חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קטו
ס"א בהגה ומיהו בדיעבד אין לחוש כו' ובש"ך בשם או"ה דמפרש דראיית הכלי מעכב בדיעבד ולענ"ד דל"ד ראי' ממש אלא שהי' קודם התחלת החליבה והי' יכול לראות ברגע ההתחלה. דודאי העו"ג מירתת ואף דקודם שמתחיל לחלוב מצי לאישתמוטי דהי' דעתו לשפוך. אבל ברגע ההתחלה אין לו מה להשתמט והרי בשחיטה דיכול לדרוס ברגע אחד מ"מ מהני יו"נ ולמה גרע הכא ואף שמשמעות דבריו לא משמע כן קצת מ"מ ל"י מקום להחמיר בזה וצ"ע:
שם ושפחות שחולבות הבהמות בבית ישראל כו'. אבל אם בית עו"ג מפסיק צריך להיות הישראל שם כו' ואם נחלבו מקצתם כו' אבל אם נחלבו כולם כו' עש"ך שהאריך וכ' דלא מסתבר לחלק בכך ול"י למה לא מסתברא לי' דהרי בסקכ"ב הביא בעצמו דברי הג"א לענין קולא דדעתו לגבן (דסברת ר"ת להתיר) דבראה קצת החליבה סומכין עליו. ובלא ראה כלל אין לסמוך אלא בהפ"מ. ולמה לא נימא גם כאן על סברא דדיר ובהמה של ישראל ג"כ הכי. ואולי דבהג"א משמע לי' דאינו מקיל אלא כשלא הי' בתחילת החליבה. אבל בא תיכף. ורובא ודאי דהיתרא. אבל בדברי הרב דאינו אוסר אלא בכולם קשי' לי'. אבל באמת גם הרב לא היקל אלא במקצתם וכולם דסיפא ל"ד וכ"ה בלשון ש"ד שהביא הש"ך רובם או כולם ע"ש ונראה דברובם או כולם אין להקל אלא במקום הפ"מ וכעין דברי הג"א הנ"ל ואולי דגם כוונת הש"ך לזה:
ש"ך סקט"ו כאן מיירי שאין בתבשיל רוב נגד הכלי עש"ך (סי' ק"ג סק"ה) בשם הרשב"א וצ"ע:
עוד ס"א בהגה חלב של עכו"ם שנאסרה כו' כל מה שיעשה ממנו אח"כ אסור. היינו דלא כהה"מ דאם עשה ממנו חמאה ובשלה שרי. ולכאורה צריך ליישב לפ"ז משמעות לשון הש"ס גבי הא דפריך בש"ס וניקום ומשני מעיקרא דלגבינה שרי והדר אמר איכא דקאי ביני אטפי וא"כ משמע בחמאה דבשלה דלא שייך האי טעמא הו"ל למישרי לכו"ע ונראה דבאמת עיקר טעם האיסור בזה הוא משום דלא פלוג וא"כ א"ש דבודאי לא שייך לא פלוג אלא היכי שרוב הדבר הוא לאיסור. אלא שלפעמים שטעם להיתר י"ל ל"פ. אבל לגבינה דהוא דבר העיקר בחלב. וכמש"כ הפו' ריש הלכות יו"ט גבי בהמה העומדת לחליבה דהיינו שעומדת לעשות גבינות למכור. ודאי דלענין זה לא שייך ל"פ. ומשו"ה לענין גבינות שם לא הוה מצי לשנויי לא פלוג. אבל לענין חמאה כיון דמסיק דגם בגבינה איכא למיחוש לביני אטפי תו לגבי חמאה שבשלה ודאי די"ל דל"פ. וכמשמעות הש"ס סתם דהוא אסור לעולם ונכון. ס"ב בהגה ואם הישראל רואה עשיית הגבינה והחליבה מותר והש"ך האריך להביא דברי הפו' לאסור. והסכים עמהם בסברא די"ל דל"פ וכמו שאסור בהעמידה בעשבים. וגם כ' ראי' מדגבי חלב תני שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו. ובגבינה תני סתם משמע דלעולם אסור. וכבר השיגוהו כל האחרונים דהא גבי מורייס תני נמי סתמא במתני'. ומותר אפילו במורייס אומן כמבואר (בסקי"ד) ובפי' המשניות להרמב"ם מפורש בהדיא גבי גבינה דבישראל רואה שרי ע"ש. ומ"מ צריכין אנו לתרץ למה באמת גבי חלב תני שריותא דישראל רואה במתני' ולא בכולהו. אבל באמת הרי הש"ס מסיק שם אהא דישראל רואה גבי חלב. תנינא להא דת"ר יושב ישראל בצד עדרו של עכו"ם ומביא כו' וע"ש דמסיק דקמ"ל דאע"ג דכי יתיב לא חזי לי' כיון דאי קאי חזי לי' מירחת. ולכאורה קשה דבשלמא בברייתא דייקינן הכי דתני יושב אבל במתני' הא תני רואה. וא"כ מנ"ל באמת דשרי הכי דלמא דווקא ברואה ממש. והיכי תנינא להא דת"ר. אלא דבאמת דהש"ס הוא דקשיא לי' קושית הש"ך. למה תני גבי חלב ישראל רואה טפי מכולהו וע"כ דאשמעינן הך דיוקא דברייתא דשרי יושב. ונראה משום שזה הוא הרגילות בחולב עדר. וא"כ אדרבה מוכח מהכא דישראל רואה שרי בכולהו. ומש"כ הש"ך משום סברא דל"פ נראה פשוט דלא שייך בכה"ג דרואה ושומר שלא יהי' תערובות איסור לומר ל"פ דהרי גם גבי יין קיי"ל דמותר אפילו יינו של עכו"ם כשישראל משמר. וסברא זו מוכרח לענ"ד לפי שי' רש"י דמפרש הא דא"א בלא ציחצוחי חלב היינו דקאי ביני אטפי. כדאמר שם לעיל יעו"ש כ' הב"י דאע"ג דישנה ליכא כלל ביני אטפי שכבר נתייבשו והלכו ע"ש. מ"מ ל"פ ולא חלקו בזה ע"ש. והוא מוכרח. ולכאורה יש להקשות טובא לפ"ז דא"כ מעיקרא התם דבעי למימר משום גלוי ופריך עלה אלא מעתה ישנה לשתרי דאר"ח ישן מותר אינו מניחו להתיישן. והדר בי' ע"ש ולשני גם אגלוי משום ל"פ. אלא דבגלוי ל"ש ל"פ כיון דבכל הגילוים התירו ישן למה ליתסר בגבינה טפי. אבל כיון דמשני משום חשש אחרינא דחלב טמא שפיר י"ל ל"פ. וה"נ י"ל בפשי' דבהועמדה בעשבים שפיר י"ל ל"פ. אבל בישראל רואה דשרי אפילו יין ודאי לא שייך ל"פ ושרי גם בגבינה וכן עיקר לדינא: