסת דמי' הקילו בזה ביוליך הנאה דמחזי כעין פדיון ודאי י"ל דל"ש פדיון אלא במה שכבר בידו. אבל לא במה שאינו בידו וכדברי הרש"ל. ומש"כ הט"ז דשפיר מועיל ההולכה גם מקודם. אלא דכשיקבל אח"כ השכר יקבל באיסור. לפי הפשוט אין לו שום הבנה דאם מועיל למה יהי' אח"כ איסור. ואם הוא איסור מה מועיל וצ"ע:
ס"ו שמור בחנם כו'. רוצה הוא בקיומו ואסור. עט"ז שהקשה דלמ"ל הך טעמא דרוצה בקיומו ולא סגי לי' בטעמא דמחזיק לו טובה. וכ' דהכא אפי' באמר לו העכומ"ז שלא יחזיק לו טובה ע"ש. והוא דחוק. ולפי שי' יותר הי' לו לפרש דהכא בכה"ג דשמור לי לשעה בעלמא אין רגילין כלל להחזיק טובה. וכעין הא דקיי"ל גבי מרחץ (בד' נ"א) דנהנין ממנה שלא בטובה ע"ש. אבל לענ"ד אין צורך כלל בזה לפמש"כ הר"ן בשם הרמב"ן דעיקר הטעם דשכרו אסור הוא משום שרוצה בקיומו דאסור ע"ש. א"כ אדרבה הכא נקט עיקר הטעם של האיסור. ואפשר דלפי"ז אדרבה בלא החזקת טובה שייך טפי איסור רוצה בקיומו. דהרי מהנה יותר אסור מנהנה כדאמרינן (בדף י"ג) נהנה אסור ק"ו מהנה ע"ש:
מיהו לפמש"כ התו' (בר"פ כ"ש) דגם בכל איסורי הנאה אסור לפועל להשתכר בהן ואפי' החזקת טובה בעלמא אסור וראייתם מהא דפריך שם והרי אבמה"ח דכתיב לא תאכלו ותנן דמנין שלא יושיט אבמה"ח לב"נ משום לפ"ע הא ל"ה לא אסור והא התם איירי בשל העכומ"ז. ואפ"ה קרי לי' הנאה ע"ש. ומשמע לכאו' דהוא איסור דאוריי' גמור דהא פריך מקרא. ולדבריהם אין חילוק בזה. אלא דבכל האיסורין שרי שכרו בדיעבד. ובעכומ"ז ויי"נ אסור אפי' בדיעבד וי"ל דהטעם פשוט כמש"כ לעיל בשם הר"ן דבעכומ"ז שתופס דמי' אסור גם שכר הפועל בדיעבד. אבל שאר א"ה דמדאו' לא תפסי דמיהן אלא דמשום קנסא אסורין לדידי' גופיה מדרבנן. בשכר הפועל ל"ג כלל. וא"כ לפי"ז לכאו' אין צורך לדברי הרמב"ן שהוא משום רוצה בקיומו אלא דאסרוהו בשביל זה גופה דהוא נהנה מא"ה. ואין צורך כלל לטעם אחר. ולולי שאיני כדאי באמת יש בזה מקום להסתפק אם שייך כאן כלל הך כלל דרוצה בקיומו כיון דרוצה בקיומו ע"י דבר אחר מצינו דפליגי בה (בד' ל"ג) א"כ נ"ל דהיכי דאינו נהנה כלל וליכא גם החזקת טובה כמש"כ הט"ז. אפשר דלכו"ע לא הוה איסורא בשביל רוצה בקיומו וצ"ע סימן קלד ס"ב נתערב סת"י כו' ולוקח דמי האיסור ומשליכו ליה"מ ויהנה בשאר המעות. נראה דדווקא דקדק הרמב"ם ויהנה בשאר כו' דבדרך זה שכתב הרמב"ם שהחליף תחילה ביחד עם האיסור. א"כ גם היי"נ תפס החליפין כנגדו וכבר הבאתי בסי' הקודם מסוגיא דתמורה (ד"ל) דשדי איסורא בכולהו. וא"כ אם הי' מחליף בפירות יש בכולם תערובות חליפי יי"נ והרי הכל אסור באכילה. ואין ניתרין שוב לאכילה בהולכת הנאה כמו יי"נ עצמו שנתערב דל"מ הולכת הנאה לשתי'. ול"מ אלא אם נפריש, תחי' את האיסור שוב הקילו שיוכל ליקח בהם פירות אף לאכילה שהנשאר כבר התירוהו להנאה ודוק:
בהגה ובניצוק אין יין העליון מועיל לבטל את האיסור התחתון. בב"י כ' דלקולא קיי"ל כמ"ד ניצוק אינו חבור ע"ש ולכאו' הוא תמוה דלענין ביטול מאי שייך חיבור כיון דהרי ניכר ולפנינו האיסור מופרש ומובדל לעצמו. ואולי כוונתו לשי' הרמב"ן והרא"ש (וסמך ע"ז הש"ך (בסק"א) בה"מ) דאפילו בהתירא לתוך איסורא דווקא שנפל ההיתר מעט מעט. די"ל להחמיר דההיתר קמא קמא בטל. אבל בנפל ההיתר בב"א בזה בטל האיסור בס' וא"כ הו"א דבניצוק ג"כ להוי חבור וליחשב ההיתר העליון כב"א. ומשו"ה פסק דלהקל לא סמכינן בזה וחשיב כמעט מעט ואינו מבטל וצריך עיון:
ס"ג יין במים בנו"ט' כו' אבל נפל האיסור לתוך ההיתר ראשון ראשון בטל והוא שיורק מצרצור כו'. הרב דקדק מלשון זה דמשמע דבנפיש עמודי' אינו בטל ואוסר. וע"כ דהיינו בנו"ט. וא"כ בצרצור משמע דס"ל דאפילו נתרבה לבסוף יותר מנו"ט נמי מותר והוא מדברי הרמב"ם וסותר המחבר סוף דבריו ע"ש. והט"ז האריך ותוכן דבריו דהא דמותר בצרצור קטן דראשון ראשון בטל. היינו דווקא בפחות מנו"ט. והא דבנפיש עמודי' אינו בטל ואוסר היינו אפילו בפחות מנו"ט ע"ש. ואין זה אלא תימא מלבד מה שהרגיש עליו הנקה"כ דהלשון דחוק ע"ש. ה"ה תמוה מצד עצם הדין דהרי בהדיא מוקי בש"ס יין במים בנו"ט בהתירא לתוך איסורא ואפ"ה קתני דווקא בנו"ט אבל בפחות מזה אפילו יש בהאיסור חבית וגיגית גדולה כל שיש בההיתר ס' כנגדו [או במים ששה כנגדו] שרי והרי אין לך קלוח גדול מזה שהאיסור הוא ביחד במקומו ואפ"ה אינו אוסר. ואיך שייך לאסור בקלוח גדול פחות מנו"ט. וברור דאין להחמיר בזה יותר מהיתר לתוך האיסור. וד"ק צע"ג: ס"ד נפל לתוכו קיתון של מים תחי' ואח"כ נפל לתוכו יי"נ כו' ובסת"י אפי' נפל לבסוף. בב"י לא הזכיר כלל לחלק בין יי"נ לס"י ע"ש. והנה בש"ס משמע דמאן דמיקל מיקל אפי' ביי"נ ממש ואפשר דביי"נ ממש חשש להחמיר כדעת הרמב"ם שלא היקל אלא בנפל בתחי'. אבל לענ"ד י"ל דבאמת הך פלוגתא בש"ס הוא אליבא דרבי יוחנן. ואיהו ס"ל בהדיא (בד' ע"ד) דאפי' יין ביין הלכה כרשב"ג אפי' ביי"נ ממש דמוכרו כולו חוץ מדמי איסור שבו הרי דס"ל דאין כולו חשיב איסור. [וחתיכה נעשית נבילה בשאר איסורין לא אמרינן בזה וכמש"כ הר"ן והרא"ש בטעם הדבר] וא"כ דכולו היתר הוא משו"ה שפיר ס"ל דאפי' ביי"נ ממש מהני אפי' נפל קיתון של מים לבסוף שהוא מבטל את יין האסור. אבל לדידן דקיי"ל דביי"נ ממש יין ביין ל"מ למוכרו חוץ מדמי איסור שבו הרי דלדידן חשבינן שכולו חשיב איסור וא"כ בודאי ל"ש להתיר בנפל קיתון של מים לבסוף. כיון דצריך לבטל את כולו. ול"ש אלא בסת"י דהתם מקילין אפי' ייבי"י. ול"א דכולו איסור משו"ה שפיר מהני אפי' קיתון של מים לבסוף:
ולפ"ז נראה הא דהשמיט הרי"ף דין זה. והב"י כ' דכיון דקיי"ל דבשאר איסורין לא אמרינן חנ"נ. א"כ פשי' דמהני אפי' נפל לבסוף. ולענ"ד יותר מסתבר להיפוך דבאמת לפ"ז י"ל דדווקא בשאר איסורין ל"א נ"נ. כי היכי דמהני בכל האיסורין שאסורין בהנאה למכור כולו חוץ מדמי איסור שבו. ואפי' באיסור דאוריי' וכ"כ הרמב"ן במלחמות (בפ"ב דפסחים) דהא דיין ביין אסור דווקא ביי"נ משום חומרא דעכומ"ז. אבל בשאר איסורין אפי' באיסור דאו' יכול למוכרו חוץ מדמי איסור שבו. (בגוונא דליכא למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל) וכן כ' הר"ן (סופ"ג דע"ז) דשאר איסורא לסת"י דמי ע"ש. הרי דחזינן דאין כולו נעשה איסור. אבל ביי"נ משום חומרא עשו כולו איסור וצריך לבטל דווקא כולו. ול"מ קיתון של מים. ובסת"י דמהני חוץ מדמי איסור מהני אפי' לבסוף כיון דלא קיי"ל נ"נ בשאר איסורין סגי גם כאן לבטל את האיסור לבד וע"ז סמך הרי"ף והוא כפסק המח' ודוק:
עט"ז (ס"ק ה') דחלק אחד של יין שקול כנגד ג', של מים ממילא בששה חלקים בטל היין שהוא חלק א' ברוב משמעות ד"ק נוטין כשי' הסוברין דבטל ברוב היינו בכפל דווקא. וכ"כ (בסי' צ"ט) דלא קיי"ל כן ע"ש: עב"י ד"ה כתב ר"י על הא דמוכרו כולו לעכומ"ז כו' והתו' כ' דמשום חומר כומ"ז חיישינן שמא ימכרם לישראל לצורך פועליו. ולפיכך לא ימכרנו ביחד לעכומ"ז. ועי' מג"א (רי"ס תס"ז) דהתו' לא כ"כ. אבל פשוט דר"י לא קאי איי"נ דהתם דאסור בהנאה ולא יקנה אפי' לצורך פועליו. אלא כוונתו על דברי התו' יבמות (דף פ"א) שכ' אהא דפת ובגד (דסופ"ג דע"ז) דאמרינן דיוליך הנאה ולא ימכרנו חוץ מדמי איסור. דחיישינן שמא ימכרנו לישראל. ואע"ג דפת עכומ"ז אסור שמא יקנה לצורך פועליו ור"י הוסיף שהוא דווקא התם באפה בעצי אשרה דהוא של כומ"ז. משום חומר כומ"ז חיישינן. אפי' בכה"ג שלא יקנה אלא לצורך פועליו. אבל בשאר איסורין ס"ל דכל שאסור להישראל בעצמו לא חיישינן. וכן משמע בהדיא בירושלמי שהביאו בכ"ד אהא דערלה דדרך ליקח מהעכומ"ז ע"ש. משמע הא אין דרך ליקח שרי למכור חוץ מדמי איסור שבו ואפי' מה שאינו אסור אלא באכילה וכ"כ בהדיא הר"ן (סופ"ג דע"ז) דבתבשיל שאסור משום בישולי עכומ"ז שרי למוכרו לעכומ"ז חוץ מדמי איסור וז"ב:
והנה הא דשרי בכריא דחיטי דנפל עלי' יי"נ בע"ז (דף ס"ה) למיטחינהו ולמפינהו ולמזבנייהו לעכומ"ז. ול"ח שיקנה ממנו הישראל לצורך פועליו כדהתם. הוא פשוט דהתם באפה בעצי אשרה יש על הפת גופי' א"ה דיש שבח עצים בפת ויש בו איסור עצי אשרה והישראל שקנה את הפת ונותן לפועליו פוטר א"ע בא"ה ונהנה מהאיסור. ואף שהוא א"י מ"מ הוא נהנה מהאיסור. אבל הכא היין האסור הוא נבלע בפת והישראל א"י כלום והוא נותן לפועליו בתורת פת. א"כ הרי לפנינו שהוא מוכרו חוץ מדמי איסור שבו. שהרי אין לו שום הנאה מן האיסור אלא מן הפת. שהוא של היתר. ומשוה"נ לא הזכיר הש"ס שם שימכור חוץ מדמי איסור דממילא הוא חוץ מדמי איסור כיון שהוא מוכר פת ולא יין ועי' מש"כ בזה בסמוך בס"ד. וא"כ פשוט דה"נ הישראל שיקנה מהעכומ"ז ליתן לפועליו ג"כ לא יעשה שום איסור. אבל באפה בעצי אשרה הפת גופי' הוא נאסר בהנאה דיש שבח עצים בפת וכשיקנה ישראל מהעכומ"ז ליתן לפועליו יהנה הישראל השני מעצי אשירה שבפת ויעשה איסור. ודוק:
ועיין עוד שם ד"ה ומ"ש. מה שתמה על תשו' הרשב"א שכתב לאסור לכתחילה ביין שנותנין בו מים בשעת הבציר ונותנין בכלים של יין אסור. דאין מבטלין איסור לכתחילה. ותמה עליו הב"י כיון דבשעה שנותן המים אין כאן איסור לא שייך אין מבטלין. והד"מ פ' דכוונת הרשב"א דאסור ליתן את היין בתוך הכלי איסור לכתחילה. והנה לא טעה רבינו הגדול בדבר הפשוט. ומה שלא פי' כן טעמו ברור דהרי קיי"ל בהדיא (בד' ל"ג) דמותר ליתן בו שכר לכתחילה. וער"ן שם דהרשב"א דקדק מזה באמת דהבליעה כדי קליפה ומשהו בעלמא. ומותר לבטל משהו לכתחילה. וכן הביא הב"י (בסוסקל"ה) דברי הרשב"א בתשו' שכ"כ ע"ש. וא"כ ה"נ כאן שיש בו מים שיבטלו את האיסור הבלוע למה לא יהי' מותר לכתחילה. ע"כ פי' דהאיסור על נתינת המים בתוך היין לכתחילה. ושפיר הוקשה לו גם אהא כיון שאין שם עוד איסור ל"ש אין מבטלין:
האומנם לפ"מ שדחה הר"ן שם ראיית הרשב"א דהמים אין בולעין כלל אלא כך הוא טבען של מים להפג את טעם היין ומכלין אותו. וכן דקדק שם מהש"ס והסברא. לפי"ז נראה ודאי דהכא בהיין שיש בו מים אע"ג דלענין דין ביטול קיי"ל דסלק את מינו כמי שאינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו. היינו לענין זה שהוא מבטלו ואין מינו נאסר. אבל פשוט דלא שייך בשביל זה שיפוג את טעם האיסור דהרי המים אדרבה בטל ברוב היין. ובודאי הוא בולע טעם האיסור אלא שהמים מבטלין אותו. וזה דווקא בדיעבד אבל לכתחי' לשי' הר"ן ודאי יש לאסור בכאן. אבל מ"מ אליבא דהרשב"א לשי' דברי רבינו הב"י ודאי נכונים:
ס"ח נפל ע"ג ענבים כו'. ויעצרם וימכרם לעכומ"ז. בט"ז בשם הרש"ל דדווקא בסתם יינם אבל ביי"נ ממש ל"מ. והיינו דס"ל דכמו ביין ביין ל"מ ביי"נ ממש למכור חוץ מדמי איסור שבו ה"נ בענבים אף שדינם כאינו מינו בנו"ט ג"כ ל"מ ביי"נ ממש. אבל דעת הש"ך (בסי' ה') גבי יין במים מוכח בהדיא (בסקכ"ג) דס"ל דאפי' ביי"נ ממש מהני למכור חוץ מדמי איסור. וע"כ דס"ל דחומרא זו דיי"נ דווקא במינו שאוסר במשהו ולא בשאי"מ דמקילין בנו"ט. ה"נ לא החמירו בזה. ומיהו שי' הפו' דס"ל דאפי' בשאר איסורים מחמרינן ג"כ באיסור דאו' דאינו רשאי למוכרו חוץ מדמי איסור עמ"ש (בס"ג) בס"ד] כ"ש בהא דיי"נ באי"מ. אמנם כבר הבאנו בס"ג) דעת הרמב"ן דבשאר איסורים לא מחמרינן וכ"כ הר"ן בהדיא (שילהי פ"ג דע"ז) מיהו נראה מדבריו רביי"נ יש להחמיר אפי' באי"מ [ומש"כ שם מקודם לדחות ראי' הפו' מהא דל"מ בבגד שצבעו בקליפת ערלה יוליך הנאה ליה"מ. דהתם צביעה דחזיתה מלתא הוה כיין ביין. צ"ע לכאו' דא"כ מאי פריך הירושלמי גם מרשב"ג דימכור חוץ מדמי איסור. ואי דס"ל להירושלמי להקל בדרשב"ג אפי' בייבי"י. אבל בדר"א לא מקילינן בהכי. א"כ זהו ראיי' הפו'. להוכיח דברר"א מחמרינן טפי מדרשב"ג. ואולי כוונתו דמ"מ בפת יש להקל. אלא דיש להקשות דלפי"ז ההיא דכריא דחיטי (דסי"א) צריך לאוקי בסת"י דווקא וזה דחוק דלשון הש"ס חביתא דיי"נ. ומ"מ מצאתי במרדכי (פ"ב דפסחים) דכ' בהדיא אהא דכריא דחיטי דאיירי בסתם יינם [לפי שדעתו ג"כ להחמיר אף בשאר איסורים ע"ש] וכן בריטב"א שם גבי כריא דחיטי הביא דיש שפירשו דהא דאסור ביי"נ ממש אפי' בחוץ מדמי איסור הוא דווקא במינו וכ' ע"ז ואינו נכון אלא דהכא דווקא בסת"י. ולענ"ד י"ל אפי' ביי"נ ממש ומ"מ לא תיקשי. דהנה הרמב"ם כ' שם בחיטים אין בודקין את החיטים בנו"ט. והרשב"א תמה ע"ז (הובא בב"י). והנראה בישוב דברי הרמב"ם דהנה (בס"י) מבו' גבי שעורים ועדשים דאם שהו זמן רב ודאי בלעי וער"ן דלמדו זה דל"ג מלתיתה דקיי"ל אין לותתין את השעורים ע"ש. [והש"ך כ' דזמן רב היינו מעל"ע כדין כבוש ואולי לא ראה דברי הר"ן דאפי' בשיעור לתיתה בעלמא ודאי אסור] והנה למד שם מלתיתה. וא"כ אף אנו נאמר דהא גם בחיטים גופי' לא ברירא לן להלכה אי לתיתה אסורה ע"ש. וא"כ נראה ברור דכ"ש בפחות משיעור לתיתה בודאי אינה בליעה ודאית אלא ספק. וא"כ ודאי דה"נ י"ל דמקצת בלעי ומקצת לא. וא"כ יפה כ' הרמב"ם דלא שייך לילך בתר נו"ט דהא אין אנו יודעין עד כמה הלכה הבליעה. ואין אנו יודעין שיעור ההיתר שנוכל לבטל ובודאי בנו"ט דאוריי' ל"א כל מה שנכנס לספק מצטרף לבטל כמבואר (בסוס"ק י"א) ע"ש. וא"כ לעולם יש להסתפק שאסרו עד ס' ואין אנו יודעין איזהו. וסעד לדברי הרמב"ם מגי' הרי"ף דגריס ביתא דחיטי ע"ש. וא"כ א"ש בפשי' הא דהכא לא אסרינן להו לגמרי שיאסור אף למכור חוץ מדמי איסור כדין יין ביין. דהא ודאי מה שאנו אוסרין גם ההיתר לגמרי. ודאי דהוא מדרבנן. וכיון דיש כאן בכולן ספק שמא לא נבלע בהן איסור כלל. לא מחמרינן בסד"ר ונכון:
ובדרכנו זאת הי' אפ"ל עוד דבאמת דחיטין האסורין שנבלע בהן האיסור ה"ה אסורין לגמרי ואפי' להנאת עצמן. וכדין יי"נ ממש ומחמרינן הכי אפי' בא"מ. אלא דהם בטילין ברוב חיטין של היתר. ותערובות זה של החיטין עצמן שהוא ביבש פשי' דהוה כתערובות חבית בחבית ושרי אפי' באיסור דאו' דיי"נ ממש. אלא דלפי"ז הי' לנו להצריך חוץ מדמי חיטין האסורין. ולא הוזכר זה בש"ס. ע"כ ניחא טפי כמש"כ דבספיקא לא אסרו כלל ההנאה גם מן ההיתר. והכא ספיקא הוא כנ"ל ודוק. סי"ד לתוך צונן משביחים ואסורים. ואפי' הרתיחן אח"כ וחזרו לפגם. בש"ס אמר שמואל אהא נעשה כהשביח ולבסוף פגם. ודקדקו התו' והר"ן והריטב"א על לשון זה דלמ"ל ע"ש מה שנדחקו בזה. ובפשוט נראה לי ליישב דהנה שמואל ס"ל בחולין (ד' ק"ט) דאפשר לסוחטו מותר. וא"כ אם יסחוט האיסור יותר התבשיל וא"כ ה"נ לכאו' בנפגמו למה לא יותרו ג"כ כנסחט האיסור כיון דאיסור פגום אינו אוסר. והנראה דבאמת אם הי' הטעם נפגם שלא יהי' ראוי לאכילת אדם ודאי הוה נעשה היתר כדין נסחט. אלא דבנו"ט לפגם קיי"ל דכל שאין לו הנאה בהתערובות לא חשיב טעם לאסור. ער"ן בארוכה. אבל כאן ודאי דאין להתיר בזה בכה"ג כיון דכבר נאסר בשעת התערובות שהי' לשבח ודאי דבאיסורו קאי ול"ש להיות נעשה היתר כ"ז שיש ממנו טעם שראוי לאכילת אדם. כמו כל איסור שאינו ניתר כ"ז שראוי לאכילת אדם. וזהו לשון נעשה כהשביח ולבסוף פגם פירוש כאיסור עצמו שפגום לבסוף דאינו ניתר עד שלא יהי' ראוי לאכילת אדם. ה"נ כאן אין להתיר אלא בשנפגם הטעם בכה"ג. אבל בל"ה אפי' הרתיחן דאין לו הנאה מהתערובות חומץ אין להתיר בזה דבאיסורו קאי:
ומזה נלמד טעם הרב בהג"ה ביין הבלוע בבשמים ונתערבו בתבשיל דאם היין פוגם אינו אוסר אף דהבשמים אינם פוגמים וכבר נאסרו. דכ"ז לאיסור עצמו שכבר נאסר ובאיסורו קאי אבל לאסור אחרים בתערובות שני ודאי כיון דגוף הבשמים אינן אסורין בגופן אלא מטעם היין. והיין ה"ה פוגם א"כ ל"ש לאסור. ואפי' לפ"מ דמחמרינן דחנ"נ אפי' בשאר איסורין. זהו במקום שהאוסר יכול לאסור שוב צריך לבטל כולו. אבל כיון דהאיסור הוא לפגם. אינו שייך שהנאסר יאסר מכח עצמו כיון דהוא היתר. ובארתי זה יותר בארוכה (בסי' ק"ה) בס"ד ע"ש. ומה שעמד בזה בפ"מ (סי' ק"ג) בש"ד (סק"ו) מסוף (סי' ק"ג) גבי הוחמו מים בקדירה דצריך דווקא הפסד ע"ש. פשוט דהתם כיון שהמים הפליטו הטעם וחזרו ונבלעו בקדירה שוב אינו נפגם עד מעל"ע מבליעה השני'. ולא שייך לומר שהוא נפגם מזמן מעל"ע מבליעה הראשונה. ואי משום דכשנחשוב לפי חשבון אינו אלא משהו. בזה הא מהני מה דחנ"נ כמו בכ"ד ופשוט:
סי"ג בהג"ה. אבל אם הוא לפגם כגון צבע שנתנו בו חומץ או מלח שמבשלין העכומ"ז ונותנים בו דם כו'. פירוש דברי הרב שהאיסור נפגם בהם ונעשה אפרא בעלמא. ואע"ג דבעכומ"ז גם אפר אסור. מ"מ ה"ה בטל ברוב כיון דלא שייך טעם כעיקר [ודלא כהגרש"א ז"ל]. ובחדושי הגרע"א נתקשה לו דדם אינו פוגם מלח והאריך לה"ר ע"ז. ואין לו ענין כלל לכאן דהכא בשעת בישול המלח משום חוזק כח המלח בשעת הבישול. נפגם הדם ומפיג טעמו. וכ"ה בהדיא בתו' (ד' ל"ג) ע"ש. וכן מוכח דברי הרב דומיא דצבע והוא פשוט: