חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קכד
ע' כה"ך שרמז לתשו' הרשב"א בב"י סי' קי"ט דמחלל שבת בפרהסיא אוסר יין במגעו. ולענ"ד הרשב"א לשי' דס"ל דג"ת אוסר במגעו. וא"כ ס"ל דמגעו דינו ממש כיינו. וחדא גזירה היא. וכיון דקיי"ל דמומר לחלל שבת ה"ה כמומר לנסך. ויינו ודאי אסור. ה"נ מגעו אוסר. אבל לפמש"כ הרב להקל דג"ת אינו אוסר אפי' בשתי'. לפי שאינו עובד עכומ"ז אין מגעו אוסר. פשוט דה"נ מומר לחלל שבת כיון דחזינן דאינו עובד עכומ"ז. אינו אוסר במגע. ויש ראי' לזה דבריש חולין גבי עכומ"ז דגריעי טפי וגזרו על יינם. פריך שם על לשון כעכומ"ז גמורים למאי הלכתא. ומסיק לבטל רשות. ולמה ל"א לאסור יין במגע. ומשמע דזה ל"א כיון דאין אדוקין בעכומ"ז אינו אוסר. וכן משמע לשון רש"י בע"ז ל"א ריש ע"ב דכ' דכותי אינו מנסך ע"ש. וא"כ כ"ש מומר לחלל שבת. ולשי' הרשב"א צ"ל דהתם היינו לפי שאינו חביב עליו כ"כ הניסוך סגי לי' בחו"א ככל מידי דרבנן. אבל בעיקר הדין מגעו ויינו שוה. ובריש חולין ל"א כעכומ"ז גמורים לאסור מגען. דלשי' הרי הוא ממילא בכלל יינם ואפילו ג"ת אוסר ודוק ס"ד בני השפחות כו' שמלו ולא טבלו הגדולים אוסרין היין בשתי' והש"ך האריך להשיג דהני ל"ד לגר שמל ולא טבל. דשאני עבדים שבע"כ מתייהדים מאימת רבם כו' וכן הוכיח מלשונות התו' והר"ן. וגם לפ"מ דמסיק הש"ס דעבדים קטנים שלא טבלו עושין יי"נ א"כ ע"כ גדולים אפי' בהנאה אסרו דאיל"ה מאי נ"מ בין גדולים לקטנים כו' ולולי ד"ק איני רואה מכ"ז שום השגה דנראה דלפ"מ:
דמסיק דבב"ש מודה רב דקטנים אינם עושים לפי דנולדו ברשות ישראל אינן נמשכים אחר עכומ"ז כ"כ. א"כ נראה ברור דהוה"ד דבגדולים נמי מהני הכא בב"ש דל"ג מגר שמל ולא טבל דעלמא דעכ"פ לכו"ע אינו אוסר בהנאה. והכא ל"א הך סברא דבע"כ מתיהדים כדאמרינן גבי עבדים דהני אינן נמשכים אחר עכומ"ז. וכדמהני גבי קטנים דעדיפי אפי' משאר גר קטן שמל ולא טבל דודאי אוסר בשתי' מיהו לרב. כמש"כ התו' דאינו גר עד שימול ויטבול. והני ב"ש עדיפי דקטנים אינם אוסרין כלל כ"ש דבגדולים ל"ג מיהו משאר גר שמל ולא טבל דאינו אוסר בהנאה. ומש"כ התו' בד"ה גדולים. דגדולים אוסרין אפי' בהנאה. היינו לפי ס"ד דלא הוה ס"ל לחלק בינייהו וכן בע"ב שם דהקשו דנימא דוכן קאי אגדולים דב"ש כמו בעבדים. צ"ל דלפי"ז באמת הוה אמרינן דגם בגר שמל ולא טבל אוסר בהנאה ג"כ דב"ש ודאי ל"ג משאר גר כנ"ל וכן הר"ן שכ' ג"כ דב"ש הוה כעבדים הרי איהו ס"ל ג"כ בגר שמל ולא טבל דאוסר בהנאה. אבל לפי הסכמת הפו' בגר שמל ולא טבל דאינו אוסר בהנאה הוה"ד הני. וגם (בד' ס"ד) דכ' שם התו' דעבדים וב"ש גריעי מגר שמל ולא טבל. היינו נמי לפי"מ דס"ל שם דגר שמל ולא טבל אינו אוסר כלל אפי' בשתי' אבל לפ"מ דמסיק שם דאין להקל ע"כ ב"ש עדיפי כנ"ל:
ובאמת יש לעיין דלפי תחלת דבריהם שם סותרין קצת דבריהם כאן דא"כ לא מתרצו מידי קושית הר"א דלישני הש"ס דהכא מלו ולא טבלו שאני ככל שאר גר דעלמא. ומנלי' להש"ס למיפרך בשביל הך סברא דהכא גרע. ואע"ג דלפי דבריהם שם ע"כ דהם גרועים בגדולים מ"מ הרי בקטנים ודאי י"ל דלא שייך הך סברא והוה כגרים שמלו ולא טבלו דעלמא ומשו"ה אין אוסרין. ולענ"ד צ"ע]:
וגם הרשב"א שכ' דגדולים אוסרין בהנאה קאי בלא מלו ג"כ וכשי' דקטנים אפי' לא מלו אין אוסרין כלל אבל מלו ודאי ל"ג מכל גר שמל ולא טבל. ומש"כ הש"ך דבעבדים אוסרים אפי' בהנאה זה ודאי אמת לפי שי' התו' אבל ל"י מאי קשיא לי' לבני שפחות הא בהדיא מסיק בש"ס דוכן לא קאי אלא אדיוקא דמלו וטבלו אין אוסרין. אבל הא דלא טבלו דקתני דדוקא גדולים אוסרין ודאי לא קאי אלא בב"ש דבעבדים אפי' קטנים נמי. וכן הוא לשון הש"ס גדולים אין קטנים לא דאין אוסרין כלל וע"כ בב"ש דווקא ולא קאי כלל אעבדים. [וגם י"ל דבהא דמי עבדים וב"ש דמחלקינן בין גדולים לקטנים אבל כל חד כדיני' וכה"ג מצינו בכ"ד]. וגם מלשון הרמב"ם דכ', סתם אוסרין אין ראי' דלא כלל הר"מ אלא דבעובד עכומ"ז הוה לשון אוסרין בהנאה אבל הני דבהא גופא איירינן דאע"ג דאין עובדין עכומ"ז אוסרין ודאי דסגי לומר דאינו אלא כדין עכומ"ז שאינו עובד כומ"ז ודוק היטיב: סי"א וי"א דאם נגע ברגלו אינו אוסר בהנאה. ובדבר אחר שבידו אינו חולק כלל. וע"כ דזה חמור טפי מרגלו. ויש ראי' לזה מדברי התו' ד"ה אי אשכחנא תנא דשרי כר"ש. דהקשו דמנלי' דר"ש שרי ברגל גופי' דלמא לא שרי אלא בקנה [והיינו דס"ל דמנפל לבור אין ראי' דהתם מוכחא מילתא דאניס וכמ"ש שם בסמוך ד"ה תינוק ע"ש ודוק] ותי' דס"ל דרגל לא חמיר מקנה הרי דפשי' לי' להש"ס שיש להקל ברגל מבקנה. ועי' רש"א שם שכ' בתד"ה דאי משכחנא תנא דאסר [היינו נגיעה דיד ורגל לפי ס"ד דשם בטרוד] כר"נ. דהק' התו' דהא תנא דמתני' לא שרי אלא בקנה. ומשמע דביד אסור כר"נ. ותי' דלעולם אפי' ביד שרי בהנאה לת"ק. אלא משום ר"ש דמיקל אפי' בשתי' זה דווקא בקנה. וכ' הרש"א דלפי המסקנא דר"ש שרי. אפי' ברגל. א"כ הא דנקט קנה ע"כ משום ת"ק. דביד אסור אפי' בהנאה. וא"כ. אשכחנא תנא כר"נ. ולענ"ד זה אינו כלל דהתו' לא הק' אלא לדקדק על יד (וכן ברגל לפי הס"ד דלא הוה מחלק) אבל השתא דחילק הש"ס דברגל קיל. והוא קיל טפי אפי' מד"א וכנ"ל. א"כ אין כאן שום סתירה דלענין יד ודאי קאי תי' התו' דביד דחמיר טפי לא שרי ר"ש בשתי' אפי' בטרוד. ומשו"ה לא נקט יד. [אבל ת"ק לענין הנאה שפיר י"ל דמתיר אפי' ביד דלא כר"נ] וארגל לפ"מ דס"ל השתא אין כאן דיוק כלל הא דלא תנן רגל במתני' דאדרבה קנה רבותא טפי דאפי' בקנה היכי דטרוד אינו אסור בהנאה וכ"ש רגל דקיל טפי כנ"ל. דאינו אוסר בהנאה. ודוק:
שם או שמצץ במניקת והעלה לפיו כל היין אסור בהנאה. וכ"ה לשון הטור ועט"ז לקמן (סקל"ב) דהאריך דכן הוא שי' הר"ן דהמציצה גופה אוסרת הכל. ובאמת כן הוא משמעות הר"ן דזה הוה כשיכשך ביד בכלי דאוסר כל הכלי עשה"ט. ודלא כהנה"כ שכ' דאינו אלא מתורת ניצוק. אמנם לענ"ד הוא תמוה טובא דהנה זה ודאי דכ"ז שלא עלה היין לתוך פיו אינו נאסר במה שמעלהו ברוחו וכמש"כ הרשב"א בתשו' דכן מוכח ע"כ מהא דקנישקנין. ואף דלמש"כ בסמוך ידחה ראי' זו. לענ"ד יש ראי' מוכרחת דכיון דקיי"ל כר"א דכלל דכל מה שבזב טהור דהיינו זריקה אינו עושה יי"נ. והנה כלל זה גופי' נקט ר"א (ברי"פ כה"ר) לענין נזיקין גבי צרורות דבדרך זריקה לא הוה אלא צרורות וח"נ משלם. והנה קיי"ל התם דברוח שכנפיהם ח"נ דהוה כדין זריקה. וא"כ ודאי דה"נ הוה דין זריקה ואינו אוסר. שוב ראיתי שהר"ן בעצמו כ' כן בשם הר"ח. וכיון שכן דבשעה שנעקר הקלוח מגוף היין לא הי' עליו שם מגע לאסור את כל היין. אלא דכשבא הקלוח לפיו הוא שאוסר וא"כ באותה שעה שבא לפיו. שוב הקילוח העולה לפיו. ודאי דהשתא תו לא עדיף מכל ניצוק כמו באנח ידו אבת גישתא דמוכח בש"ס התם דאי לאו משום דכולה חמרא אבת גישתא גריר [פי' דהתם כבר הוא עולה מאליו זה עדיף. אבל בכאן שאינו עולה אלא ע"י מציצתו] לא עדיף מכל ניצוק דעלמא. ולא שייך לאסור אלא משום ניצוק ודוק:
שם מ"מ כלי שיש לו אוטמים כו' יכול ישראל למצוץ מחוטם זה ועכומ"ז מזה. בט"ז הביא שהרשב"א תמה דלמ"ד ניצוק חיבור למה לא נאסר משום ניצוק. ובש"ג כ' דאין זה ניצוק כיון דהולך מלמטה למעלה. אבל בתו' כ' הוכחה מבת גישתא דקרי לה הש"ס ניצוק והביאו ראי' מכאן דקיי"ל דניצוק אינו חיבור ע"ש. ולכאו' יש לחלק בפשיטות דהתם כבר נעשה זה לניצוק דתיכף כשמציץ פ"א שוב הולך ממילא. וכדמסיק הש"ס ש"ה דכולי חמרא אב"ג גריר ע"ש וצ"ל דכוונתם דלפי ס"ד דלא הוה ידע הך סברא אפ"ה קרי לה ניצוק. ומ"מ י"ל דגם בס"ד הוה ס"ל הך סברא דמשום דגריר אב"ג. אע"ג דבעלמא לא הוה למעלה דין ניצוק. מ"מ כאן] שנעשה זה כבר למהלך הוה ניצוק. והמתרץ ס"ל דבשביל הך טעמא עדיף טפי אפי' מניצוק. ולענ"ד יש ליישב עפ"י דברי הרמב"ן הובא בב"י (רסקכ"ג) דהא דאיצטריך גזירה דבנותיהן דבל"ה מחשש ניסוך לא הוה חיישינן דאי הוה מנסך לא הוה מזבין לי' לישראל ע"ש, וא"כ מבואר דעיקר הגזירה משום חשש ניסוך אלא דמשום חששא זו לחוד לא הוה גזרינן משום שרחוק הוא קצת. וצרפו לה גזירה דבנותיהן. ומ"מ משום בנותיהן לחוד לא הוה גזרינן אלא דעיקר הגזירה משום חשש ניסוך וגזירת בנותיהן אינו אלא סעד לחשש ניסוך: והנה נראה סברא ברורה דאע"ג דלא סמכו לגמרי אסברא זו דאי איתא דמנסך לא הוה מזבין לישראל דחששו דלפעמים נסיך והדר איצטריך וזבין. אבל למיחוש שינסך בשעה זו ממש שהישראל שותה זה ודאי ל"ח (וכיון דליכא חשש ניסוך משום בנותיהן לחוד לא גזרו]. ומשו"ה לא חיישינן כאן למגע עכומ"ז. כיון דהיין הרי הוא של ישראל. ל"ח למגע בכה"ג כנ"ל. ומ"מ זה דווקא באותה שעה ממש שהישראל והעכומ"ז שותין ביחד דמוכיחה קיים. אבל כשפסק העכומ"ז. תו ל"פ משאר מגע עכומ"ז דעלמא. דהוה:
כסתם יינם. אבל כ"ז ששניהם שותין והמוכיח קיים ל"ג ודוק ולפי"ז פשוט כמש"כ הלח"מ בשם הראב"ד דדווקא ג"כ שהתחיל הישראל למשוך תחלה. דאי ל"ה נעשה תיכף יי"נ וע"ש:
שם בהג"ה אם נגע ברתיחה הוה כנגע ביין עצמו. עש"ך שהביא דברי הב"ח בשם ההג"א. והוה"ד דבנגיעה אסור בשתי' ושכ"כ הרב. ותמה עליו שהרי משמעות הרב דאסור בהנאה. ובס' תפאל"מ נדחק בזה. ולענ"ד פשוט דהוא ט"ס. וצריך לומר דהוה"ד דבנגיעה אסור "בהנאה" והיינו כמו דבטפוח הוה הרתיחה כיין. לאסור בשתי'. הוה"ד דבנגיעה הוה נמי כיין לאסור אף בהנאה והוא מוכרח דהרי ודאי דלא הי' לנו לספק בזה אי אסור: בשתי' דהא נגיעה ודאי לא גרע מטפוח אלא דעל הנאה הוא משמיענו. ואף הב"ח ס"ל לאסור בהנאה. ואין מחלוקת בדבר. וכן משמע בהדי' לשון ההג"א דרתיחה הוה חיבור ליין ואי נגע בי' עכומ"ז חמרא אסור ע"ש. משמע דבא לומר דהוא כהיין עצמו וכדברי הרב ממש וז"ב:
סי"ב עכומ"ז שנכנס כו' ופשט ידו כשהוא מחפש ונגע ביין כו' ואם נתערב כו' דמי היין המשוכשך אסור בהנאה והשאר מותר. בט"ז נדחק דלמ"ל הך דינא פשיטא דלא גרע משאר יי"נ שנתערב. ובגמ' ל"ק דמעשה שהיתה כך היתה ע"ש. ולפענ"ד פשוט בכוונת הט"ו שפירשו ג"כ לאפוקי מדרבא לפי פי' ר"י בתו' שם דס"ל דתערובות זה דקיל טפי הוא בטל לגמרי ואי"צ. אפילו למכור חוץ מדמי יי"נ שבו ע"ש. אלא דה"נ הוה כשאר סתם יינם: שנתערב דצריך למכור חוץ מדמי איסור שבו וז"ב. ומה שהאריך מקודם בכוונת הראב"ד דלאסור בשתי' אי"צ שיכשוך ואסור בנגיעה בעלמא. פשוט הוא ברש"י בכל הנהו עובדא דפר"י דשרי בהנאה. פרש"י בכולהו דלא הוה שיכשוך. ומבו' בהדיא דהא בשתי' אסור בלא שיכשוך ג"כ. ובריטב"א ראיתי ראי' (מדף ס') בעובדא דאישתכח דקאי בבי מעצרתא דאמרינן דאי ליכא אלא טופח בעיא הדחה ולא ניגוב וע"ש בתו' וכוונתו דזה פשוט בודאי. דלא שייך שיכשוך ביין שאינו אלא טופח. וא"כ ודאי דגם נגיעה אוסר עכ"פ, לשתי' דהא צריך הדחה. וברור לדינא:
סי"ד חבית שניטלה הברזא והכניס עכומ"ז אצבעו עד שנגע ביין כולו אסור. כ' הב"ח דלא שרינן הכא בהנאה משום טרדא דהצלת יין. די"ל דאח"כ כשהכניס כבר שוב שכשך. והט"ז הק' עליו דא"כ לקמן סכ"ג גבי אנח ידי' עלי' נמי נימא הכי דאח"כ מנסך ולמה שרי שם בשאין ישראל להציל ע"ש. והנקה"כ השיג עליו ולא באר ליישב קושיתו. והנראה בפשי' דהא מבואר באתרוגא דנפל ליין דאי נקטוה לידי' וברצוה לא מתסר בהנאה דכל שתחלת. הכנסתו הי' לצורך. שוב אינו נאסר כשאינו מוסיף שכשוך אחר ובלא נקטוה לידי' דאסור. כ' התו' הטעם דחיישינן דאח"כ ישכשך:
דכשאוחז כבר האתרוג תו לא טריד ואינו דומה למדדו בידו דהתם טרוד גם לבסוף ע"ש. וא"כ פשוט דה"נ בהא דלקמן סכ"ג דאנח ידיו מבחוץ והנחת ידו הוא שמציל היין. ודאי הוא טרוד כל שעה כמו מדדו ביד:
ועוד כיון דע"כ אינו מזיז ידו משם כלל, הרי זה הוה כנקטוה לידיו. דה"נ הרי ע"כ אין כאן שיכשוך חדש. אבל כאן דהכניס האצבע לפנים לתוך החבית סתימת החבית הוא מבחוץ ובפנים ודאי שאצבעו הוא פנוי כבר ויכול לשכשך שם כמו שירצה וע"כ צריך נקטוה לידיו דבודאי יש לחוש לשכשוך לבסוף כמו באתרוג שם. וזה שלא הביא הרב לחלק בזה בכאן. והש"ך סקס"ז כתב דהיכא דאי אפשר להציל אלא בהכנסת אצבעו שרי ולכאורה ההיא דאתרוג לא משמע כן לפי דברי התוספות הנ"ל וצ"ע:
סט"ז אם נדנר העכומ"ז הברזא כו'. אבל אם היתה מהודקת בחזקה מותר. עש"ך סקל"ח בשם הג"א דאפי' מטפטף יש להקל. ואפשר לצרף לזה גם דעת הרמב"ן דס"ל דמקרקש בכלי פתוח אסור. וזיקא דשרי היינו בקטור פומי'. ומשום דלא מנסך מאי דלא חזי. והובא בב"י בשם הר"ן בשמו. וא"כ ה"נ נראה דיש לדון זה למנסך מאי דלא חזי כיון דהברזא סותם כל הנקב עיין שם וצריך עיון:
סי"ז בהגה ורבים חולקין דאם שכשך בגופו של כלי בלא הגבהה לא נאסר והבאה"ג כ' דזה צ"ע (וכוונתו דיש להקל אפיל בהגבהה. וההגה שבבאה"ג שם נראה שלא ירדה לכוונתו] וכן נראה לכאורה להקל לדבריו דמקור החילוק הזה יצא לו להרב כדי ליישב דעת הריב"ם והרא"ש דהא דאסרו במצדד אצדודי היינו בהגבהה. ולענ"ד לא זכיתי להבין דיש ליישב בפשי' עפ"י דברי הריב"ש הביאו האחרונים (בס' כ"א) דמגע ע"י דבר אחר לא מיקרי אלא כשהביא הד"א על היין. אבל הי' דבר ביין בתחלה ונגע בו עכומ"ז זה לא מיקרי נגע ביין כלל אלא דנגע באותו דבר ע"ש וא"כ ה"נ גבי מצדד אצדודי דהישראל מקלח היין מלמעלה. והעכומ"ז מצדד הכובא. וא"כ הרי הוא מגיע את דופני הכלי בקלוח היין. וא"כ הוא מביא את הד"א על היין והוה כמגע ד"א בכוונה דודאי אוסר. אבל כשאוחז כלי פתוח והיין כבר בתוך הכלי אף שהוא מקרקשו לא מיקרי כלל נוגע ביין אלא בכלי. וכ"ה לשון הרא"ש בשי' הריב"ם דכשמקרב הכלי להקלוח ה"ה כנוגע אל היין בד"א מפורש בהדיא כדברי הריב"ש וכן משמע לי דברי הרשב"א בזה שהביא הט"ז (בס' קכ"ה סקי"ב) ע"ש. וא"כ אין לנו מקום כלל להחמיר אפי' בהגבהה ודוק:
סי"ט בהג"ה. עכומ"ז שדרך היין ושמרוהו שלא יגע בידו אין היין נאסר בהנאה. הנה דעת הב"י בהבנת הטור דלא שרי אלא בדורך ברגליו. וחלק ע"ז דהרא"ש לא כ"כ חילוק זה. ודעתו דכיון דלדידן קיי"ל להקל אפי' במדדו ביד ה"נ אפי' בדרך ביד. והב"ח השיג על הב"י דהרי הביא הרא"ש דברי ר"ת דכתב דלא גזרינן ציירי' לידי' אטו לא ציירי' ע"ש. ולענ"ד אין זה מוכרח כלל דהרא"ש לא כ' אלא דלהינוקא דס"ל להחמיר בלא ציירי' לידי' והיינו דאיהו ס"ל כר"נ דדוקא ברגל ולא ביד. ואפ"ה לא גזר בציירי' אטו לא ציירי'. אבל אנן דקיי"ל כת"ק דמקילינן במדדו אפי' ביד ה"נ שרינן אפי' דרך בידיו. ובאמת איני יודע שום מקום להחמיר בדריכה יותר ממדדו כיון דהש"ס מדמי להו בפירוש. מיהו התו' כ' לפרש בלשון הש"ס אימור דאר"נ כו' דיש מקום להחמיר בדריכה. דהוה שכשוך טפי יותר ממדדו. וע"ש די"ל לפי דבריהם דאע"ג דברגל מסיק הש"ס דדמי למדידה מ"מ ביד י"ל דהוה שכשוך גמור ואסור גם לת"ק. ומ"מ אינו רק דוחק ליישב לשון הגרסא וסתימת הש"ס והפו' לא משמע כן. ע"כ נראה כמש"כ הט"ז דכוונת הטור ג"כ דהא דצריך לשומרו היינו שלא יגע בכוונת ניסוך וכנלענ"ד מסוף לשון הטור דמסיק דודאי יגע בו משום חיבת ניסוך. הרי בהדיא דכוונתו לחשש נגיעה בכוונה. וזה פשוט לכו"ע דלזה ודאי צריך שמירה דהרי זה ודאי ממש כנתייחד עכומ"ז בלא נתפס עליו כגנב דאסר מספיקא וכ"כ גם הרשב"א דהא דקיי"ל דאין דורכין עם העכומ"ז למשנה אחרונה היינו משום חשש ניסוך בכוונה. וכ"כ הר"ן בהדיא בסוגיא דר"י בן ארזא. דהא דשרי במדדו ביד היינו ביממא דחזינן דלא נסך בכוונה וז"ב:
והנה כ"ז שי' הרמב"ם והרא"ש וסייעתם. אבל שי' הרשב"ם דאף למשנה ראשונה היין שהוא כבר בבור ודאי כבר נאסר בהנאה משום כחו. וכל הסוגיא דינוקא אינו אלא לענין הנגיעה שבשעת הדריכה דלמשנה אחרונה דתיכף שהתחיל להמשיך ה"ה יין א"כ אוסר העכומ"ז הכל בנגיעה בשעת הדריכה ואפי' לא נגע אלא בחרצנים וזגים כמבו' בלשון התו' והרא"ש. וא"כ אסור לדרוך עמו דמשתכר בא"ה והתיר הינוקא זה בציירי' לידי' דליכא חשש נגיעה אבל תיכף כשיצא מהגת ודאי דנאסר בהנאה משום כחו והא דכ' בד"ה גרגותני דדווקא כשירד לבור היינו לפי משנה ראשונה אבל למשנה אחרונה תיכף כשנמשך הוא יין. מיהו כ"ז שלא יצא דהוה גוואי דמנא אינו נאסר. אבל היוצא ה"ה אסור ודאי מיד בהנאה כדין עכומ"ז המערה. ושי' רשב"ם דכחו אוסר בהנאה. וע' מש"כ (בסי' קכ"ה) והא דאינו נאסר גם מה שבגת משום ניצוק זהו קושית התו' שם ד"ה מהו. ומש"כ שם בלשון התו' למ"ד ניצוק בר ניצוק חיבור פשוט דחסר שם בתו' תיבות "או למשנה ראשונה" והיינו דלמשנה אחרונה נאסר תיכף מה שיצא והוה ניצוק גמור. ואפי' למשנה ראשונה הוה ניצוק ב"נ וז"ב. וע"ש מה שתי' ופי' דלא נאסר כאן [בכחו דאינו אוסר אלא היוצא. ולא] מה שבפנים אלא משום ניצוק דהוה חיבור. וזה אינו אלא משום תערובות ושרי חוץ מדמי איסור. וא"כ מעשה הדריכה ה"ה ודאי אינו בדבר האסור ואינו נהנה מן האיסור ועי' מש"כ בזה (בסקכ"ו). ורש"א שם נתקשה עליהם דמנא פשי' להו דמה שבבור אסור בהנאה דאפי' לשי' רשב"ם למה לא נתיר משום כחו שלא בכוונה. ול"י מה הי' לו דהרי בהדיא כ' הרשב"ם דאפי' למשנה ראשונה אסור מה שבבור בדריכת עכומ"ז משום כחו. ומה שהק' דנתיר משום כחו שלא בכוונה כ"כ הט"ז דבכחו לא שייך שלא בכוונה אלא היכי דל"י שהוא יין כלל אבל טרדא ל"ש בכחו והוא כ' לשי' הפו' דכחו אסור בשתי'. והרשב"ם ס"ל דהוא גם להנאה. וכל הסוגיא דינוקא אינה אלא לענין לאסור את כל הגת משום הנגיעה עצמה כנ"ל. ונ"מ לדרוך עמו ואהא הוא דמסיק בש"ס דהוה נגיעה שלא בכוונה משום טרדא. אבל לענין כחו פשוט במתני' לפרשב"ם דמה שבבור אסור בהנאה משום כחו ולזה ל"מ טרדא כלל. ודברי הרש"א תמוהין:
ש"ך סק"נ. דמשו"ה השמיט הרי"ף בריי' דמדדו בין ביד כו' דס"ל דזה הוה כשאר מגע שלא בכוונה כההיא דסבור שהוא של שמן כו'. ולפי"ז א"ש גם מה שהשמיט הך עובדא דינוקא דלפי"ז שרי גם בלא ציירי' לידי' והינוקא דהצריך ציירי' משום דס"ל כר"נ דביד אסור. אבל לדידן דגם ביד מותר בהנאה אי"צ. ומשו"ה השמיטה הרי"ף. ומיהו לשי' התו' (בסקכ"ג) דבציירי' שרי לכתחלה ואף דלמשנה אחרונה אין דורכין בכ"ג בציירי' שרי טפי א"כ הו"ל להרי"ף להביא חידוש זה [ולפי שי' התו' יש לפרש והא קמנסך בידי' אפי' לדידן דהיינו דהו"ל למיחוש דלמא ינסך וכדתניא במ"א. ותי' בציירי' דהוה היכירא ודוק] וי"ל דהרי"ף כהרמב"ם ס"ל דאינו אלא דיעבד. וזה פשוט ולא הוצרך להביא כלל. אבל ל"ז להבין למה לא השגיח הש"ך ז"ל על הוכחת התו' והר"ן והרא"ש דע"כ שלא בכוונת יין ומגע כלל עדיף משלא כוונת ניסוך וטרדא דהרי מדדו בקנה תנן בהדיא דאסור בשתי'. ואלו נגע בד"א שלא בכוונת מגע כלל ע"כ שרי לפי גרסת הרי"ף דס"ל בעובדא דבירם דגרסינן נגע בחמרא. ולא ס"ל כגרסא ברישא דלוליבא. דבד"א שלא בכוונה שרי גם בשתי'. וכן בלא ידע דהוא יין דאמרינן בעובדא דר"י בן ארזא דמוריק אוריקי מותר גם בשתי' וכחו בטרדא אסור ודאי בשתי'. וע"כ דזה חמור. וא"כ ודאי אין לומר שסמך גם בטרדא על היתרא דשלא בכוונה וצע"ג בדעתו בזה:
סכ"ב חבית שנסדקה וקדם עכומ"ז וחבקה מותר בהנאה. פי' העט"ז דהכא שרי משום טרדא ואפי' יש מצילים מישראל דהיכי דהוה דבר של אומנות ואין הכל יכולים זה. י"ל דעשה העכומ"ז למצוא חן. והט"ז השיג עליו דזה לכו"ע ל"א דנימא דטרדת הצלת יין הוה טרדא וגם דעושה למצוא חן. דלהראב"ד ע"כ ל"א שעשה למצוא חן. דאי ל"ה למה אסר בברזא בשיש ישראל להציל וכמו שהק' עליו הרא"ש. והרא"ש הא לא ס"ל שם כלל טרדה דהצלת יין ע"ש. ובעניי אינני רואה שום השגה בכל זה דהרי העט"ז פי' דבריו משום דהוה דבר של אומנות ובזה ודאי א"ש לתרווי' ואף דלא ס"ל להראב"ד למצוא חן. מ"מ כיון דהוה דבר של אומנות י"ל דזה הוה כאין שם שום אדם. דאין הכל אומנים. וגם לשון דלמצוא חן יש ליישב דבזה שהוא דבר של אומנות דבודאי סבור שיקבל טו"ה וישתכר ודאי גם הראב"ד יודה דאמרינן דלמצוא חן. דהיינו שיקבל שכר ראוי. ול"ד להצלת סתימת הברזא דאין דרך ליטול שכר גדול ע"ז. ואין דרך עכומ"ז לעשות טובות בשביל שכר מועט. וכן להרא"ש אע"ג דס"ל דטרדת הצלת יין לא הוה טרדא היינו הצלת יינו של הישראל דבודאי לא איכפת לי' להמכומ"ז בזה אבל כאן שסבור ליטול הוא שכר. גם הרא"ש מודה דשפיר הוה טרדה כמו מדדו בקנה דבאומנתו הוא עוסק. וכן מוכרח ע"כ לענ"ד דהרי לשי' הרא"ש אין לומר בטעם ההיתר הנאה בהך עובדא בש"ס [לפמש"כ הב"י דהרא"ש ס"ל דאוסר בהנאה בלא שיכשוך וא"כ ע"כ נסתר טעם הט"ז (בס"ק י"ח) דהוא משום שלא שכשך ואין לנו לומר] אלא משום טרדא. וע"כ בכה"ג דאומנות גם הרא"ש מודה ודוק סכ"ג הי' נקב בחבית ובא עכומ"ז והניח ידיו כו'. ושמן הנקב ולמטה אסור בשתי'. מבו' בר"ן ורשב"א דטעם האיסור משום תערובות. וא"כ בהי' מים בהחבית שיש בהם לבטל מה שלמעלה מן הנקב פשוט [דאע"ג דבמה שלמעלה אפשר דכ"ז שלא נתערב היטיב לא הותר אבל מה שלמטה] ודאי דיש להתיר דהרי נתבטל האיסור. וכן לפיר"ת דסתם יינם בטל בס'. ודאי די"ל דהעליון בטל בס' ואינו אוסר כלל. וקרוב בעיני לומר דזה טעם המתירין בשתי'. ותמהו עליהם דהיכי אפשר להתיר וה"ה מעורב וי"ל בכה"ג. וכמו שמוכרח לפרש מתני' דטבו"י דאייתי הש"ס שם דמצידי' טהורה דהיינו דבטל ברוב וער"ן. וה"נ מפרש הר"מ ביי"נ וסתם ג"כ כלשון הש"ס כדרכו. עוד נ"ל לולי דמסתפינא דהכא דאינה נגיעה גמורה ס"ל דאינו אוסר התערובות. וכעין שכ' ר"י בטעמא דרבא גבי עובדא דמחוזא דשכשך ידא בדוולא (דף נ"ח) ד"ה איקלע ע"ש. וקרוב לזה כ' הב"י אלא שנדחק בזה הרבה. וע"ע בב"י דהמרדכי בשם האבי העזרי והכלבו בשם הראב"ד כ' להתיר בהחזיר הברזא. ותמה עליהם דסותר דברי ר"פ בהדיא. ובד"מ כ' דמפרשים בש"ס דדווקא בידי' גופיה ולא בברזא ואין שום הבנה לזה דכיון שעכ"פ מנע לצאת חשיב כדין נגיעה. א"כ אפילו ע"י ד"א נמי נגיעה ע"י דבר אחר לא הותר אלא היכי דהוה שלא בכוונה כלל ולא בטרדה כמבו' מהא דמדדו בקנה. גם הרי גי' הרי"ף ונקטוה. ופי' הרשב"א בתשו' דהיינו דנקט הברזא. ונלענ"ד ליישב עפ"י מש"כ הב"י דהכא ל"ח נגיעה גמורה. אלא כנגיעה מכחו. ואף דע"כ חמור כאן מדין כח עכומ"ז. דהרי הכא הסכמת הפו' לאסור בהנאה. ובכחו התירו בהנאה. מ"מ עיקרו של דבר אינו בא אלא מדין כחו. וכן דקדק הט"ז (בסקל"א) מלשון הרמב"ם והר"ן לדון ע"ז ג"כ קצת קולת כחו ע"ש. ולפי"ז נראה דא"ש חילוק הד"מ. וגם לגי' הרי"ף. דהנה נראה לפי"ז דהני תרי לישני דר"פ דפליגי אי אסור דהדי ברזא או עד דברזא הוה כתרי לישני דר"פ גבי מעצרתא זיירא. שם (ד"ס) אי אסרינן כח כחו [וכגי' הר"ן דמוכח מדבריו גבי זריקה דר"פ אסר ולא כגי' דידן דר"פ שרי ע"ש] ודלהדי ברזא הוה כחו. ושלמעלה הוה כח כחו. ולישנא דהדי ברזא ס"ל דכח כחו שרי לר"פ ולישנא דעד דברזא ס"ל כלישנא דכ"כ ג"כ אסור לר"פ. וא"כ אף דבש"ס ודאי אסר גם בברזא. דלמאן דאסר כ"כ הוה"ד כמה כוחות. כמש"כ שם הפו' גבי מעצרתא זיירא. מ"מ לדידן לדינא יש לחלק בדבר. דכשמנע היין בידו גופי' ודאי אסור. אבל בהברזא הוה כמו גבי מעצרתא זיירא שדרכו בדף. דהוה כח שלישי דמבו' (בסי' קכ"ה ס"ב) דקבלת הרא"ש בשם רבותיו להתיר בה"מ. והיינו אף שמעיקר דין כ' דאין לחלק ולישנא דאסר התם בכח כחו ודאי אוסר בכ"ג. מיהו אנן קיי"ל להקל בזה כהך לישנא דשרי. וא"כ א"ש דה"נ הקילו בזה כלישנא דהדי ברזא. אבל דעד דברזא דהוה ככח ג' וכמו במעצרתא הנ"ל בדף שרי. והיין דהדי ברזא ה"ה בטל לדידן בס' ודוק:
ועט"ז (סקכ"ו) דכ' דבהגביה המניקת קצת ונפסק הקלוח אין כאן איסור אלא מה שהריק ובטל לדידן. ומשמע דקאי אמינקת כפופה דמיירי המח'. וצ"ע שהרי מנע את היין לצאת והרי אפי' מנע בברזא אוסר הרב בפירוש. ולשי' (בסוסקל"ב ד"ה ומ"ש) דאוסר אפי' בכחו גם לדידן. פשוט דכ"ש דזה שמנע לצאת דודאי אסור גם לדידן. ואולי כוונתו בלצורך וטרדה. ואזיל לשי' (בסקל"א) שהסכים להב"ח דמנע לצאת לא הוה נגיעה גמורה ויש להקל בטרדה לדידן כדין שלא בכוונה. ותחלת דבריו קאי ג"כ לדידן וכדמסיק ובאנח ידי' ממש ס"ל דהוה נגיעה גמורה בכל היין ממש וס"ל (שם סקל"א) לאסור אפי' לצורך וטרדה אפי' לדידן ע"ש:
ט"ז סקכ"ט והב"י הק' דמנלי' להר"ן דהגאונים חולקין בל"י שהוא יין. ולק"מ כיון דאין נותנים לו דין כח אי"צ לדחוק בפירוש והא נגע בנטלא כפר"ת ע"ש. והנה הב"י בזה לשי' דהוכיח משי' רש"י דס"ל דבלא כוונת מגע אסור גם במגע ע"י דבר אחר. ובל"י שהוא יין שרי בזה בד"א. וא"כ מנלי' דהגאוני' דשרי בלא כוונת מגע דיסברו להחמיר בל"י שהוא יין היפוך סברת רש"י ע"ש:
שם סקל"ב ובדרישה כ' למה אין מתירין בדיעבד בזה"ז אם שתה העכומ"ז בשפופרת כו'. ולא שמענו בזה מנהג לאסור כו' ולענ"ד דכוונת הדרישה דהא מסיק בש"ס (דף ס"ט) דמשו"ה לא מותבינן חמרא בי' עכומ"ז לדידן דקיי"ל כרשב"ג ור"א משום שייכא פי' שמא ישתה ממנו בשפופרת. וכן סתמו בזה כל הפו' גם לדידן. והחמירו גם לעשות חשוקים שמא יוציא יין לשתות. הרי דגם לדידן זה אסור ודוק: