חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קכ
ס"א הקונה מהעכומ"ז כלי סעודה של מתכות כו' צריך להטביל כ' הטעם שיצאו מטומאת עכומ"ז כו' צ"ע לפי"ז דא"כ גם גר שנתגייר יהי' כליו צריכים טבילה. ולא מצינו זה בשום דוכתא. ואולי דמ"מ אינו כמעשה שהי' וצ"ע:
ס"ב צריך שיהי' הכלי רפוי בידו בשעת טבילה ואם לחלח ידיו במים אין לחוש. ובהג"ה ודווקא במי מקוה [היינו שיאחוז הכלי במקוה גופא] אבל לא בתלושין. והט"ז האריך הרבה דהמרדכי לא כתב זה אלא בכובד כלי דהוה הפסק. אבל כאן כל שאינו אוחז בכח הרבה הוה טופח להטפיח וקיי"ל דהוה חיבור ע"ש. וכבר הביא בעצמו דהרא"ש ס"ל דכובד כלי הוה ג"כ טלה"ט ומהני ג"כ. וכ"כ (בסי' קצ"ח סק"ל) גם בשם הרשב"א בתה"ב שכ' ג"כ בזה בפירוש דהוה טופח להטפיח ע"ש. ומוכרח לפי פירושו בדברי המרדכי דפליג עם הרא"ש והרשב"א במציאות אי איכא בכובד כלי טופח להטפיח והוא דוחק גדול. גם מש"כ לפרש בדברי המרדכי וגם צריך ליזהר בהא דתנן האוחז כו' דקמ"ל שלא יהדק בכח כמש"כ הרשב"א כל רואה יראה שאין שום משמעות לזה בדברי המרדכי. גם עיקר שי' בדברי המרדכי דבכובד לא הוה טלה"ט ואפ"ה בחבורין במקומן מהני צע"ג לענ"ד דלכאורה בכ"מ שאין טלה"ט משמע בש"ס בכ"ד דהוה כנגוב (בברכות גבי מ"ר ובגיטין רפ"ב]. ולולי שאיני כדאי הי' נראה בשי' המרדכי דודאי אינו חולק על כל הפוס' הנ"ל דגם בכובד כלי הוה טופח להטפיח אלא דס"ל כשי' רש"י ור"י (ברפ"ב דגיטין) דטלה"ט ל"מ אלא בגוד אחית שסופו לירד למים ע"ש. וכן נראה מדברי הרמב"ן ור"ן בע"ז (פ"ה) גבי הא דניצוק חיבור ע"ש. והרי הט"ז גופי' באו"ח (ס' קס"ב) לענין נטילת ידים האריך להחמיר כשי' זו דל"מ אפי' טופח להטפיח ע"ש. ולפ"ז דברי המרדכי מתפרשין היטיב ובתחלה נקדים מה שביאר הב"י (בסי' קצ"ח) דשי' הרמב"ם במתני' דהאוחז דת"ק סבר ידיח ידיו ור"ש פליג דירפה ידיו. דהיינו דפלוגתייהו בירפה דת"ק סבר דל"מ דגזרינן דילמא לא ירפה והרשב"א הק' ע"ז דבכ"ד לא גזרו ע"ש. ופי' להיפוך דר"ש סבר דידיח ל"מ לפי שאם לא ירפה ויהדק בכח לא הוה טלה"ט וכ' בעצמו דבמהדק בכח זה ודאי ל"מ גם לת"ק אלא דאי"צ לרפות. ובודאי כ"ז דחוק דא"כ לא ידעינן באיזה אופן קרוי מרפה ובאיזה אופן פליגי ובאיזה אופן כו"ע מודי. ע"כ פי' המרדכי בזה כשי' הרשב"א דר"ש ודאי פליג אידיח ידיו אלא דה"ט דפליג דס"ל כרבנן דר"י דטלה"ט ל"מ ומשו"ה ל"מ הדיח ידיו דת"ק דפירושו ודאי בתלושין כמש"כ בזה הט"ז וטעמא דת"ק דטלה"ט הוה חיבור כר"י ואפילו בלא גוד אחית ור"ש ס"ל דזה ל"מ ומשו"ה בעי שירפה לגמרי. והיינו דכ' המרדכי דדוקא במחוברין במקומן ממש כגון ההיא דרגלי המטה והיינו דבזה ודאי מהני טלה"ט לכו"ע וכן משמע בכ"ד בש"ס גבי חוטי שער (רי"פ במה אשה) ובשערות שנתקשרו דשלשה אינן חוצצין דהוה ודאי משום דאית בהו טלה"ט. אבל בתלושין ל"מ והיינו דמסיק כמתני' דהאוחז. והיינו כמו שפרשנו דר"ש פליג אהדיח ידיו אף דודאי הוה בזה טלה"ט ובעי' דווקא ירפה. וה"נ לא מהני גם בכובד כלי דזה ודאי לא הוה ג"כ כירפה ופסק כר"ש. דרבנן דר"י ע"כ ס"ל כוותי'. ולשיטת ר"י ורש"י והר"ן (בע"ז הנ"ל) אפילו לר"י לא אמרינן חיבור אלא בגוד אחית שסופו לירד אבל בל"ה ל"מ אפי' טלה"ט. וא"כ ודאי ל"מ הדיח ידיו אלא במחוברין כשיטת המרדכי וזה שכ' הרב בהג"ה ודווקא שלחלח ידיו במי המקוה דהיינו שיאחז הכלי בתוך המקוה והוא ממש כמש"כ העט"ז. ומש"כ עליו הט"ז דאין זה דרך המשנה באמת ודאי דזה אינו הך הדיח ידיו דת"ק דזה הוה בתלושין כנ"ל ואנן פסקינן כר"ש דתלושין ל"מ אלא דבמחוברין בזה מהני טלה"ט לכו"ע כנ"ל. וכ"ז מרווח ומתיישב יפה בשי' המרדכי והרב. אלא דיש חידוש שלא זכר זה הרב לקמן (ס' קצ"ח). וצ"ל דסמך אמש"כ כאן דהא זה ודאי דלא מקילינן שם בטבילת נדה יותר מטבילה דהכא ודוק:
ט"ז סק"ה במרדכי יש שמצריכין לברך על טבילת כלי מתכות ותמהתי דאי"צ להזכיר פרטי הדינים דא"כ יזכיר גם של סעודה וכו'. ולענ"ד הוא נכון דהא באמת קיי"ל כר"י דהי' לפניו מצות הרבה צריך לברך על כל אחת דצריך לפרט בפרט ולא בכלל. וא"כ כיון דטבילה זו אינה כדין טבילת טומאה אלא מצוה אחרת צריך לפרט דמברך על טבילה זו. ואם לא היה מזכיר ש"מ הוה פירושו בסתמא כרוב טבילות דהוה לטומאה. ומשו"ה הצריכו להזכיר ש"מ שיהי' היכר לדין טבילה זו ודוק:
ס"ח אם לא לקח הראשון לצורך סעודה אין השואל ממנו צריך להטביל. והאחרונים כ' להחמיר כאו"ה שצריך לטבול אלא שאינו מברך ונראה לדקדק מדבריהם דס"ל דהא דמסיק הרב אבל הראשון אסור להשתמש אפי' עראי היינו נמי רק מספק דאי ל"ה למה לא יברך הרי מהני הטבילה להתיר תשמיש להראשון וע"כ דגם הראשון אינו ודאי שצריך טבילה והכי מסתבר דודאי אין סברא דמי שקנה לכלי אומנות מן העכומ"ז שיהי' אסור לו להשתמש לפעמים לצורך סעודה. וה"נ נראה גם כשיחדה זה שלא לצורך סעודה אלא דחומרא בעלמא הוא ולא לברך ודוק:
ש"ך סק"כ בשם האו"ה דאם הוסיף אח"כ מעות להעכומ"ז וקנה המשכון צריך טבילה אחרת ויברך כו' ונראה הטעם דאע"ג דמתחלה טבלה משום דמשכנתא כזבינא ל"מ לה השתא דכיון שהוסיף מעות בודאי הי' שוה המשכון יותר מההלואה. ומבואר בב"ק דף מ"ט גבי משכנו של גר ביד ישראל דאינו קונה יותר מהחוב וכ"כ הרא"ש בסו"פ שה"ד בהדיא (ועש"ך חו"מ סע"ב סק"ט שעמד בסברא זו בשי' הרי"ף מעצמו). וא"כ אם אפי' משכנתא כזבינא לא עדיף מישראל ועכומ"ז שותפין דאי"צ טבילה. ואפילו טבל ל"מ. וכשקנה הישראל אח"כ גם את חלק העכומ"ז פשוט דצריך להטביל בברכה וע' מש"כ בסמוך. אבל לענ"ד נראה די"ל דהא דהצריכו טבילה במשכנתא היינו דווקא באינו שוה יותר מחובו אבל כשהוא שוה יותר באמת לא הי' צריך טבילה כלל כדין שותפין. ולא משמע כן דברי האו"ה. ואף שיש לדחוק דהא דטבל מתחלה היינו לפי שחשב שלא יתן להעכומ"ז יותר ואינו שותף עוד בדבר מ"מ הוא דוחק וגם סתימת הש"ס והפוס' לא משמע כן וצ"ע:
ס"י בהגה ואם מקצת כסף שנעשה ממנו הכלי של העכומ"ז צריך טבילה כ' הש"ך דמשמע דהיינו בברכה והט"ז הקשה דהא בשביל מעמיד פסק לעיל דאינו מברך ועוד דהכא גרע דבטל ברוב וכ"ז אינו לענ"ד דהתם לענין גוף הכלי דאינו בר טבילה שפיר י"ל דבשביל המעמיד אין לחייב עליו טבילה אבל הכא כל שיש להעכומ"ז חלק בכלי ואח"כ קנה הישראל הוה ככל קונה כלי מן העכומ"ז. ובודאי דלא שייך כאן ביטול ברוב דממונא לא בטל כדאיתא בשילהי ביצה הרי שנתערב קב שלו בעשרה קבין של חבירו כו' וע' מש"כ בחיבורו על חו"מ סרכ"ט. אלא דבעיקר הדין בהיו ישראל ועכומ"ז שותפין בכלי וקנה אח"כ הישראל את כולו דכ' הש"ך בפשי' שחייב בטבילה. וכן משמעות הפו'. לענ"ד אינו ברור די"ל דגם זה אינו כמעשה שהי' דהתם הי' בתחלה כולו של העכומ"ז לבד אבל בהיו שותפין מתחלה צ"ע: שם אומן ישראל שמקצת כסף משלו אי"צ טבילה האחרונים כ' דזה לא מסתבר כלל אלא כל שהי' תחילה שותפות עכומ"ז צריך אח"כ טבילה. וכן מוכח לענ"ד בהדיא בסוגי' שם דאפי' הוסיף נופך משלו למ"ד דאין אומן קונה ל"מ אלא דההוספה הוא שלו אבל שכר אומנתו הוה מלוה ע"ש והוה ככל שותפות עכומ"ז. ומיהו בזה דשותפות גופא כ"כ בצ"ע:
סי"ד אבל אם טבלו לפני גדול הוה טבילה ובש"ך (סקכ"ח) דאע"ג דהרשב"א כ' גבי נדה דבעי כוונה טבילה דהכא דאינה מטומאה לטהרה ואינה אוסרת מה שנשתמש קודם הטבילה כו' שאני. ובאמת משמע כן בהג"א שם שכ' בזה"ל ור"י אמר אף לביתה לא טהרה אע"ג דבעלמא חולין לא בעי כוונה כו' משמע דס"ל דדווקא שם בטבילת טומאה ס"ל לר"י דבעי כוונה אבל בטבילה זו ודאי הוה כשאר חולין דל"ב כוונה. אבל לכאורה יש להקשות דהא שם בש"ס פריך אר"י ממתני' דשחיטה דלא בעי כוונה ומשני דשחיטה שאני דמדמגלי רחמנא מתעסק בקדשים פסול מכלל דחולין ל"ב כוונה. ומשמע לכאורה דאדרבה אית לן לדמויי כל דוכתא לטבילה אלא דשחיטה גלי קרא. וצ"ל דס"ל דודאי אי לא הוה קרא לשחיטה הוה ילפינן כ"ד מטבילה. אבל השתא דאיכא קרא לשחיטה דל"ב כוונה אדרבה לא ילפינן בכ"ד מטבילה אלא משחיטה. ואפשר דטעמם דס"ל דטבילה מטומאה יש בה סרך מצוה לכו"ע. דהא כמה תנאי ס"ל דטבילה בזמנה מצוה. וליכא למילף מינה מילי דהיתר כשחיטה וכל מילי דהיתר משחיטה ילפינן. ובטבילה דהכא ס"ל כיון דאינה מטומאה לטהרה נמי ליכא בה מצוה ודמיא לשחיטה. ובזה יתיישב מה שהקשו על שי' זו (דבנדה צריך כוונה) מסתמא דהש"ס בחגיגה דמסיק בפשי' דחולין ל"ב כוונה. די"ל דהתם דווקא בנ"י דלא שייך בה מצוה כטבילה (ועוד דהוה דרבנן) הוא דפסק הכי ואע"ג דהש"ס בחגיגה שם לא דייק לה אלא מהך ברייתא דטבילה הנ"ל. כוונת הש"ס הוא דאע"ג דבטבילה לא קיי"ל כהך בריי' אלא כריב"י דפליג. ע"כ לא פליג עלה ר' יונתן בר"י אלא בטבילה. אבל לענין נ"י כו"ע מודו. ובאמת משמע שם כן בהדיא מדלא אייתי שם כלל הך פלוגתא דר' יונתן. וזה שכ' הג"א בפשי' דבעלמא ל"ב כוונה לר"י. אלא שא"כ דדווקא בטבילה הוא דבעינן כוונה יש להקשות דלענין טבילה למה לי' לאתויי שם הא דר"י בר"י ללמדה מפיבוס דנגעי בגדים. טפי הו"ל לאתויי סתם משנה דפרה פי"ב דנתכוין להזות לפניו והזה לאחריו פסול דבעי כוונה להזאה וכן פירש הרמב"ם שם. וכן פירש"י בסוטה ל"ט וכן מוכח סוגיא דסוטה שם. ובקידושין כ"ה משמע דלכו"ע ס"ל דמקשינן טבילה להזאה. אלא דרבי שם סבר וכבס בגדיו הפסיק הענין. אבל בל"ה אית לן לאקשויי טבילה להזאה לכו"ע וא"כ מוכח בפשי' מס"מ דטבילה בעי כוונה כהזאה. ומיהו בל"ה תיקשי לרב דסבר שם דטבילה לא בעי כוונה והרי בהזאה משמע דכו"ע מודו. ואולי משום דביומא (ד"ח) מסיק דר' יוסי פליג ולא מקיש טבילה להזאה וצ"ע:
ועט"ז דמ"מ בטבל ע"י עכו"ם צ"ע דאיך יברך על טבילת עכומ"ז דאין שליחות לעכו"ם והנה המג"א (בס' רס"ג סקי"א) הביא בשם מהר"ש דאשה שהולכת לחופה ואין רצונה לקבל שבת מבעו"י תפרוס ידי' משחשיכה ותברך או תאמר לעכו"ם משחשיכה וידליק ותברך. ותמה עליו המג"א איך יברך בדלוקה ועומדת (ונראה דכוונתו גם בע"י עכו"ם דמדמברכין להדליק הדליקה עכו"ם לא עשה ולא כלום כדאמרינן גבי נ"ח בש"ס) ומשמע לכאו' דאפי' לדברי המג"א לא מקשה אלא בדלוקה ועומדת (או לפמש"כ בעכו"ם דבהדלקה ס"ל דלא יצא) אבל בטבילה דיוצא בטבילת עכו"ם שפיר יכול לברך. אמנם נראה דיש לחלק דהדלקת הנר שאני ול"ק שם למה יברך דהנה התו' (בשבת כ"ה) ד"ה הדלקת הנר הביאו י"א דאין מברכין על נר של שבת דאם היתה דלוקה ועומדת אינו חייב להדליק וכ' בשם ר"ת דאינו כן דבאמת אם היה דלוקה חייב לכבות ולהדליק. כדתניא ובלבד שלא יקדים. ועוד כ' דאפי' אם נאמר דבדלוקה אינו חייב להדליק ג"כ מברך. וראי' מכסוי הדם דכסהו הרוח פטור וכן מצות מילה למ"ד דנולד מהול אי"צ להטיף דם ברית. ואפ"ה מברך. והנראה בסברת הי"א לחלק מכ"ה ומילה ובזה יתיישב גם מה שתמהו עליהם מהא דבירושלמי מפורש לענין נר יו"ט דמברך. דס"ל דבאמת נר של שבת אינו דומה לנר חנוכה דהא בנ"ח קיי"ל כבתה אינו זקוק לה ואין שם אלא מצות הדלקה אבל בנר של שבת אמרינן גבי עטרן שריחו רע שמא יניחנה ויוצא ופריך ויצא ומתרץ הדלקת נר בשבת חובה. ומשמע בפשיטות דהמצוה שתהיה דווקא דלוקה בשבת. ופשוט דכבתה כ"ז שרשאי להדליק זקוק לה. וא"כ עיקר המצוה מה שהיא דלוקה אח"כ בשבת. וס"ל להי"א דלפי"ז מצות הדלקת נר ש"ש כיון דעיקר המצוה במה שיושב בלילה בנר דלוק. והוא מדליק בשעה שהוא יום ובחול:
הוה דבר דאין עשייתה גמר מצוה דעיקר המצוה מה שהיא דלוקה אח"כ ובמה שאינו גמר המצוה קיי"ל במנחות מ"ב דאינו מברך כמו עשיית סוכה. מיהו הי' צריך לברך על מה שהוא יושב לפני הנר אח"כ בשבת וכמו בישיבת סוכה. ומשו"ה הי' ראוי לברך בתחילת העשי' כמו בבדיקת חמץ שמברך על הביעור שלבסוף וע"ז כ' דכיון דאם מצא דלוקה אינו מדליק לאו מצוה היא. ונראה דמקור סברתם מהא דאמרינן בריש מכות גבי קצירת העומר דכיון דמצא קצור אינו קוצר השתא נמי לאו מצוה היא. וביותר י"ל דהוא כן במצות הדלקת הנר. דהא עיקרו אינו אלא משום עונג שבת. ואינו מברך על כל עונג. והיינו משום דאם אין לו חפץ לאו מצוה הוא. ואינו מברך אלא על דבר שחייבוהו בעשי' זו. והיינו שכ' כיון דאם מצא דלוק אינו מדליק אי"צ לברך. וכ"ז דווקא בנר ש"ש דאינו יכול לקבוע המצוה על גוף ההדלקה כנ"ל. ואין ההדלקה גמר מצוה. בזה אם הוא באופן שאם מצא דלוק אינו מדליק לאו מצוה כקצירת העומר אבל ביו"ט דמדליקה בשעת מצוותה התם ודאי ההדלקה הוא גמר מצוה ומברך. וכן כה"ד ומילה דודאי הוה עשייתן גמר מצוה שפיר מברך ולק"מ. וזה שי' הי"א ונראה דעל סברא זו בנה מהר"ש יסודו דס"ל דהתו' דדחו זה וס"ל דאפי' בכה"ג מברך ודאי דמ"מ זה אמת כסברת הי"א דכאן עיקר המצוה מה שהיא דלוקה כנ"ל וא"כ גם בדלוקה ע"י עכומ"ז נהי דאין לה לברך על גוף ההדלקה מ"מ על מצות הישיבה שלפני הנר שפיר יכולה לברך. וכיון שכן ודאי דאין ראי' מזה לכאן בטבילה דהתם דווקא משום משך המצוה אבל הכא הרי כבר אזלא מצותה לגמרי [וגם עיקר הקושי' של התו' מהא דכה"ד ומילה נראה לכאורה ליישב בפשיטות דלק"מ דהרי בכה"ד ודאי אין הפטור בתורת קיום המצוה. אלא דנדחה המצוה ממנו. ותדע דהא בכסהו ונתגלה פטור מלכסות וכסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות. וכן כ' התוס' בע"ז מ"ז בהדיא דזה הוה דחוי שאין בידו. וכן פשוט בנולד מהול דאין כאן מצות מילה וכן הוכחתי במק"א דאע"ג דמשוך פטור נולד מהול משוך ודאי חייב, וא"כ ה"נ אינו אלא דחוי מהמצוה. אבל כאן לפי שיטתם דס"ל דמצא דלוק אינו מדליק הרי בידו לכבות ולהדליק ואפ"ה פטרינן לי' א"כ ש"מ דשפיר יוצא ידי מצותו גם ממילא שפיר מסתבר דאין לברך על עשייתו ודוק] ודקדוק לשון הש"ס במנחות שם במסקנא כל דבר שעשייתה גמר מצוה אע"ג דכשירה בעכומ"ז בישראל מברך ע"ש משמעות לשון הזה בהדיא דדווקא כשעשה הישראל מברך. אבל עשה העכומ"ז אינו מברך. ולמ"ד מילה בעכומ"ז כשר מ"מ אינן מברכין וה"נ בטבילת עכומ"ז ומ"מ מצאתי בפ"ת חו"מ סתכ"ז בשם המח"א בעושה מעקה ע"י פועל עכומ"ז יכול לברך ע"ש. גם יש לנו להסתפק בכאן מצד אחר דשי' הט"ז גופא בסי' א' לענין שחיטה דאע"ג דבכ"ד עושה המצוה מברך ולא המשלח. בברכת שחיטה אין הברכה על עשיית המצוה אלא על היתר השחיטה וזה יכול לברך גם אחר. וכ"כ שם דה"ט בברכת אירוסין שמברך אחר ולא המארס עיין שם. ולכאורה הכא נמי בטבילה זו שנראה לכאורה דעיקר המצוה אינו אלא ההיתר לתשמיש. וכשאינו רוצה להשתמש לכאו' אינו מחויב להטביל וכמש"כ בסמוך סי"ד בשי' הג"א דטבילה זו דומה לשחיטה וא"כ זה יכול לברך גם אם אחר עושה המצוה. ונראה שאון לחלק אפי' בעושה עכומ"ז וצ"ע וע' הגהת זהב מזוקק דהביא מס"ד דהש"ס מנחות שם דכל מצוה שכשירה ע"י עכומ"ז אין מברכין עלי' כלל וכתב דמ"מ הכא כשטובל הישראל מברך דאינו כשר אלא דיעבד ע"ש. וכ"ז אינו מזוקק לענ"ד חדא מה שהביא ס"ד דהש"ס דוודאי מסקנא לא קיימי הכי, אלא דאפי' כשר ע"י עכומ"ז בישראל מברך. וגם טעמו דהכא אינו אלא דיעבד לא נודע לנו טעם למה הכא אינו אלא דיעבד והרי בט"ז כתב בהדיא דהוא גם לכתחילה רק משום הברכה אינו ראוי לעשות כן. ועוד דנראה פשוט דגם בכל מצוה אפי' היא כשירה בעכומ"ז ודאי דלכתחילה כיון דאין שליחות לעכו"ם אין לו לעשותה ע"י עכומ"ז דא"כ אין הוא מקיים המצוה. ובזה יתיישב מה שדקדקו התוס' בריש שבועות ד"ג לר"א דס"ל דאם הניקף לאו בר חיובא אין המקיף חייב. א"כ נימא דה"נ כשמקיף עצמו ישראל ע"י עכו"ם דהמקיף לאו בר חיוב ג"כ לפטור וא"כ הקפת מצורע למה דוחה העשה לל"ת דהקפה יקיף ע"י עכומ"ז או קטן ותי' דדווקא מקיף דומיא דניקף אמרינן אבל ניקף דומיא דמקיף לא אמרינן. ועי' בשעה"מ פי"ב מעכומ"ז דהק' דאכתי קשה במילה בשבת נימהלי' בקטן או עכומ"ז למ"ד מילה בעכומ"ז כשר ע"ש. ולענ"ד דכ"ז לא קשה מידי דודאי כל שעושה ע"י עכומ"ז כיון דאין שליחות לעכומ"ז אע"ג דכשר בדיעבד מ"מ אינו מקיים המצוה אלא שהוא פוטר עצמו מן המצוה. ובודאי דלא עדיף זה מחליצה דקיי"ל דיבום דוחה ל"ת אע"ג דאפשר בחליצה דעיקור מצוה הוא. וה"נ ודאי דע"י עכומ"ז עיקור מצוה הוא ודוק: עפ"ח לענין קנה מעכומ"ז כלי מתכות והתיכן אי"צ טבילה דאף שגזרו לענין טבילת טומאה שחוזרין לטומאה ישינה לענין טבילה דהכא לא מצינו שגזרו ע"ש. והנה יש סעד לדבריו לפי דברי הרב בתפארת למשה שכ' ליישב קושית הש"ך גבי אוחז בכלי ומטביל דמהני ירפה ידיו ול"ג שמא לא ירפה. ומ"ש בטבילת נדה דגזרו. וכ' לתרץ דדווקא בטבילת נדה או טומאה דאם לא יהי' טבילה כדין יהי' ע"ז איסור תמיד גזרינן. אבל כאן דאין איסור כלל אלא שחיסר מצות טבילה לא גזרינן ע"ש. זה ראי' ברורה וגם טעם נכון שלא נגזור הכא ועוד דלרבא דמפרש שם משום גזירה שמא יאמרו טבילה ב"י (בלא הערב שמש) עולה. ע"כ פשוט דהכא דאי"צ הע"ש ודאי ליכא למגזר (וכמש"כ גם הפ"ח). וא"כ גם לאביי דמפרש משום שמא לא יקבנה בכדי טהרתה אע"ג דודאי שייכא נמי הכא. מ"מ ע"כ דל"ג. דאיל"ה כדאמר התם מאי בינייהו לימא טבילה דהכא א"ב. וע"כ דהכא לכו"ע ל"ג מהטעם שכ'. ולכאורה יש לדחות דהא בל"ה לפמש"כ התוס' בביצה י"ח דטומאה דרבנן אי"צ הערב שמש. א"כ הול"ל טומאה דרבנן א"ב. וע"כ לדחוק דלא חש לומר א"ב טובא. ואין ראי' גם לדינא דידן. אבל י"ל דהא דלא אמר טומאה דרבנן א"ב דא"כ תפשוט בעיא דר"ה (בע"ז נ"ב) אי גזרו טומאה ישינה בטומאה דרבנן [וליישב בעיא דר"ה (בטומאה דרבנן) אליבא דרבא דסבר דגזירה משום טבילה ב"י. ע"כ צ"ל דאיירי בטומאה דרבנן דצריכה הע"ש. ועי' תוס' פסחים (די"ד) שהביאו הירושלמי תפתר בטבו"י דבית הפרס דרבנן ע"ש וכבר האריכו בזה התוס' בחגיגה דכ"א וגם הר"ש פ"ק דטהרות ע"ש. וא"כ אף בהנך טומאות דרבנן דחמירי דצריכין הע"ש בעי שם דלמא ל"ג. וא"כ כ"ש בטומאות שהקילו בהן דאי"צ הע"ש שקלים יותר. ודאי דאיכא למיבעי אי גזרו שם טומאה ישינה] ולא ניחא לי' לומר דהא א"ב דלאביי צריך אפי' בהני דא"כ תפשוט בעיא דר"ה ואתי שפיר: