חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קיד
ס"א כל שכר כו' עי' טור (בסקי"ב) דאסור לשתות אפי' דברים המותרין במסיבתן ועי' ב"י דכ' דאפשר דהוא מתוספתא כו' ובכ"מ פי"ז ממ"א כ' דהוא מבריי' ד"מ ובאמת התם הוא משום משתה בנו. דהוה כיום איד כמבו' בסי' קנ"ב. והתם אפי' רוב ישראל כמש"כ הב"י שם. והכא מתיר בר"י. ולענ"ד דהוא ממתני' ברפ"ח דברכות דאין מברכין על נר ובשמים של עו"ג ומפרש בש"ס דהיינו במסיבת עו"ג דסתמן לעו"ג והרמב"ם מפרש שם דקאי. גם על נר ואסור משום לא ידבק ע' בפי' המשנה ובחיבורו. והיינו נמי דמתיר בר"י. דלפי"ז בריי' שם דמתיר שם בנר ובבשמים בר"י היינו נמי פירושו דאם רוב המסיבה ישראל ע"ש היטב:
שם בהג"ה. וי"מ בשכר של דבש ותבואה. ונרשם המ"מ ב"י בשם תוס'. ובאמת משמעות התוס' להיפוך דהוה בכלל שכר אלא דמוכיחין דאין בו משום ב"נ לאוסרו לגמרי ע"ש. אלא דבעיקר סברת המתירין דבימיהם לא היה שכר של שעורי' ול"ג ע"ז (וכמש"כ ביין תפוחים ורמונים) מצינו שכן כ' התוס' (בד"ח ד"ה מכי רמי שערי) שכ' דלא מצינו בכל התלמוד שכר של שעורים אלא מתמרים וכשות ע"ש:
ובאמת מצינו (בב"ב צ"ו) בבריי' אחד שכר של תמרים ואחד של שעורים מברך שהנ"ב. ואולי דכוונתם דלא הי' רגיל בימיהם כמשמעות הש"ס בכ"ד. ויותר נראה דלא הי' בגי' כן דהרי בברכות האריכו דמברכין שנ"ב ולא הביאו בריי' זו כלל. ואף די"ל דלא ס"ל ראי' משם דאולי שלנו יש בו שעורים הרבה ואין ללמוד משלהם וכעין שכ' הרא"ש פ"ג דפסחים ס"א ע"ש מ"מ ל"נ כיון דברייתא סתמא קתני אמנם במו"ק י"ב ומייתי לה גם בשבת תניא נמי בהדיא אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ומשמע שם קצת דהיו רגילין בו וצ"ע:
ס"ב מקום שנוהגין קולא ביין כו' אף השכר אסור. ובט"ז בשם רש"ל דבמקום שהם סבורים שאין איסור כלל אין שייך בזה גזירה. ובחולין גבי כחל רב איקלע לטטלפוש שמע דההיא איתתא אמרה לחבירתה רבעא דבשרא כמה חלבא בעי לבשולי אמר לא ידעי דבב"ח אסור ואסר להו כחל. הרי שעושין גזירה אף בכה"ג. ואולי דהכא לא קאמר אלא דמאן דאיקלע התם אין עליו להחמיר בזה בשכר כיון דהם לא ידעי כלל. אבל ב"ד ודאי יש להם לתקן ולאסור אף השכר כדהתם גבי כחל. וצ"ע:
ש"ך ס"ק י"א השיג על העט"ז דשומן בחמים פוגם מדברי התוס' והרא"ש (סו"פ גיד הנשה) גבי חתיכה נ"נ דהקשו דבכלי מדין שצותה תורה להגעיל כל הכלים אפי' יורות גדולות. הרי נעשה המים נבילה מהשמנונית ע"ש. וש"מ דלא הוה לפגם. ואין זה מוכרח די"ל דקושית התוס' אינו אלא מכח דודאי דכל הכלים צותה התורה להגעיל. ובודאי יש פליטת כלים דמשביחין בחמין. אבל סתם שמנונית שפיר י"ל דפוגם. וכה"ג כ' התוס' (ר"פ א"ע) גבי נזיר דשפיר ילפינן טעם כעיקר גם בנזיר. דהרי כל הכלים צותה תורה להגעיל אפי' כלי יין לנזיר. אבל בתוס' ורא"ש (סוף מס' ע"ז) כ' בהדיא דשמנונית משביח בחמין ע"ש. ומ"מ לשי' הרמב"ם כ' הב"י (בסי' קכ"ב) דצ"ל דסבירא לו דשומן פוגם בחמין וכ"כ הר"ן (בפ' א"מ) בשם יש דוחקים עיי"ש:
ס"ט וכן ציר כו'. עי' לעיל (ס' ק"ג) כ' דהא גבי שמן משמע בש"ס דהוה אסרינן משום פליטת כלים אי לאו דבשמן הוה נ"ט לפגם. וא"כ בציר דהוה דבר חריף וכן מורייס (בסי"א) קיי"ל בכ"ד דהוה ד"ח ולמה ל"ח לפליטת כלים. וכ' ליישב עפ"י דברי הט"ז (רס"י ק"ה) דכבוש אינו אוסר בכלי אלא כדי קליפה ובודאי:
יש ס' נגד קליפתו ולא שייך לאסור אלא כלי יי"נ דאוסר במשהו. אמנם הש"ך (בסי' קל"ז סק"ט) ובכ"ד חולק ע"ז וס"ל דהא דהתירו שם בכלי יין בהעביר על הכלי מלקט ורהיטני וקלפה. היינו דווקא בסתם כלים אבל בידעינן דנכבש יום שלם נאסר כל הכלי. ובאמת אף דד"ק אינו נוח בזה דודאי הרי עומד היין בכליו כמה מעל"ע. אבל מ"מ רואה אני דמחלוקת זו מחלוקת הקדמונים היא דהרי הר"ן הביא בשם הרמב"ן שכ' בשם הר"ח דחולק אהך דינא דקליפה עיי"ש. וס"ל דבלע בכולה. וכן רבים מן הראשונים החזיקו שי' זו וא"כ צריכין אנו ליישב קושי' זו גבי ציר. אמנם נראה לדקדק מלשון הש"ס (בד' ל"ג) גבי כלי יין דנותן לתוכן ציר דאמרינן ציר שורף משמע דטבע הציר ששורף את הבלוע ואינו בולע. וכן מטין דברי הר"ן גבי מילוי ועירוי ע"ש. וא"כ שפיר י"ל דכן טבע הציר ומורייס בכ"ד ואין כאן בליעה כלל:
ומיהו לא משמע כן גבי כבשים שאין דרכן לתת לתוכן יין ולא חששו שם ג"כ לבליעת כלים. וזהו נביאות לומר דכולן אינן בולעין. ואולי נדחוק דבאמת כל הני בידוע שאין בהן בליעה וכמו שע"כ צ"ל לפי' הרמב"ם דלא ס"ל סתם כלי עו"ג אינן ב"י וע"כ דכל הני דשרי היינו בידוע שאין בהם חשש פליטת כלים וכמ"ש בעצמו בפי' המשנה ע"ש. וצ"ע:
שם וכן עלה של חילתית כו' מבוא' בש"ס ל"נ אפי' לקרטין שבו דתלינן דאישתרוקי אישתריק וצ"ל דאע"ג דבדגים קיי"ל (בסי' פ"ג) דבעי ראש ושדרה של כ"א ניכר הכא קורט גופא הוה ספיקא דמפסקא לי' בסכינא וכיון דאיכא למיתלי דאישתרוקי אשתריק הוה ס"ס שמא הוא מיני' ודילמא בסכין היתר (ועי' ס' צ"ו) וכן אמרינן בסו"פ (א"מ) דחילתית סגי לי' בחו"א ועי' לקמן (סי' קי"ח) דבדאוריי' קיי"ל דצריך שני חותמות. וצ"ל דהיינו נמי משום דהוה ס"ס דאפי' חילתית דידי' גופא אינו אלא ספיקא ודוק. ומיהו כ"ז לפרש"י. אבל הר"מ בפי' המשנה והר"ן כ' דאינו מותר אלא הנדבק בהעלה והביאם הפ"ח. ומה שהק' דזה פשיטא לא ידעתי למה לא ניחא לי' מש"כ הר"ן דקמ"ל דלא חיישינן דאותם שנפסקו בהסכין נדבקו להעלין קמ"ל דהוה שרקי. וכן הוא בפר"ח אשר זכינו כעת לאורו. קמ"ל אגב דשריק להו מנתר הוה נתר ולא מידביק ע"ש. ולפ"ז באמת אינו מותר אלא הניכרים וכמו בדגים. ובתגבים פשוט דבעינן שיהא כ"א ניכר: ס"י בהגה ואם ידוע שעכו"ם א' אינו מערב כו'. הנה בד"מ הביא בשם המרדכי רבותא יותר דאפילו א"י כלל. משום דודאי א"א דליכא חד דלא מיערב ע"ש. וכ' עליו דלא משמע כן דעת הטור. ונראה שכוונתו למש"כ בג"מ דא"כ כל כבשין דדרכן לתת לתוכן יין דאסור. ומפורש בש"ס דאיירי בדרכן אפי' לא נודע בודאי ע"ש. א"כ נמי נישרי בכה"ג דודאי א"א דליכא חד דלא מיערב. ע"כ השמיט זה ולא כ' אלא בידוע אבל לענ"ד אף כי איני ראוי לפקפק אחרי דברי הרב והמרדכי מ"מ איני רשאי למנוע מלבאר מה שקשה לי ואולי יתרץ מי שלבו רחב ורווחא שמעתתא. ולענ"ד מה שהתיר המרדכי בהך סברא דא"א דליכא חד דלא מיערב. הוא נשען ג"כ על ראייתו על עיקר דינו שלמד שם. משבוי' דאם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות וס"ל דיי"נ יש ללמוד משבוי' כמו דתלינן אימור מגבא דחביתא שקלתה ע"ש. וא"כ ודאי דה"נ דיש ללמוד משם גם הך סברא דא"א. וכוונתו על שי' ר"ח בתוס' שם גבי עיר שכבשוה כרכום כו' דפריך בש"ס א"א דלא ערקא חד מנייהו ופי' שם בתוס' דהוה כמחבואה אחת ע"ש, וא"כ ה"נ ודאי יש ללמוד לענין סברא זו דודאי גם כאן י"ל דודאי א"א דליכא חד דלא מיערב דהרי ודאי דכן הוא. אבל לפי"ז הרי תיקשי הא דכבשין כנ"ל. וע"כ יש לנו לחלק. וא"כ אין לנו היתר אף בידוע. ובאמת לולי שאיני כדאי הי' מקום לומר דאף דהביא ראי' דמקילין ביי"נ היינו ביין שלנו שנולד עליו ספק. אבל במה שביד העכו"ם ודאי דיש לנו להחמיר דהא דרכן לערב ואם נתיר כולן הרי בודאי דנתיר בליעת יי"נ ולדעתי צריך להתיישב לדינא. ועי' מש"כ בסמוך בש"ך (סקכ"א). ועמ"ש הט"ז אפילו כשיודע את המוכר לו דאין זה שאינו מערב כו'. ודמי לההיא דסק"י דאוכל שנים שנים. וצ"ע דודאי לא הותר שם אלא כשאין מכירו לכ"א אלא שידוע שלא נתערב אלא א'. אבל הספק הוא על השנים בשוה אבל מה שיאכל א' מן הספק עם עוד א' שמכירו דאינו מן האיסור. ודאי דל"מ כלל מה שיאכל עמו וצ"ע:
ש"ך סקכ"א אבל האידנא מאן לימא לן דמערבין בענין שהוא אסור ואחזוקי איסורא לא מחזקינן כו' ולענ"ד תמוה דמשמעות כל הסוגיות דבדבר שאפשר שמערבין בו איסור ודאי אסור והוצרכו לומר גבי שמן ודבש אי משום איערובי כו' הא בל"ה סתמא הוה אסור ואפילו בשולח ומפקיד ביד עכו"ם הוצרכו לסימן משום תערובות כ"ש בשלהם. וכ"כ הט"ז לקמן (סי' ר"א סק"ה) גבי ספק שאובין דאף דספק דרבנן לקולא ספק ביד עכו"ם גרע וכן קיי"ל בכ"ד וצע"ג: