חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קכא
ס"ב בהגה אין להגעיל כלי בן יומא כו' בט"ז דקדק למה לא נקט תקנה שני' שיהא במים ס' כנגד הכלי. ומש"כ ליישב עפ"י דברי הרשב"א איך מגעילין כלי שחצי' בלועה איסור והשיב הרשב"א לפי שאינה ב"י אין להקפיד ע"ש. אין שום הבנה לזה דביש ס' ודאי נמי אין לחוש להא דחצי' בלועה איסור ואפי' לפי דעת המהר"מ לובלין בש"ך סצ"ו סק"ט דבאיסור בלוע בחצי חתיכה צריך ס' כנגד כולה דאמרינן דבוק וא"כ קיי"ל דבאיסור דבוק כל החתיכה נשארת באיסורה. ויש מקום לומר לפי"ז דל"מ כאן ס' כנגד חצי הכלי האסורה. אם לא שיש ס' כנגד כולה. אבל פשוט דבכלי לא שייך זה דהא לא אמרינן נעשה נבילה בכלי שיש לו היתר בהגעלה. ועוד דבהדיא כ' הרשב"א בסתם דיכול להגעיל כלי אסורה לחצאין. וע"כ דל"ח שתאסר ההיתר מהאיסור וע' מש"כ בזה בסמוך. והעיקר נראה ממשמעות הרשב"א והפו' וכן מדברי הרב באו"ח דאינו מן הדין אלא שכן קבעו מנהג ונהגו בכך כדי שיהיו יכולים להגעיל כמה כלים זה אח"ז. עד שלא יהי' ס' כנגד כולם במים ונכון:
ועיין ד"מ שהק' על דברי הרשב"א בב"י שכ' דבכלי שאינו ב"י אע"ג שאי"צ ס' כנגד הכלי צריך שיהיו המים מכסין את כולה. והקשה דאם אינו מכסה מאי הוה הא קיי"ל דיכול להגעיל לחצאין שיכניס החצי תחילה ואח"כ חצי' הב' ע"ש. ובאמת הי' נראה לכאורה לפי דעת הרשב"א דהביא המחבר (בס"ו) דכלי נאסרת כולה בבליעת מקצת. ואפ"ה כשרוצה להגעילה צריך להגעיל דווקא את כולה ול"מ מה שיגעיל מקום הבליעה לחוד ע"ש. הרי אף דהבליעה מפעפע בכל הכלי ההגעלה אינה מפליט מכולה וא"כ לכאורה לפירוש זה א"א להגעיל לחצאין דכשמגעיל חצי השני' והכלי נרתחת. בשעת מעשה היא מפעפע בחצי הראשון ג"כ וההגעלה ל"מ להחצי הא' שאינה במים. אבל הב"י כ' בהדיא בשם הרשב"א גופי' דמהני הגעלה לחצאין וצ"ע באמת בטעם הדבר [ואולי דאין מחמירין כ"כ לומר בשעת מעשה גופה דמועיל הרתיחה להבליע ולא להפליט ועכ"פ אין ליישב זה בכך] ועוד דכאן באב"י ודאי אין קפידא כלל בדבר דאפילו מפעפע חצי השני' בראשון כיון דהיא אב"י לא נבלע בה אלא איסור פגום. וקיי"ל דאיסור פגום הנבלע בקדירה אינה אסורה. ואפשר לומר דהכא משום חששא דהמים שיאסרו מהכלי דאם לא יכסו את הכלי מהסתם לא יהי' רוב בהמים כנגד הכלי. וא"כ קיי"ל לעיל (סי' ק"ג) שאפי' איסור פגום צריך רוב לבטל. ואף דהכלי לא תאסר בבליעת הפגום אבל המים יהיו אסורים. וכבר נהגו בכ"מ להתיר המים. ועדיין אינו מיושב דזה שי בתערובות של ממש אבל כאן דאין אלא פליטת טעם כבר כ' (שם בשם הרשב"א דזה לא שייך שיהי' הטעם רוב כנגד הדבר שנבלע בו [ע"ש ש"ך (ס"ק ד') וצריך עיון]:
ועיין מג"א סו"ס (תנ"ב) בשם המהרי"ל דכלי ששואבין בה מכלי ראשון ל"מ להגעילה להרתיח בו בעצמו חמין דצד החיצון לא נגעל ע"ש. ולענ"ד משמע מלשון התוס' (זבחים צ"ה) סוד"ה עירה כו' שכ' שהרשב"ם הק' על הר"ת שכ' דמהני לקערות הגעלה בעירוי דהיכי יהי' מועיל לקערות ששואבין מהיורה ומליאין איסור מכל צד בכל עובי הכלי. ואם היינו מפרשין דעירוי ככ"ר ומבשל לגמרי כו' יתיישב מה שאומר ר"ת ששופכין רותחין עליהן הוא הכשר גמור כו' משמע בהדיא דאי"צ להכשיר מב' הצדדין. אלא כיון דהוא מבשל בכולו בכל העובי מפליט מכל העובי אף מה שנבלע מצד השני ואין נ"מ מה שנבלע מהצד השני אלא ההגעלה מוציאה מכל העובי. ואולי כוונת המהרי"ל אינו אלא משום השפה הגבוהה בהכלי דמשמע בהש"ס דע"י גדנפא ג"כ אין הגעלה גמורה אלא קרי ע"י ניצוצות וא"כ בכה"ג דהתשמיש הי' דרך שאיבה הא הבליעה היא בליעה גמורה וההגעלה אינה אלא ע"י ניצוצות ומשו"ה ל"מ זה. אבל בנבלע בצד השני בתחתית הכלי דשם ההגעלה ג"כ גמורה שפיר מהני אף שאינה מאותו צד שנבלע בו:
ולענ"ד יש להוכיח כן מדברי האחרונים בדיני הגעלה שכ' שטלאי שהתיכה לתוך המתכות כיון שגוף האיסור באו"מ ודאי הוא נשרף לא איכפת לן תו במה שקדם שם הבליעה ע"ש. ש"מ אע"ג דעדיין אין שם ההגעלה על הבליעה ממש. דהא מפסיק עובי הטלאי. אלא כיון שהוא גוף א' לא איכפת לן כלל דההגעלה מפליט מכל העובי. וכ"ז דלא כהפ"ת לעיל (סי' צ"ב סק"ג) עיין שם:
ס"ה בהגה אבל צונן מותר להשתמש בכלי איסור. ע"י הדחה ושפשוף היטיב. ובש"ך (סק"י) דבד"מ משמע דאפי' דבר חריף וראייתו מסוף סי' זה גבי סכין דמהני נעיצה אפי' לד"ח. והש"ך דקדק ע"ז מדברי הא"ח שכ' דאינו מפליט ד"ח ביבש. משמע דבלח לא שרי לכתחילה ומסכין אינו ראי' דנעיצה עדיף טפי. וכ' עוד דט"ס הוא בד"מ וקאי אכלים שנשתמשו בו צונן וכ"ה כאן בהגה דמסיק זה אכלים שנשתמשו בו צונן. וכ"ד מפוקפקין בזה לענ"ד דגם ההגה כאן נראה דכוונתו ודאי אפלו על כלי אסורה ממש. דאי ל"ה למה דווקא ד"ח אפי' רותח ממש נמי מותר. ומש"כ הרב שנשתמשו בו צונן נראה פשוט דכוונתו להשתמש בו עכשיו צונן וכן בד"מ ודאי אכלי אסור קאי. וכן הבין הט"ז שהביא דברי הד"מ על דברי הרב ע"ש. ואף שיש לדחוק דכוונתו אכלי שנאסר בבליעת צונן כגון כלי יין או שנכבש בו איסור מעל"ע דמותר אפי' ד"ח כמבו' לקמן סי' קל"ז דמותר למלוח בכלי יי"נ מ"מ כל מעיין בצדק יראה שאין מקום לזה בדברי הרב ז"ל. ומה שדחה דנעיצה עדיף יותר לענ"ד אינו מוכרח דהנה ודאי אין כוונת הרב בחריף לח ושהה כדי שיתן על האש וירתיח דא"כ הוה כבוש כמבושל ואם זה שרי א"כ הרי הכל שרי. וע"כ דאין כוונתו אלא על פחות משיעור זה וא"כ הרי ודאי דאין כאן איסור כלל בדיעבד. ולענין לכתחילה ודאי מהני הדחה ושפשוף היטב כנעיצה. דהא נעיצה נמי ל"מ לגוף הבליעה שבתוכו. וא"כ מיושב נמי דברי הא"ח דלא כ' אלא יבש. דבלח הוה מתסר בכדי שיתן על האש להרתיח אבל בפחות משיעור זה ודאי נכון כדברי הרב דשרי אפי' בלח. וכ"נ מדברי הגר"א בסקי"ד שהבין כן. שכ' דזה חשוב כדיעבד ע"ש. ומשמע דהיינו דל"ג בזה אטו רותח. ומשמע בהדיא דהא לרותח הוה אוסרת והיינו ודאי בכלי אסורה. אלא דצ"ע דבס"ק הקודם הביא דקדירות ישברו. וכן בפינכא דר"א דתברא וצ"ע:
ס"ו בהגה אבל אם ידוע שלא נשתמש רק במקצתו כבולעו כך פולטו. עט"ז שתמה על הרב שהכריע להקל נגד דעת הרשב"א והרא"ש ז"ל. ולולי שאיני כדאי אמרתי ראי' מפורשת להקל מסוגיא דדודא דמר עוקבא סוף מס' ע"ז דאהדר לי' גדנפא כבולעו כך פולטו. מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות. פירוש דהשפה הגבוה של הכלי לא בלע אלא ע"י ניצוצות. ואי נימא דגם בנשתמש במקצת הכלי צריך להגעיל דווקא כולו. ולענין הך דינא דלהגעיל כולו לא אמרינן כבולעו כך פולטו. [ואולי דסברתם בזה דכיון דהבליעה מפפפעה בכולו א"כ צריך שם להגיע דווקא מים של הגעלה דעל גוף ההגעלה כיילינן דהוא מפליט כדרך התשמיש אבל כיון דאין מגיע שם מים של ההגעלה לא שייך שיפליט מאותו מקום ודוק]. א"כ היכי שייך לומר שיהני ההגעלה ע"י ניצוצות דמשמע בש"ס דלא הוה כהגעלה גמורה אלא משום דהבליעה ג"כ לא היתה אלא ע"י ניצוצות. והרי הבליעה בל"ה היתה מפעפעה בכולה. וא"כ הרי בשביל זה לחוד צריך הגעלה גמורה שיגיע שם מים של ההגעלה. וע"כ דגם לזה נמי אמרינן כבולעו כ"פ. ומהני ההגעלה במקצת הכלי כמו שהי' הבליעה. ואע"ג דיש לדחוק וליישב שי' הרשב"א בכ"ד וכ"ש לפי שי' הרשב"א דס"ל דאיסור משהו שנבלע בכלי שדרכו להשתמש בשפע מותר לבטל לכתחילה. וא"כ כל ההגעלה דשם על השפה אינו אלא לחומרא בעלמא לכתחילה או להשתמש בו ביבש וי"ל דל"ח כו"ה. אבל משמעות הש"ס דהוה הכשר גמור שיהא על השפה ג"כ היתר גמור ומשמע בהדיא כשי' הטור להקל ואולי י"ל דזהו שכ' הרב באו"ח (סי' תנ"א סי"ב) לענין ידות הכלי דלכתחילה יכול להגעיל ע"י עירוי ומשמע דזה מהני גם לשי' הרשב"א ע"ש. וי"ל דהיינו טעמא דע"כ מוכח הכי מהא דדודא דמ"ע הנ"ל. ולפי"ז נאמר דאף דהלכה הבליעה בכולה מהני לה ג"כ הפלטת הניצוצות דהוא עירוי. וכ"ז דחוק דמשמעות הש"ס דלא הי' כאן אלא ריעותא דבליעת ניצוצות ודוק. ולפי"ז נראה דהטור מיקל אפי' בהי' כל הכלי רותח גמור בשעה שנשתמש האיסור. אם הוא רותח גמור גם בשעת ההגעלה שפיר מהני. ועפי"ז י"ל דגם הרשב"א המחמיר לא החמיר אלא ג"כ בשהיתה כולה רותח. וא"כ מה שכ' הש"ך דדברי המ"צ דל"א גם בכ"מ חם מקצתו חם כולו להוליך הבליעה בכולו ע"ש. חולק על הרשב"א. זה אינו כלל דההיא דמ"צ דווקא כשלא נרתחה כולה לגמרי אלא מכח אותו מקצת בזה ס"ל דאינו מוליך בכולו ובזה גם הרשב"א מודה ולא קאי אלא בשהיתה כולה רותח לגמרי ודוק. ושוב מצאתי קצת סעד לדברי בחידושי הגרע"א באו"ח שם:
ובעיקר דברי המעגלי צדק דאע"ג דבכ"מ חם מקצתו חם כולו. מ"מ ל"מ זה אלא דמשו"ה אפי' נבלע איסור בצד השני שלא נרתח הוא בולע שם. אבל הבליעה שבצד החם גופא. אינו מוליך הבליעה לצד השני. נראה בטעם סברתו בזה. דבאמת דגם כשכל הכלי רותח הא דאוסר כולה אפי' שלא כנגד הרוטב כבר מבואר בסי' צ"ב דאינו אלא מספק. אי מבליע בכל הכלי והיינו בעיא דזבחים אי בישול במקצת כלי' צריך הגעלה בכל הכלי וכפי שי' התו' שם דרגיל להבליע יותר ע"ש. וא"כ בשלא נתחמם אלא במקצתה אף דכ"מ חמח"כ. מ"מ הרי בודאי דיש להסתפק אי מגיע החמימות כדי שיעור להבליע שהוא צריך שיהי' רותח גמור בבליעה שאינו אלא בזה הצד החם עצמו. הא הוה ס"ס. ספק אי הגיע החמימות. וספק אי הגיע הבלוע ואין לאסור מס"ס. אבל כשנבלע בצד השני גופי' אין כאן אלא ספק אי הגיע החמימות ואסור מספק ודוק:
וע"ש עוד מה שחילק בשם האו"ה דבהוחם מקצת ע"י אור גופי' ודאי אוסר אף בצד השני ובמרדכי סוף ע"ז מתוס' הר"א גבי דבר הצריך עירוי מהני לערות מקערה שהניחה בתוך היורה דמה לי רותחת ממי היורה או רותחת ע"י האור עצמה ע"ש וא"כ ל"ל לר"א סברא זו בפירוש. ובאמת התוס' שלפנינו בד' ל"ג נסתפקו בזה ועיין ט"ז סוס"י צ"ב שהאריך בזה. ומש"כ שם מדברי ההגה בסוסק"ז דכף שהוציאה עם מעט תבשיל נ"נ. אינו מוכרח די"ל דכ"ז שהיא בתוך הקדירה תיכף כשהפרישה מן הרוטב אז ודאי היא עדיין כ"ר ע"ש. ונראה דספק זה תלוי בהסבר חילוק התוס' בשבת (ד"מ) שחילקו בין כ"ר לכ"ש. דכ' דכ"ר שהוחם אצל האור דפנותיו חמים אבל כ"ש שדפנותיו קרים הולך ומתקרר ע"ש. ובפשי' נראה דהכוונה דהיינו לפי שהתבשיל נסמך אצל דפנות הכלי שני שהם קרים משו"ה מתקרר מן הדפנות הקרים אבל בל"ה אין מקום לחלק בין כלי ראשון לכלי שני כיון דהוא חם שאין היד שולטת בו וא"כ כאן בכ"מ שהוחם מקצתה אפי' ברותחין מ"מ כיון שאנו רואין שהיא כולה רותחת ואין היד שולטת בו ודאי דהיא כולה ככ"ר ואין לחלק בזה מכ"ר כיון דאין כאן דפנות קרים כלל:
וזהו סברת הר"א וס"ל דהוחם ברותחין דינו כע"י אור ממש ויכול ג"כ לערות ממנו בדבר שצריך עירוי, והוא יחמיר ג"כ בהוחם מקצת ע"י רותחין. אבל י"ל דכך הוא החילוק דדווקא כ"ז שהרותחין הם בתוך הכ"ר שהכלי הוחם ע"י האור עצמו אינו מתקרר. אבל הרותחין בעצמן שהם הוחמו בהפסק כלי אינו חם כ"כ ומתקררים כשנוטל מן האור. וא"כ גם בכלי זה שהוחמה בהפסק כלי בתוך הכלי ראשון מתקררת היא ג"כ בשניטלה מתוך היורה. ואין עלי' דין כ"ר. ועפי"ז יש לחלק ג"כ בכאן דבהוחם מקצת ע"י אור חם כולו אבל בע"י רותחין ל"מ מקצת על כולו כמו דל"מ לערות ממנו ונכון לענ"ד. ולפי"ז סברא זו אי יש לחלק בין הוחם באור או ע"י רותחין הוא ספק ודוק:
ש"ך סוהס"י בשם תשובת הרשב"א לענין להגעיל הרבה כלים בזא"ז עד שאין ששים במים. דתליא בשי' הפו' לענין חוזר וניעור בנו"ט דלשי' האוסרים גם בזה אסור. ובחי' רע"א או"ח סי' תנ"א כ' די"ל דהכא כו"ע מודו דכיון דכבר נתבטל הטעם מתחילה תו לא שייך שיהא חוזר וניעור דכיון דהוא טעם שני דהכלים בלעו טעם איסור ואח"כ הכלים במים הוה טעם שני, וכיון דכבר נתבטל תחלה תו הוה כנ"ט בנ"ט דהיתרא דקיי"ל דשרי וכעין מש"כ הרב בסי' ק"ג לענין תוחב כף בדבר הפוגם דשוב אינו נאסר אפי' יהי' לשבח דהוה כנ"ט בנ"ט דהיתרא ע"ש. ולענ"ד דברי הרשב"א מוכרחין דע"כ דלשי' האוסרים בחוזר וניעור ע"כ לי"ל הך סברא דחשיב טעם שני בהיתר דהנה לכאורה לפי סברא זו קשה דכל גיעולי עכומ"ז דאסר רחמנא היכי משכחת לה. דהא בודאי דאין הכלים מפליטין כל בליעתם בפ"א ביחד. אלא מעט מעט. וא"כ כל משהו מתבטל תחלה. וא"כ לעולם הוה טעם שני דהיתרא. אלא שיש לחלק דכל שהבליעה הולכת כדרכה בלי שום הפסק אינה מתבטלת כלל. ומשו"ה הוה דאיסורא ולא דהיתרא. אבל כשנתבטלה תחילה תו הוה דהיתרא. ואינה יכולה לאסור עוד אבל הרי שי' האוסרים בכל נו"ט בחוזר וניעור עיקר יסודם מבו' בתוס' בכורות (כ"ב ד"ה יתיב) שלמדו מהא דנדרים דאפי' גידולי היתר מעלין את האיסור ולא אמרינן קמא קמא בטיל וכ"ש דהאיסור שנותן טעם לא בטיל. והמתירים דחו זה דהתם דהולך וגדל בלא הפסק ליכא ביטול ע"ש. וא"כ ע"כ דהאוסרים לא ס"ל חילוק זה וס"ל דגם בכה"ג הוה מתבטל אלא משום דחוזר וניער. וא"כ ע"כ מוכח מג"נ דלא מיקרי כה"ג טעם שני בהיתר דאי ל"ה לא משכחת לה ג"נ כלל וכמש"כ. והא דבאמת ל"ד להא (דסק"ג) בדבר הפוגם י"ל דהתם כשפוגם הוה עליו שם היתר. אבל ביטול בס' כיון דחוזר וניעור לא נקרא עליו שם היתר כלל אלא דמעיקרא לא היה בכוחו לאסור משום מיעוטו עד שיתרבה. ועוד יש בזה סברא לאסור עפ"י דברי הפמ"ג (בפתיחה לתערובות) דנסתפק בחצי זית נבלה וחצי זית שחוטה שנפלו לתבשיל ויש כאן טעם בשר אי מצטרף השחוטה להנבלה לאסור ובאמת השיגוהו האחרונים מדברי הר"ן בע"ז גבי שני כוסות של יי"נ דכ' בהדיא דאינו מצטרף יין ההיתר לאיסור וכ"ה בהדיא בירושלמי המובא בתשובה זו של הרשב"א.. ומ"מ כאן לענין זה שהוא טעם שני נהי דקיי"ל דבהיתרא תו לא מצי למיחל עליו איסורא מ"מ הא באיסורא קיי"ל דאפי' נ"ט בנ"ט כמה פעמים לעולם אסור כיון דאתו מאיסורא. אלא דלמיחל עליו שם איסור מחדש לא חשיב כו"ה. אבל כאן להצטרף זה לפליטת האיסור גמור מהכלי השני שפיר י"ל דמצטרף גם זה דשם האיסור הוא בשביל השני' דלא הוה עליו שם היתר כלל. ומ"מ לענין עיקר הדין יש בזה הרבה צדדים להקל מטעמים אחרים חדא דכ"כ (בסקי"ד) דשי' הרמב"ם דשומן בחמין הוה נ"ט לפגם. וא"כ אפי' יקח מהם אח"כ לתבשיל זה ודאי הוי נ"ט בנ"ט דהיתרא כמש"כ הרב (סק"ג) כנ"ל. וגם לדעת התו' שם נמי כ' די"ל דאינו אלא ספק דלפעמים משביח. וא"כ בנתבטל תחילה י"ל דהוה חזקת היתר. וגם יש לצרף סברת הסוברין דאינו חוזר ובולע ממי ההגעלה. וכן אם לא נאמר נעשה נבלה וגוף המים לא יהיו צריכים ביטול נראה דיהי' בהכלי עצמה ס' כנגד הפליטת האיסור בעצמו ובשאר איסורין לא הוה אלא מדרבנן א"כ אין להחמיר כ"כ וצ"ע: