אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן קיט

סימן קיח

ס"א בהג"ה. וי"א כו' שאין מכירין אותו מוחזק בכשרות אסור לקנות ממנו דברים שיש לחוש לאיסור. משמעות דברי הרב להחמיר בכל האיסורים. ונראה דאזיל לשי' דס"ל כגירסא שלנו חלב כמש"כ הש"ך וכיון דאסרו אפי' בחלב נראה ודאי דכ"ש כל האיסורים והני לאו דוקא אבל הר"מ ב"מ דגריס חתיכת דג י"ל דווקא הני איסורי דימ"ח מח"ג ולא שאר מילי וא"כ לשי' הרב יפה השיג הש"ך מאיסור שביעי' דמפורש בהירושלמי דבסתם מותר לקנות. ודלא כהפ"ח שדחה דדוקא ימ"ח מח"ג ולא קשה משביעית דלפי שי' הרב ודאי הוא בכל האיסורין כמש"כ. גם מה שהשיב בח"ד דלפי הבריי' דאין לוקחין בסוריא כו' משמע דלא נחשדו אלא על לפ"ע אבל לא נחשדו שיעברו אינהו גופיי' בעצמם דהרי בנתארח אצלו מותר לאכול עמו ע"ש. וא"כ בשביעית המוכר גופי' עביד איסור דלאכלה ולא לסחורה וע"ז לא נחשדו. לענ"ד אין זה מוכרח כלל דודאי דאיסור לפ"ע לא גרע מכל שאר איסורים וה"ה בארור ג"כ [ובודאי דלא חשדינן להו בכותאי דלא ס"ל לפ"ע דזה גרע מכל החשודים כמבואר (בסי' זה)] אלא דבאכילת איסור הוא דלא נחשדו דזה מגונה טפי טמאות עצמו באכילת איסור כמש"כ התו' בכ"ד גבי השתא בהמתן ש"צ אין הקב"ה מביא תקלה ע"י. אבל בשאר איסור ודאי דלא עדיפי מלפ"ע וכמו דבסתמא נחשדו על לפ"ע ה"נ בשאר איסור ודאי הן חשודין. וא"כ גם באיסור שביעית חשודין לשי' הרב. ויפה הק' הש"ך. אמנם לא הוצרך הש"ך להביא הירושלמי דכבר הוכיחו התוס' בכתובות (דף כ"ד) ובכ"ד דלא נחשדו ע"ה על שביעית. ועי' נדרים (ד' כ') אל תהי רגיל אצל ע"ה. שסופך להאכילך טבלים. משמע דלא נחשדו אלא על המעשרות (ובסי' ס"ה) כ' ג"כ ראי' לזה ע"ש. אבל ל"י שום קושיא מכ"ז די"ל דכ"ז בא"י בישובה אבל עכשיו שפיר י"ל דלא מהימנינן לכ"א כמו שמחלק הרמב"ם בפירוש. ועש"ך דבטבח ששוחט ומוכר לעצמו גם הטו"מ מודה. ונראה דיצא להם זה מהא דבשילהי קדושין כשר שבטבחין שותפו שע"מ. משמע דבסתמא אין להחזיקם בכשרות. וכן מהא שהצריכו דווקא בדיקת סכין לחכם ולא סמכו אבדיקת עצמם. ואף שאמרו שהוא מפני כבודו של חכם מ"מ נראה דיש ללמוד מדלא חששו לכבודו של חכם אלא בדבר זה. ודוק:

ס"ב בהגה עובר עבירה לתיאבון לא מיקרי חשוד. בט"ז האריך להקשות ע"ז. ועש"ך (סק"ו) שמפרש באמת דהיינו דאינו חשוד לדבר שאין לו הנאה בזה. והיינו כמש"כ הש"ך (סקל"ז) דחשוד קורא הרב לנחשד אף בלא הנאה ע"ש. ועפ"ז נראה להוסיף עוד בדקדוק לשון הרב עובר עבירה היינו שכיון לדברי הש"ך (סקי"ח) לאפוקי מומר לתיאבון. דמומר שמועד לעבור גרע דאפי' לאחרים שאין לו הנאה בזה. ג"כ אי"נ ע"ש ס"ג ולא חיישינן שמא יחליפנו כיון דאינו חשוד על הגזלה. עש"ך שירד לחלק אף שחשוד למכור איסור אינו חושב זה גזלה ולענ"ד בפשוט דודאי לענין זה שהוחזק לעבור לתיאבון ודאי דכהיתר דמיא לי' וא"כ ה"נ חשוד למכור לאחרים כיון דנהנה מהמכירה. וכיון דדמי לי' כהיתר א"כ אין זה חושב גזילה כלל. וכמו שהוא עובר בעצמו. אבל כאן להחליף הא כל שאין לו הנאה מן החליפין בל"ה קיי"ל דגם עכו"ם לא חשוד. ואין לנו לחוש אלא על חליפין שיהנה מזה דהיינו שיחליף רע בטוב. וא"כ זה הוא גזל גמור. ולא נחשד על הגזל. ובדוחק יש לכוון זאת בדברי הש"ך:

ש"ך סק"ט. מדברי הטו"מ משמע דמפרשים כפרש"י לטובה כוונתי כו' אבל התוס' פי' כו' ולפ"ז היכא דמשלם לה שכר טרחא אפשר דל"ח. זה פשוט. דאפי' בשכנתו כ' התו' שם כיון דדרך שכנים לטרוח ל"ח למוריא היתרא. ומ"מ נראה דודאי אף דבסוגיא לא פרשו התוס' כרש"י מ"מ לענין הדין ודאי מודים דהיכי דיש לחוש שמתכוין לטובה. ודאי חיישינן לאחלופי וכמו בחמותו ופשוט:

שם סקי"ב. דאפשר דמורא הבריות עליו טפי ממורא שמים. לכאו' טפי הול"ל דגם הוא גופי' חושב כן דזה חמור יותר כשאר אינשי וכדאמרינן גבי לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו דתלינן דזה לא משמע לי' איסורא. ואולי משמע לי' להש"ך דאפי' חזינן דזה יודע דהאיסור הזה ענשו חמור אפ"ה ג"כ אינו נחשד על האחר שהוא חמור בעיני הבריות וע"כ דזה ג"כ תלינן דמורא הבריות עליו. והנה נראה מדברי הש"ך והפוס' בכאן דדווקא בקל ממנו חשוד אבל בשוין לא ע"ש. אבל הרמב"ן בבכורות שם כתב בהדיא דבשוין חשוד ולא אמרינן דאינו חשוד אלא בחמור ממנו ע"ש. והכי משמע בש"ס שביעית לא בעי חומה. מעשר כיון דבעי חומה חמיר לי'. משמע דמשום דחמור לא חשוד הא בלא"ה חשוד. ועי' ח"ד מה שהק' ממעשר ואולי לא ראה דברי התו' שם דלא קאי הש"ס שם בחשוד על טבול למעשר. אלא על מעשר חוץ לחומה. ועוד דגם טבל למעשר שני אינו אלא בלאו כמבואר ברמב"ם (פ"י מה' מא"א) ובחי' ב"י (סכ"ט) הארכתי שם סקי"ג. חשוד על הקל. זה ל' הפרישה כו'. ומש"כ (בסי' ב') דדווקא עכו"ם ומחלל שבת הוה מומר לכל התורה היינו בענינים דלי"ל הנאה ולחנם דחק כו'. הנה לפמש"כ בעצמו (בס"ק הקודם) א"ש טפי כמש"כ הט"ז ע"ש. ומ"מ לענין דינא ודאי נכון כדברי הפרישה דעכומ"ז ומחלל שבת הוה כעכומ"ז גמור. וחשוד אפי' בלא הנאה כלל. וכ"כ הב"י בהדיא לקמן (סי' רס"ח) וז"ל שם ועוד דדוקא בשארי עבירות חלקו בין לתיאבון ובין להכעיס. אבל עכו"ם דמודה בה ככופר בכה"ת וכן מחלל שבת אין לחלק כלל ע"ש בארוכה. וכן מוכח בהדיא בריש חולין (דף ד) גבי הא דבעי לאוכוחי מיהושפט מלך יהודה דאכל מזבוח דאחאב ופריך ודלמא עובדי' זבח ומשני לרוב כתיב עובדי' לא הוה ספיק ע"ש. והנה קיי"ל דצריך להראות סכינו לחכם. ואסמכוה (בד' י"ז) אקרא דושחטתם בזה בי שאול דהוה קדים טובא מיהושפט. וע"כ ודאי ראה עובדי' שהי' על הבית כל הסכינין וא"כ אי לא חשידי אלא לתיאבון א"כ למה לא יוכלו לשחוט בסכין בדוק כדין מומר לתיאבון ובודאי דלא נחשדו על שחיטה לעכומ"ז דדווקא במין אמרינן בפ"ק דחולין י"ג דשחיטתו לעכומ"ז וע' תו' ד"ד ד"ה מומר ודוק. אלא דכל שהוא מומר לע"ז הוה כעכומ"ז גמור לכל דבר וכמבואר בס"ב ס"ה ובש"ך שם:

ס"ז ובשל אחרים נאמן אפי' באותו דבר שהוא חשוד עט"ז (סוהס"י) שהק' הב"י ממתני' דדמאי גבי שכח לעשר בשבת שואלו כו' מצא לאחר שאי". כו' למוש"ב לא יאכל עד שיעשר אלמא דאפי' בשל אחרים אי"נ והט"ז הוסיף ממתני' דהנכנס לעיר ואינו מכיר אדם א"ל אחד פלוני נאמן ה"ז נאמן ופריך בירושלמי ועד א' נאמן כו' ומפרש הר"ש לפי שהוא ע"ה וחשוד ומסיק מפני חיי נפש הא לא"ה לא הוה נאמן אפי' בשל אחרים ע"ש באריכות ולענ"ד דקדוק לשון הירושלמי. ועד א' נאמן. משמע דשנים הוו נאמנים. ולכאו' כיון דהם חשודים שנים ה"ה כא'. אבל נראה ליישב בפשי' ויהי' אדרבה הוכחה מכאן לשי' זו. דבאמת בשל אחרים אינו חשוד וה"ה ככשר ומיהו זה בכל האיסורים דלא איתחזיק איסורא דקיי"ל דעד א' נאמן אבל בטבל דהוה איתחזיק איסורא קיי"ל (רי"פ האשה רבה) דאי"נ בשל חבירו אלא משום דבידו לתרום משלו על חבירו וא"כ זה שהוא חשוד על שלו כ"ש דאינו שייך להאמינו בשל אחרים משום שבידו לתרום. וא"כ הדר הוה כבר איתחזיק איסורא דקיי"ל דע"א אי"נ. [ואע"ג דיש להתעקש דכיון דמשום שבידו לתרום לא חשיב איתחזק איסורא תו גם חשוד הוה ככל אדם. אבל ודאי ל"נ כיון בכל הנאמנות באיתחזק איסורא דכשבידו הוה כ"א כבעלים וזה שאינו נאמן על שלו פשי' דאי"נ וצ"ע] ובעי דווקא ב' דהם נאמנים מן הדין אפי' באיתחזיק איסורא. ובב' שפיר מהני אפי' חשודין דאינן חשודין על אחרים. והיינו דפריך בירוש' וע"א מי מהימן הכא בטבל ומדמהימני שנים ש"מ כשי' זו דבשל אחרים נאמנין אפי' חשודין דאלת"ה אפי' שנים ל"מ. וכן טעמא דמתני' דשכח לעשר בשבת דגם אחר. אי"נ היינו ע"א וטבל וכנ"ל. אבל בכל האיסורים נאמן חשוד בשל אחרים ודוק: ש"ך סקכ"ב כ' הרש"ל בדורות הללו החשוד על סת"י נאמן בשבועה כו' הטעם כמש"כ בתשו' הרב הביאו הש"ך סוסקי"ט ע"ש סי"ג המוכר לחבירו דבר שאסור באכילה. [עי' בח"י על חו"מ] ועי' ח"ד מש"כ. בישוב דברי האו"ח גבי נטרפה הריאה משום שנמצא בה מחט דאין המוכר חייב להחזיר הדמים לפי שאינו אלא ספק ותמהו עליו דהא קיי"ל דאפי' ספק טריפה הוה מ"ט. כיון דע"כ פרשי אינשי מינה. וכ' הח"ד דשאני הכא דמעיקרא הוה ראוי להכשירה בבדיקה כשהיתה שלימה והשתא היא דנתקלקלה כשנחתכה ע"ש. והנה בפ' המוכר פירות (דף צ"ו) גבי המוכר חבית יין לחבירו והחמיצה בתוך ג"י חייב באחריותה. וכ' הרשב"ם וז"ל שהדבר ידוע שאין היין מחמיץ בפחות מג"י משהתחיל להריח ריח חומץ ונהי דריחא חלא וטעמא חמרא חמרא הוא. מ"מ באחריות מוכר הוא שהרי כבר נתקלקל ברשותו וכו'. והא דנקט חבית יין לרבותא נקט דסד"א לשתי' לאלתר קבעי לה ולא הוה לי' לשהויי וליפטר מוכר קמ"ל עכ"ל. מבואר מדברי הרשב"ם דאע"ג דבשעה שלקח הוה יין והוה אפשר לשתותו ולא הוה שום מ"ט מ"מ כיון שכבר התחיל כח הקילקול ברשות המוכר והלוקח לא שינה בדבר ועשה כדרכו ונאבד המקח שנעשה חומץ אחריות על המוכר עשה"ט וא"כ נראה דה"נ האי דינא דמחט בריאה כיון דהקלקול שהוא מחמת המחט כבר הי' ברשות המוכר ומה שנחתכה בלא בדיקה אפי' נחתכה ביד הלוקח אין לו על הלוקח כלום שנעשה כדרכו וא"כ פשוט דהאחריות על המוכר כיון דאסורה מספק באכילה אין לך מום גדול מזה. וא"כ דבריו צ"ע לדינא:

סט"ז טבח שחתך סרכות כו' ומ"מ פטור מלשלם כ' הש"ך בשם.. הריב"ש דכיון דלא עשה אלא ספק טריפות מצי למימר הממע"ה כו' והנה זה א"ש להריב"ש בזמנו אבל לדידן כבר הסכים הש"ך בחו"מ (סי' ש"ו) דעשה ספק טריפות המפורסם לאיסור חייב לשלם על מעשיו כיון דהוא שומר ועשה דבר האוסר בפשיעה. הוה ככל פשיעה דחייב. וא"כ אינו מספיק טעם זה לפוטרו אבל לכאו' נראה לפוטרו דהא ודאי זה לא חשדינן שראה הסרכות בבדיקה שהיא כשירה ואח"כ חתכם דא"כ למ"ל לחותכם. וע"כ דאין לנו לחושדו אלא שתלשם בלא בדיקה. והוה כסרכא שנאבדה בלא בדיקה והרי קיי"ל דסרכא בחזקת איסור עומדת וה"ה בחזקת טרפה לדידן. ומה לנו עליו לחייבו. שוב ראיתי בתשובת הריב"ש שר"ע השואל פטר באמת משום שהיא טריפה. והריב"ש דחה זה דהוא בעצמו אומר שהיתה כשירה ומחמת מעשיו אסרוה ע"ש. וכל זה התם שהי' המעשה שהכשירה קודם. ואח"כ חתך מפני כעס ומריבות ע"ש. י"ל דתבעו המוכר על מה שחתך ובזה גרם לאסור. אבל כאן לפי שהעתיק בשו"ע נראה ברור דאין לנו עליו שום חיוב כמש"כ ובל"ה ג"כ נראה לכאורה דכל זמן שלא נבדקה הבהמה מטריפות כיון דאין הולכין בממון אחה"ר י"ל דלמא טרפה היא. ואין עליו חיוב כלל ומיהו י"ל כיון דאנו מותרין לאוכלה א"כ ל"ג מבורר צרור מגורנו של חברו דקיי"ל דחייב. אבל בסמ"ע סרכ"ט ס"ב משמע דהוא משום גרמי. ודעת הש"ך והאחרונים בסשפ"ו דבשוגג פטור. אבל צ"ע בנ"י ר"פ המוכר פירות (מקור דברי הסמ"ע) בסו"ד ע"ש. וגם י"ל דהכא דאנו אוכלין אותה בהיתר ממש עדיף טפי וצ"ע ועכ"פ בחזקת סרכא לכאו' ברור דאין שום חיוב עליו וצריך עיון גדול:

סי"ז טבח שיצא טרפה מתח"י אין לו התנצלות כו' עי' דברי הרב לעיל סי' ב' ס"ב בהגה להקל בלא הוחזק ועמ"ש שם בס"ד:

סי"ט מאיש פלוני מומחה קניתי נאמן. ובהגה דאינו נוהג בחשוד על איסור דאורייתא. עי' ש"ך דהאריך ליישב הא דלעיל ס"ב דאוכל נבלות לתיאבון ג"כ נאמן לומר פלוני מומחה שחט לי והאריך בפנים שונים והנראה ביסוד כוונתו דהתם כיון דאינו חשוד אלא לתיאבון ובלא"ה קיי"ל גבי חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח דהם מחליפין אלא דכאן כ' הרשב"א דאפשר דלא הוה שכיח מומחה בקל וי"ל דמפני הטורח עבר. ובודאי דאינו אלא חששא בעלמא וסגי לזה הך סברא דלא חציף השתא. [ועוי"ל ביותר דגם מעיקרא גופא חושש שמא ישאלוהו מי הוא המומחה וחושש שיצטרך למשוי נפשי' חציף ורשע] ובודאי דאינו חשיב לו צער טורח קל כזה. נגד צער ביוש לפני הבריות. וא"כ תו הדר הוה ככשר דעלמא. אבל חשוד של הרב בכאן היינו בחשוד אפילו בלא הנאה כלל דכהיתרא דמי לי'. וא"כ גם בלא הנאה כלל עובר שפיר י"ל משום הא סברא לחוד דעביד לגלוי יהי' מירתת לא סמכינן עלה. וע"ש עוד מש"כ בההיא דביצים של עוף פלוני טהור דסמכינן גם אעכומ"ז. דהתם דהוא עצמו מוכר שאני. ונראה דהיינו כדסמכינן בכ"ד אאומן דלא מרעא נפשי'. וה"נ בכה"ג דהכא שהוא עתיד לגלות לפנינו יש לומר דעדיף טפי וסמכו בזה. דגם כל מוכר לא מרעא נפשי'. וכיון דמשו"ה הוא. אינו דווקא אלא בחשש זיוף שאין זה המין וכמ"ש המג"א (סי' כ') דזה מרע באמונתו. אבל משום איסורא לא ודוק. ובעיקר הדבר כבר האריך הריב"ש סי' קנ"ה בענין עבידא לגלויי לחלק דמדאו' ל"מ סברא זו ע"ש והובא קצת באו"ת סי' מ"ט ע"ש. ובדבריו נדחים גם דברי הטו"א רה"ש רפ"ב גבי כי אתא עולא אמר קדשוה לירחא ע"ש:

שם הביא לו מנחה בשם א' מן המומחין נאמן עט"ז שהאריך דבהא מהני אפי' בחשוד אאיסור דאו'. והנה אף שהראי' של הט"ז מהא דשלח ע"י עכומ"ז ירך חתוכה כדרך חטיטת הגיד מותר. אע"ג דלקח מן העכומ"ז ירך חתוכה אסור משום דחיישינן דלמא מסרה לו ישראל אחר שנודע לו שהיא טרפה. וא"כ בשולח נמי ניחוש דלמא יהיב משלו. וע"כ דסמכינן דאין אדם נותן משלו אף בעכומ"ז. הנה זה יש לדחות מכמה פנים די"ל דהתם דווקא באמת ביודע ששלח לו הישראל אלא דלא מיירי התם אלא בחשש איחלופי. ועוד דהא בל"ה באמת יש להקשות גם על חליפין גופיה למה ל"ח דילמא איתרמי לעכומ"ז ירך חתוכה והחליף. וע"כ דל"ח כולי האי לתרתי כמש"כ שם וה"נ לענין זה י"ל דל"ח כו"ה לתרתי אבל אהא לחוד י"ל דלא סמכינן וא"כ אין ראי'. אבל בל"ה כבר כ' הפו' בכ"ד דאפי' לעכו"ם לא חיישינן לחליפין להכשיל בלא הנאה. וכ"ש דלא חיישינן שיתן משלו להכשיל. ועוד נ"ל דהנה הקשה הט"ז למ"ל בהא שמו של המומחה כיון דע"כ אינו מטעם מירתת מדהוצרכו לסברא שאין אדם נותן משלו על שם חבירו [והטעם נ"ל דהכא במתנה לא מירתת דלא כהט"ז שנדחק בזה] וכיון דמשום חזקה זו הוא למה הוצרך להזכיר שמו ע"ש שנדחק בזה. אבל נ"ל דבאמת הך סברא דאין אדם מפסיד ממונו בלא הנאה כלל הוא סברא אלימתא ומצינו דמהני הך סברא אפי' לאפוקי ממונא וראי' מב"ק (סו"פ החובל) גבי נטיעותי קצצת אתה אמרת לי לקוצצו כל כמיני' ע"ש. ומהני הך סברא דלא יפסיד אדם ממונו בחנם אפי' לענין להוציא ממון. כ"ש דסמכינן באיסורא. וא"כ אם לא יזכיר שם המומחה א"כ ע"כ בטלה החזקה כיון דהשתא נמי ע"כ השולח מפסיד ממונו בחנם. וא"כ אין לנו במה להאמינו וע"כ צריך להזכיר שם השולח וז"ב לענ"ד. וא"כ כ"ש דודאי דאין לנו לחוש שיפסיד מעותיו כדי להכשיל. ומ"מ אינו אלא בב' חותמות דבל"ה חיישינן לחליפין בחשוד כזה ודוק: ס"כ החשוד בדבר שאין הרבים רגילין להקל בהם חשוד אף להחליף. יש לדקדק דהא כבר מבואר בכ"ד דאף עכומ"ז אינו חשוד להחליף אלא בדבר שיהנה מחליפין כגון רע בטוב. ובל"ה ל"ח. ובזה שיחליף רע בטוב הוה גזל גמור והוה איסור אחר והרי קיי"ל דבשני מיני איסורין אפי' חשוד על החמור אינו חשוד על הקל. וא"כ אפי' נאמר דגזל הוה איסור קל בעיני הבריות כמש"א רוב בגזל. מ"מ באיסור אחר אין לנו לחושדו. [וסוגיא דב"ח י"ל בחשוד כבר ע"ז דלהחליף גופי'] ואולי זהו טעם הב"ח שכ' דלשי' החשוד בדבר שאין הרבים מקילין חשוד לכל האיסורים. והיינו דאי ל"ה לא הוה לן למיחשדי' גם בגזל דהוא איסור אחר. והש"ך השיג עליו דדוקא לאיחלופי חשוד ע"ש. אבל יש להבין דמאין יצא להם זה דלאחלופי חששו טפי דלכאורה מ"ש מכל איסור אחר ולכאורה הא אפי' בכותים מבואר בהדיא בע"ז (ל"א) גבי השולח יין ביד כותי וציר ומורייס ביד עכומ"ז. פירש"י דבציר ומורייס ביד כותי לא חיישינן דאינו חשוד להחליף ע"ש. ומיהו אפ"ל דכותי עדיף טפי דבמאי דכתיב באורייתא מזהר זהירי בו וע' תוס' גיטין כ"ה ודו"ק. ולכאורה היה אפשר לומר מדרמי (בריש חולין) גבי ע"ה מתניתא אהדדי אי חשודי להחליף ע"ש. ואי איתא הו"ל לשנויי בפשיטות הא ר"מ דס"ל חשוד לדבר אחד חשוד לכה"ת. והא כרבנן דס"ל דאינו חשוד לדבר אחר. וע"כ דפשי' לי' להש"ס דזה לא חשיב כאיסור אחר ומשו"ה לא מצי למימר הא רבנן דעד כאן לא פליגי רבנן אלא באיסור אחר אבל לאחלופי הו"ל למיחוש אפילו לרבנן וא"כ גם לפי המסקנא דוקא בע"ה מסקינן התם דל"ח לחליפין אבל בחשוד בדבר שאין הרבים מקילין בהם ודאי י"ל דחשוד אף להחליף. אבל לענ"ד י"ל בפשיטות כדמסקינן בבכורות לר"מ גבי כהנים דאע"ג דסבר ר"מ חשוד לדבר א' חשוד לכהת"כ. כהני דחשידי אבכור לא חשידי אכל התורה דאימור דאמרינן לחששא לאחזוקי מי אמר ע"ש. וה"נ ע"ה במעשרות הא קיי"ל דלא הוה אלא חששא בעלמא. וא"כ לא הוה מצי לשנויי דהא ר"מ דע"כ לא אמר ר"מ אלא בחשוד ודאי דמוחזק אבל בע"ה דלא הוה אלא חששא מי אמר וא"ש. וא"כ אין ראיה משם להא וצע"ג:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה