חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קכג
ס"א סתם יינם של עכומ"ז אסור בהנאה עי' בה"ב בשם א"ח דשיעורו בכל שהוא. והוא מדברי הרמב"ם פ' י"א והכ"מ כ' מקורו מהא דאוסר בכ"ש. והלח"מ השיג דהתם בד"ח כדמוכח סוגיא (וזה מוכרח ע"כ לענ"ד דהא התם חשיב נמי כל איסורי הנאה שוה"נ וע"ע. וא"כ כל הנהו נמי. והרי הר"מ כ' משום דכתיב מאומה בקרא ע"ש. ואינו אלא בעכומ"ז] והלח"מ כ' ממתני' דיי"נ שנפל לבור כו' וגם זה אין שום הכרח דהרי בכל האיסורים פשוט בכ"ד דגם כן אוסר תערובות אפי' בכ"ש איסור שנתערב אלא דאינו אוסר אלא עד ס' וביותר מס' הוא מתבטל ויי"נ אין לו ביטול אבל לענין עיקר דין שיעור האיסור אין מכאן ראי' כלל. ובספרי בכורי יוסף ס' כ"ז כ' ראי' נכונה מהא דב"מ ד' נ"ה דחשיב חמשה פרוטות ולא חשיב הא ע"ש. ומה שהקשיתי שם מהא דהגיע לכיפה שמעמידין בה עכומ"ז דאם בנה שכרו מותר דמכוש אחרון לית בי' ש"פ ראיתי בהר"ן ר"פ השוכר אה"פ גבי מאה חביות במאה פרוטות שהביא דברי הרשב"א דכ' לפרש דהיינו כיון דלית בי' ש"פ לא אמרינן דכולי אגרא מיתפס בי' ע"ש. וא"כ שפיר י"ל דאותו הכ"ש דאיסורא בודאי צריך להוליך ליה"מ ואסור אפי' בפחות מש"פ ודוק ועב"י בשיטת הרשב"א דכתב דאפילו לשתיה לא נאסר אלא בגזירת י"ח דבר. והוא תמוה לענ"ד מהא דמגלה י"ג דאמר המן לאחשורוש אפי' אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן זורקו ואינו שותהו ע"ש. הרי שע"כ הי' איסורו מכבר קודם בית שני. והתו' בדל"ג ד"ה כסי למדו ג"כ מלשון המדרש בזה לענין הדחה ע"ש וצע"ג:
שם בהגה ובזה"ז שאינו שכיח שמנסכים כו' ע' רא"ש שהעלה דיל"ד דאין אוסרין במגען בהנאה דהוה כמדדו ביד דקיי"ל דאינו אוסר משום דטריד וכ"ש בזה"ז שאין מנסכין כלל אלא דקשה לי' דמ"מ מנין לנו להתיר סת"י דנאסר במניין. ולכאורה הי' נראה כיון דלא מצינו גזירה בפ"ע על מגען. וא"כ לכאורה כיון דמצינו לענין מגען דמותר בהנאה היכי דליכא חשש ניסוך ה"נ ודאי בסתם יינם והוה כמפורש הטעם דקיי"ל דמותר היכי דלא שייך הטעם. אלא שבסקכ"ד ס"ב הביא הרב דעת התו' וסייעתו לענין גר תושב בזה"ב דיינו אסור בשתי' ומגעו אינו אוסר כלל הרי דע"כ צריך לחלק בזה. ומיהו לפמש"כ הראשונים (ע' ת"ה ריש ב"ה) דבתחילה הי' על היין רק איסור שתי' כמו פתן ושמנן. ואח"כ החמירו ביין משום ניסוך לאוסרו אפי' בהנאה. א"כ י"ל דגזירת מגען הוא בגזירה שני' כשאסרוהו בהנאה. דהא בגזירה ראשונה הי' יין שוה כשמן ושלקות וש"ד. ולא משום חשש ניסוך. דאם היו חוששין לניסוך היו אוסרין תחילה בהנאה. וא"כ ודאי לא גזרו אז על מגען כלל. וא"כ בג"ת שלא הי' בכלל גזירה שני' לענין הנאה אלא דיינו כשמנו א"כ נשאר מגעו לגמרי להיתר. אבל לענין א"ה ודאי הי' מגען וסתם יינן שוה. וכל שאינו אסור בהנאה במגעו משום דנגיעתו לא חשיב לחשש ניסוך. גם סתם יין אין בו חשש ניסוך ואינו אלא כשמן להיתר הנאה:
ט"ז סק"א ועכשיו דמקרבי קמא דעכומ"ז ולא שפכי כדרך ניסוך פנים מקרי תקרובות ולא נסך כו' נראה דכוונתו דנסך קיי"ל כת"ק דריב"ב דאסור אפי' שלא בפני עכומ"ז. אבל כל שאינו נסך וזריקה המשתברת קיי"ל דאינו אסור אלא בפני עכומ"ז לפנים מן הקלקלין ושלא בפני עכומ"ז לא מיתסר. וכן לא מיתסר הנמצא ביד עכומ"ז כל שאינו מוצא לפנים מן הקלקלין כמבואר בסי' קל"ט ס"ה וא"ע אין לאסור יינם בהנאה ודוק:
שם סק"ג באשר"י כ' כו' ואי משום דלאו בר ניסוך והא יין מזוג נמי לאו בר ניסוך כו' וקשה למה לא כ' הטור כן. והנה המעיין ברא"ש שם יראה אף דמתחלה כ"כ בפשי'. אבל תיכף אח"ז מסיק בשם הרמב"ן והשיג על הרמב"ם בעירב בו מעט דבש דאין ללמוד מדין ניסוך פנים דאינהו מקרבי אפילו פירות דקל ובנות שוח כו' וא"כ פשיטא דאין לנו ללמוד ניסוך שלהם מדין פנים. ואין ראי' ממה שמזוג אינו ראוי בפנים לענין ניסוך שלהם. וא"כ שפיר י"ל לענין מבושל דהא דלא אסרוהו הוא משום דקים להו דהא לאו בר ניסוך לדידהו ול"ק כלל ממזוג וכדברי הטור ופשוט:
שם סק"ד רש"י פי' גבי אלונתית מותר בהנאה משמע דבשתיה אסור ודחק ליישב כו'. והנה זה י"ל בפשיטות דנהי דאלונתית בטל מינה תורת יין שאינו ראוי לנסך. אבל הא יש בה שמן אפרסמון כדאי' בברייתא וא"כ דין שמן של עכומ"ז דאסורה למשנה ראשונה לא בטיל מינה בודאי לאסור בשתי' ורש"י לשי' לקמן דף ל"ו בתוד"ה אשר דר"י נשיאה דהוא אמורא הוא שהתיר את השמן ע"כ פירש הבריי' לפי דין משנה ראשונה דשמן נמי אסור וכ"כ בבריי' בס"ד גבי ג"ת יינו כשמנו ע"ש. ומיהו האמת לדינא כמש"כ הב"ח דשל ישראל ביד עכומ"ז הוא אסור מחשש תערובות יינם כדקיי"ל לעיל גבי כבשים שדרכן לתת לתוכן יין. ואלונתית שלהן עצמן דודאי ע"כ יש בהן יינם דהוה ידוע אסור בהנאה ושל ישראל בידן דלא הוה רק כדרכן מותר בהנאה וכדאמרינן בש"ס גבי כבשים. ולק"מ קושית הדרישה. אבל שלנו שנגע בו עכומ"ו ליכא איסורא כלל ומותר אפי' בשתיה. וכן פרש"י גופי' גבי שמואל ואבלט שם ע"ש ומצאתי שנתעוררו לזה בהגהות החדשות:
ס"ה נתערב יין חי במבושל משערים כאילו הי' המבושל מים מדברי הש"ך נראה שמפרש דבטל בששה והנה כן משמע:
לפרש בדברי הג"א והובא בד"מ. אבל בב"י בשם הרשב"ץ מבו' בהדיא דתלי אם הי' לו מראה יין כשנתערב במים. וסברתו נראה דלא שייך ללמוד מהא דנתבטל במים בששה. דהתם הרי המים מקלקל את היין וה"ה כמו שאינו דהא גם יין שנאסר כבר מתבטל במים בששה. ואילו יין ביין אוסר בכ"ש. אלא דאם הי' מתבטל מראה היין בתוך המים מצינו בזבחים ע"ז גבי קדשים דדם שנתערב במים אם יש לו מראה דם כשר. ואמר התם דנתערב בדם חיה רואין אותו כאילו הוא מים. ומסתמא דה"נ ביין נסכים שנתערב ביין חולין. וס"ל דה"נ יש לומר לדידהו ביין חי במבושל דאם לא הי' מראה יין כלל במים גם ביין מבושל לא מנסכי לי'. וע"ש שמסיק דאין להקל כיון דלא נודע לנו דרך עבודתן. וכוונתו כעין דברי הרא"ש שהבאנו בט"ז סק"ג. דהא הם מקרבי גם ב"ש כו'. ומ"מ נראה בזה"ז שאין מנסכים כלל. אלא דאנו אוסרין מגען משום ל"פ בכה"ג כיון דלדידן לא מיקרי זה יין כלל. א"כ לא שייך בזה ל"פ וה"ה חשוב כמבושל. ואף ברוב מבושל לחוד נראה ג"כ דל"ש ל"פ ויש להתיר:
ש"ך סקי"ח. ומצא ד' ל"ד אלא יותר משלשה ומחצה כו' כמה מהדוחק בזה דהא קיי"ל בכ"ד דלא אמרינן ל"ד לקולא כדאי' בריש סוכה. וכבר הושג מכל האחרונים דהכא דלא הוה אלא קיוהא דווקא ד' ממש ע"ש ונכון: שם סקכ"ו בב"י בשם או"ח דחרצנים ששרפן אפרן מותר והקשה ע"ז מדברי הריב"ש דיי"נ אפרן אסור. והב"מ כ' דלק"מ דהכא החרצנים אינן אסורין בעצמן אלא משום בליעת היין וכיון דנתייבשו מותר כ"ש אפרן. ולענ"ד יש מקום לדברי הש"ך וכ"ש לשי' הא"א בעצמו דהנה בתפל"מ מקשה על הך דינא מהש"ס שהובא בט"ז גבי הא דרמי ב"ד דטוינהו בפורצני דפריך ודילמא דיי"נ נינהו כו' וכ' דהתם הי' הנאה קודם שנשרפו. וזה תמוה דהרי אפי' בעצים דהן עצמן א"ה כ' התו' בר"פ כ"ש דאין ההנאה אלא לאחר שנשרפו. וע"כ צריך לומר דדווקא נתייבש נבדל האיסור והוא מותר. אבל נשרף הרי גם האיסור נשרף עמו וכמו שהיי"נ אינו ניתר בשריפתו גם החרצנים הבלועים ממנו הם באיסורן כמקודם ולפירשי' הסוברים דיי"נ הבלוע באינו מינו כל החתיכה כגוף האיסור ואסורה אפי' למכור חוץ מדמי איסור שבה. א"כ הרי החרצנים כעצי איסור. וא"כ א"ש קושי' הש"ס דאף דתהי' מותרת לאחר שריפה מ"מ אסור לכתחילה ליקח להנות בהדלקתה כמו עצי כה"כ וקליפי ערלה דהותרו בשריפה ואפ"ה ודאי אסור להבעיר להנאתן כמבואר בר"פ כ"ש בכל הסוגיא ע"ש. אבל הרי שי' האו"ח בב"י סקי"ד דרשאי למכור חוץ מדמי איסור שבה. הרי דאין עליהם שם איסור ובודאי דאין הנאה משריפת היין עצמו וע"כ הא דאסר שם גבי פורצני הוא משום דכ"ז שלא נבדל מהבלוע יי"נ הוא כיי"נ ואסור אף לאחר שריפה כשי' הש"ך וצ"ע: סט"ו המחמץ בשמרי יי"נ כו' כל העיסה אסורה בהנאה. משמע דאסורה אפי' למכור חוץ מדמי איסור שבה. וכ"ה לקמן סקמ"ב ס"ב גבי אפה בעצי אשירה דמי כל הפת אסור וע' סרט"ז גבי קונם מעשי ידי אשתי כ' הש"ך סקכ"ח דאינן אלא דמי מעשי' וכבר כ' שם דזה צ"ע. ולכאו' לענ"ד הא דסקי"ד ס"י גבי כבשים שנתן בהם יין. ודלקמן סי' קל"ד ס"ה גבי יין במים שהכשירם לשתי' שנחלקו שם הראב"ד והפו' אם רשאי למכור חוץ מדמי איסור תלי ג"כ במחלוקת זה. אבל שם בשני המקומות פסק הרב להיתר ואולי דסברתו דבזה שהכא שהוא מעמיד גרע טפי ולענ"ד גם בהני דמכשירין ל"ג ממעמיד. ושי' הר"ן להיפוך דבסי' קל"ד גבי מים הביא הב"י משאו להחמיר וגבי פת פסק להקל בסופ"ג דע"ז וצע"ג:
ש"ך סקל"ח. אם לא שחתם את הגיגית. היינו כמש"כ התו' והרא"ש להחמיר ע"ש. והנה בב"י כ' לדקדק בדברי התו' שכ' דצריך ליזהר שלא יהי' ברזא בגיגית דאכתי יש לחוש שמא יוציא בכוס וכה"ג ע"ש. וכ' דס"ל דלזה ל"ח ע"ש. וא"כ ל"ב חתימה ושלא כדברי הש"ך. והמדקדק היטיב בדבריהם לענ"ד יראה דקאי אחתם הגיגית שכ' מקודם שיש להחמיר כן. והוסיפו אח"כ דעדיין יש לחוש לברזא ול"מ גם החתימה במקום שיש חשש ברזא. אבל זה ודאי דלא חזרו ממש"כ קודם דצריך להחמיר ולחתום [ומיהו זה אפשר כהב"י דחשש ברזא חמיר יותר. ואפי' לפי שי' ר"י שהקיל בגיגית אפשר דחשש ברזא חמיר יותר ע"ש] ובט"ז (ס"ק י"ד) נראה שנמשך אחר פשטות דברי הב"י להקל לכתחלה בלא ברזא ולענ"ד צ"ע:
סי"ז ונאסר כל מה שבגת אפי' לא נגע אלא בחרצנים כו'. ע' טור בשם הרמב"ן דאינו נאסר אלא מקום מגעו. וכ"כ הב"י בשם רי"ו בשם רשב"ם וכאן השמיט דעתם לגמרי. והנראה טעמם שיצא להם זה מסוגיא (דדף ע"ה) ע"ה שנגע באשכולות דפסקינן דאשכול וכל סביבותיו טמאין והשאר טהור. ואמרינן (בדף ע') השתא טהרותיו טהורות יי"נ מבעיא כו'. שוב ראיתי שכ"כ בפירוש הר"ן בסוגיא דנגע באשכולות בשם הרשב"ם. ונראה שמסכים עמו. וצ"ע קצת על הב"י שלא הביאו] וא"כ י"ל דשפיר השמיטו שי' זו דהתו' (בדף ס') ד"ה זיקא כ' דההיא סוגיא דווקא לאחר דריכה שמהודקות היטיב היטיב ולכן מפסיק ע"ש. אבל השתא אצלינו לא נדע אם יהי' הפסק כעין שלהם ודוק:
ס"כ גת סתומה ומלאה כו' וירד ממנה יין עם חרצנים לתוך הסל אין על מה שבגת תורת יין הגרע"א כ' דלא נראה כן משמעות כל הפו' דהרי הרא"ש כ' כן בפירוש דברי ר"ה שהחזיר גרגותני לגת ולא פירשו כן כל הראשונים. וגם הרמב"ן חולק בזה בהדיא ע"ש. והנה מש"כ שהרמב"ן חולק אין לו ענין כלל דהרמב"ן סובר דלפי המסקנא גם בפקוקה ומלאה אסור והרי חלקו עליו בזה כל הפו' ופשי' דלא קיי"ל כוותי'. ומש"כ דכל הפו' שלא פירשו כן חולקין על הרא"ש. לענ"ד הנה הרא"ש כ' בעיקר הדין דהיא סברא פשוטה ובאמת היא פשוטה מאד דמה לנו מה שנמשך במקום אחר כיון דמכלי זו לא יצאה המשכה ומה שלא פירשו כן הפו' בדר"ה נראה פשוט דלא משום דפליגי על הדין אלא דטעמם כיון דבסוגיא דלעיל אר"ה בפשי' דהתחיל למשוך בגת נעשה יי"נ למשנה אחרונה וחזרו לומר בשביל זה אין דורכין עם העכומ"ז א"כ מסתמא גת שבימיהם הי' נעשה המשכה בגת. ואין לנו לחדש בסוגיא אופן זה דאין המשכה בגת דלא איירי בה הש"ס אלא דר"ה קאי לפי משנה ראשונה וכדפרשוה הש"ס ודוק:
עוד נ"ל דבאמת יש מחלוקת קצת לדינא אבל בהך דינא כו"ע מודי דהנה הט"ז הק' על דברי המחבר שמסיק דנגע בסל והחזיר לגת אוסרו דבל"ה ליתסר משום ניצוק. ע"ש שנדחק דלא איירי כאן משום ניצוק. ולענ"ד בסברת הרא"ש בזה דהיין שבסל הא עדיין מעורב בחרצנים אלא דכיון דמתוך הסל נעשה המשכה חשיב כולו יין. ובאמת יש מפרשים ס"ל במימרא דר"ה דהתחיל למשוך נעשה יי"נ דדווקא מה שנמשך. אלא שהפו' הכריעו דכולו נעשה יין ומ"מ פשוט דאינו יין מצד עצמו אלא דהיין הנמשך הוריד גם עליו תורת יין וזהו כעין ניצוק. ועפ"ז נ"ל כמו דקיי"ל דיין שנאסר בניצוק אינו אוסר יין אחר בניצוק. ה"נ יין שבגרגותני כיון דאינו יין מדין עצמו אלא משום מה שנמשך ממנו אין לו כח יותר מנאסר בניצוק דקיי"ל ניצוק בר ניצוק אינו אוסר ואין לו כח לאסור יין אחר בניצוק. וה"נ יין הנאסר משום המשכה אין לו כח לאסור בניצוק. ואפשר דהפו' פליגי בדין זה וס"ל דהוא כיין גמור לאסור אף בניצוק ומשו"ה לא מצי לפרושי לדר"ה הכי דא"כ תקשי דאפי' לא החזיר ליתסר היין שבגת משום ניצוק לפי' רשב"ם שם דיין שבגרגותני נאסר תיכף משום כחו. ובשלמא לפי משנה ראשונה דאינו יין אלא מה שבבור. והיין שבגרגותני אינו נאסר אלא משום ניצוק א"ש כמש"כ התו' דהיין שבגת הוה ניצוק בר ניצוק. אבל לפרש לפי משנה אחרונה ובהך גוונא דאין ההמשכה מתחלת אלא מהגרגותני. אבל הרי בהגרגותני מיהות כבר נעשה המשכה והא לא ס"ל דהך המשכה אין עליו אלא דין ניצוק [וכמש"כ בסברת הרא"ש] א"כ ודאי תיקשי דליתסר כל הגת גם בלא החזיר משום ניצוק ומשו"ה לא פירשו כן בדר"ה. אבל בעיקר הדין דאין ההמשכה מתחלת אלא מהגרגותני זה דבר פשוט ולא פליגי. וא"כ הגת אין עליו תורת יין כלל ואינו נאסר עוד משום מגע עכומ"ז. ואין לומר דמ"מ כיון דקיי"ל דניצוק חיבור. א"כ גם על דין ההמשכה גופא כשירד היין מן הגת להגרגותני ונעשה תיכף דין המשכה על הגרגותני יחשוב דין המשכה גם על הגת משום הניצוק דכו"ה ודאי לא חשיב ניצוק דהא ביין המותר בהנאה קיי"ל דלא חשיב לניצוק חיבור. ובכ"ד קיי"ל ג"כ דניצוק אינו חיבור. ובודאי דלזה ג"כ ל"מ ניצוק ודוק היטיב:
שם נאסר מה שבגת משום תערובות יין שבסל הט"ז הביא שהרשב"א נתקשה בזה דכיון דאינו חשיב יין לאסור במגע עכומ"ז למה חשיב יין לאסור בכ"ש ע"ש. ולולי ד"ק איני מבין התמי' בזה דהא לענין מב"מ ביי"נ בתר שמא אזלינן וכיון דחזינן דבהמשכה וניצוק נעשה גם מה שבגת יין גמור ודאי דלענין שמא ודאי דקרי לה אינשי יין. וכי ב"א מדקדקין בזה אי הי' כבר ע"ז המשכה או ניצוק או לא. בודאי חמרא קרי לה. וכ"כ הרשב"א בעצמו גבי שמרי יין דחשיב מב"מ כמבואר לקמן סוסקכ"ו ע"ש שם ואם יש בחרצנים ס' כו' מותר לשון התו' ד' נ"ז ד"ה אבל כו' עוי"ל דמיירי שיש יין הרבה ביחד בגת דהוה מב"מ כו' נראה כוונתם דהיכי שייך שהחרצנים מבטלים כגון שהמשהו יין אסור שמתוך הסל הוא בא בתחלה להחרצנים ואז הם מבטלין אותו תיכף אף שהם מעורבין גם עם יין ביניהם סלק את מינו כמו שאינו אבל כל שנתערב ביין הצלול תחלה כיון דהוא צלול ודאי דהיין הוא נאסר ואין שייך לסייע פליטת החרצנים לבטל כיון דהוא דבר גוש וצונן ואין פליטה לצונן. ובודאי דזה נכון לדינא. וא"כ צריך לפרש גם כאן כגון שנתערב בחרצנים תחלה. או אפי' בנתערב תחילה בהיין מ"מ מהני ס' בהחרצנים לבטל הבליעה בתוך החרצנים להתיר את החרצנים עצמן. ואע"ג דכל היין ודאי נאסר כנ"ל. לא אמרינן בהא חנ"נ להצריך ס' כנגד הכל כמבו' לקמן (סי' קל"ד) ועש"ך שם (ס"ק ט"ז). סכ"א אין דורכין עם העכומ"ז בגת כו' ואפי' הי' כפות הגר"א כ' דכ"כ התו' דבעיא דינוקא דמתיר בציירא לידי' היינו דיעבד וכוונתו למש"כ התו' שם דעל מעשה שאלוהו כו'. וכן הבין לכאו' הרש"א בר"פ השוכר את הפועל תוד"ה שכרו לסתם יינם. אבל אח"כ כ' דמדברי התו' שם ר"פ השוכר שכ' דההיא דאין דורכין עם העכומ"ז בגת בלא ציירי' לידי' איכא למימר דהיינו לכתחלה משמע דמפרשי ההיא בעיא לכתחילה. ולפ"ז נפרש ע"כ בכוונת דברי' שע"י מעשה שאלוהו. כוונתם היינו שפירשו לי' דעל ציירי' לידי' מבע"ל דאי בעו מיני' סתמא לדינא הו"ל לפשוט כמתני' דאין דורכין. וזה סותר לדברי הגר"א. ומיהו משום הא לא איריא. וי"ל דכוונת התו' בר"פ השאה"פ אינו על בעיא דינוקא. דהתם דמתיר בציירא לידי' ודאי אינו אלא דיעבד. וא"כ ע"כ מוכח דהא בלא ציירא דאיכא מגע עכומ"ז אפי' בדיעבד שכרו אסור והא דלא אייתי זה שם לאפשי' בעיא ע"כ דלא בעי הש"ס למיפשט מינוקא אלא כוונתם על בריי' דלמשנה אחרונה דאין דורכין. וכ' לרווחא דמלתא דעכ"פ בלא ציירי' לידי' דאיכא מגע עכומ"ז ודאי אין דורכין אע"ג דלא הוה אלא סתם יינם. אבל מדברי התו' (ד' נ"ה) ד"ה אר"ה שכ' דיש להחמיר לכתחלה למ"א אפי' בלא המשכה ואע"ג דלא גזרינן לקמן לא ציירי' אטו ציירי' כו' מבו' בהדיא דס"ל דציירי' מותר לכתחלה וכדברי הרש"א דלא כהגר"א:
מיהו בשי' הרמב"ם ודאי י"ל דס"ל לפרש כן דכיון דתני סתמא אין דורכין ודאי דלכתחילה יש לאסור בכ"ג ואפי' ציירא לידי' והוא כפות וההיא דינוקא ע"כ היינו בדיעבד דווקא וע' מש"כ בזה בסי' קכ"ד בשי' הרי"ף: ט"ז ס"ק ט"ו. שמא יגע בידים ואע"ג דברגל נמי יש איסור כמש"כ (בסי' קכ"ד) מ"מ שאני הכא שישראל דורך עמו כוונת קושי' כמש"כ הש"ך סקמ"ג דלשי' המחבר אסור בדרך ברגל גם בהנאה. כמו במדדו ביד. והכא דווקא בדרך ע"ג דפים דהוה כמדדו בקנה וכן מבו' בדברי הט"ז (סקי"ז) ע"ש. ומשו"ה מקשה למה דווקא יגע בידים. אפי' ברגל נמי אם יגע בגוף היין יאסור בהנאה. אבל תי' מה שהישראל דורך עמו אין לו שום הבנה שאם הוא מפרש ג"כ כש"ך שדורך ע"ג הדף ואינו נוגע אלא בדף. א"כ הרי אפי' ביד אינו אלא כמדדו בקנה. ולענ"ד פשוט דאינו חמור מכחו דבמסייע ישראל שרי אפי' בשתי'. ואם מפרש שמא יגע בידיו שעל גוף הענבים והיין אין הבנה מה קולא יש במה שישראל דורך עמו. ועוד משמע לי דבכה"ג לא שייך סיוע הישראל כלל שבכל ענבה יחידית שדורך העכומ"ז ודאי אין כח ישראל מסייע עמו בזה והוה כחו לבד וצע"ג: