אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן קכז

סימן קכו

ס"א האומר לחברו נתנסך יינך אם הוא בידו נאמן ערא"ש שהאריך להוכיח דאין הטעם משום מגו. אלא דהוה כבעלים. ומתחלה צריך להבין מאי ספיקו של הרא"ש דהא קיי"ל לדידן כרבא דאפי' כבר אינו בידו כיון דבתחילה הי' בידו נאמן אם אמר לו בפעם הראשון והרי עכשיו ודאי אין לו מגו. וצ"ל דגם שעכשיו לי"ל מגו. מ"מ הרי הימני' בתחלה. וכעין דקיי"ל בחו"מ (סי' נ"ו) גבי שליש דאם הי' לו מגו פ"א והמנוהו. שוב נאמן אף בזמן שאין לו עוד מגו. דהרי הימני'. אבל בשלא הי' בידו כלל קיי"ל התם דאי"נ. וה"נ הי' אפ"ל כן. והא שמוכיח הרא"ש מס"ת שם דאם הוא בידו נאמן אף שנכתבו כבר ואין לו עכשיו מגו ע"ש. ולדברינו הא סגי כשהי' לו מגו מכבר כנ"ל. היינו משום דסוגי' דהתם ע"כ כאביי כמש"כ בסמוך מדלא שאלו אם כבר אשכחי'. ואם נפרש דבידו היינו מגו. א"כ לאביי דס"ל דדווקא כ"ז שבידו. היינו נמי שיהי' גם המגו עדיין בידו. וה"ז לא הי' בס"ת שם. וע"כ דהך דבידו היינו מתורת בעלים. וא"כ הוה"ד לרבא אפי' לא הי' לו מגו מעולם כגון ביי"נ שהי' מבושל נמי נאמן [וכמו שיתבאר בסמוך]. כ"נ בהבנת דברי הרא"ש:

אבל לולי שאיני כדאי נראה דלא שייך הכא כלל סברא דהימני' דהרי בהדיא אמרינן בגיטין (דף ס"ד) דל"ש הימני' אלא בממונא ולא באיסורא. ואפי' לר"ח דס"ל התם הימני' גם בגט היינו כמש"כ התו' שם דנתן מתחלה לגרושין אם יאמר השליש לגרושין אבל כאן הרי לא יהי' נעשה איסור בשביל קבלתו. ואין לומר דה"נ שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא. חדא דהא כ' הט"ז באה"ע (סי"ז ס"ב) דבדבר שאין האיסור מבורר לפנינו עכשיו לא שייך בזה שויא אנפשי' חד"א ע"ש ועגרש"א כאן. ועוד נראה לי ברור דלא שייך בכה"ג שואנח"ד. דהרי מבואר (ריפ"ק דכתובות) דאי הוה אמרינן דלא קים לי' בפ"פ לא שייך שואנח"ד אלא דקמ"ל דאמרינן דקים לי' וכן מוכרח בסוגיא דמייתי ראי' ממתני' דקים לי' כמש"כ התו' בריש מכלתא ע"ש. אבל אי לא קים לי' ודאי דל"א שויא כו' וא"כ ה"נ ודאי ל"ש בזה לומר דשואנח"ד דהרי ודאי דבזה לא שייך קים לי' ודוחק לומר דה"נ קים לי' דמהימן לי' כבי תרי דמשמע בש"ס דאסור מדינא. ועוד אי משום שאנח"ד ליהני אמתלא וכה"ג. והרי משמע דהוא נאמנות ברורה. וע"כ דהוא מתורת בעלים. וההכרח לזה מן התורה נלענ"ד דהרי כ' רש"י בכ"ד דהא דנאמן אדם על הטבל ושחיטה משום דהרי לא הצריכה התורה עדים ע"ז. וה"נ הרי לא הצריכה התורה להעמיד עדים לשליח באיסורים. וא"כ פשוט דכ"ז שהוא בידו ודאי נאמן. אלא דבהא איפליגו אביי ורבא דאביי ס"ל דווקא כ"ז שהוא בידו. ורבא ס"ל דאפי' יצא מידו עדיין נמשך הנאמנות עד זמנא דאשכחי': ומה דהקשה הרשב"א לשי' זו דאפי' בלא מגו נאמן גם לאביי א"כ מאי מקשה מכה"ג ביוה"כ דנאמן אפגול הא התם ה"ה עדיין בידו וה"ה כבעלים ומודה אביי דנאמן. לולי ד"ק. בקרבנות תיכף שעשה הזריקה הרי כבר יצא הדבר מידו. שהרי אינו עוד דם הראוי לזריקה. ול"ח בידו כלל. [ומש"כ שם רש"י דבהזאות דלפני ולפנים איכא למימר דחזינא דרך לול. וא"כ למ"ל לרש"י הא. דהא התם בל"ה יש עדיין לפניו הזאות הפרוכת. וא"כ זה ודאי ה"ה בידו. וא"כ בל"ה לכו"ע נאמן. אבל באמת ע"כ גם בלא דברינו לאו דוקא נקט לה רש"י דהרי כשצריך עדיין להזאות הפרוכת הרי יש לו גם מגו לפגל בהזאות הפרוכת ונאמן לכו"ע ודוק]. וא"כ לאביי ודאי דאינו נאמן. אבל כל שבידו אפי' בלא מגו שפיר נאמן:

ומ"מ מש"כ הש"ך דהנ"מ דנאמן על יין מבושל לומר שנתנסך קודם שבא לידו לשי' הרא"ש. אינו נראה כיון דבארנו דעיקר הנאמנות משום דהאמינה תורה לכל מי שבידו. א"כ זה שייך במה שנעשה כשהוא תחת ידו אבל להאמינו על קודם שבא לידו מניין לנו להאמינו ע"ז. ובזה אי"נ אלא מי שהי' אז בידו. אבל הנ"מ כשאומר שהוחלף יין זה על יין חי ונתנסך כשהוא תח"י ונתבשל עכשיו בזה שפיר נאמן. ואף בגוונא דלא שייך מגו. כגון שלא הי' בידו להחליף אלא אחר החליף ע"כ וכה"ג ודוק:

שם ואפי' אינו עתה בידו שכבר הוחזר לבעלים אך בפעם ראשון שמצאו א"ל כו'. לכאו' משמע דהיינו לעולם פעם א' אחר החזרה. וכ"כ הר"ן בהדיא. אבל הב"ח כ' דהיינו דווקא כשלא היו הבעלים בשעת החזרה. אבל אם היו או הבעלים בשעת החזרה ולא א"ל אי"נ עוד. ולא הביא דברי הר"ן. אבל אחר העיון דברי הב"ח נכונים. דהר"ן לא כ' כן אלא לשי' הפו' דס"ל דפועל גרע מאחר דאחר נאמן לעולם ופועל אי"נ אלא כשהי' בידו לפי שעליו להודיעו. ומשו"ה כ' דבשעת החזרה ס"ל לרבא דאפשר דהי' ירא להודיעו פן יקפח שכרו ע"ש. אבל לשי' זו דאחר אי"נ ודווקא פועל נאמן לפי שהוא כבעלים. וכן כשהחזיר ס"ל לרבא דכ"ז שלא הי' שהות להודיעו ה"ה בנאמנותו. אבל כשהי' לו כבר שהות תו אזלא לי' נאמנותו ואינו נאמן יותר מאחר ודוק:

ש"ך סק"ג האריך להשיג על שי' הפו' דבדבר שבידו נאמן אפי' הבעלים מכחישים הא קיי"ל דע"א אינו קם אלא לשבועה. ונהי דע"א נאמן באיסורין היינו היכא שאין הבע"ד מכחישו. אבל היכי שהבע"ד מכחישו לא מסתבר שיהי' נאמן להפסיד ממונו. ולא זכיתי לעמוד על ד"ק דמאי ענין הפסד ממון להכחישו. הא הר"ן פרק האומר הקשה על שי' הפו' דבכל אדם נאמן אפי' בא"י מהא דא"ל דהטמין אביו מעות וא"ל של מעשר שני הם. דאם אין בידו ליטול אינו נאמן. ותי' הרמב"ן דהתם הוה אפוקי ממונא דמע"ש ממון גבוה הוא ע"ש. הרי דהיכי דאנו דנין עליו דין ממון אי"נ אפי' אין הבע"ד מכחישו. אלא דבאיסורים אין לו דין הוצאות ממון דברשות בעלים הוא. ומה שהוזל מחמת האיסור זה אפקעתא דמלכא ממילא. אבל העדות דין איסור עליו. וא"כ אפי' מכחישו. כיון דקיי"ל דלכל מי שהוא בידו לו האמינתו תורה א"כ שפיר י"ל דגם הכחשת הבעלים ל"מ יותר מהכחשת אחר. וכיון שהוא בידו אוסרו. ומש"כ עוד דהשי' המחוורת שי' הראב"ד והרשב"א וסייעתם דנאמנות פועל דווקא בשותק. ומחלקים דפועל גרע מעד דעלמא. הנה בעיקר השי' בזה יתבאר בסמוך בס"ד. אבל לכאו' איני רואה שום הכרח דחולקים אהך דינא דאפי' מכחישו [דהתו' והרא"ש והמרדכי כ' זאת מסברא פשוטה. דהא בשביל הכרח הסתירה דשאר כל אדם נמי נאמן די להם בחילוק דא"י דשאר כל אדם דווקא בשותק אלא דכ' זה מסברא פשוטה וכדבארנו דכיון שהוא בידו להם הנאמנות] דשפיר י"ל דגם הם ס"ל דאפי' מכחישו נאמן בפועל שהוא תחת ידו וה"ה כבעלים. אלא דלא סגי להו לתרץ דהא דבעינן בגיטין דווקא בידו הוא משום שמכחישו. דהא בהדיא מבו' בסוגי' דפריך מכה"ג ביוה"כ. ומעובדא דס"ת דבאינו בידו אפי' באינו יודע נמי לא מהימנא והרי באחר ס"ל דמשמעות הסוגיות דנאמן אפילו בא"י והוצרכו לחלק דבפועל גרע טפי בזה לאביי כשהוציא מידו. ולרבא כשלא א"ל בפעם הראשון]. אבל בזמן שהוא בנאמנותו שפיר י"ל דעדיף טפי אפי' להכחיש הבעלים. דכל שבידו ה"ה הבעלים לנאמנות שנתנה לו תורה ודוק: ש"ך סק"ט הבין מדברי הב"ח דבשומר שלא א"ל בפעם הא' אי"נ אפי' בשתק. והש"ך האריך להשיג עליו. ואין הכרח בכל טענותיו. דמאי שדקדק שכיון שהוא כהודאה מאי גריעותא דשומר כבר כ' הט"ז בסק"א די"ל דפועל שעליו רמיא להודיעו ולא הודיעו בזימנא קמא סבר שמשטה בו ואין שתיקתו כהודאה ויש סעד לדבריו דהא בגזלן מפורש בש"ס דאין שתיקה כהודאה. ומש"כ דהתו' וסייעתם הא לא ס"ל דשומר גרע אין זה מוכרח כלל דודאי אליבא דאביי דס"ל כל שיצא מידו אי"נ ובאחר אית לי' דנאמן וס"ל להרשב"א וסייעתו דהחילוק דפועל הוה לי' לאזדהורי זה ודאי סברא דחוקה ולא ס"ל להתו'. אבל לענין לא א"ל בפעם הראשון וא"ל אח"כ לענין שתיקה ודאי הוה סברא מרווחת כמש"כ בשם הט"ז. ומה שהרא"ש הוקשה לו זה גם מדרבא. זהו קודם שחידשו התירוץ דשתיקה כהודאה. אבל לפי המסקנא מסברא דשתיקה כהודאה ודאי א"ש כנ"ל. אלא דלשון הטור משמע בהדיא דאפי' על שומר שלא אמר בפעם הראשון מסיק גם ע"ז דנאמן ע"ש היטב:

אבל באמת גם דברי הב"ח אינן מכריחין כלל לחילוק זה אלא כוונתו הוא דעל הנאמנות של שומר דהוא מכח עצמו ואפי' אין הבעלים יודעים ואפי' מכחישו בזה מחלקינן בין פ"א או לא. אבל לענין נאמנות של אחר דאינו אלא משום שתיקה דהבעלים שהוא כהודאה לא מחלקינן. וממילא דהוה"ד בשומר ודוק:

ס"א בהג"ה ואם הבעלים אין מכחישין אותו אע"פ שמכחישו אחר ל"מ. הנה הש"ך האריך במערכה בזה. והב"ש באה"ע סי' מ"ב השיג עליו ולענ"ד בקצרה דזה ודאי פשוט דהיכא דאיכא חזקת היתר [ואפי' היכי דנאמן ע"א כגון בטריפות. וע' מש"כ בזה בסמוך] קיי"ל בהכחשת ע"א שמכחישים זה את זה. דאוקי גברא להדי גברא ומוקמינן אחזקה. והיא הלכה רווחת בסי' ל"ט גבי בדיקות הריאה. ונראה דסמכו בזה בפשי' מסוגיא דיבמות ד' ל"א דתרי ותרי הוה סד"ר ומחמרינן בזה מדרבנן. אבל בהכחשת ע"א לא מחמרינן אפי' מדרבנן ומוקמינן לה אחזקה וכמש"כ התו' שם בשם ר"י ע"ש. והב"ש שם כ' דלשי' האוסרים בקידושין לכתחילה ה"נ באיסורי' כן ולא נראה לחלק בין קידושין לאיסור. והרב בכאן שכ' בשם היש חולקים (שהוא הרשב"א) שע"א בהכחשה לאו כלום. כוונתו דהמתיר אינו כלום. ול"נ כלל דהרי הרב לא הביא שם בסי' ל"ט שום חולק בזה ובודאי דקידושין דווקא ואינו אלא משום לזות שפתים. ואפשר דלא שייך אלא באיסור א"א. [וגם התם צ"ע בא"א לה להשיג גט. אי אסרינן לה לעולם]. ודברי הרב בכאן יתבאר בס"ד בסמוך דמילתא אחריתא הוא. והיכא דליכא חזקת כשרות. פשוט דהוא איסור דאוריי' וחייבין ע"ז אשם תלוי. והב"ש שהוצרך ללמוד משי' התו' גבי קדושין שם ומשמע דבדיעבד מותר. ולכאו' פשוט דהוא ספק גמור. ואולי כוונתו לאיתרע בעלמא וצ"ע. וספיקת הרב בכאן היינו במקום דאיכא חזקת היתר. אלא לשי' התו' בבעלים שותקין נאמן האוסר דיש רגלים לדבר. וא"כ האוסר יש לו רגלים לדבר. ועל המתיר לא שייך רגלים לדבר משתיקת הבעלים. ועדיף כח האוסר:

וזה לענ"ד כוונת העט"ז שכ' בזה דעד האוסר הוה כתרי דכל שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים. והש"ך השיג ע"ז דמנלי' הא דל"א הכי אלא כשהעד יש לו נאמנות של שנים. ועוד דלמה יהי' האוסר יותר כתרי מהמתיר ע"ש. ולענ"ד הא בסוטה אמרינן בש"ס דהאמינתו תורה לע"א לפי שרגלים לדבר שקינא לה ונסתרה. ובאמת למדו הפו' מזה בכ"ד דברגל"ד נאמן ע"א בכ"מ לאוסרה על בעלה וה"נ ילפינן הכא ג"כ ענין זה דכמו דבסוטה אמר בש"ס דהאוסר ה"ה כשנים לפי שרגל"ד וה"נ בזה דהוה רגל"ד משתיקת הבעלים ה"ה כשנים. ובאמת אף שמשמעות הרב כהש"ך דהרשב"א חולק ע"ז. מ"מ לענ"ד באמת אין הוכחה ברורה בדברי הרשב"א שחולק בסברא זו. דשתיקת הבע"ד הוה כרגל"ד: אלא דבל"ה איכא למישדי בה נרגא דכיון דע"כ איירי בב"א. דבזאח"ז פשיטא דהראשון כשנים לשי' הרב והתו' כמו שהוכיח הש"ך מדין השוחט (בסו' סי' א') א"כ אין הרגלים הזה מבורר. כיון דאחר מכחישו באותה שעה. ואפשר דבכה"ג לא הוה רגל"ד כלל. ולכאו' על המחמיר להביא ראי'. והנה הש"ך כ' ראי' נכונה ממשנה (דר"פ א"ל) דע"א אמר אכלת חלב וא' לא אכלת דמביא אשם תלוי הרי דספיקא הוא. ואח"כ דחה זה בשם הירושלמי דשאני א"ת שאפי' אומר לבו נוקפו מביא א"ת ע"ש:

ואם כדאי הייתי. הי' נראה דכוונת הירושלמי לאוקי מתני' כמ"ד דאדם מתנדב א"ת בכ"י. אבל הש"ס שלנו לא סבר כן דהרי משמע בקידושין שם דשתיקה דגבי חלב. הוה כשתיקה דטהרות שהוא נאמנות גמורה. והיכי יליף לה ממתני' דהוא אמר לא אכלתי פטור. הא לא מכחיש לו ע"א מהימן. ודלמא הא דמהימן אי לא מכחיש היינו לא"ת ומשום דלבו נוקפו. וכן לשון הש"ס בכתובות (ד' כ"ב) גבי שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אם ניסת לא תצא פריך הבא עלי' בא"ת קאי. משמע מלשון זה דכיון דהוא חייב א"ת פשי' דהוא ספק איסור ואסורה. ואע"ג דיש לדחוק בכ"ז וי"ל דלעיקר הנאמנות אם לא מהימן ע"א לא שייך כלל לבו נוקפו. או דמשמע לי' דאי לא מכחיש מביא חטאת ממש. ובההיא דכתובות י"ל דלישנא בעלמא הוא דודאי פשוט התם דתרי ותרי בלא חזקה הוה ספיקא דאוריי' לכו"ע וע"ש בתו'. מ"מ פשוטן של הדברים ודאי מוכיחין דאי מביא א"ת פשוט לי' להש"ס דהוה ספק איסורא:

והנלע"ד לדחות דהנה יש להקשות אאביי בקידושין (שם) דאייתי לא אכלתי דסיפא. ולא אייתי עא"א אכל וא"א לא אכל מביא אשם תלוי דמציעתא. והוא כעין קושית הש"ך (בס"ק ט"ז) בכריתות:

אולם הנראה בפשי' דבאמת מהא אין ראי' כלל. די"ל דההיא היינו במקום דליכא חזקה כלל. וכגון דהי' כאן ב' חתיכות א' של חלב. וא' של שומן. ואכל א'. והב' אכל עכומ"ז. [או אפי' ישראל אחר לדידן דקיי"ל כר"י (שם ד' כ"ג) דאין שנים מביאין חטאת א']. ובא ע"א דהוא אכל חלב. דהוה ודאי נאמן בכה"ג והו"ל לאתויי חטאת. וכיון דהכחיש השני מביא א"ת. ואין כאן ראי' לנאמנות משום שתיקת הבעלים. ומשו"ה לא מייתי אלא מסיפא דלא אכלתי דקתני פטור דהיינו דלא אכלתי כלל. וא"כ יש חזקת פטור ואפ"ה משמע דאי לא מכחיש לי' הוה מהימן אף דאיכא חזקה. וע"כ דהוא משום שתיקת הבעלים. וא"כ מהך דע"א אמר אכל ועא"א לא אכל אין שום ראי' ודוק:

ועיין בש"ך שם שהביא מחלוקת התו' והרא"ה רבו של הריטב"א אי בכל האיסורין אמרינן דבזה אח"ז הראשון נאמן כב' דכ"מ שהאמינה התורה ע"א ה"ה כשנים. והרא"ה סבר דדוקא בעד סוטה דקיי"ל דדבר שבערוה אין פחות מב'. ואפ"ה האמינה תורה בסוטה. וכן בעד מיתה דבעי מן הדין שנים והאמינו חכמים בזה לע"א. ה"ה כשנים. אבל בכל האיסורין דע"א נאמן מן הדין לא שייך זה. והק' ע"ז הש"ך מהא דע"א אומר ראיתי את ההורג גבי ע"ע דאמרינן ג"כ בש"ס דה"ה כב' ע"ש ולכאו' הי' נראה דגבי ע"ע תיכף שלא נודע הרוצח הוה כאיתחזק איסורא דחייבין להביא ע"ע. והוה כאיתחזק איסורא דמן הדין ע"א אי"נ וע"כ דהאמינתו תורה כשנים. אבל באמת נראה פשוט דלא שייך בזה חזקה לאיסורא דודאי כל דבר סופו להודע. ואף שאינו נודע לנו עכשיו ה"ה עומד להודע. ועוד דהרי זה אומר שהי' יודע מתחי' אלא דאנן הוא דלא הוה נודע לן. וא"כ מאי חזקה שייכא בזה. ולא עדיף מע"א בטריפות בבהמה דנאמן מן הדין:

אך נראה ברור דהתם נמי מן הדין הול"ל כיון דאין הרוצח נהרג ע"פ ע"א. א"כ ע"כ הרי לפנינו דאין הפטור משום דאנו מאמינים ע"ז לע"א. דהרי לענין מיתת הרוצח אנו מחזיקין אותו ללא נודע. והי' לנו מן הדין ג"כ להביא ע"ע. וע"כ דלענין ע"ע נתנה לו התורה נאמנות כב'. ול"ק מידי: עוד כ' שם דבשוחט לעיל (סי' א') אפי' בב"א חשוב דברי המתיר כנתקבל תחילה משום דרוב מצויין א"ש מו"ה ע"ש. ונראה דמ"מ זה דווקא כשבאו מיהו בבת אחת. אבל אם בא האוסר תחילה תו הוה האוסר כב'. כדכתב לעיל (סי' ל"ט) גבי ריאה להדיא. ולכאו' אין נראה לחלק ביניהם. וצ"ע: ועיין חו"ד שחקר דע"א על הטריפות ליחשב ג"כ כאיתחזק היתרא דנשחטה בחזקת היתר עומדת. וכן עמד בזה כבר הפמ"ג (בסי' ל"ט) ע"ש. וכן הנוב"י. אבל לכאו' נראה דדווקא בחזקה דע"כ אנו משנין הדבר מכשהי' בתחילה. א"כ הרי החזקה מנגדתו להעד. אבל כאן דאינו אלא מכח רובא. והרי ודאי יש לפנינו מיעוט טריפות. בודאי ל"ש דהוא מעיד כנגד הרוב. דכיון דזה המעיד יודע שהוא מהמיעוט לא שייך כאן רוב. ואע"ג דבכל ספיקא דעלמא קיי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף. הכא דלפ"ד אין כאן ספק. לא שייך רוב. וסעד לזה במש"כ בשי' הט"ז (סק"ו) בסמוך עיי"ש: וע"ש עוד דדבר שבידו נגד חזקה אין העדות ברורה כשאר עדות. דהרי בשאר עדות קיי"ל דהעיד ע"א שהוא חלב ואח"כ אכלו לוקה כמש"כ הרמב"ם. ובדבר שבידו קיי"ל בקדושין דאב שאמר קדשתי את בתי אי"נ לסקול ע"י ע"ש. ואין דבריו מוכרחין כלל דהתם שאני דהוה דבר שבערוה. ומן הדין צריך ב' עדים דווקא ועי' בתו' (רפ"ק דגיטין) ועוד יתבאר בס"ד בסמוך: עוד שם בהגה. והוא שאומר לו נתנסך בפניך. ובש"ך האריך להסכים כשי' הפו' דאפי' הבעלים א"י ג"כ נאמן. ואין בהם כדי להכריע. הנה ראייתו מההוא סמיא בקידושין ומעובדא דינאי שם. כבר דחו זה התו' (ר"פ האש"ר) ע"ש שיישבו גם הא דאי לאו גזלנא הוא. ובר"ן קידושין שם מיישב ההיא דינאי דשתיק פ"א ע"ש. ומה שפלפל בסוגיא (דר"פ א"ל) דמאי דייק שם מרישא דדווקא תרי דע"כ היינו במכחיש דאי לא מכחיש מאי איריא תרי אפי' חד נמי כדמסיק שם מסיפא דגם ע"א נאמן. ואי בא"י ע"א אי"נ. לישני בא"י. ועוד הא דמייתי שם הוכחה דע"א נאמן מסיפא דהוא אמר לא אכלתי. ולא אייתי ממציעתא דע"א אמר לא אכל כו' הא לא מכחיש לי' אחרינא ע"א נאמן. אלא דס"ל להש"ס דבא"י ג"כ נאמן. וא"כ א"ש הכל. דלא מצי לתרוצי רישא בא"י. דאכתי תיקשי מאי איריא תרי אפי' חד נמי. ומשו"ה נמי לא מצי לאוכוחי ממציעתא דבעי לאוכוחי אפי' בא"י ובמציעתא איכא למימר בשותק. ואייתי מסיפא דדוקא מכחיש לי' אבל בא"י נאמן: והנה קושייתו הא דלא אייתי מציעתא כבר כתבתי לעיל בסמוך דאין משם ראי' וע"ש. והא דלא מוקי הש"ס רישא בא"י כבר הקשו זה התו' (שם) ותי' דזה פשיטא דבא"י שנים נאמנים. וכוונתם דאי איירי בשותק י"ל דקמ"ל דיוקא דהא ע"א אי"נ אבל בא"י לא ניחא להו לומר דלדיוקא אתי כיון דאינו בכ"ג ע"ש היטיב]. ובאמת בסוגיא (בר"פ האש"ר) מסיק הש"ס בהדיא אהך מתני' דהוה משום שתיקה כהודאה. וער"ן מה שנדחקו החולקים דסוגיא דכריתות ואביי פליגי אההיא דהאש"ר. אבל בודאי דקשה לעשות מחלוקת בין הסוגיות. וגם התו' בכריתות הוכיחו מהא דממעט שם ע"א מהודע אליו ולא שיודיעוהו דע"כ היינו בא"י דאי במכחיש פשי' דע"א אינו קם אלא לשבועה. וה"ז הוכחה גדולה דבא"י לא מהימן ע"א. אלא דצ"ע לכאו' דהא בר"פ הא"ר אייתי הך ברייתא דאו הודע לראי' דע"א מהימן ודחי דלמא משום שתיקה כהודאה וע"כ דהפשטן הוה ס"ל לאתויי אפי' בא"י כגון עד מיתה שם:

ומאי ס"ד דא"כ מיעוטא דאו הודע היינו במכחיש. וא"כ פשי' ול"ל קרא. ואפי' בתר דדחי שם אכתי שקיל וטרי שם הש"ס דמסברא ע"א נאמן ואפי' בא"י וע"כ דמיעוטא קאי דווקא במכחיש וצ"ע:

ומ"מ מה שהביא הש"ך להכריע מהא דאפי' באתחזק איסורא לא איפשיט ביבמות דע"א לא נאמן להתיר. והרי ודאי דאם נאמן להתיר כ"ש דנאמן לאסור באיתחזק התירא וכמ"ש הרא"ש (גיטין שם) דלאסור ודאי דנאמן טפי ע"ש. וא"כ ודאי יש לאסור מספיקא ע"ש. הנה התו' שם ד"ה מידי דהוה כ' בשם ר"י להדיא בהיפוך דאי הוה ילפינן דנאמן אפי' באיתחזק איסורא הוה אמרינן דגם בעריות נאמן להתיר. והא דאין דבר שבערוה פחות מב'. היינו לאסור. והרי בהדיא דס"ל דלהיתר נאמן יותר מלאסור. וכן הזכירו התו' סברא זו (ריש גיטין) ד"ה מידי דהוה לפי הגי' שם עריות ע"ש. והא דכתב הרא"ש דלאסור ק"ו מלהתיר היינו בליכא חזקה דכשרות דא"כ בל"ה אסור מספיקא הוה לאסור ק"ו מלהתיר. אבל במקום חזקה פשי' דחזקת היתר עדיף מחזקת איסור. דחזקת איסור בדבר שיש לו היתר. פשי' דעומדת להתיר. אבל חזקת היתר ודאי אינה עומדת להיות אסור. וא"כ שפיר י"ל אע"ג דלהתיר באיתחזק איסורא לא איפשיט. אבל לאסור באיתחזק התירא ודאי אי"נ בא"י אם לא בשתק מחמת שתיקה. וההוכחה י"ל כמש"כ בשם התו' בכריתות מאו הודע אליו. דהיינו ע"כ בא"י והש"ס נסתפק בחזקת איסור דקיל טפי כנ"ל. אבל לאיסור באיתחזק להיתר ודאי דאי"נ. ומיושב מה שדקדקנו לעיל בסמוך לפי המסקנא וגם הס"ד יש לומר בדרך זאת ואכמ"ל. מיהו התו' דריש גיטין המובא בש"ך סותר זה קצת דמשמע שם דפשיטא להו דבעריות אי"נ אפילו להיתר. ודוק:

שם בהג"ה שני אחין אינם אלא כע"א לענין איסורים ונרשם (תשו' הרשב"א) וגם שם הוא בלא ראי' ונראה שיצא לו מהא דב"ב (דף ח') גבי אין ממנין שררות על הצבור פחות מב' שררות הוא דלא עבדי הא הימני' מהימני מסייע לר"ח דאר"ח מעשה ומינה רבי ב' אחין על הקופה ופירש"י דב' אחין חד הן לענין נאמנות ומשמע לי' דשם הוא דין נאמנות באיסורין ואף שיש לחלק ולדחות וצ"ע:

ש"ך סק"כ העלה בשי' הרשב"א דאע"ג דחשוד נאמן בשל אחרים מומר שהוא מועד לעבור אי"נ אף בשל אחרים ויש פנים לזה מהא דאיתא בסוף יומא וכ"ד דעבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר. ואע"ג דמסיק בריש חולין דף ד' גבי מומר לתיאבון דאע"ג דדש בי' לא אמרינן דכהתירא דמי י"ל ולפרש דהתם דווקא בחזינן בי' דהוא אינו עושה אלא לתיאבון וכשיש היתר לפניו ראינו בו שהוא מחזר על ההיתר. וקמ"ל דרשאי לסמוך ע"ז ולהאמינו ג"כ. אבל בסתמא אמרינן ודאי דכהיתר דמי לו ואי"נ כלל. אבל במה שהביא זה מכח דברי הת"ח בסי' ב' דדווקא מומר צריך בדיקת סכין וחשוד אי"צ אף בדיקת סכין. ד"ז קשה להולמו מאוד דהתם במומר לתיאבון דאנו סומכין עליו. אלא דבדיקת סכין הוא כשל עצמו. ובזה גם חשוד ודאי דאי"נ. וכבר נתעורר בזה בפמ"ג שם. ואולי ס"ל להש"ך דהא דאמר שם דלא טרח היינו דווקא במומר אבל בחשוד בעלמא שפיר סמכינן עליו אפי' בטרחה. וכוונת הש"ך כאן בדרך דמיון כמו בלתיאבון מחלקינן שם לענין טרחה. בין מומר לחשוד. ה"נ כאן בשל אחרים בלא טרחה כלל אף דבסתם חשוד נאמן. במומר גמור דאין אנו יודעין שהוא רק לתיאבון אי"נ כלל ומ"מ הוא דוחק וצ"ע: ומה שכ' עוד לענין פלוגתא דרבי ורשב"ג גבי עכומ"ז במה שבידו אי אמרינן להשביח מקחו דיש לנו לפסוק כרבי מחבירו ע"ש, לכאורה הוא תמוה דהא גבי הלכה כר"ע מחבירו אמרינן בהדיא בכתובות (דפ"ד) דמחבירו ולא מרבו. ולכאו' ה"נ רשב"ג הוה רבו ואולי ס"ל כהא דא"ר חב"ב בנידה דף י"ד דרבי ריש מתיבתא הוה ושכיחי רבנן גבי' ופסיק כוותי' אפי' כנגד ר"י רבו אלא דהתם גופי' לא קיי"ל כרחב"ב וקיי"ל כר"י בר"י שם דאין מניחין דברי הרב ושומעין דברי התלמיד וכן פסקו כל הפו'. והרא"ש בהדיא כ' ר"פ המקבל גבי פעם ראשונה זורעה דהיכי דלא איפסק הלכתא בין רבי לרשב"ג פסקינן כר"ש דהוה רבי' וע"ש:

הג"ה סוהסע"י אחד שאמר לשנים נתנסך יינכס והאחד שותק והשני מכחישו לזה ששותק נאמן ולשני ולכל העולם שרי. הנה לפי המשמעות אפי' הוא חבית אחת של ב' שותפין ג"כ הדין כן דשרי לזה ואסור לזה ואין הבנה לזה דאי נימא דשתיקת הבעלים הוה כרגל"ד. א"כ למה לא הוה רגל"ד גם על של השני. ואי דהוא מתורת הודאת הבע"ד וא"כ לא מיתסר אלא להמודה. אבל צ"ע דא"כ ליחשוב שתיקת השותף כעדות גם על חלקו של השני והוו כשני עדים. ועוד דנאמן השותף בעצמו על של חברו ג"כ דמתוך שמפסיד את שלו נאמן גם על של חבירו כמו בשומר שמפסיד שכרו (בס' ב'). ואולי דהכא באמת דווקא במקום שחלק של זה השותף הוא דבר מועט לערך חלק השני דלא הוה אלא כמו שכר אזכרות גבי ס"ת דאין לו נאמנות בשביל זה ההפסד מועט. ואפשר עוד כיון דהוא לא ראה בעצמו אלא דהוה כרגל"ד לא שייך כלל לצרפו לעדות אבל לפי"ז לכאורה י"ל להיפוך דגם להשותק י"ל דהוה זה כע"א בהכחשה כיון דהשני מכחישו וצ"ע:

ס"ב שכרו הרבה והוא בענין שמפסיד כל שכרו נאמן בט"ז הק' ע"ז מהאומר קדשתני דהיא אסורה בקרוביו וקרובותי' אינן אסורין. ולא אמרינן מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על חברותי' וכ' לתרץ דהיכי דיש חזקה ברורה לא אמרינן הכי ע"ש. וכבר תמהו האחרוני' דהרי הרב כ' זה כאן לענין יי"נ דהוא בחזקת היתר ברור. ועוד יש להוכיח זה לענ"ד כמו שהוכיח הט"ז בעצמו מדברי הרא"ש לענין אומר מפי אחר וזה מכחישו דהראשון נאמן מדלא חילק דדוקא באתחזק איסורא ש"מ אפי' בחזקת היתר הדין כן. וה"נ יש להוכיח בזה. דמדלא חילק ש"מ אפי' בחזקת היתר אבל עיקר הקושיא אין לה שום הבנה דפשי' דהתם איכא למימר דהיא טועית בזה וסברה דתהוי נאמנת ולהוי קידושין. ואולי גם הוא יתרצה לזה. ובכה"ג אין לזה נאמנות כמו דאמרינן התם גבי אזכרות לא כ' לשמן ופשוט:

ט"ז סק"ו כ' דבשר שאינו מנוקר לא חשיב איתחזק איסורא דהכי הבשר אין עליו איסור. אלא דיש עמו גידים וחלב האסורים. ואינו אלא כשני חתיכות א' של איסור וא' של היתר. ומה שהם מחוברים לא איכפת לן. והיינו אף שצריך מעשה ס"ל דזה לא הוה חזקת איסור כיון דאי"צ לשנות את החתיכה עצמה מאיסור להיתר. ולכאו' נראה ראי' לשי' מהא דאמרינן בנדה (דף ס"א) האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא. ונתקי' ול"י אי אינתיק כולי' או לא שרי דמדאוריי' שעטנז בעי ומדרבנן הוא. וכיון דלא ידע שרי. ולפי הסכמת האחרונים (בסי' ק"י) דבאיתחזק איסורא גם ספיקא דרבנן לחומרא. ואי בכה"ג חשיב כאיתחזק איסור א"כ למה מקילינן הכא בספיקא. וע"כ דבכה"ג כיון דכ"א היתר הוא. ואי"צ אלא להפריד לא חשיב חזקת איסור. אבל כד דייקינן שפיר לא נראה כן בזה. דלכאורה דבכלאים דהחבור הוא עצמו האיסור ודאי גם הט"ז יודה דזה חשיב גוף האיסור דהרי בזה הפירוד הוא המתיר את איסורו. ודברי הט"ז לא שייך אלא בניקור דהתם אפי' קודם הניקור אין האיסור על הבשר. אלא הגידים באיסורן. והבשר בהתירו. אבל כאן התערובות זה הוא האיסור. וההפרדה היא משנה להתיר ולא עדיף מטבל. ועוד דשי' הש"ך (שם) דאף בחתיכה מב' חתיכות דהוה קביעות בעלמא לאיסור. ג"כ מחמירין אפי' בספיקא דרבנן וזה ודאי ל"ג גם בכלאים שם. וע"כ צ"ל דהתם שאני דרגיל להתנתק כולו. ומשו"ה מקילינן בזה. אלא דאי הוה דאוריי' לא הוה מקילינן לסמוך ע"ז. ואין שום ראי' דל"ח זה איתחזק איסורא. ומ"מ נראה דבסברא זו מחולקין הרב והתה"ד. דהנה הרב (בסוסעי"ז) כ' לענין קטן בדבר שבידו בדרבנן ולא איתחזק כגון בדיקת חמץ נאמן. אבל באיתחזק איסורא אי"נ כלל. והנה המג"א (בסי' תל"ז) הקשה עליו דבדיקת חמץ הוה איתחזק איסורא ועוד הק' עליו מדברי התה"ד דכ' גבי טבילת כלים. דאין מאמינין לקטן משום דהוה דאוריי'. ומשמע דהא אי הוה דרבנן הוה נאמן אע"ג דהוה ודאי חזקת איסור: והנראה בסברת הרב דס"ל דבדיקת חמץ לא הוה איתחזק איסורא. דס"ל כסברת הט"ז גבי ניקור כיון דהבית אין עליו איסור כלל. אלא שצריך להפריד החמץ שבו שהוא האיסור ואינו מהפך את האיסור להיתר ל"ח איתחזק איסורא. וא"כ מזה גופא דקדק דמדאמר בש"ס (רפ"ק דפסחים) דגבי ב"ח דהוא מדרבנן האמינוהו רבנן בדרבנן. א"כ משמע דווקא ב"ח דלא הוה חזקת איסור כנ"ל. אבל בחזקת איסור לא מהימן. והתה"ד י"ל דס"ל דזה ג"כ הוה כחזקת איסור. ומשו"ה למד שפיר דכל בדרבנן אפי' בחזקת איסור נאמן ודוק:

ש"ך סקל"א בתשו' הריב"ש כו'. אבל בשותק מחמת הודאה נאמן [אף קטן] ולפי"ז הרב כו' ונ"מ להיכא דאמר ידעת רגל"ד או היכא דאחר מכחישו. הנה בסוף דבריו בסמוך שכ' וכל כה"ג דהעד נאמן בלא שתיקת הבע"ד כו' נראה דכוונתו דאין הרב חולק על הריב"ש. דס"ל דגם קטן נאמן בשתיקת בע"ד. וא"כ ע"כ צ"ל בש"ך דאמר ידעת רגל"ד היכא דאחר מכחישו כו' ותיבת 'או" יש למחוק. דהא בידעת רגל"ד היינו שתיקת בע"ד דנאמן אלא דהוא דבר א' היכי דאחר מכחישו. והיינו דס"ל דבשתיקת הבע"ד ודאי גם קטן נאמן. אלא דבאחר מכחיש. דלעיל הביא הרב דבבעלים שותקין ל"מ הכחשת אחר. ובקטן מהני הכחשת אחר. כן נראה בכוונתו ויל"ד ע"ז דהרי גם גבי אשה שכ' עלי' הרב מקודם דיש לה דין נאמנות. נראה ברור דאינה נאמנת להכחיש עד כשר. דהרי תני (בר"פ א"ל) ע"א אמר אכל וע"א אמר לא אכל. אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל כו'. משמע דדווקא עד יכול להכחיש עד. ואשה את אשה. אבל אשה לעד לא. וכ"כ בהדיא האחרונים במתני' דיבמות (דף קי"ז) עד אחד אמר מת ועא"א לא מת. אשה אומרת מת וא"א לא מת. דהא אשה את עד א"י להכחיש. וה"נ ודאי יל"ד גם כאן ומשמע ודאי דאף בשתיקת הבע"ד ג"כ הדין כן. ואף שכ' בסמוך דהך בבא קאי בליכא חזקת היתר. מ"מ לפי האמת קאי ג"כ בשתיקת בע"ד דומיא דסיפא והוא אמר לא אכלתי כו'. וכמו שמוכח שם מדברי התו' ע"ש. וגם בל"ה אי"נ כלל לחלק בזה בין שתיקת הבע"ד לשאר נאמנות דכיון דאשה א"י להכחיש את האיש. ודאי ל"ש גם לומר עלי' מדשתיק אודי להו:

ואפשר דלאו דווקא נקט הש"ך אופן זה וכוונתו לכל האופנים האחרים דנקט שם דאין הקטן נאמן ע"ש. אלא דאגב אורחא חשיב כל ריעותא דקטן משאר עדים. כ"ז כ' לפרש דברי הש"ך ז"ל:

אולם המעיין בריב"ש יראה באמת כי אינו נמצא שם שום משמעות לזה דקטן נאמן בשתיקת הבע"ד ומשי' התו' נראה להוכיח דקטן א"נ אף בכה"ג. דבכריתות שם כ' דמוכח מכאן דאשה נאמנת בשתיקת הבע"ד. ואע"ג דגבי גזלן (בקידושין שם) מבו' דא"נ אף בשתיקת בע"ד דקאמר אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא כו' אשה נאמנת טפי ע"ש. והתו' (ריש פסחים) כ' להוכיח דבדבר שאינו בידו אפי' בדרבנן קטן א"נ. דגבי תחומין דרבנן נקט דווקא נשים ועבדים נאמנין. משמע דקטנים דגריעי לא מהימני ע"ש. וא"כ ה"נ יל"ד כן בדין זה דמדנקט מתני' דאשה נאמנת בשתיקת הבע"ד משמע בקטן דגרע ל"מ. ועוד דהא בגזלן אמרינן בקידושין דלא מהימן. ומשמע בסתם אפי' גזלן דרבנן דנאמן לעדות אשה אפ"ה א"נ בשתיקת הבע"ד. ואילו קטן קיי"ל דאפי' לעדות אשה אי"נ אלא במלפ"ת בשעת מעשה גופה ע"ש. הרי דקטן גרע מגזלן. וא"כ ודאי דל"מ גבי' שתיקת הבע"ד ודוק:

ט"ז סק"ז. נראה דאין להקל בזה [גבי חמאה שאמר שפלוני תקנה לו וזה מכחיש] דהרי בדבר שהי' כבר בידו נאמן כשאמר בפעם הראשון. והר"ז פעם הראשון. והוא תמוה שהרי הרב עצמו יישב זה בתשו' שהביא בסמוך. והביא מהא דפ' החולץ גבי נתגיירתי ביני לבין עצמי לדבריך עכומ"ז אתה ואין עדות לעכומ"ז כו'. ה"נ הואיל לדבריו אינו אלא כאחר ולא כשומר אי"נ: עוד שם. ותו דהא כ' הרא"ש כו' והוא מדברי הד"מ שהביא בעצמו סימן קכח ס"א. עכומ"ז שנתייחד, עם היין כו'. אסור בהנאה. והטור (סוהס"י) הביא דברי הראב"ד דמחשש מגע אין אוסרין בהנאה אא"כ הפקידו אצלו. ובר"ן בסוף הסוגיא בכללים כ' בביאור יותר. כדתנן אצל. עכומ"ז כפירותיו והנראה בכוונתו דלא מלבו הוציא הדברים. אלא שכיון לסוגיא (דדף ל"א) דאר"י משום ריב"ב דהמפקיד יינו אצל עכומ"ז אסור בשתי' ומותר בהנאה. ופריך מדתנן המפקיד פירותיו אצל עכומ"ו ה"ה כפירות עכומ"ז. ומשני בייחד לו קרן זוית. ופריך דתניא בהא דמותר בשתי' ומשני הא ר"א והא רבנן דר"א מתיר בחו"א. ורבנן אסרי. והק' בתו' דא"כ ריב"ב כרבנן וליתסר גם בהנאה כדין מגע עכומ"ז. ותי' דריב"ב לשי' דמתיר מגע עכומ"ז בהנאה. והרגישו בעצמם דאכתי ניחוש לחליפין שיחליף בשלו. וכ' דלא החמירו כ"כ ביי"נ דרבנן. ולא זכיתי לעמוד על ד"ק. דא"כ הו"ל להש"ס לשנויי בפשיטות דהכא ביי"נ דרבנן לא חיישינן וע"כ צ"ל דודאי בלא חותם כלל ודאי דגם בספק יי"נ אסור בהנאה. אלא דהכא משום החותם וכיון דסבר כרבנן דחו"א ל"מ. א"כ מה קולא יש לענין הנאה. ולכאו' הי' אפ"ל דהא באמת באיסור דרבנן מבו' (בסי' קי"ח) דמחשש חליפין מהני חו"א. אלא דביי"נ משום חיבת ניסוך לא סמכינן בחו"א. וכיון דלריב"ב אין הניסוך אוסר בהנאה. א"כ משום החליפין סגי לי' חו"א. אבל ז"א כלל. דכיון דריב"ב נמי חשש שקלקל החותם משום חיבת הניסוך. אלא דבשביל הניסוך אין איסור הנאה לדידי' אבל כיון שכבר נתקלקל החותם ה"ה בלא חותם ומפקיד בלא חותם כלל הרי פשי' לי' להש"ס דאסור בהנאה. וצע"ג בכוונת דבריהם:

ונראה שלהראב"ד הוקשה לו קושיא זו. ותי' זה בדרך זה. דהיכי דיש חשש חליפין ודאי דיש ע"ז איסור הנאה אבל היכי דליכא חשש חליפין אלא חשש נגיעה לא החמירו בו לענין הנאה דקיל איסורא. ול"ח אלא לענין שתי' דחמיר איסורא. ולפ"ז א"ש דהכא הא משום החשש של חליפין הרי סגי לי' חו"א כנ"ל. ואין לנו לחוש עליו יותר. אלא דמשום חשש ניסוך ביי"נ החמירו דלא סגי בחו"א. אבל הא לא החמירו בשביל חשש של נגיעה לענין א"ה. ואף דאי נגע ודאי ה"ה אסור בהנאה. מ"מ בכל חשש נגיעה אף שהחמירו לענין שתי' לתלות מספק שודאי נגע. לענין א"ה דקיל תלינן אדרבה דלא נגע. ולפי"ז לק"מ מה שהקשיתי לשי' התו' דכיון דבשביל חשש הנגיעה חיישינן שקלקל החותם תו להוי כמו בלא חותם וליתסר גם בהנאה משום חשש חליפין דהא בשביל הנגיעה בעצמה ג"כ הו"ל לאסור בהנאה. אלא דלא"ה תלינן דלא נגע א"כ הרי אין כאן חשש חליפין דהרי חותמו קיים ודוק. ומזה יצא לו להראב"ד דכל היכי דליכא אלא חשש נגיעה לא מיתסר בהנאה:

והנה שי' רש"י ורמב"ם ג"כ בכאן דגם לדידן מותר בהנאה ולא כמש"כ התו' דהוא לריב"ב לשי' וכ"ה בסי' ק"ל ס"ב לפי שי' המחבר ע"ש ואפ"ה פסקו בכל חשש נגיעה דעלמא כגון ייחדו דהכא וכל הנהו עובדא (בדף ע') דאסור בהנאה. ונראה דשי' בחילוק זה בפשי' דבכל החששות לענין איסור הנאה הקילו דסגי ליה חו"א ולשתיה החמירו דצריך דווקא ב' חותמות [ואף שהתו' נתקשה להם בזה דאי חיישינן לנגיעה הו"ל לאסור גם בהנאה אינהו ס"ל דלענין הנאה דקיל איסורא סמכו להקל בחו"א] אבל חשש נגיעה בלא חותם כלל ודאי ה"ה אוסר גם בהנאה. והראב"ד לא מסתבר לי' חילוק זה שחו"א יוציא מחשש איסור הנאה ולא מחשש שתי' וכמש"כ התו' וס"ל דיותר מסתבר לחלק. דחשש חליפין שהוא חשש גדול יש לאסור אף בהנאה. אבל חשש ניסוך אינו חמור כ"כ לאסור בהנאה. ואע"ג דמצינו דחשש ניסוך חמיר יותר דחששו בו בחו"א. ובחשש חליפין לא החמירו לחוש בחו"א. מ"מ היכי שיש לחשוש לחליפין הוא קרוב לודאי שהחליף ובודאי יש לאוסרו גם בהנאה:

ובאמת כן הוא פשטות הסוגיא דפריך דה"ה כפירותיו והוה לי' לאסור בהנאה. ומשני כגון שייחד לו קר"ז. דזה הוה כחו"א ומוציא מחשש חליפין כנ"ל. ופריך דלהוי מותר בשתי' ומשני כרבנן דלא סגי חו"א. והיינו דבחו"א דליכא אלא חשש נגיעה ולא חשש חליפין [דפריך מינה מעיקרא כנ"ל]. אין כאן איסור הנאה. אלא איסור שתי'. ודוק:

ומזה תשובה לדברי התפל"מ שכ' דלא כ' הראב"ד שמותר בהנאה אלא בחשש נגיעה בעלמא. אבל בייחדו דהכא לא. דזה אינו דכיון דע"כ דליכא בזה חשש חליפין דאל"ה הי' אסור גם בגר תושב דהרי יינו כשמנו. אלא דע"כ דבזמן מועט לא חששו. וכמו שיתבאר בס"ד בסמוך. א"כ משום חשש נגיעה לחוד ליכא א"ה להראב"ד וז"ב:

שם אבל מי שנודע לנו שאינו עכומ"ז מותר לייחד יין אצלו כו'. אבל אין מפקידין ואם עבר והפקיד אסור בשתי' ועיש"ך (מסק"א עד סק"ד). וכדי לברר דין זה. נבאר דברי התוס' בזה וממילא רווחא שמעתתא. הנה תחלה הביאו פרש"י דמשו"ה אסור להפקיד מחשש מגע עכומ"ז הרגילין אצלו. והקשו ע"ז דא"כ הו"ל לאסור אפי' יחוד בעלמא. עוד כ' להקשות דאי לא חייש על מגע עכומ"ז. א"כ ליתסר גם יינו בהנאה. ולמה תניא שם דיינו כשמנו ואינו אסור בהנאה. והביאו שחזר בו רש"י ופי' בהג"ה דאין מפקידין אצלו משום חשש איחלופי בשלו שהוא אסור מיהא בשתי' ולייחד שרי דלזמן מועט לא חיישינן לאחלופי ולמגע עצמו ל"ח דכיון דלא פלח לא נגע ולא מנסך ולמגע עכומ"ז מעלמא נמי ל"ח דזה אין מניחו. שהוא מקפיד על מגע עכומ"ז. ומסקי התו' דלפי"ז אין ראי' להתיר מגע גר תושב ביין שלנו. ואח"כ כ' דיש לקיים פירוש ראשון של רש"י דמשו"ה שרי יינו בהנאה שהוא מקפיד על מגע עכומ"ז. מיהו כי מקפיד בשלו. אבל בשל הישראל לא איכפת לו וחיישינן למגע עכומ"ז דעלמא. [אי"נ דהא דשלו מותר היינו בידוע שלא נגע בו עכומ"ז]. והא דמותר לייחד הוא משום דבזמן מועט ליכא למיחוש למגע עכומ"ז דעלמא. ולמגע עצמו ל"ח כיון דלא פלח לא נגע. ולגנוב כדי לשתות לא חשוד כיון שקבל עליו ז"מ. מיהו לר"מ שלא קבל אלא שלא לעבוד עכומ"ז צריך לומר דנהי דגזרו על יינו ל"ג על מגעו ביין שלנו. כ"ה תוכן דבריהם בקיצור. והנה דבריהם מוקשים לענ"ד במש"כ דלפי שהגי' רש"י אין להוכיח דמגע ג"ת ביין שלנו מותר. ולפ"מ שקיימו פי' הראשון הוכיחו ממה שלא חיישינן שמא נגע בו כדי לגנוב ש"מ דאינו אוסר במגעו. דהא מ"מ אפי' אינו אוסר במגעו אכתי יש להק' שמא החליף בשלו דודאי אסור מיהו בשתי' והרי התירה הברייתא לייחד לכתחלה. וע"כ שאין כאן איסור כלל. וע"כ צ"ל בזה גם לפי הפירוש הראשון כמש'כ רש"י בהג"ה דלאחלופי בזמן מועט ל"ח. וא"כ מה הקשו דניחוש שמא נגע כדי לגנוב. ואי דלגנוב יש לחוש יותר אפי' בזמן מועט א"כ ודאי דקשה זה גם לפי פי' ההג"ה. וצע"ג:

עוד תמוה לי מה שכ' לחלק דביין שלו מקפיד. אבל ביין של ישראל אינו מקפיד. דאם יש לחלק כן קשה טובא סוגי' דלעיל (דף ל"א) גבי כותים דבעי למימר דבחביות סתומות מקפיד על מגע עכומ"ז ושרי. ופריך מהא דתניא דהשולח חבית יין ביד כותי צריך הכרת חותם דאינו מקפיד על מגע עכומ"ז. ומסיק דדווקא בין הגיתות דמהפכי כו"ע ע"ש. ולמה לא משני בפשיטות דכי מקפיד על שלו. אבל על של ישראל אינו מקפיד [ודוחק לומר דמשמע לי' בשולח דמסתמא נוטל שכרו ומתירא על הפסד שכרו והוה כמו שלו והכא בחנם] וע"כ דס"ל להש"ס דאי מקפיד על שלו. ודאי מקפיד גם על של ישראל וצע"ג:

והנה סברת האי"נ שכ' דהא דיינו שרי בהנאה היינו דווקא בנודע לנו שלא נגע בו עכומ"ז לכאו' הוא דוחק. אבל הרי כבר הבאנו סוגיא שלימה דלעיל גבי כותים דמסיק הש"ס בהדיא דודאי אינו מקפיד. ומוקי הא דשרי בבריי' היינו בין הגיתות ופשוט דודאי ג"ת לא עדיף מכותי ובודאי ג"כ אינו מקפיד. וע"כ הא דאמר יינו כשמנו היינו נמי בחביות סתומות ובין הגיתות. ואף דיש לפקפק דדווקא כותי דיינו שרי לגמרי רגיל למכור לישראל ומירתת. אבל ג"ת כיון דבל"ה אסור בשתי' לא מירתת כו"ה וליכא למיסמך אפי' בין הגיתות. מ"מ נראה מסתימת הברייתא דלפחות איירי כעין הא דכותים דלעיל. וע"כ דמכל מקום כיון דהי' מותר בהנאה היו רגילין ישראל לקנות ממנו כדי להשתכר והוה שייך מירתת. [ולפ"ז יש ראי' ברורה לשי' הרמב"ם דדבר האסור מדרבנן מותר לעשות בו סחורה וע' (סקי"ז) שהביאו ראי' מירושלמי ולפי הנ"ל הרי ראי' ברורה גם מש"ס דילן דכיון דתני סתמא דיינו מותר בהנאה וע"כ לפחות בין הגיתות ושייך מירתת וע"כ דרגילין לקנות, ממנו. ואף שאסור בשתי' מ"מ כיון דהוא מדרבנן איו איסור בסחורה וכדברי הרמב"ם]:

ועכשיו נבוא לביאור הדין. הנה זה ודאי דבריי' תני סתמא מייחדין וודאי דליכא בזה שום חשש וע"כ צ"ל כמש"כ רש"י בהג"ה דל"ח לאיחלופי בזמן מועט כנ"ל. וא"כ מש"כ הש"ך דבמקום שיש לחוש שנגע כדי לשתות או להנאה אחרת אסור. וה"ר מהג"ה ס"ד מעכומ"ז בזה"ז דלאו עבדי כו"מ ואסור במקום שיש לחוש להנאה. הנה כ"ז אינו נכון דודאי אין לסתור הברייתא שהיא מפורשת להתיר. וע"כ דל"ח חכמים בזה לזמן מיעוט לשום דבר. לשי' דמגע ג"ת אוסר. וע"כ צ"ל כמש"כ דלזמן מועט לא חששו לא לאיחלופי ולא לגניבה. והתו' שנטו מזה כ"כ דצע"ג. וא"כ בדין זה דלייחד באותו שנודע לנו בברור דאינו עכומ"ז פשוט דשרי. והא (דבס"ד בהג"ה) בעכומ"ז בזה"ז דנקטינן דאינן עכומ"ז. ואפ"ה אסרום במקום שיש לחוש שנגע משום הנאה. פשוט דהתם הרי שי' הרבה פו' דדין דזה"ז ג"כ כעכומ"ז ולא סמכו בזה להתיר יינם בהנאה אלא במקום הפס"מ. ומשו"ה במקום שאין לחוש שנגע להנאתו הקילו לסמוך בזה אהך סברא דאין עכומ"ז. כיון דאנו רואין שאינן אדוקין מיהו בכומ"ז. ולא מסרו נפשיי' לנסוכי. אבל במקום שיש לחוש שנגע להנאתו אף דמבו' בש"ס דמן הדין ל"ח לזה בזמן מועט. ומ"מ בזה דיש עוד לחוש שהם כעכומ"ז גמורים דגם יחוד אוסר בהנאה לא הקילו בזה. ודנו עליהם דין עכומ"ז לאסור וכ"ש להשי' דהטעם משום דג"ת אינו אוסר במגע. פשיטא דלא שייך קולא זו לעכומ"ז בזה"ז דודאי אוסרין בשתי' כדין סתם יינם משום בנותיהם. ולענין עבר והפקיד ביד מי שידוע שאינו עכומ"ז. אף דלשי' רש"י בהג"ה דאין ע"ז אלא חשש חליפין. וס"ל דאינו לעולם כשמנו. ואינו אסור בהנאה דמקפיד על מגע עכומ"ז. וא"כ אין כאן אלא איסור שתי' כמש"כ המח'. מ"מ כבר הבאנו ראי' ברורה דלא עדיפי מכותים וקיימא לן דאין מקפידין. ואם כן ברור כדברי הטור דגם יינו אסור בהנאה. ודווקא בנודע שלא נגע בו עכומ"ז וכתי' הא"נ בתו' וכ"ז ברור לענ"ד:

ס"ב עכומ"ז שנמצא כו' ואפי' עומד סמוך ממש ליין ואפי' אין ביין שום חותם כו'. ובש"ך (סק"ז) הביא בשם הב"ח דדווקא בפתוח לרה"ר כו'. והנה הב"ח כ' זה עפ"י שי' רש"י גבי המטהר יינו של עכומ"ז. דבפתוח לרה"ר שרי אפי' בלא מפתח וחותם. והנה לדידן לא קיי"ל כוותי' בהא כמבו' (בסי' קל"א) ע"ש. אבל לא זכיתי להבין ד"ק דמהו התערובות הזה דהכא ברשות הישראל דמירתת הוה כמפתח וחותם כמבו' בתו' כמה פעמים ובכל הראשונים. ואולי כוונתו דהתם דווקא ביוצא ונכנס. והוא איירי באופן שאינו יוצא ונכנס ואפ"ה שרי אם הוא פתוח לרה"ר שעוברין בו ישראל. וכיון שהוא ברשות ישראל שפיר י"ל דלכ"ע מהני זה שפתוח לרה"ר וישראל עוברין. אבל אין זה ענין כלל לשי' רש"י בהמטהר יינו דבזה לכו"ע ודאי שרי. ובאמת בלא נמצא עומד שם קיי"ל (בסי' קכ"ט ס"ה) בהדיא דשרי אפי' באין ישראל בעיר (עי' מש"כ שם) ובנמצא עומד שם משמעות הריב"ש הוא להתיר. ויש סעד לזה בס"ה ולקמן סי' ק"ל ס"ט דדווקא בשוכר בית מעכומ"ז אוסר שם דיש לו שייכות בבית הא ל"ה שרי אפי' דר בחצר אחרת ע"ש:

שם בהג"ה מצא שתופס הברזא בידו אסור ובט"ז (סק"ג) דאפי' לדידן (דבהפ"מ ניצוק אינו חבור כצ"ל) משום דחיישינן שנגע בגוף היין והנקה"כ השיג עליו ע"ש. אבל לענ"ד כאן שאנו רואין שהוא נגע בו ודאי דכל היכי שי"ל שנגע דרך מתעסק ודאי שהוא אסור כמבו' (בס"ד) בהג"ה באינו נתפס כגנב. וה"נ הרי אנו רואין שנגע בו ואינו מירתת. וכ"כ הש"ך בעצמו (בסי' קכ"ט סקמ"ב) ע"ש וז"ב:

ס"ד בית שאין בו אלא יינו של ישראל ונמצא עכומ"ז בתוכו אם אין הדלת נעול מותר. ע' טור דשי' רש"י דאפי' פתוח אסור. ונראה ברור דלאו פתוח לגמרי דזה ודאי מותר כמו באיכא ביזעא בדשא. ונמצא עומד בצד הבור. אלא כוונתו בסתום הדלת בלא מנעול. והנה רש"י חילק דהמניח נכרי בחנותו מותר [והיינו דהתם ודאי משמע אפילו בפתח סתום כל זמן שלא נעל במנעול (שזה אחדי' בדשא דבש"ס שאסר) אבל בלאי נעל הרי הוא מותר] היינו דידעינן למאי על. אבל הכא למאי על. אי לאו לנסוכי. והרשב"א הק' ע"ז דהא קאי באית לי' לאשתמוטי. ולענ"ד דסברת רש"י דאע"ג דהעכומ"ז הוא משתמט בשביל זה. אבל ודאי דאין לתלות הכניסה באמת בשביל זה. ועוד כ' הרא"ש הסבר אחר דהתם העכומ"ז יודע שהישראל יודע בו. והוא מירתת טפי ע"ש. אלא שהתו' דקדקו עליו דהא פריך בסוגיא ארבא דשרי בזה היכי דלי"ל לאשתמוטי מננעל הפונדק ומשמע דבלא נעל ליכא איסור כלל אבל לענ"ד אין זה סתירה כלל. דבתחלה צריכין אנו לידע דהיתר דלי"ל לאשתמוטי דהכא אינו דומה להיתר דנמצא עומד בצד הבור במתני' (דס"פ ר"י). וכן באיכא בזעא. ובההוא כרכא דהוא דין (דס"ה) כאן. דכל הני מירתת על הנגיעה מצד עצמה. כיון שהוא מגולה. לכל רואה בחוץ. והכא בנעול (לפי שי' הפו') ובסתום (לשי' רש"י) כיון שהוא בתוך מחיצות הבית אדעייל הישראל אפשר בלא יראה. אלא דכיון דלי"ל לאשתמוטי על הכניסה הוא טרוד כבולשת. והיינו דפריך ארבא מננעל הפונדק ולא סייעי' ממתני' דעומד בצד הבור. וכן לא פריך אהנהו מימרות דהתם. אלא דהתם במגולה פשיטא לי' דלא נגע ולק"מ. אבל הכא שהבית סתר לו. ובודאי לא יתפס על הנגיעה. לא הוה ס"ד היתר דטרוד. והוה ס"ל דאפי' בלי"ל לאישתמוטי אסור:

וא"כ לפ"ז דכל הקושיא משום הך סברא דטרוד. א"ש דהא באמת הך תוספתא דננעל הפונדק מתניא במניח עכומ"ז בפונדק כמו שהביא הרשב"א. והתם ודאי לא מיחסר [אפי' באית לי' לאשתמוטי כמסקנא דש"ס] אלא בנועל כמו במניח עכומ"ז בחנותו. וכמו שכ' מדברי רש"י לחלק בזה וא"כ פריך שפיר דמדמה ננעל דהתם דאסור במניחו ול"א דטרוד משום הנעילה. לכניסה דהכא שלא ברשות בסתימה בעלמא (בלא נעל) דה"נ לא ליהני טרוד. ומשני דבאמת גם התם דווקא באי"ל לאישתמוטי. אבל טרוד שרי. וכן משמע לי בכוונת הר"ן ע"ש היטיב. ולענ"ד קרוב לומר דזה תלוי קצת במה שנחלקו לענין איסור יחוד בעריות בפתח סתום שאינו נעול דמדברי הרשב"א בתשו' (סי' אלף רכ"א) נראה דלא הוה יחוד. וה"נ ס"ל הכא לשי' להתיר בלא בעול. אבל הפו' חלקו עליו שם ממשמעות הירוש' דבזה נמי הוה יחוד וי"ל דה"נ הוה סתום כמו נעל במנעול וצ"ע סימן קכט ש"ך סק"ד הביא דברי המרדכי דישראל שיש לו עכומ"ז בביתו והניח היין בלא שמירה מותר דאימת רבן עליהם. והנה אף שהרב"י והד"מ הביאוהו ג"כ. מ"מ לא הביאו אותו שניהם בהשו"ע. והנה מבואר מטעמו דכוונתו להתיר אפילו בהודיעו שמפליג. דהם אימת רבן עליהם טפי (והג"ה שבמרדכי שם בשם הר"י שמקשה ע"ז מהמניח בחנותו. קאי אדברי ר"ת שמקודם לזה במסר לו המפתח לתקן ע"ש ונדפסה שלא במקומה. וז"ב דהכא דהוא שכירו שאני ולק"מ). ונראה דחילוק זה יצא לו להרב ז"ל מהך (דדף ל"ח) מניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא עכומ"ז ומהפך בו עד שיבוא מבהכ"נ ומבהמ"ד. שופתת אשה קדירה ובא עכומ"ז ומגיסה בו עד שתבא מבהמ"ר כו' והנה פשוט דכל הנהו הוה כמפליג דדווקא הלך בקפנדריא אמרינן דלא הוה כהודיעו לפי של"י שהולך שם. אבל בל"ה ודאי הוה מפליג. ועוד דהכא במשרתים דהם תמיד בבית בודאי ה"ה יודעין דרכן. וע"כ דמשרתים שאני דאימת רבן עליהם. כן נראה ברור שמכאן הוציא זה הרב ז"ל. וא"כ יפה עשו שלא הביאוהו כאן דהרי כבר כ' התו' והרא"ש שם בשם הר"ח דדווקא במקום דליכא חשש לאיחלופי כגון בנעל הדלת עליהן. או ביוצא ונכנס והכי פסקינן להדיא (בסי' קי"ח ס"ו) ע"ש אבל בל"ה ל"מ הך סברא:

ויש תימה קצת על הש"ך שהביא זה. והרי בהדיא פסקינן לעיל להיפוך. ואפילו ביוצא ונכנס אסרינן לכתחילה [כמש"כ הרב בהגה. ובאמת לו"מ נראה דמש"כ הראב"ן במרדכי דלכתחילה אסור לא קאי אלא אהיתרא דידי' דמתיירא מאימת רבן. אבל ביו"כ שרי לכתחילה וכדמסיק בריש חולין. והש"ך סקי"ח סקל"ב הרגיש בזה וכ' דכוונת הרב כאן בשהה הרבה דזה אסור לכתחילה. אבל דברי המרדכי משמע כמש"כ (אף דמדברי הרב בהגה לא נראה כן). ונראה שגם הגר"א ז"ל הבין כן וזה שכתב דהמניח משמע דיעבד פי' דבריו דאף דביוצא ונכנס מסיק שם דהוא אף לכתחילה מהא דאין השומר צריך להיות יושב ומשמר כו'. מיהו היתר הראב"ן דלמד מהא דהמניח ישראל בשר כו' היינו דיעבד כמשמעות הש"ס שם דלשון המניח דיעבד [וגי' בתנ"ה הוא נמי המניח כמו בשמואל ל"י מנין לו לחלק בזה. וכ"ש השתא דבל"ה ל"ח אלא במקום שיש לו הנאה להעכומ"ז. בודאי אין לסמוך ע"ז כלל. דהרי אנו יודעין להנאתם לא מרתתו כל כך מישראל וצע"ג ט"ז סק"ב וכ' הב"י ומיהו אם יש חלון שיכול העכומ"ז להביט אם בא הישראל מסתברא דאסור כו' ותמוה וכו' ואפילו אם תמצא לומר שאין היין מינח כנגד החלון מ"מ קשה דהרי לעיל ביש נקבים בדלת אין אסור אלא כשסגר העכומ"ז הדלת מבפנים כו'. באמת אי משום הא לא איריא דהתם לא איירי בנקבים שהעכומ"ז יכול להביט אלא שהישראל מבחוץ יכול להביט ע"ש. אלא דמ"מ נראה כהט"ז דהרי התיר יוצא ונכנס (בס"פ ר"י וברפ"ק דחולין) גבי כותי בסתם ולא חילקו בזה דדווקא דיהי' יכול לבא דרך עקלתון. אלא דבסתמא בבית לא שייך זה וכדברי הט"ז ס"א הודיעו שהוא מפליג כו'. ואם הם סתומות אם יש בהפלוגתו. שיעור שיכול להסיר כל המגופה ולהחזירה. עב"י בשם הר"ן די"א דאפי' לא הודיעו שיפליג כדי שיחזיר אלא כדי לפתוח לבד והוא שהה כדי שיחזיר בזה ג"כ אסור דכיון דלא הי' מירתת לפתוח אחזרה לא מירתת דאשתמיט דעכומ"ז אחר פתח כו' ולכאו' יש להק' דהאר"י דבטיט דניכר אפי' רבנן מודו דל"ח לשתומא. ואפי' הודיעו שהוא מפליג. דמירתת דיהא ניכר. אף דכיון שהוא מפליג הרי ע"כ לא יראה הפתיחה ואפ"ה מירתת. ולא אמרינן דישתמע דעכומ"ז אחר פתח והוא סתם. ונראה בסברתם דדווקא התם בשתומא דהוא ניכר תמיד בזה מירתת ולא סמיך אהך אישתמוטי אבל הכא בחזרת כל המגופה. דתיכף כשיחזיר תו לא מינכר וליכא למיחוש אלא שיבא באותו רגע ממש שהוא מחזיר אחשש רחוק כזה שפיר סמיך אהך אשתמוטי. כיון דבל"ה אינו שכיח שיכוון אותה רגע ממש: ונראה דיצא להם זה. מהא דאם א"ל הוי מזוג ושותה אפי' סתומות אסורות. והנה נראה פשוט דהא דמזוג אינו משום שסמך שיפליג דא"כ למ"ל למזוג ת"ל דבל"ה בהודיע שהוא מפליג לבד אסור. כמו מניח עכומ"ז בחנות. וצ"ל ע"כ כפרש"י דכיון דחיזק ידיו לא מירתת לפתוח. והנה פשוט דלא דהוה כמו ברשות ממש דא"כ להוי כבולשת בשעת שלום. דפתוחות אסורות וסתומות מותרות. דאי הוה פתחי לא הוה סתמי וה"נ כיון דפותח ברשות למ"ל לסתום לרבנן. ולרשב"ג להחזיר המגופה. וע"כ דאינו אלא השתמטות בעלמא על הפתיחה אבל אח"כ ודאי כשיש לו שהות הרי הוא מחזר להעלים גניבותו. והוא סותמה ומחזיר המגופה וז"ב. וא"כ בשעת ההחזרה בודאי הרי זה ניכר שהוא מעלים גניבותו והוא נתפס כגנב. וע"כ כסברתם דכיון דבשעת הפתיחה הוא משתמיט על החזרה לא מירתת. דמשתמיט דעכומ"ז אחר פתח וכנ"ל. וכן משמעות לשון רש"י בזה שכ' שהרי חיזק ידיו ע"ש משמע דאינו אלא השתמטות ולא נתינת רשות אמיתי. וע"כ דעל החזרה לא מירתת וכנ"ל. וא"כ ה"נ ביודע שהוא. מפליג בשיעור הפתיחה ודאי דה"נ יש לחוש לזה. כיון דלא מירתת על הפתיחה ודוק:

ועט"ז (ס"ק ד') שהביא מחלוקת בהודיעו שהוא מפליג דהראב"ד והרשב"א ס"ל דווקא שהוא מודיעו שמפליג כשיעור האסור והרא"ש ס"ל דאפי' הודיעו סתם שהוא מפליג אסור. ופסק כהראב"ד והרשב"א דהם רבים. ולפי"ז הרי האחרים האלו בר"ן ודאי יסבורו כהרא"ש דודאי ז"ב דגם סתם הפלגה ג"כ אינו פחות משיעור פתיחה לחוד. וה"ז כבר אסור לשי'. ועוד נ"ל דהרמב"ן וסייעתו (בס' ה') גבי מסר לו מפתח דכ' דאיירי בלא הודיעו שהוא מפליג אלא דאי לא הוה אמרינן סברא דלא מסר לה אלא את המפתח. הוה, כהודיעו שהוא מפליג. ודאי דוחק לומר דהוה סברא לומר דהוא עדיף מהודיעו שהוא מפליג בסתם. וע"כ דגם הם ס"ל כהרא"ש דגם בסתם אסור. וא"כ אדרבה הרבים כהרא"ש וצ"ע ט"ז סק"ח ובדרישה הבין דזה קאי דווקא אהלך ישראל עמו כו' ול"י מי הכריחו לזה. עי' בדרישה דכוונת קושי' דלהרמב"ן הא דבפתוחות שרי היינו בפקק. א"כ פקק היינו פתוחות. וא"כ בהודיעו שהוא מפליג בודאי דתיכף שהעלים עיניו אסור כדין פתוחות במשנה דאסורות מיד. והרשב"א קרי זה סתומות. כמו שהוכיח שם הדרי'. וא"כ יש שיעור לזה ע"ש. והוא קושיא נכונה. ומ"מ התי' פשוט ומבואר במרדכי. וכ"ה בב"י (סי' ק"ל) בשם תשובת הרשב"א. דברזות מהודקות הוה כחותם. וכמו דיקולא ומיהדק בש"ס. וזה הוה כסתומות. ובאינו מהודק הוה כפתוחות ואין שיעור לדבר ופשוט:

ס"ד אם החבית פקוקה ויש הרבה עוברי דרכים. הרשב"א הוציא כן מסוגיא דכותים דמוקי סתומות מותרות בין הגיתות. וס"ל דדוקא סתומות. והולך לשי' דלא סגי ליין חותם א'. והכא במעבר ודרך לרבים סגי בהא. אבל התו' הקשו שם דהא אין לך סתומות שלא היו פתוחות מעיקרא. ותי' דכיון דנטר להו למכור לישראל מעיקרא נטר להו. ואינו מניח ליגע בהן כלל. שאינו רוצה שיאשדוהו ישראל ולפי המסקנא דמוקי בש"ס דווקא בין הגתות. ע"כ צ"ל דה"נ אמרינן הך סברא דבהני דדעתו לסותמן מירתת מעיקרא אפי' כשהן פתוחות דבין הגתות הוא מפורסם ג"כ מה שרוצה למכור לישראל והני דלא סתמן למכור עליי' לא קפיד ואסורין. וא"כ מוכח ע"כ לפי שיטתם דע"כ גם בפתוחות לגמרי שייך מירתת. ושלא כדברי הרשב"א בזה. וז"ב לענ"ד דהתו' חולקין בזה. והרשב"א נראה שמפרש דהא דמתיר התם בסתומות. היינו כשהי' עליהם תחלה שומר ישראל עד שנסתמו דכ"ז שהן פתוחות ל"מ בהו הך סברא דמירתת. ואח"כ כשנסתמו תו מהני מירתת. וכן נוטה פשטות הדברים. ואע"ג דלעיל (סי' קי"ח ס"ז) פסק לענין שאר איסורים דבמקום מעבר לרבים שרי אפי' בלא חותם. והוא מדברי הרשב"א עצמו. צ"ל דהתם לאחלופי הוה זיוף אפי' בלא חותם. ובמקום מעבר לרבים ל"ח להו. אבל הכא נגיעה בעלמא בלא חותם לא מירתת כלל. והרשב"א לשי' דחייש לנגיעה גם בזה"ז. ולדידן דקיי"ל דלא חיישינן כלל בלא הנאה באמת ודאי שרי אפי' פתוחה וכ"כ הש"ך:

ס"ה המוסר מפתח חנותו לעכומ"ז כו' אפי' לא נשאר שום יהודי בעיר ואפי' הודיעו שהוא מפליג. בהרא"ש מבו' דס"ל דכיון דלא מסר לה אלא את המפתח. הוה כנעול דמירתתא. אמנם הר"ן ס"ל דבאמת כיון שהמפתח ביד העכומ"ז הוה ודאי כלא נעול אלא דכל שהיין והבית של ישראל שרי אפי' בלא מנעול. ול"ח שיכנוס לרשות אחר כלל. ובמרדכי (סו"פ ר"י) בשם ר"ח כהן. דאפי' בשעת מלחמה שברחו כל היהודים התיר דחשיב לה כספק ביאה ומשמע במרדכי בסוגיא זו דהכל מכח סוגיא דהכא דלא מסר לה אלא המפתח דהיינו דמפרשים דסברא זו ל"מ אלא שלא נאמר שהאמינו בשביל המסירה [ולהוי כמניח עכומ"ז בחנותו דבהודיעו דמפליג אסור] ובשביל סברא זו אמרינן דלא האמינו על הבית כלל אבל מ"מ הוה כבית שאינו נעול דעלמא. אלא דכשהיין והבית של ישראל ל"ת אפי' בלא מנעול. וס"ל להתיר זה אפי' באין יהודי בעיר. וכן משמעות דברי התו' בסוגיא דאפי' תפסו המושל והניח שמירת עכומ"ז בביתו מותר. ומשמעות דברי' דאפי' מפליג הישראל נמי שרי ע"ש. ומיהו מדברי הראב"ד והרשב"א (סוס"י ק"ל) נראה דווקא כשהישראל בעיר והוה כיו"נ ע"ש. [ואפי' לשי' המקילין נראה דהיינו דווקא במקום דל"ש גנבי כלל. ודרך להניח כך בלא מנעול. אבל במקום דגנבי שכיחי והניח כך בלא מנעול וא"כ י"ל דגלי דעתא דאינו מקפיד על היין. ודאי די"ל דהעכומ"ז לא מירתת כלל. ואין להתיר]:

ועיין ר"ן שכ' דנראה דמפרשים בהך דהמטהר יינו של עכומ"ז דבכתב לו התקבלתי מותר אפילו בלא חותם ומפתח ואפי' פתוח למבוי ע"ש. ולכאורה הוא תמוה דהא ראש בעל שי' זו הוא ר"ת. וכמו שהביא שם הר"ן בעצמו. והלא ר"ת פי' בסיפא דהתקבלתי דהיינו ג"כ במפתח וחותם. וכן הביאו הר"ן בעצמו [שם במשנה]. וצ"ל דס"ל בשי' של ר"ת דהא דמפרש במפתו"ח היינו לפי שהוא מפרש המשנה בחצרו של עכומ"ז. וגם דר העכומ"ז שם. ובזה ס"ל דצריך דווקא מפתח וחותם. אבל יש לפרש שם גם בלא מפתח וחותם. ובלא דר שם העכומ"ז והוה כבית של ישראל בעצמו ואי"צ כלל וע"ש היטיב:

ס"ח בהג"ה. הואיל ולא ידע העכומ"ז שהוא מפליג כו'. עי' באחרו' שהשיגו על זה. ולענ"ד גם כוונת הרב הוא לאחר שכבר הודיעו העכומ"ז שהוא פתוח. אם הפליג ולא הודיעו שהוא מפליג שרי דלא גרע ממניחו בחנות דשרי בלא הודיעו שמפליג ונכון:

ס"ט בהג"ה. שמתוך בהלתו לא דקדק בכניסת הישראל. הט"ז השיג ע"ז בדברים נכונים דרחוק לתלות להקל כו"ה דטח עיניו מראות. אלא דתולין ביצא בבהלה דחושב דודאי כבר חזר הישראל דמדכר לחמרא. ומיהו במש"כ דאפי' בספק שראוהו העכומ"ז שנשאר בשוק מקילין בספק. והביא ראי' מספק סגר. הנה בספק סגר כ"כ הפו' דשאני דהוה כספק ביאה. ומש"כ הוכחה מהא דאפי' הפליג הישראל שרי ול"ח שמא ידע העכומ"ז שמפליג. לא נודע לי כלל שום סברא לחוש לזה וכי מי גלה לו להעכומ"ז זה אם לא בנביאות. ומ"מ מתשובת הרשב"א בב"י (סוס"י קכ"ח) נראה ברור דכל ספק יש להתיר כאן. דהוה ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא ע"ש. וצ"ל דספק נגע שאני דהתם אמרינן דודאי מנסך. ודוק:

ט"ז סקט"ז. ואפי' אינו נתפס כגנב. כ"כ הטור והוא מוכרח כו'. ותימא על המח' שהשמיטו. אין כאן השמטה דכיון דכ' שנכנס להחבא מפחד ארי זהו אית לי' לאשתמוטי ואינו נתפס כגנב. וכ"ה לשון הרשב"א בב"י (סקכ"ח) והלא יש לו טענה מפני הארי כו'. וכ"ה לשון הריב"ש בב"י (סי' הנ"ל) ופשוט:

סי"א בהג"ה. לא נמצא בהם ריעותא הכל שרי דסתם גנב אינו לוקח יין כו'. בד"מ כ' דזהו סברת הריב"ש והר"מ במרדכי אבל הרמב"ן והרשב"א חלקו ע"ז ע"ש. ולא ביאר כל הצורך. הנה הריב"ש כ' דגנבים כבולשת בשעת מלחמה דמי. והנה נראה פשוט דאין כוונתו משום דנתפס כגנב. דזה דווקא בלא נכנס לגנוב. אבל בנכנס באמת לגנוב ודאי לא שייך זה. ועוד דבלילה דהכל ישינים הוה כהודיעו שהוא מפליג. ויש ללמוד סברא זו מתשו' הרשב"א בב"י (סוסיקכ"ט) ע"ש. ועיין (סו"ס ק"ל). [ונראה דזהו כוונת הרמב"ן בתשובה]. אלא דסברת הריב"ש דכיון דמבו' בש"ס דבחביתא טובא איכא למיתלי לשם ממונא ולא מנסכי. הרי חזינן דכיון דטרידי בממונא לא מנסכי. וא"כ ה"נ הרי אנו יודעין שסתם גנבים לשם ממון הן באין ואין פנאי לנסך כבולשת וא"כ הא דאסר בש"ס בגנבי דפתחו חביתא היינו דווקא לפי שפתחו החבית שהית' סתומה. וא"כ ה"ז ודאי בכוונת ניסוך. אבל באין ריעותא אין שום חשש. וכ"כ בזה הר"מ במרדכי. וכן כ' בשם ר"ת בפר"י והובא בב"י. אבל הרמב"ן חולק בזה וס"ל דגנבים סתמן כמו שהם גונבים ממון מנסכים ג"כ:

ובאמת צריך ליישב לפי"ז הא דאמרינן כיון דפתחו טובא אימר אדעתא דממונא אתו דמשמע דכיון שהם באין לשם ממון אין מנסכין. וצ"ל דהתם דהוה טובא הוה סברא דאין באין אלא דווקא לשם ממון לבד. וקצת משמע כן בפי' רש"י שכ' בלשון זה דמוכחא מלתא דלשם ממון אתו. ובגניבותיי' טרידי ע"ש. ומיהו ר"ת כ' דדווקא בפולמסא דהתם. לא מקילינן אלא בפתחו טובא. לפי דפולמוס מסתמא הן באין לאכילה ושתי'. אבל גנבים מסתמא הן באין לממון [ע"ש שלפי שי' שם הוא לדון זה לספק. אבל לפי"ז ודאי דדווקא בפתח את חבית סתומה דאיכא ריעותא. אבל במקום שאין ריעותא נ"ל דאין לחוש כלל ע"ז. וכמש"כ המרדכי בשמו כנ"ל]. והנה נראה דזהו שי' הרא"ש (בסט"ו) גבי הניח יין בביתו. והכניס עכומ"ז זונה כו' דכיון דטרוד בזונתו לא מנסך. וכיון דקיי"ל שם בסתם כהרא"ש יש לפסוק גם כאן בפשי' כשי' המקילין שהם רבים קמאי ובתראי. וכ"ז בספק זה. ומחלוקת הר"מ והרשב"א מילתא אחריתא היא. דהנה הר"מ מסיק עוד קולא דכיון דהניח מן הטוב ודאי דלא נגע באינך. והרשב"א כ' הרבה ראיות ומהא דהניח לגין על השלחן ולגין על הדולבקי דבהוה מזוג ושותה הכל אסור וע"כ די"ל שתאוותו לשתות מהכל. ומיהו הרשב"א לא קאי כלל בגנבים אלא בשותה ברשות ע"ש. וי"ל דבהך סברא של"ח בגנב לניסוך במקום שאין ריעותא אינו חולק הרשב"א ז"ל כלל ודוק:

שם אבל אם ידוע גנב אחד מישראל ומהעכומ"ז, א"י תלינן בהידוע. בב"י הק' ע"ז דא"כ למה מבעי לי' רבא לומר רוב ג"י נינהו. והד"מ תי' דהכא דווקא בשהישראל ידוע והעכומ"ז א"י. שפיר י"ל דיש לנו לתלות בהידוע דווקא. והא דרבא ביש משניהם ידועין כו'. ולפי קוצר דעתי ל"י כלל הספק בזה. דהרי מפורש דשרי ברוב גנ"י. אע"ג דרוב העיר הם עכומ"ז. וע"כ צ"ל דלא מסתפקינן בתר רוב בני העיר. אלא בת"ר גנבי. וע"כ משום דלא תלינן גניבה אלא במי שנודע שרגיל לגנוב. וא"כ ודאי דבאינו יודע אלא א' אין להסתפק אלא בו. ועי' לעיל (סי' א') מש"כ בזה הרבה ראיות: ט"ז סקי"ט ואיתא בהג"א דהאידנא כו' וכבר שנה זה הרב במשנתו (בסי' קכ"ח ס"ד) בהג"ה ע"ש:

סי"ב בולשת שנכנסה לעיר כו' סתומות שנפתחו חיישינן. והוא מדברי הר"ן. ועי' ט"ז דחידש לן פי' חדש במתני' דבשעת מלחמה מותרות היינו דבשעת מלחמה הם באין לשלול ממון ואין באין לנסך. ועפי"ז הוקשה לו דא"כ אפי' סתומות שנפתחו לשתרי. וכמו בגנבים במקום שרגילין להצניע ממון בחבית ע"ש. ולכאו' הא בהך דגנבים אינו אלא שמצטרף זה לספק עכומ"ז או ישראל. [דבשביל ספק דאי לשם ממון או לשם ניסוך להוי ספק ספיקא]. ונראה דכוונתו כעין מש"כ לעיל דהיכי דנודע בודאי שכוונתן לממון. אין שום חשש ניסוך כלל. וכמו שמוכרח לשי' רש"י גבי פולמסא. דלשי' רש"י דבפולמוס ודאי עכומ"ז נינהו. ואפ"ה כיון דבחביתא טובא ודאי כוונתן לממון אין חוששין לניסוך. אבל עיקר הפי' שלו א"י מאין בא לו. דהרי כל הראשונים מפרשים דהטרדה היא משום המלחמה בעצמה. וכן מוכיחות פשטות סוגיות הש"ס דכאן ובכתובות. דפריך אכרקום דשם. וכ"ש לפיר"ח ור"ת בכתובות דמוקי להך מתני' בכרקום של מלכות אחרת דווקא. וכל הטעם משום שיראים מהמלכות הזאת ע"ש. אבל לענין כוונתן אמרינן אדרבה שאינן מכוונין כלל לממון אלא לאכילה ושתי' דווקא כמש"כ התו'. וא"כ ודאי דהיכי דראינו שפתחו לפנינו הרי דע"כ דלא טרידי כלל ובודאי דחיישינן. מיהו מש"כ הט"ז לענין דין דשוללין בזה"ז זה נכון דאם אנו רואין שכל כוונתן לממון שפיר י"ל דאין איסור וכמש"כ לעיל. והכל לפי ראות העין בהוכחה ברורה וצריך עיון:

סי"ד זונה עכומ"ז כו'. בש"ס אמר רבא נהי דתקיף להו יצרא דעבירה דיי"נ לא תקיף כו'. ולכאו' קשה דלמ"ל לרבא דהאי יצרא לא תקיף כו"ה. ת"ל בל"ה דהא קיי"ל דמומר לד"א אינו מומר לכהתו"כ. וכ"ש לרבא גופא דס"ל בסנהדרין (ד' כ"ז) דמומר אוכל נבלות להכעיס כשר לעדות דודאי ס"ל דאינו חשוד אאיסור אחר ע"ש. ונראה דס"ל דכיון דאיסור יינן משום בנותיהן. א"כ הו"ל כמין איסור אחד דקיי"ל לעיל (סי' קי"ט) דמחמור לקל חשוד שפיר ע"ש. והו"א דה"נ יינן קיל מבנותיהן וליתסר יינן קמ"ל רבא דמ"מ בזה לא תקיף יצרא כו"ה. ולפ"ז בזה"ז דאנו רואין דהרבה המקילין בזה ונפרץ הדבר ודאי דלא מקפדי אמגע הזונה ויש לאסור וכ"כ הט"ז:

סט"ז חצר שחלוקה בראשי יתידות כו' וכן גגו של ישראל למעלה מגגו של עכומ"ז וחלוקה ביתדות כו'. עט"ז דאו חלוקה קאמר. ובלח"מ הקשה ע"ז דלמעלה בודאי ליבעי מסיפס דהרי מבואר בש"ס דזה גרע דיכול לומר מצורי קא ממצרינא כו' ע"ש. והנה נראה שנמשך לו זה מפשטות דברי רש"י ד"ה בצד גגו שאינו גבוה ממנו ולי"ל מתמוגג אני כו' אבל פשוט דכוונת רש"י היינו דבגבוה בלא יתידות. זה גרע משוין וביתדות. אבל גבוה ביתידות פשיטא דלא שייך כלל מתמוגג כו' ובודאי דגבוה עדיף טפי וזה פשוט. וא"כ אף דהש"ס דחי דבגבוה בלא יתידות ל"מ משום דמצורי כו' זה אינו אלא לרשב"ג דלא ליפליג אר"י. אבל לדידן כרבנן קיי"ל דלא ס"ל הך סברא דמצורי כו'. וא"כ מה שהוא גבוה זה הוה כיתידות וכ"ש דמהני ביי"נ דגם רב מודה ע"ש:

ש"ך סק"מ כיון שנמצא בתוך אותו הכרם גופי' עדיף טפי. עי' בחבורי חבל יוסף על חו"מ שהבאתי שם (סי' רנ"ט) דהוא מדברי הרמב"ן ב"ב שם וע"ש: שם בהג"ה מצא יין על שולחנו ואומרת שלקחה מהמרתף אי"נ דאימר במ"א לקחה כו' מצא כד יין בתבן כו' אי"נ. גנבים שנכנסו כו' ואומרת שהיא סתמתן כו'. ואיכא רגל"ד אסור. ועי' לעיל (סי' קכ"ח ס"ב) בהג"ה והברזא בידו היין אסור כו' דתלינן בדבר הרגיל. ולקמן (סי' ק"ל ס"ח) אי"נ לאוסרו ואפילו עדיין ניכר יין מבחוץ ויש אומדנות. וצריך עיון למצוא הגדר הברור באומדנות אלו:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה