אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן קל

סימן קכז

ס"ב אם הפקיד ביד עכומ"ז בחו"א מותר בהנאה. הגר"א ז"ל הוכיח מכאן דשי' הרמב"ם לפסוק כרבנן ולא כשי' רוב הפו' בשי' הרמב"ם דשי' כהרי"ף ובה"ג. דמחלוקת ר"א ורבנן במפתח לבד החותם אי הוה כחותם ב'. אבל ב"ח צריך לכו"ע ע"ש] ולענ"ד קשה ליישב שי' הגר"א בדברי הרמב"ם דא"כ הא דפסק (בס"ט) דשוכר בית בחצרו של עכומ"ז סגי במפתח וחותם והיינו כר"מ דבריי'. למה פסק כר"מ נגד דרבנן. והרי"ף כ' שם דפסקינן כר"מ דקאי כר"א. אבל אם הרמב"ם פוסק כרבנן הו"ל לפסוק התם ג"כ כרבנן דר"מ. ודוחק לומר דגורס התם מפתח או חותם. ופלוגתייהו אינו אלא בחד. אבל בב"ח לכו"ע שרי. ואף דנקטו עד שיהא שומר. שני חותמות נמי הוה כשומר. וכדאר"י (בד' ל"א) אליבא דרבנן דר"א דבב"ח שרי. וה"נ בדרבנן דר"מ. וכוונת הרמב"ם נאמר דהיינו במפתו"ח ביחד דזה הוה כב' חותמות. [לשי' זו בודאי כיון דלפי שי' זו. בזה ליכא פלוגתא אדר"מ דמפתח כחותם]. דודאי זה דוחק דהו"ל למנקט לישנא דרבנן בשומר או בחותם בתוך חותם כלישנא דר"י בגמ'. כדרכו של הרמב"ם שלא לשנות מלשון הש"ס. אבל יותר מסתבר כשי' רה"פ בשי' של הרמב"ם והפלוגתא דר"א ורבנן אי מפתח כחותם. ומ"מ דין זה דבחו"א מותר בהנאה יפה הוציא מבריי' דריב"ב דאוקי אליבא דרבנן. משום דכיון דס"ל לרבנן דמפתח לא הוה כחותם. וא"כ הרי אין כאן אלא חו"א. ואפ"ה ס"ל להתיר בהנאה. הוה"ד כשאין כאן אלא חו"א ממש ג"כ שרי לרבנן בהנאה. ומה שהצריך קרן זוית הוא כמש"כ הלח"מ דלהוי כביתו של ישראל כההיא דבריי' שם. ושפיר הביא זה הרמב"ם דודאי דכ"ש הוא לדידן דפסקינן כר"א דמיקל יותר. [דמפתח ג"כ כחותם] כ"ש דלא נחמיר בחו"א לחוד יותר מדרבנן. ובודאי דמותר בהנאה:

אלא דא"כ יש לדקדק בש"ס דמוקי שם הבריי' הא כר"א והא כרבנן. ולוקי תרויי' כר"א הא במפתו"ח והא בחו"א לחוד. ובשלמא אי לא שרי רבנן בהנאה אלא במפתו"ח. דאע"ג דלרבנן אין המפתח כחותם מ"מ מהני להצטרף עם החותם להתיר בהנאה. אבל בחו"א לחוד אסור גם בהנאה. א"ש דלא מוקי כר"א דאי במפתו"ח שרי בשתי'. ואי בחו"א אסור גם בהנאה. בל לפי"ז ודאי קשה. ומיהו גם לשי' הגר"א ז"ל קשה להיפוך דלוקי תרוייהו כרבנן. והא בחו"א והא בב"ח. ואולי לשי' י"ל דר"ז שם ס"ל כר"א דלרבנן אסור אפי' בב"ח. אבל אנן פסקינן כר"י דבב"ח גם לרבנן שרי. ואפשר ליישב גם לשי' הפו' דכיון דבתרתי מתניתא תני סתמא המפקיד. מסתמא איירי תרוייהו בדרך הרגיל להפקיד. וע"כ דכך דרך להפקיד במפתו"ח. וע"כ דתרויי' בחד גוונא. וא"כ ע"כ דהא כר"א והא כרבנן ודוק:

ונראה דאף לשי' הרמב"ם יש להתיר בזה"ז אף בחו"א אף בשתי' מב' טעמי. חדא דכבר כללא כייל הרמב"ם דכל שאינו אסור בהנאה אינו אלא לעכומ"ז העובד כומ"ז. אבל שאינו עכומ"ז מותר אף בשתי'. וא"כ בזה"ז דקיי"ל דלאו עכומ"ז נינהו שרי בחו"א אף בשתי' כיון דבעכומ"ז ממש נמי אינו אסור בהנאה. [ולדברי הש"ך סקל"א סקט"ו יש לדחות זה ע"ש]. ועוד דהא מבו' בס"ג) דבמקום דליכא חשש ניסוך אלא חשש חליפין סגי בתו"א. א"כ בזה"ז דקיי"ל בכ"ד דכל שליכא חשש חליפין ל"ח לניסוך. א"כ ודאי דה"נ ל"צ אלא חו"א שה"ז מוציא מחשש חליפין. והנה כיון דר"ת ס"ל דגם מדין הש"ס יש להתיר לגמרי בחו"א יש להקל בזה לדידן אף בלא הפסד כלל. וכמ"ש בשי' הש"ך (בסוס"י קכ"ו) ע"ש וכה"ג כ' הב"ח ז"ל (בסקל"א) כיון דיש מתירין גם בעכומ"ז ממש יש להתיר לדידן אף בלא הפסד. ומדברי הש"ך (סי' קכ"ט סקי"א) שכ' דאי"צ בזה הפסד מרובה. משמע אבל הפסד מיהו צריך. ולכאו' נראה דיש להתיר אף בלא הפסד כלל וצ"ע. כיצד הוא חותם בתוך חותם. הנה לשון המח' הוא מהרמב"ם ז"ל. וכבר ביאר היטב שי' זו הגר"א ז"ל. וע' לשון ס"ד הטור והב"י דקדק עליו דהשמיט דברי הש"ס עפ"י פרש"י ע"ש. ואני תמה דהרי לשונו אות באות מדברי הרא"ש ז"ל ע"ש. ושי' הוא שי' התו' (בד' ס"ט) ושי' הרשב"א. ומה שדקדק הב"י דהרשב"א הצריך ב' חותמות לבד הכסוי. ל"י כלל דבריו. דהרי בהדיא מבו' דבריו בתשובה שהביאה הב"י בעצמו שם. דכסוי בלא טיחה לא הוה חותם. והטיחה הוה חו"א. ואי איכא גם חתימה הוה ב"ח. וגי' כהרא"ש וט"ו דשריקה לא הוה ב"ח. אבל חדא הוה. וחתימי הוה ב"ח. וממילא בלא שריקא לא הוה אפי' חדא [ואגנא היינו המגופה] ודיקולא היינו חוץ מהמגופה. ובמקום חותם הב'. ואי מהודק הוה כחותם. ובלא מיהדק לא. וככסוי בלא טיחה. וכן הוא בפירוש בדברי הרמב"ן והרשב"א (בסי' קכ"ט) דבפקק בלא מיהדק אינו כחותם וכמש"כ. וכן נראה שי' בקשר פי הנבל דקשירה בעלמא לא הוה חותם. אא"כ הוה קשר מהודק ומשונה. וזהו שנקט הש"ס צייר וחתום. וכ"ה לשון הרשב"א צייר וחתום. וכמש"כ המחבר (בסעי' ה') דבעי קשר משונה וקשירה בעלמא לא עדיף מכסוי בעלמא והכל בדרך אחד:

והגר"א ז"ל בביאורו כ' דשי' רש"י דאגנא הוה כלי אחרת לבד המגופה. ולפי"ז שריקה וחתימי ל"ד והכל אחד. ושי' הרמב"ם קצת באו"א. ומ"מ נראה שלדינא אין חלוקין כלל ומודים דכסוי מהודק או טוח בטיט הוה חו"א. וכל שינוי עם זה הוה חותם ב' כלשון הרמב"ם. וכן מה שדקדק הרב"י ז"ל דבכייף פומא אי"צ כלל לדסקיא. הנכון כמש"כ הט"ז דגם הטור מודה לזה. ומנין לנו שחולק על הרמב"ם. והנה רש"י ג"כ כ"כ בשי' ע"ש ס"ח בהג"ה. ודווקא שרואין שנתקלקל ע"י אדם. אבל אם י"ל שנתקלקל מעצמו כו'. ערב"י בשם התה"ד. והנה לשון המרדכי (בפ' א"מ) דנתקלקל החותם יש להתיר. וכההיא דהמניח כליו בחלון של האוליירין כו'. ובפר"י דאפי' אין המפתח במקומו אין לחוש. וכמו ההיא דתוס' המניח כליו כו'. ול"ד למפקיד דצריך חותם. משמע דלא התיר אלא שם שהי' בביתו של ישראל דאי"צ חותם מן הדין. אבל במפקיד ביד עכומ"ז לא שרי בכה"ג. כיון דצריך חותם. וה"ה מקולקל. ובפרק א"מ נראה שאין הדבר מבואר כראוי ובודאי יש שם חסרון בלשון. ואפשר דקאי ג"כ בכה"ג דפרק ר"י ולא במפקיד. וכ"כ הר"ש דיש להחמיר במפקיד. והביאו הגר"א ז"ל. וא"כ לכאו' אין שום מקור להקל אפי' ביש לתלות דנתקלקל מעצמו. אבל באמת כבר בארתי (בסי' קכ"ט) בשם הרשב"א דבספק יי"נ יש להתיר דהוה ספיקא דרבנן. וספק נגיעה שאני משום דודאי העכומ"ז נוגע כשהוא בידו. וא"כ כיון דאנן קיי"ל דאי"צ להכיר החותם כלל. דסמכינן אהך סברא דזה לא טרח לזייף החתימות. א"כ ודאי כל שיש לתלות דנעשה מעצמו ודאי דיש לנו לסמוך אסברא דלא מזייף. ולהתיר מספק. וכן נראה לשון התו' (בד' ל"א) ד"ה השולח. וביותר ביאור (בד' ס"ט) ד"ה מ"ט דמפרשי אם אינו מכיר חותמו וסתומו היינו שיש כאן חותם ואינו מכירו. דזה הוכחה שזייפו העכומ"ז וזה ודאי יש לאסור דהרי חזינן בהדיא שזייף. ומשמע בהדיא הא כל שיש לתלות שנשבר מעצמו הוה כנשבר לפנינו דשרי ואין לאסור מספק: ודברי הר"ש והמרדכי בפרק ר"י הנ"ל. נראה דלק"מ דפשוט דכל ההיתר זה שנעשה מעצמו ודאי לא שייך אלא כשיש לנו לומר שהעכומ"ז לא ידע זה גם עד עכשיו אבל אם ע"כ כבר נודע זה להעכומ"ז. א"כ ה"ז לא עדיף מהפקיד ביד עכומ"ז בלא חותם דעכ"פ הרי עכשיו הוא בלא חותם. ומצאתי כי גם האחרוני' ז"ל הרגישו בסברא זו וזה כוונת המרדכי דבמפקיד דצריך חותם ה"ז אסור דעתה אין כאן חותם. וכן נראית כוונת הר"ש ע"ש. אלא דצריך לי עיון דאפשר דאפי' לא נודע לנו בברור שידע העכומ"ז מ"מ הוה כס"ס לאיסורא שמא זייפו העכומ"ז ושמא נודע לו אחר כך וצריך עיון: ומ"מ נראה דבוה"ז דל"ח כלל אלא לחליפין להנאתו. או לנגיעה דרך מתעסק. א"כ אפשר כמו דמקילין (בסי' קי"ח) אם רואה שהוא טוב כמו ששלח אין לחוש. ה"נ כאן אם יכול להכיר את היין שהוא טוב כמו ששלח אין חשש. ונראה שלזה כוונו התוס' ז"ל (בדף ע') ד"ה לא מסרה כו' ואם אוכלין ושותין משל ישראל אסור. אמנם אי מצאן מלאים כמו שהניחן שרי ע"ש. והיינו כמש"כ דבזה"ז דאין לחוש אלא לחליפין וכמש"כ שם מקודם (בע"א ד"ה מ"ט) בשם הרשב"ם. בכה"ג אין לחוש. כן הי' נראה לכאורה בכוונתם:

אמנם סיימו שם דכוותי' אשכחן בטהרות הניח בגדיו ומצאן כמו שהניחן טהורין. ואמרינן עלה וכן ביי"נ. ונראה כוונתם על התו' שהביאה הר"ש (פ"ז דטהרות) שם הניח כליו בבהמ"ד ומצאן כל שהן טהורין כו' ומסיים שם וכן ביי"נ וא"כ נראה דהכוונה משום שהם במקומן וע' לעיל סס"ג לענין בשר שנתעלם מן העון:

ס"ט אם הישראל דר שם אע"פ שהניח בחצר כו' ואפילו גם העכומ"ז דר שם כו'. הנה הר"ן (סו"פ ר"י) הביא בשם אחרים גבי כרכא דאותיב בי' חמרא דישראל ודעכומ"ז. דכל שאינו נתפס כגנב על הכניסה אף דנתפס על הנגיעה אסור ע"ש. אמנם יש לתמוה עליו דבפ"ה (בכללי מגע) כ' להדיא בפשיטות בשם הראב"ד בזה להתיר. והביא ראיה מביזעא בדשא דשרי. ואיירי התם דאית לי' לאשתמוטי. ואפ"ה באיכא בזעא דמגולה שרי. עוד יש בזה חילוק אחד שלא נתבאר בדברי המח' והאחרוני':

דהנה בנעל העכומ"ז את החצר הזה ששניהם דרים שם. וליכא נקבים לראות. כ' הראב"ד דאסור בזה אף שהישראל דר שם. דכיון דגם העכומ"ז דר שם ודאי דהוה כאית לי' לאשתמוטי. וכן פסקינן להדיא (בסקכ"ח ס"ג) דבכה"ג דאית לי' לאשתמוטי אפילו גם הישראל דר שם אסור בליכא נקבים בדלת ע"ש. אמנם הרשב"א בתה"א הקשה עליו דתניא דשוכר בית בחצירו של עכומ"ז אם ישראל דר שם מותר אפילו בלא מפתו"ח. וא"א שלא ינעול העכומ"ז לפעמים. ותי' דהתם כשהוא בבית מיוחד דאין לו לכנוס לבית כלל. ושם יש להקל אפי' בנעל כיון דהיין בבית של ישראל והוא דר שם ע"ש. וא"כ כשהיין בבית מיוחד של הישראל שרי בדר ישראל שם. אפי' דר שם העכומ"ז ונעל. אבל כשהיין בחצר ודר העכומ"ז שם ונעל ודאי אסור. ויש תימה מדוע לא נתעוררו כל האחרונים לבאר זה. ס"י בד"א בשוכר מעכומ"ז אבל בחצרו של ישראל אפי' העכומ"ז דר שם והישראל אינו דר מותר כו'. אבל בלילה אסור. ובהג"ה ודווקא כו' דמסתמא ננעלו בלילה. משמעות הרב דווקא בסתמא דתלינן דנעלו. ובזה גם הרשב"א מודה. אבל שיטת הראב"ד דבלילה אסור אפילו ודאי לא נעלו. והרשב"א [בתשוב' הביאה הב"י (בסקכ"ח) ובסוף (סי' קל"א) הביא הב"י עוד תשובה אחרת בזה] השיג עליו דבישראל דר שם תניא בברייתא דאפילו בחצרו של עכומ"ז ודר שם מותר אפילו בלא מפתח. ובודאי דלא נעור כל הלילה. עוד הק' עליו מהא דעכומ"ז וישראל דיתבי בארבא שמע ישראל קל שיפורא דבי שימשי ונפק ושרי רבא לחמרא. דעכומ"ז אמר השתא מדכר ישראל לחמרא. ואי משום שבתא אמרי לא מינטרי ישראל שבתא כו'. ומדקאמר משום שבתא מוכח שהי' הישראל חוץ לתחום וע"כ דלא בא גם בלילה ואפ"ה שרי. וע"כ דחושב העכומ"ז דגם בלילה לא שכב לבו של הישראל כו'. ולולי ד"ק אין כ"ז סתירה מוכרחת הנה מה שהקשה מהא דישראל דר שם. ל"י כלל מה ענין דר שם ללא דר. והרי כתב בעצמו [הביא הרב"י בשמו (בסי' קל"א) סוד"ה והרשב"א כ'] גבי המטהר יינו של עכומ"ז שהקשה דאפילו אין הישראל דר שם מאי הוה הא לא הודיעו הישראל שמפליג. ותי' די"ל כיון דהישראל דר בעיר אחרת כל שיצא ה"ה כמודיעו שהולך לעירו או לביתו. והנה עיר אחרת דנקט שם ל"ד כמבואר שם בדבריו בפירוש דאפילו הישראל דר בעיר ל"מ שם אלא דווקא ישראלים הרבה דרים שם ע"ש. אלא כוונתו חצר אחרת כמו שמסיים בלשונו "לעירו או לביתו". וכל שהוא בחצר אחרת הוה כהודיעו שמפליג. וא"כ שפיר י"ל בדר שם באותו החצר דהוה כלא הודיעו שמפליג. שפיר י"ל אפילו בלילה. אבל באינו דר שם כיון דהוה כהודיעו שמפליג, נהי דביום י"ל דכל שהבית והיין של ישראל מירתת אע"ג דהוה כהודיעו שמפליג דמ"מ פעמים הוא בא. אבל בלילה דאין דרך שיבוא והוא מפליג. ודאי אין להתיר:

ובזה יש דחוי להראי' מהא דקל שיפורא דהרי התם נמי אמרינן דהוה כלא הודיעו שהוא מפליג דמדכר לחמרא ואתי. ואפילו לשיטת הרשב"א (בסקכ"ט) דדעתו לחלק בין דברים שאפשר לעשותם כאן או לא. מ"מ דר בחצר אחרת ודאי הוה כדברים שא"א לעשותם כאן. והוה כהודיעו שמפליג. וא"כ אין לנו לדמות מהיתר לא הודיעו שמפליג להיתר דמירתת בשביל שהבית והיין של ישראל. ונהי דבלא הודיעו שמפליג יש הוכחה דמהני הך התירא אפילו בלילה. אבל היתר זה דמירתת לבא לבית שאינו שייך בו כלל מניין דשייך גם בלילה. אמנם מדברי התשו' בב"י (סו"ס קל"א) דקדקתי טעם גדול להתיר דזה הוה כגניבה בעלמא לכנוס לרשותו של אחר לגמרי. וא"כ שפיר י"ל דלא נחשדו כלל ע"ז. וכ"ה שיטת הפוסקים (בסי' קכ"ט ס"ה) עיין שם: וכן יש סעד לענ"ד מהא דגנבי דפתחי חביתא טובא דמבואר בש"ס דתלינן ברוב גנבי. ולא אזלינן בת"ר העיר אפי' רובן עכומ"ז (כמ"ש לעיל] ש"מ דלא חשידי אפי' עכומ"ז לגניבה. אפי' ביש כבר גניבה לפנינו. וכ"ש דל"ח לכתחלה ודוק סימן קלא ס"א ישראל המטהר יינו של עכומ"ז כו' והישראל דר בחצר מותר. כ' הר"ן בשם הראב"ד דדווקא במניח בביתו אבל בחצר אסור. עד שיושיב שומר. והט"ז כ' ע"ז ולא הבנתי דאדרבה בחצר מירתת טפי מבבית כיון שיש לו שייכות גם בבית. ומסיים והמעיין בר"ן יראה שקאי על מש"א צריך שיושיב שומר כו'. ובעניי תמוהים לי דברי הט"ז מאוד ומוקשים מתחלתן ועד סופן. מש"כ דבחצר מירתת טפי מבבית כו' ירד לחלוק על דברי הראשונים מסברת עצמו. והנה אף שכ' (בסי' קכ"ח) בסברת רש"י דכשהוא מגולה לחצר מירתת טפי מכשהוא בבית שמחיצות הבית הם מסתירין עליו ע"ש. היינו כשהעכומ"ז כבר נכנס לבית. אבל כשלא נכנס ודאי דקרוב יותר ליגע בחצר דרך הילוכו סביב היין ממה שיכנוס בבית מיוחד לכתחי' כדי לנסך. ועיון דהישראל יוצא ונכנס בודאי מירתת. וכבר הבאתי בסק"ל דברי הרשב"א לענין נעל עליו את החצר דחולק ג"כ בזה דבבית מיוחד ל"ח כלל אפי' בנעל עליו. והרי סברא זו מקוימת מהראב"ד והרשב"א והר"ן שהסכים ג"כ שם לדברי הראב"ד ומ"מ בסי' הקודם הבאתי כבר דלדינא הר"ן סותר את עצמו בזה ע"ש:

ומה שסיים שקאי על מש"א צריך להושיב שומר לא זכיתי להבין כוונתו בזה. אולם בהריטב"א ראיתי שכ' דדברי הראב"ד דווקא בישראל דר שם סתם בדרך דירה אבל בדרך שמירה בפירוש בזה מודה הראב"ד דמירתת טפי. ובזה מיושב קושית הר"ן שם מהא (דרפ"ק דחולין] גבי שחיטה דמותרת ביו"נ אף שהוא ביד הכותי גופי' ע"ש. די"ל דבנותן לו הישראל לשחוט. לאותה שעה דזמן שחיטה. ודאי לא גרע משומר ע"ש:

אבל הר"ן ע"כ דלא ס"ל זה דלפי"ז לא הי' נשאר בקושי' מהא. דחולין. ואולי דגם כוונת הט"ז דלפחות בשומר ודאי אין להחמיר. כיון דקשה ע"ז מסוגיא מפורשת ואף דבאמת אפשר דהתם עדיף אף משומר וצ"ע:

ש"ך סק"ד. היכי דאין העכומ"ז דר בחצר מותר בלא חותם כיון דהוא פתוח לרה"ר. ונראה דכו"ע מודים לזה לדינא. ולכאו' נראה דהתו' ודאי לא ס"ל סברא זו. דהרי דחקו על פרש"י דס"ל להתיר אפי' בלא חותם מהא דשרי בגמ' אפי' ברוכלין המחזירין בעיירות ומנא ידעי הרוכלין בלא חותם דהוא של ישראל. ע"ש. והרי בודאי דאין מקום להקל גבי רוכלין בשביל שאין העכומ"ז דר שם. כיון דמ"מ הרי הוא חצרו של העכומ"ז. ואין הרוכל יודע כלל שהוא יין של ישראל. וכיון דברוכלין בודאי יש לאסור בזה אפי' לא דר שם. א"כ הרי לעולם וגם בישראלים דרי' שם אין לנו להתיר יותר כיון דלא מצינו אלא במשנה דהש"ס פריך עלה בפשי' להתיר גם ברוכלין. ואין לנו ראי' להתיר אלא מה שיש להתיר ברוכלין וכמו שדחו פרש"י. ומיהו בסיפא דמתני' לענין התקבלתי כבר כ' (בסי' קכ"ט) דכ' הר"ן דגם לר"ת מותר בזה אפי' בלא חותם. ובארתי שם בס"ד דהיינו באין העכומ"ז דר שם ע"ש:

שם סק"ה. הביא שי' רש"י והר"ע ברטנורה דביין של עכומ"ז בלא כ' לי' התקבלתי ל"מ אפי' פתוח לרה"ר. וכ' שאף שרוב הפו' חלקו עליו דלא מחוור לפרש ברישא דמתני' בהתקבלתי אלא דאפי' בלא התקבלתי מהני פתוח לרה"ר. מ"מ בעכומ"ז דר שם בחצר דגם שי' הרשב"א לאסור סמך שתי השי' ביחד לאסור והיינו אפילו במפתח וחותם דביין שלו לא מהני מפתח וחותם ע"ש, והנה תחילה קשה לי לשיטת רש"י ז"ל דסבירא ליה דביין שלו לא מהני פתוח לרה"ר דהא בכותים מסקינן (בד' ל"א) דאף על גב דהם לא קפדי אמגע עכומ"ז מכל מקום בין הגיתות דשכיחי רבים מירתת ושרי לזבוני מינייהו הרי דגם ביין שלו מהני' מירתת דרבים. ואפשר לדחוק ולחלק דהתם בכותים איהו לא פלח ולא מנסך ולא הוה חשש רצון שיצרו תוקפו. אלא דלא קפיד אמגע עכומ"ז דלא איכפת לי' בזה. משו"ה שפיר כשצריך לזבוני לישראל ובמקום רבים דיכול להפסיד בדבר. ודאי דקפיד בזה שלא יגיעו נזק. אבל עכימ"ז דיצרו תוקפו לנסך אלא דבשל הישראל הוא מירתת אבל בשלו דלא מירתת דאין נתפס כגנב. י"ל שפיר דאפי' מקום רבים ל"מ וצ"ע. ומיהו זה ודאי דלא קיי"ל כוותי' בזה דכ"כ רוב הפו' דמשמעות הרישא אפי' בלא התקבלתי אלא שהש"ך הביא שי' לצרף לשי' הרשב"א דבעכומ"ז דר שם ודאי יש לאסור אפי' במפתו"ח כיון דגם שי' הרשב"א לאסור בזה. ולאפוקי משי' התו' דהתירו סתם במפתו"ח ולא הביאו חילוק דאין העכומ"ו דר שם:

אבל לענ"ד אין לזה צורך כלל. דהנה הרשב"א כ' דבעכומ"ז דר בחצר כי פתוח לרה"ר מאי מהני כיון שהוא יושב בפתח זה. והנה נראה פשוט דהיכי שהיין בבית מיוחד ופתח הבית הוא פתוח לרה"ר. הרי הוא ודאי כחצר אחר בפ"ע. ואין שום ריעותא בזה כלל מה שיש לו להעכומ"ו דירה סמוכה לשם. ובודאי דכוונת הרשב"א אינה אלא דאין פתוח אלא פתח החצר לרה"ר והעכומ"ז והיין שניהם בחצר אחד. ובחצר אין הרבים יכולין לראות כלל. ובזה ודאי טענתו טובה דפתח החצר ל"מ מידי. ובזה פשוט לענ"ד דאין כאן מחלוקת וגם התו' ודאי מודים לזה דהא בכה"ג ודאי דלא חשיב פתוח לרה"ר כלל. וא"כ ה"ה כדין חצרו של עכומ"ז דעלמא דל"מ מפתו"ח ביינו של עכומ"ז כדמפורש בבריי' בהדיא [אלא דאפי' במקום רבים שי' התו' דל"מ אלא במפתו"ח דאל"ה מנין ידעו הרבים שהוא של ישראל. ושי' הרשב"א דגם בלא מפתו"ח מהני מירתת דרבים דקול יוצא בזה שטהר את יינו לישראל ומרתת וכמבו' בתשו' שהביא הב"י ע"ש. אולם התוס' סבירא להו דאין לסמוך אהך סברא דקול יוצא. ואפשר דשי' דמ"מ העכומ"ז אינו חושב על הקול ולא מירתת אלא במפתו"ח דהזיוף ניכר מעצמו אבל כ"ז ודאי ל"מ אלא במקום רבים]. אבל בשאין הבית פתוח לרה"ר אלא להחצר והעכומ"ז דר שם זה ודאי ל"ח כלל פתוח לרה"ר ובודאי דל"מ מפתו"ח גם לשי' התו'. וא"כ אי"צ בזה כלל לצירוף שי' רש"י לזה:

והיה אפשר לומר דמשמע לי' להש"ך ז"ל בשי' הרשב"א דאפילו גם פתח הבית פתוח לרה"ר ל"מ וכדקיי"ל (סי' ק"ל ס"ט) ביין של ישראל דבאין העכומ"ז דר בחצר שרי אפי' בלא מפתו"ח ובדר בחצר כיון דיש לו שייכות בו אסור בלא מפתו"ח. ה"נ אפילו במקום פתוח לרה"ר ל"מ זה כיון דיש לו שייכות בו. וסבירא לי' דיצא להרשב"א זה משום דמפרש כולה מתני' בלא מפתו"ח ותני סיפא בהתקבלתי דשרי אפילו בלא פתוח לרשות הרבים וע"כ דקאי באין העכומ"ז דר שם. דאי לאו הכי ודאי אסור כמבואר בבריי'. וע"כ דמחלקינן משום דיש לו שייכות אסור וא"כ רישא נמי ע"כ דומיא דסיפא והיינו נמי בשאין העכומ"ז דר שם שלא יהי' לו שייכות דבזה ל"מ פתוח לרה"ר: אולם לשון הרשב"א שמביא הרב"י אינו מורה כלל ע"ז. אלא דאינו נודע לרבים כלל וכשיכנוס (וכמש"כ) דאינו פתוח לרה"ר אלא החצר ולא הבית שהיין שם. אבל כשהבית פתוח לרה"ר בודאי ל"ש בזה סברת שייכות. וכמו בישראל דר בחצר (בסי' ק"ל) דמהני אפי' עכומ"ז דר שם דמירתת ה"נ כשפתוח לרה"ר מירתת ג"כ מהרבים. והדומיא ע"כ אינו אלא כשפתח החצר לבדו הוא לרה"ר דבזה ל"מ כשהעכומ"ז דר שם דל"ש מירתת מרבים כיון שהוא יושב בו כמש"כ הרשב"א כנ"ל. אבל כשהבית הוא פתוח לרה"ר לענין טעמא דיש לו שייכות ל"א כלל בזה דומיא. בזה ודאי מהני כיון דרבים רואים כניסתו וכמו בשהבעלים רואים כניסתו כנ"ל:

וכן נראה לענ"ד מדברי הר"ן שהרי הוא ג"כ כ' בסיפא דאיירי בשאין העכומ"ז דר שם. ולא כ' כלל דלפ"ז הוה"ד ברישא דווקא בשאין העכומ"ז דר שם דלהוי דומיא דסיפא. אלא ע"כ משום דבכה"ג שאינו פתוח אלא החצר פשי' דל"מ דר שם. דא"כ ל"ש מירתת מרבים ולא הוצרך כלל לפרש זה. אבל אי נימא דאפילו בבית מיוחד שפתוח לרה"ר ל"מ כיון דיש לו שייכות: ודאי הו"ל להר"ן להשמיענו חידוש זה. אלא ודאי כמש"כ דבכאן ל"א כלל סברת שייכות. אלא דכשאינו ניכר כניסתו לבית בזה הוא שכתב הרשב"א דל"מ. וגם הרשב"א לא נחית לפרש זה אלא כדי ליישב פירושא דמתני'. אבל לדינא הוא פשי' והכל מודים בזה. וא"כ א"ש ג"כ מה שלא הביאו הטו"מ והרב החילוק דעכומ"ז דר שם. לפי דכשאינו פתוח אלא החצר הוא פשי' כנ"ל. וכשהבית שהיין בו הוא פתוח ודאי מהני ודוק:

עוד אפשר לענ"ד דגם רש"י והרב ברטנורה גופיי' ג"כ יודו לזה דבמפתו"ח מהני פתוח לרה"ר ואפי' בלא כ' התקבלתי. דזה ודאי דגם הם מודים דמרבים מירתת וכפשט הש"ס בכותים הנ"ל וה"צ כיון דטהר יינו לישראל ובודאי רווח הוא לו למכור לישראל ודאי דג"כ מירתת. אלא משום שמפרשים בלא מפתו"ח וס"ל לחלק בזה דבלא התקבלתי מסתברא להו בזה כשי' התו' דל"א בזה קול יוצא שהוא טהר את היין לישראל. וא"כ ל"ש בזה כלל מירתת כנ"ל ומשו"ה הוכרחו לפרש דרישא וסיפא חדא מילתא. ובכתב לו התקבלתי דבזה יוצא הקול והוה כשל ישראל מהני מירתת. ובלא התקבלתי ס"ל כשי' התו' דל"מ בזה פתוח לרה"ר משום שאינו נודע שהוא של ישראל. אבל כ"ז בלא מפתו"ח דאין הזיוף ניכר מעצמו:

אבל במפתו"ח דניכר, הזיוף מעצמו שפיר גם לדידהו מהני בזה רבים אפי' בלא התקבלתי דזה הוה כהתקבלתי כיון דהזיוף ניכר ה"ה מירתת. ומש"כ באינו מניחו להוציאו ל"מ פתוח לרה"ר דאי משכחת לי אמינא דידי הוא היינו שלא ידעו כלל שטהרו לישראל והנה ברש"י לא נזכר כלל לשון אפי' מפתו"ח והברטנורה ידוע שמקצר בלשונו. ואפשר דמש"כ אפי' במפתו"ח קאי באינו פתוח לרה"ר ע"ש. וא"כ פסק הטו"מ להתיר הוא ברור ומוסכם בלי שום מחלוקת. ולא כ' חלוקת השיטות השונות בזה אלא ההיתר המוסכם ודוק: ס"ב בהגה ישראל ועכומ"ז שטהרו יין כו'. זהו סברת הרשב"א דלא אמרו אלא במטהר יין שהוא של העכומ"ז לגמרי. ואף כי מה לקצר בינה כמוני להרהר אחרי רבינו אף להחמיר. אך תורה היא וללמוד אני צריך. דלענ"ד קשה. דנהי דמשמעות המטהר יינו של עכומ"ז נראה כדבריו דדווקא כשהוא לגמרי יינו של עכומ"ז. אבל הרי הש"ס מדמה לה בהדיא למשנה דעכומ"ז שנמצא עומד בצד הבור דאם יש לו מלוה אסור ומפרש דהיינו מלוה על היין וכי נימא נמי דהתם דווקא כשהמלוה על כל היין. ובודאי משמע דכל שיש לו למלוה לתפיסת ידו באמצע לא מירתת ואסור. וה"נ נראה דכל שיש לו חלק בהיין לא מירתת:

ומיהו גם בריטב"א גבי ההוא אושפיזא דיתיב בי' חמרא דעכומ"ז וישראל דמסיק התם דכל דהדי בזעא שרי. מצאתי שפי' בהדיא אפי' הוה ההוא חמרא של שניהם בכלי א' ממש. ג"כ הדין כן. דכל דהדי בזעא שרי. והיינו כדין עכומ"ז שנמצא בצד הבור הרי דס"ל שם ג"כ דכל שאין היין לגמרי שלו ה"ה מירתת ליגע. וא"כ גם במלוה ע"כ היינו דווקא כשהמלוה כנגד כל היין וצע"ג:

בתשובת הרשב"א שהובא בב"י. דאפי' למי שמתיר ב"ח אפי' במטהר יינו של עכומ"ז. אם חזר בו הישראל וא"ל ולמכור למי שירצה ואח"כ נמלך לקנות ממנו. זה ודאי אסור. שאין החותמות מצילין. אלא שירא שמא לא יכוין ויכירו ברמאותו. אבל זה ממי ירא. ולכאו' צריך להבין דהא ב"ח שרי אפי' במפליג ואינו ירא כלל על שעת הפתיחה והחתימה. אלא דירא שמא יהיה ניכר אח"כ. וא"כ ה"נ אף שבעת הפתיחה והחתימה הי' שלו. אבל השתא למה לא ירא לרמאות להישראל פן יכיר את שני החותמות והרי סמכינן גבי ביצים מעוף פלוני טהור משום דיוכל להכיר וכן בכ"ד:

שוב ראיתי שהגאון בח"ס (סי' קכ"ה) נתקשה באו"א דאם לא הי' דעתו למוכרו לישראל למה יזייף. ואם דעתו למכור למה לא ירא. ע"ש שהאריך לפלפל בדברים שאינם מוכרחים כלל ובפרט מה שתלי זה לענין יין של ישראל בחו"א. דאינו כלל. דחו"א לא מירתת כלל שיוכר הזיוף ואינו חושש כלל:

אבל הנ"ל דכוונת הרשב"א דבאמת כ' כבר הרב בסי' קי"ט) דבחשוד על איסור דאוריי' לא סמכינן אפי' אמילתא דעביד לגלויי ע"ש באריכות. וא"כ צריך להבין הא דסמכינן הכא אפילו אעכומ"ז בב"ח. וצ"ל דלזייף ב"ח לגנוב משל אחר זה גרע טפי ול"ח אפי' בעכומ"ז. והוה כמשקר על מין אחר דגם עכומ"ז נאמן וע"ש בסקי"ט מש"כ בשם המג"א. או דהחילוף והניסוך לכתחי' דאינה מרובה כ"כ הנאתו. וכיון שיודע בשעת מעשה שיהיה מוכרח לזייף ב"ח לא טרח. אבל כשבא לפנינו חשוד או עכומ"ז למכור או ליתן זה לישראל אין אנו יודעין עד כמה מגיע לו ההכרח הזה. ולא סמכינן אהא דלא משקר אפי' במלתא דעבידא לגלויי. וע"כ אחד מהחלוקים האלו מוכרח. וא"כ הכא דבתחי' הי' שלו. ואפשר דבשעת הפתיחה הי' סבור באמת שלא ימכרנו עוד ופתחו לצורכו ועתה הוכרח למכור לישראל א"כ לא ידענו ג"כ בזה עד כמה ההכרח. ואפשר דהוצרך לזייף אפי' ב"ח. ואי נימא דהחילוק משום דזיוף ב"ח שאני י"ל נמי דהיינו דווקא כשזייף בתחי' בשל חברו. אבל הכא דבאותה שעה הי' שלו. ויכול לומר דבשעת מעשה לא עשה כלל לשם זיוף. וא"כ השתא אינו אלא כשאר שקר בעלמא ולא מצינן למיסמך עליו בזה כנ"ל וז"ב לדעתי סימן קלב ס"א עכומ"ז שנגע ביין שלנו מותר ליקח דמיו ממנו שאסרו בהנאה. בב"י בשם הרמב"ם דדווקא בהזיקו בכוונה. וכ' הרשב"א בטעמו דגריס בש"ס בכוונה. ודחה זה דכוונת הש"ס בכוונת ניסוך. דאי ל"ה ה"ה מותר בהנאה והרשב"א לשי' דפסק דמדדו בידו דלא כיון לשם ניסוך שרי בהנאה אבל הרמב"ם כ"כ הב"י (בסי' קכ"ד) דמשמע דס"ל לאסור מדדו ביד בהנאה. וא"כ לשי' א"א לפרש בכוונת מגע דבל"ה אסור בהנאה. וע"כ צריך לפרש בכוונת היזק [ואף דכ' האו"ז דבכיון להזיק אינו אוסר כלל. כמבו' (בסוס"י קכ"ד) פשוט דהיינו דווקא בזה"ז דידוע דאין מנסכין. ופשי' דלא מיכוין אלא לציעורי' לישראל כמש"כ שם הגר"א ז"ל. ומשו"ה אינו אסור. אבל המנסכין ודאי דאין לחלק בכך דהרי ודאי מנסך]. ונראה דמחלוקותם תלוי במה שנסתפקתי בחבורי חבל יוסף על חו"מ (סי' ת"ו) לענין פטורי נזקין דפטרה תורה כגון שו"ר ברה"ר וכלים בבור ואינך אם גם עכומ"ז פטורין. או כמו דבקרן תמה קיי"ל דעכומ"ז משלם נ"ש. ה"נ בהנך פטורין ע"ש. דהנה לגבי דידן קיי"ל דמנסך בשוגג פטור והטעם דהיזק שאינו ניכר ל"ש היזק. אבל נראה דזה נמי דווקא בישראל ולא בעכומ"ז דמ"מ הזיקו. וזהו סברת הרשב"א והיינו שכ' דמ"מ קלי' ע"ש. והרמב"ם אפשר דס"ל דגם בעכומ"ז אמרינן דל"ש היזק ובשוגג פטור. וגם בכל ההיזיקות לא מחמרינן יותר מישראל ודוק:

שם מכר יי"נ לעכומ"ז אם לקח העכומ"ז היין תחילה ואח"כ נתן המעות יש מש"א שאע"פ שלבעל היין אסורים לאחרים מותרים. עש"ך שכ' יש מש"א לפי ששי' הר"א בתו' דדווקא כשמכר העכומ"ז לאחר תחילה. וכן דעת הרמב"ן והר"ן ורש"י לאסור ע"ש. והנה מש"כ הרמב"ן לאסור לגמרי כבר דחה הר"ן בדברים ברורים:

אלא שהר"ן דקדק מלשון רש"י דדווקא כשאינו כבר בעולם כלל. כגון ששתה כבר היין ע"ש. וכ' הוכחה לזה גם מהש"ס דהא בנתן לה ואח"כ בא עלי' לא התיר בש"ס אפי' במעכשיו, אלא שכבר הקריבתו מדלא מוקי ר"א גם בלא הקריבתו ובמעכשיו ע"ש. והנה כ"כ הר"ן דאין שום סברא לזה דודאי הו"ל למימר דתלוי בשעת שיצא הדבר מרשותו אלא דכ' זה מהכרח הש"ס. ולענ"ד נראה דיש ליישב היטיב דברי הש"ס עפ"י מה שכ' הנתיבות (סי' ק"צ) בשם תשו' הרי"ף דמכר לחבירו לקבל מעותיו תיכף. וזה אינו נותן לו בודאי המקח בטל וה"ה גזל בידו. דודאי לא נתן כלל אדעתא דהכי וז"ב בסברא, דודאי לא גרע מתנאי דע"מ שיתן מעותיו וא"כ אע"ג דקיי"ל דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי [ור"א דמוקי בהקריבתו סבר הכי בהדיא בפ"ק דקידושין (דף ח') ע"ש] מ"מ הרי הקנין תלוי וקאי עד שיתן מעותיו. וא"כ הרי בשעת נתינת המעות הוא שנגמר הקנין ושפיר הוה זה חליפין גמורין דאסורין. ומשו"ה בעי התם דווקא וקדמה והקריבתו דליתנהו בעולם כלל, אבל בל"ה הוה שפיר חשיב חלופין. אבל דברי התו' וסייעתם קאי בנותן לו היין מיד והמעות יזקפן במלוה עליו דקיי"ל דהקנין נגמר תיכף. וזוזי הוה הלואה בעלמא. וא"כ תו אין המעות חליפי האיסור כיון שהיין כבר נקנה להעכומ"ז. ולאסור משום שנעשו עליו מלוה בשעת הקנין ודאי לא שייך דקיי"ל דמלוה אינה קונה. וקנין היין הוה בשעת הקנין כמתנה בעלמא. והכי מוכח להדיא בסוגיא שם דכיון דלא מייחד שעבודי' ל"ח חליפין ע"ש:

ובזה יתיישבו דברי הרשב"א (בסי' ד') גבי פועלים דקיי"ל דבהקדים לו דינר אסור. וכ' הרשב"א דדווקא כשהתנה שלא יקנה הדינר אלא בשעת השקאה אבל נתן לו באופן שיוכל להוציאה מיד לא אסר וראייתו מנתן לה ואח"כ בא עלי' דמותר. והק' הגר"א ז"ל דהא מסיק דווקא בהקריבתו ע"ש מש"כ. אבל לפמש"כ ניחא שפיר דהתם דווקא בטלה דאתנן דקנינו ע"כ תלוי עד שעת הביאה כנ"ל. בלא הקריבתו חשיב כחליפין. אבל הכא בדינר כיון שנתן לו להוציאה תכומ"י ודאי אפי' לא יתן לו שוב היין. אין הדינר אלא מלוה עליו. וא"כ ודאי זה חשיב כהקריבתו כבר דה"נ ודאי הוה כמו דאינו בעולם. וגם רש"י גבי פירות שביעית ג"כ כוונתו לזה דהפירות שביעית ניתן להם תיכף לאכילה ונגמר קנינם. ולא תלי עד שעת החזרה ומשו"ה לא הוה חליפין. והר"א שכ' דווקא מכר מקודם י"ל לפי זה דגם כן לא פליג אלא קאי לרווחא דמילתא דבכהאי גוונא דגם העכומ"ז זה כבר הוציא מרשותו תו חשיב כמאן דליתא כלל. ואם כן שרי זה אפילו בלא זקף עליו במלוה. והוה"ד זקף עליו במלוה דודאי מהני:

עוד י"ל בכוונתו דס"ל כשי' הפו' דבעכומ"ז אינה קונה משיכה. וא"כ כיון דלא נתן המעות לא נקנה לו היין כלל. עד שעת נתינת המעות. ולפ"ז ודאי הוה חליפין. [ומיהו בש"ס גבי אוקימתא דר"א דקדמה והקריבתו הנ"ל לי"ל הכי דהא ר"א ס"ל בב"מ (דף צ"ט) כדרך שתקנו משיכה בלוקחין כו' א"כ סבר דבישראל מן התורה מעות קונות. וא"כ בעכומ"ז משיכה קונה] אבל נראה דבזקף עליו במלוה דאינו מעכב נתינת המעות. בזה משיכה קונה מה"ת. וכמש"כ התו' ד' ע"א ד"ה פרדשני כו' לענין מתנה ע"ש. וא"כ צ"ל כמש"כ תחי' דכ' דלהני אפי' בלא זקף עליו במלוה. ולפי"ז בזקף עליו במלוה י"ל דכל הפו' שוין בדבר דשרי חוץ מהרמב"ן שטען ע"ז והשיב עליו הר"ן היטיב:

שפם בהג"ה בזה"ז כל מגע שלהן אינו אוסר אלא בשתי' כו'. חזר הרב וכ' כאן אף שכבר כ' בסי' קכ"ג וסמך ע"ז בכ"ד להורות דכאן אפי' בלא הפסד כלל סמכינן על שי' המתירין כיון דאפי' באיסור עכומ"ז גופי' יש מתירין וכעין שכ' הרשב"א לענין רוצה בקיומו בסוף הסי' דאע"ג דמדינא לא ס"ל להתיר זה סמך בזה"ז על שי' המתירין רוצה בקיומו ע"ש. ואפשר דכוונתו להקל אפי' לדידי' גופי' אפי' בלא הפסד כיון דמן הדין בדיעבד מותר ואינו אלא איסור לכתחי'. אלא דמשום קנסא אסרו אפי' בדיעבד אבל בזה"ז שפיר יש לסמוך בזה על המקילין אפי' בלא הפסד:

ש"ך סקט"ז דאז ע"כ הוא מנדנד. קשיא לי ע"ז מדפריך בש"ס ס"ס כי מטי לאוירא דמנא קניא כו' ע"כ היינו שאוחזו בידו ע"ש. ואע"ג דסוגיא קאי שם למ"ד ניצוק אינו חיבור נראה דס"ל דמה דבאוירא דכלי ודאי אוסר הנידנוד לגמרי וע' סוסקכ"ד. ומ"מ נראה לענ"ד ליישב דמשמעות דברי המחבר דכשאוחז הכלי כשהיא ע"ג קרקע ולא נדנד שפיר מהני וקונה הכלי ברשות המוכר כיון שהכלי בידו וכן יל"ד מסוגיא דגיטין ע"ח גבי קלתה דקשורה מהני אפי' אינה תלוי' באויר. וה"נ כשהוא בידו ע"ש ובהכי איירי הסוגי'. והא דמנח אארעא היינו כשאינה בידו ע"ש היטב: שם סקכ"א כ' הפרישה דאם עשה במזיד לכתחי' ולבטל העכבת יין אסור אפי' בדיעבד כדלעיל סי' צ"ט ולא משמע כן דודאי אין כוונתו לבטל [פי' דבריו דודאי לא עשה בשביל להנות מהאיסור אלא דצריך להכלי ודוק] ועוד דא"כ מאי פריך בש"ס כמאן דלא כרשב"ג. הא אפי' לרשב"ג אסור משום מבטל איסור כו' ולענ"ד נראה ליישב דברי הפרי' דודאי בש"ס אליבא דרשב"ג ודאי מותר כיון דאין כוונתו לבטל כדברי הש"ך. אבל לדידן נהי דבדיעבד פסקינן כרשב"ג דסתם יינם אינו אוסר במשהו בהנאה. אבל לכתחי' לא מצינו דפסקו כרשב"ג ובודאי דלכתחילה אית לן למיפסק כרבנן דגם סתם יינם אוסר במשהו וא"כ הרי מן הדין הוא אסור במשהו ג"כ. וא"כ שפיר י"ל דהכא אפי' אין כוונתו כלל לבטל את האיסור. אסור אפי' בדיעבד משום דעבר אדרבנן במזיד. כמו בעבר אאיסור דאין מבטלין איסור לכתחי' בשאר איסורין המתבטלין. אנו אוסרין אותו גם בדיעבד בשביל שעבר במזיד. אלא התם אין עיקר איסור אי"מ אלא בכוונה לבטל. ובל"ה אינו עושה איסור כלל. אבל כאן אפי' לא הי' הכוונה לבטל את האיסור כדי להנות ממנו אלא דבשביל זה גופא שעבר במזיד אדרבנן יש לקונסו אפי' בדיעבד ולא קיי"ל כרשב"ג אלא בנעשה בלא דעתו. אבל בעובר לכתחי' לא ודוק:

שם סקכ"ד אבל בתופס בידו באויר בנחת דאינו נאסר אלא הטיפה הראשונה כו'. זה סגי לתרץ הך בבא דאוחז בידו אבל עדיין לא יישב הסתירה שבענין כלי שיש בו עכבת יין דהרמב"ם אוסר בדיעבד והמח' אוסר מיהו לכתחי' וכמ"ש הש"ך בס"ק י"ח הרי דס"ל דאפי' מחמת ניצוק יש לאסור לכתחי' דלא כסברת הש"ך אליבא דהרב. וגם בזה דאוחז בידו. דמשמעות דבריו דכשאוחז בנחת. הנדנוד אינו אלא בטיפה הנוגעת בכלי. מ"מ לענ"ד תמוה מש"כ להקל משום דאפי' בתערובות מקילינן כו'. דהרי הכא גרע מתערובות דהרי בנגע העכומ"ז בסוף הניצוק ודאי אוסר הכל בהנאה וכמש"כ הש"ך בעצמו בסוסקכ"ו. וה"נ אפי' בנחת שאינו מנדנד אלא הטיפה הראשונה בודאי דה"נ הוה כנגע בכולו וה"ה אוסר הכל לגמרי. וע"כ משום דהרב לשי' דפליג ע"ז בסי' קכ"ד או כסברא דמקילין בניצוק אפי' לכתחי'. אבל ודאי א"א להשוותו בזה לשי' המח'. ומיהו לפמש"כ לעיל י"ל בזה דכוונת הרב באוחז כלי המונח בקרקע. ואינו מנדנד כלל. ולהאי"נ שכ' הש"ך דבלא פסק קאי ולאשמעינן דזה אסור אפי' לא נגע א"ש הכל. דכיון דלא קנה תחי' א"כ כבר נתערב משהו איסור תערובות גמור ובודאי דאסור לכתחי' משום העכבת יין ג"כ וק"ל:

ס"ג פועלים שעשו מלאכה אצל עכומ"ז ושלח להם חבית יין כו' במשנה עד שלא קבלוה יכולים לומר תן לנו דמי' כו' ופירש הרשב"א דאיירי בלא פסק להם כמה שכר. ושלח להם חבית שוה דינר. ותמה עליו הב"י דלמה לו לפרש כן. דמאי גריעותא אי פסק. ולכאו' פשוט דכ' לפרש כן לשון דמי' דהר"ן נתקשה ע"ז דמשמע דהיינו שימכור את היין ויתן להם הדמים. וכ' דל"ד דזה אסור כמו בנושה בעכומ"ז מנה וא"ל המתן עד שאמכור יי"נ דאסור שרוצה בקיומו. והביאו הב"י בעצמו ע"ש. ע"כ פי' דלא שימכור אלא לפי שלא פסק להם השכר וא"י כמה שכרם אומרים לו דיתן להם דמי שוי' וז"ב: ס"ד אמר להם צאו שתו מחנוני פלוני ואני פורע מותר [אף שזה החנוני עכומ"ז ישקה אותן יי"נ] ואפי' ייחד לו דינר והו בעין ביד בעה"ב. בטור הביא דעת הרמב"ם דבייחד לו דינר אסור. וכלשון הש"ס כיון דלא מייחד שעבודי' שרי כו'. אלא שהרשב"א הק' ע"ז דאפי' ייחד כיון דאין החנוני עכומ"ז קונה את הדינר עד שימשוך למה אסור. וכ' הב"י דגם ברמב"ם ל"ד נקט לא ייחד אלא דסירכי' דלשון הש"ס נקט. ובעניותי איני מבין דלמה פשי' לי' להרשב"א דלא קנה הדינר כיון דדעתו כהרמב"ם דבעכומ"ז קונה במעות ובמשיכה וכמ"ש הב"י (בסי"ז) ע"ש. וא"כ כיון דמעות קונות ונתן מעות על המקח קנה המקח במעותיו. ה"נ ודאי כשנותן פירות וזה מייחד לו דינר מיוחד קונה העכומ"ז את הדינר דלא גרע הפירות מהמעות. ואי דלא נתן ליד הישראל אלא לפועליו שהם עכומ"ז. מ"מ כיון דמסקנת הש"ס דודאי משתעביד הישראל שצוה לתת להם כדין ערב. אלא דבשעבודא דלא מייחד לא מיתסר. אבל בייחד שעבודי' לקנין גמור שיקנה דינר זה. לכאו' נראה ברור כמו דא"ר בקרקעות שכסף קונה דתן מנה לפלוני ויקנו לך נכסי קנה ה"נ קנה העכומ"ז הדינר בנתינת היין לפועלים שצוה דמ"ש. וא"כ הוה ודאי בזה חליפין גמור דאסור. אם לא דנימא כשי' הפו' דעכומ"ז אינו קונה במעות אלא במשיכה. ה"נ בעי שימשוך הדינר. אבל אי מעות קונות ה"נ ודאי קונה בנתינת היין. והרמב"ם לשי' שפיר פסק דבייחד אסור וצע"ג:

שם אבל אם נתן לו להוציאו עכשיו אם יצטרך מותר. כ"כ הרשב"א וראייתו מנתן לה ואח"כ בא עלי' דמותר. והטור כ' ע"ז ואי"נ דכיון דהקדים לו דינר מיד נקנה לו היין לישראל ובשליחותו נתן להם ואסור וכ' הב"י אולי לא ראה הטו' דברי הרשב"א בארוך שהביא ראי' ברורה מנתן לה ואח"כ ב"ע. ע"כ לא הביא כאן דעת הטור כלל. והט"ז כ' דס"ל להטו' דדווקא עכומ"ז מישראל אינו קונה אלא במשיכה. אבל ישראל מעכומ"ז כמו שקונה בכסף מישראל כ"ש שקונה מעכומ"ז וכדאמרינן גבי מעמ"ש שאם הפקיעו ממון ישראל כ"ש ממון עכומ"ז. והוא תמוה דבהדיא מבו' בסוגי' להיפוך. דהא פריך מהלוקח גרוטאות מן העכומ"ז כו'. וע"ש בתו' דע"כ צ"ל דהמקשה הוה ס"ל דישראל מעכומ"ז לא קנה עד דאיכא תרתי משיכה ומעות אע"ג דישראל מישראל קונה בחדא. ולענין מעמ"ש שאני דהוה תק"ח י"ל ק"ו זה. אבל לענין דין התורה לא שייך זה כלל וגם בחב"מ מקשה ע"ז מבכורות. גם הש"ך כ' בשי' הטו' דהוה כלקח ממנו יין והפקידו אצלו. ולא באר הטעם למה ליהוי כך:

והנראה בשי' הטו' בפשי'. דהנה באמת כבר כ' התו' (בר"פ המדיר) דהוכיחו התם גבי מודר הנאה דלומר ליחיד אפי' אם אומר לו אם תזון לא תפסיד אסור דשליחותי' עביד. וה"נ הול"ל הכא ג"כ דשליחותי' עביד ואסור. אלא דהכא כיון דאינו אומר בפירוש שיתן לו איסורא מקילינן. מיהו היכא דנקנה לו להישראל בשעת מעשה ודאי אין לחלק בכך. כיון דמ"מ ה"ה נותן משל הישראל ודאי אסור. אלא דשי' הש"ס כיון דבשעת הנתינה אין על הישראל אלא שעבוד בעלמא ל"ש שיקנה לו להישראל. והיינו דמדמה שם לאתנן דאם בא עלי' תחי' אף שנשתעבד לה בטלה ונתן לה את הטלה אח"כ מ"מ לא חשיב כנקנה לה בשעת מעשה שיהי' כאתנן וה"נ אף שנשתעבד הישראל כיון דלא הקנה אז בקנין גמור את החליפין. לא קנה גם הוא את היין. ואין לאסור עליו. וכמו שהאריכו בפי' דבר זה התו' שם [וע"ש מה שהקשו על רש"י דפי' גבי אינו חושש דשביעית היינו משום מוסר דמי שביעית לע"ה. ונראה להם מדבריו אלו דמפרש דהדמיון הוא לענין מעותיו של הישראל אי הוה דמי שביעית כמו האתנן. והקשו על זה הרבה קושיות ע"ש: ולענ"ד דגם רש"י ודאי מפרש הקושיא ג"כ כשי' התו' על ההנאה מה שפורע חובו בפירות שביעית ויי"נ ותדע דבהדיא כ' שם בסוף הסוגיא ד"ה כשהקדים לו דינר כו' דהשתא מדבעה"ב קאכלי ואיסורא דידי' הוא ע"ש. אלא דהתם ברישא בנתן להם דינר וא"ל צאו ואכלו ל"ש לפרש גבי שביעית ואינו חושש משום שביעית משום פורע חובו בפירות שביעית דהא איירינן בנתן להם דינר וכבר פרע חובו. ומאי שייך פורע חובו עוד. ואין לך פשוט יותר מזה. ע"כ פי' כמו במעשר ויי"נ דע"כ קמ"ל דמה שאוכלין הפועלין לא חשיב כאלו אוכלין בשליחותו וחשיב האיסור עליו וע"כ צריך לפרש גם בשביעית כן. אבל הרי גבי שביעית גם הפועלים גופיי' הא הם דשאים לקנות פירות שביעית לאכילה אלא דהדמים הן נתפסין בקדושת שביעית ביד המוכר. וא"כ מאי יחוש הבעה"ב משום שביעית. דאפי' הפועלי' גופיי' לא עבדי איסורא ומה חשש יש כאן לבעה"ב. ע"כ פי' דהם עוברין שנותנין דמי שביעית לע"ה. והוה ס"ד דיש חשש לבעה"ב בזה וכמו ביי"נ ומעשר ע"ש. וכ"ז ברישא גבי דינר זה אבל בסיפא בואני פורע ודאי דמפרש ג"כ משום פורע חובו מפירות שביעית וכמו גבי יי"נ וכשי' התו'] וא"כ פשוט דל"ש לדמות בזה לאתנן אלא לענין זה דכמו דאף דנשתעבד בטלה בשעת הביאה לא הוה כנתן לה. ה"נ אף דנשתעבד הישראל לא הוה כנתן ולא נקנה לו היין ואין לאסור. אבל מה שבנתן לה תחי' לא חשיב אתנן ל"ש לדמות כלל לכאן. דהכא לא איכפת לן בהדינר שנתן לה תחי' אי מיקרי דמי היין או לא אלא דכיון שכבר פרע בעד היין תיכף כשנותן להפועלים ודאי קונה הישראל כיון שכבר שלם עבור זה. וא"כ מדידי' קאכלי ואיסורא דידי' הוא וכלשון רש"י. וכ"ה דברי הטו' דכיון שהקדי' הדינר בודאי נקנה לו היין. ובודאי דלא שייך זה כלל לדין אתנן. ולפי הפשוט דברי הטו' ברורין בטעמם לדחות ראיית הרשב"א. וקושית הב"י נעלמה ממני: ועיין בב"י שם מש"כ עוד מה שנסתפק לו להרשב"א אי סתמא הוה להוצאה או עד שתשקה. וכ' מהא דמוקי הש"ס למ"ד משיכה אינו קונה בעכומ"ז מתני' דפסק עד שלא מדד מותר בהקדים לו דינר ע"ש מה שחילק. ולכאו' ל"י מאי קשיא משם דאף דאינו מקנה לו הדינר עד שיחשוב. מ"מ נראה ברור כיון שכבר מסר לישראל מעותיו ואינו חסר נתינת מעות. בזה ודאי משיכה קונה לכו"ע. וכמו במתנה שהבאנו בסמוך דברי התו' דבמתנה ודאי משיכה קונה לכו"ע והוא ברור ומוכרח וה"נ כיון דאינו חסר הנתינת מעות ודאי קונה המשיכה ודברי הרשב"א צע"ג ס"ה ישראל שצריך ליתן חלק מיינו למלך יכול לומר לעכומ"ז פייס כו'. אע"פ שנותן יי"נ והוא חוזר ונותן דמים. הנה בתו' שם מבואר דבכה"ג דמלטני שרי אפילו בהקדים לו דינר. ונראה שהמח' הולך בשיטת הרשב"א שהביא בב"י דהקשה דלמה אסור הכא בעול תחתי כיון שלא הקדים לו דינר. ותי' דפועלים דאינו חייב ליתן להם יין דווקא ודרך שנותן לפועלים מעות הוה כמלטני וא"כ בהקדים לו דינר גם במלטני אסור. אבל התו' כ' להיפוך דבפועלים כשהקדים לו דינר נראה כאומר לו להשקותם יי"נ. נראה כוונתם דחנווני דעסקו ביין הוה כא"ל עול תחתי. כיון דמצוה לתת יין. וא"כ שפיר י"ל דבמלטני סתמא אפילו הקדים שרי. וצריך ליישב לשי' דא"כ להוי אסור בפועלים אף בלא ה כדין עול תחתי. ונראה בשי' דס"ל דגבי פועלים לא קאי כלל בנתחייב להם מזונות. וכן משמעות דבריהם בכל הסוגיא ל היטב. וא"כ י"ל דאף בעול תחתי אינו אסור אלא גבי מלך דכבר נתחייב לו. וכשהוא פוטרו הוה כמהנהו ביי"נ וכעין דקיי"ל (בר"פ הזרוע) בחולין הרי שאנסו המלך גורנו אם בחובו חייב עשר. וה"נ מדמה בש"ס גבי פועלי' יי"נ למעשר ע"ש. אבל בפועלים איירי בלא נתחייב להם כלל. אלא שזה נותן להם מתנה ובזה כ"ז שלא הקדים לו דינר ולא קנה היין ל"ש שם איסורא כלל. אבל באופן שנתחייב להם מזונות כמו דמפרש הרשב"א. והמחבר נראה דלשי' זה חשיב כעול תחתי כיון דבודאי ה"ה נותן להם יין חשיב כאומר לו על היין. ואסור ודאי אפי' לא הקדים. ובמלטני לשי' יש להקל אפי' בהקדים וצ"ע:

ס"ז המתן עד שאמכור יי"נ אסור מפני שרוצה בקיומו. עי' טור דשי' הראב"ד דדווקא בשיש לו לגבות ממ"א והוא מרחיב לו הזמן אבל בל"ה אינו חייב להפסיד ממונו. וצ"ל דס"ל דאע"ג דבפועל אסרו להשתכר ביי"נ התם לכתחי' יכול למצוא להשתכר במ"א אבל בהפסד ממון לא אסרו. ולולי שאיני כדאי נראה ראי' נכונה לשי' מהא (דדף מ"ג) גבי ר"א הקפר מצא צורת דרקון מצא עכומ"ז קטן ולא א"ל כלום מצא גדול וא"ל בטלה כו'. והיכי הוה שרי לי' לשהויי מצות ביעור כומ"ז כדי לבטלו ולהשתכר [ובזה מדוקדק לשון הש"ס (דף מ"ד) גבי עטרת מילכם איתי הגיתי בא ובטלה כו' ולא אמר סתם איתי הגיתי בטלה. אלא הכונה דבא תיכף דאי ל"ה לדוד לא הוה חשיב הפסד. ולא הוה משהה לה] אלא ע"כ דהכא במציאה חשיב כהפסד ולא אסרו בזה רוצה בקיומו. וכה"ג קיי"ל בחו"מ גבי עני המהפך בחררה דבמציאה לא אסרו בזה. אע"ג דבפועלים להשתכר הוא אסור ע"ש:

ולכאורה הי' אפשר דבאמת לר"י דס"ל (בר"פ) דעכומ"ז שנשתברה מאליה אינה בטילה. וא"כ בישראל דמבואר בסוגיא דביטול דידי' הוה כנשתברה מאלי' ול"מ ביטול דידי' כלום. וא"כ אין הישראל יכול לקיים מצות ביעור. אלא כשהוא מבערה ומאבדה לגמרי בים המלח. וא"כ י"ל דלא הוה הכא רוצה בקיומו אלא דבאמת הלך לבערה. וכיון דבתוך כך מצא עכומ"ז שיכול לבטלה ולהנות אין כאן איסור רוצה בקיומו כלל:

ובזה הוה א"ש דברי התו' שם אשר לענ"ד תמוהין מאוד. דכ' אהא דאמר התם ש"מ תלת דלמה לא אמר ש"מ דאין ישראל מבטל. ותי' דזה פשי' ע"ש. ולכאו' קשה טובא היאך שייך לומר ע"ז פשי' דהא פריך לר"ל דס"ל דעכומ"ז שנשתברה מאלי' בטילה מהא דישראל אינו מבטל דלהוי כנשתברה מאלי'. ומשני משום גזרה דילמא מגבה לה והדר מבטלה. וא"כ ודאי אינה פשי'. ולפי"ז הוה א"ש דר"א הקפר דלא שברה תיכף כדי לקיים מצות ביעור ע"כ דלא ס"ל כר"ל דנשתברה מאלי' בטילה. ומשו"ה לא הוה ביטול כלל בשבירת הישראל. וע"כ דכר"י ס"ל ולדידי' שפיר פשי' דאין ישראל יכול לבטל:

אבל אין זה מספיק כלל. דא"כ אהא גופי' הול"ל דש"מ דכר"י ס"ל דנשתברה מאלי' אינה בטילה. ואי נימא להיפוך דבאמת שברה תחי' כדי לקיים מצות ביעור אלא דמדרבנן אסור לו לזכות בה דגזרו על ביטול הישראל. ומשו"ה המתין על עכומ"ז כדי לזכות בה. דא"כ הו"ל נמי להש"ס לאשמעינן זה גופה דשברה כדי לידע דס"ל כר"ל. ובין כך ובי"כ קשה דלא איירי הש"ס בזה כלל. אלא ע"כ דבאמת לא שברה כלל אלא דלית בזה משום רוצה בקיומו ואף אי ס"ל כר"ל והי' יכול לקיים בשבירה מ"מ לא עשה גם זה דבזה צריך לפחות שבירה גמורה אבל עכומ"ז מבטל לה בפחסא בעלמא ע"ש. וא"כ גם בזה איכא משום פסידא. וזה פשי' להש"ס. ואין כאן חידוש דאין שום הוכחה לא כר"י ולא כר"ל. וא"כ הוכחה ברורה דבכה"ג ליכא משום רוצה בקיומו וכשי' הראב"ד:

ועוד י"ל קצת דאף לשי' הפו' האוסרין זה אפשר דאינו אלא שאינו רשאי לגמור בדעתו ולהתרצות להעכומ"ז שהוא מרוצה לכך. אבל מ"מ כשהביא לו אח"כ שמכר ל"י אם יש לאסור עליו כיון דהוא נותן לו עכשיו מעות מה לי מעות אלו ומ"ל מעות אחרים זמנין נודע לנו שהוא מאלו המעות. ואפשר דיש להקל בזה. אלא שצ"ע סתימת הפו' וגם דברי הרמב"ן בהשגתו על הא דשי' התו' בס"א (בר"ן ר"פ) לא משמע כן קצת וצ"ע:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה