חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קג
ס"א אפילו אינו פוגם אלא תערובתו מותר ע' ח"ד לענין בב"ח דאע"ג דאסור אפילו שלא כדה"נ מ"מ נו"ט לפגם לא מיתסר דנו"ט לפגם מקרא דאינה ראוי' לגר נפקא דנפקע מינה שם איסור לגמרי וזהו מותר אפילו בבב"ח ע"ש. והנה הא דמותר נו"ט לפגם בבב"ח מפורש בהדיא בסוהס"י לענין קדירה שאב"י דאפילו בב"ח מותרת ע"ש. אבל מש"כ להתירה בעצמה כשנפגמה ואינה ראוי' לגר לענ"ד צ"ע טובא. דהא קיי"ל באיסורי הנאה דאפרן אסור ומשמע בסוף תמורה דמדאורייתא אסור מדאסרינן לנקברין שלא ישרופו גזירה שלא יהנה מאפרן ע"ש. וכן התו' ברי"פ השוכר את הפועל הקשו דליחוש דילמא אתי לחטוטי בתריי'. וכן קי"ל באו"ח סי' תמ"ב דאע"ג דחמץ שנפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו מותר [והא דלא שרי שם באינה ראוי' לגר. יעור"ן דחמץ שאני דראוי' לחמע בה כמה עיסות] מ"מ כשהיתה ראוי' בזמן איסורה ונפסלה אח"כ ל"מ. וע"כ דגם חמץ אע"ג דקיי"ל לדידן דמצותה בשריפה וכשנתקיים בה מצות שריפה אפרה מותר. מ"מ כ"ז שלא קיים מצות שריפה אפילו היא עפרא אסורה ולא שייך שום היתר. וכ"ש בב"ח דאין בה מצות שריפה ולעולם עפרה אסור ומיהו בכל האיסורין ודאי דמ"מ אינו חייב על אכילתה דעכ"פ הוה שלא כדה"נ [אבל ב"י בחמץ איכא] אבל בב"ח דלוקה שלא כדה"נ גם בזה לוקה. ומ"מ נו"ט לפגם לענ"ד לא שייך לזה כלל דכל עיקר הלימוד מנבילה לענ"ד אינו אלא דכיון דמצינו דבנבילה התירה תורה א"ר לגר. תו אמרינן דאע"ג דרבי' קרא דטכ"ע ול"ב ברוב מ"מ היכי דהטעם פגום אינו חשיב טעם. וממילא ה"ה בטל ברוב. וא"כ ודאי דגם בבב"ח אע"ג דכשהוא בעצמו לוקה עליו אפילו כשנפגם מ"מ לאסור תערובות ע"כ אין אנו למידין אלא מדין טכ"ע בכל האיסורים. וא"כ ודאי דלא חמיר מכל האיסורין וטעם פגום אינו חשיב טעם והוא בטל ברוב. ומחלוקת הרשב"א והר"ן בס"ב בהגדיל המדה אינו אלא דלהרשב"ם מסתבר דיש ללמוד מנבילה שמותר בא"ר לגר. דלעולם פגום אינו חשיב טעם לאסור וממילא כיון דלא שייך טכ"ע ה"ה בטל ברוב ואע"פ דהגדיל המדה והרי נהנה ממנו. מ"מ הרי הוא כמב"מ דבטל ברוב. והר"ן ס"ל דלא מצינו למילף מיני' אלא כשאין לו שום הנאה מהתערובות וכמו בנבילה שא"ר לגר דאינו נהנה כלל אז לא חשיב ובטיל ברובא אבל כשיש לו הנאה בגודל המדה שפיר חשיב גם טעם פגום. כיון דנהנה ממנו. והרי הוא ניכר ואינו דומה למב"מ. ועכ"פ עיקר ההיתר בנוטל"פ לכו"ע הוא מדין ביטול ברוב וכן מפורש בהדיא בדברי הר"ן במסקנת הסוגיא שם. ועכ"פ לכו"ע אין לחלק בזה בין בב"ח לשאר איסורים דמ"מ הוא בטל ברובא ושרי וז"ב לענ"ד. ולפ"ד נדחה השגת הח"ד על הפ"ח דכ' דגבי שרצים דחידוש הוא דהם פגומים ואסרינהו רחמנא אסורים אפילו נסרחו יותר והשיג עליו דא"כ נוטל"פ נמי ליתסר (דהא מא"ר לגר ילפינן לה. וכאן אסור לפ"ד אפילו א"ר לגר] ובהדיא מסיק בש"ס דשרי נו"ט לפגם אפילו בשרצים ע"ש. ולפ"ד זה ליתא דאע"ג דאינהו גופייהו אסורין אפילו כשהן פגומים. מ"מ טעמן אינו אוסר בפגם. דלזה לא מצינו למילף מטכ"ע כנ"ל. וכן הוא בהדיא בלשון הר"ן שם דאע"ג דחידש רחמנא בגופן לא מצינו דחידש בתערובתן ע"ש. וזה נוטה בהדיא לענ"ד כדברי הפ"ח דבגופן חידוש הוא ויש לאסור אפילו נסרחו ומ"מ טעמן אינו אוסר וז"ב:
ס"ב אבל נערו התבשיל בכף כו' דעת הט"ז דאפילו הי' הכף בלוע איסור גמור אם תחבו לתבשיל שפוגם אינו אסור הקדירה דמ"מ השתא הוה נו"ט בר נו"ט דהיתרא. והנה"ך חלק עליו ועפמ"ג. ונראה דעפ"מ שכ' לעיל דהא דמקילינן בנ"ט בר נ"ט דהיתרא הוא משום דבהיתרא לא מצינו למילף דטכ"ע מאיסורא ומשו"ה מקילין באיקלש ע"ש. וא"כ נראה דאם הי' הכף בלוע מאיסור גמור ממילא קיי"ל דבאיסורא טכ"ע וא"כ חשובה אז כממשו של איסור והטעם הנפלט ממנה אפילו הוא בהיתר אינו חשוב נ"ט בר נ"ט אלא כטעם היוצא מן הממש והוה כאיסור ממש שפוגם בתבשיל. שהקדירה אסורה וצ"ע:
ס"ג אפילו אינו פוגם בעצמו כו' ואלמלא המלח הי' לשבח אפ"ה מותר עש"ך דהוה"ד אם חסירה מלח. ואם הי' בה מלח הי' לשבח כדאיתא בהדיא בש"ס. ולענ"ד יש מקום לומר דבכוונה השמיטו המחבר. דלענ"ד כמו באי"מ ביבש קיי"ל דצריך מיהו מדרבנן ביטול משום דאם יבשלו יתן טעם. ה"נ בסופו להשביח מעצמו או ע"י דבר שדרכו בכך כגון ליתן מלח ל"ג מיבש הנ"ט ע"י בישול וה"נ יתן טעם ע"י מלח ואסור ודאי מדרבנן מהשתא וכמו ביבש שלא במינו שם. והש"ס לא קאי אלא על עצם דין הפגם ומדאורייתא. אבל לדרבנן גם בסופו להשביח ע"י דבר שדרכו בכך ודאי אסור. דכשישביח ויוכר הטעם אסור מדאורייתא. וכן דקדק באפר תפל"מ מדברי הב"י דברותחין אסור שסופן להצטנן דלא כהש"ך סק"ז. אמנם לא הביא ראי' לדבריו ולפמש"כ הוא מוכרח ואף דהטור בריש הסי' כ' להתיר ברותחין צ"ל כמו שפירשתי דברי הש"ס דזהו לעיקר הדין אבל לדינא השמיט הא דחסירה מלח דזה אין להתיר ודוק ס"ד מפני שהבשר פוגם השמן כו' בש"ך סקי"ד האריך דהתו' ועו"פ חולקין בזה. וביותר לענ"ד תשו' הגאון בב"י סק"ד גבי עכבר בשמן דס"ל שם דאפילו עכבר משביח וכ"ש שאר בשר ואפילו החולקים שם משמע לכאורה שלא נחלקו אלא גבי עכבר. ובאמת גם לשון הרמב"ם גבי עכבר שכ' דבשמן פוגם ששמן צריך להיות מבושם משמע לכאורה דבשאר בשר הוה לשבח וסותר ד"ע וצ"ע. ומזה קשה גם על הח"ד שכ' דבשמן שלוק לא מצינו שום סתירה על הרב ע"ש. דהרי תשו' הגאון שם הוא בשמן רותח ע"ש. ובאמת מה שדקדק. דבשמן שלוק הוא דאמרו דל"ח לאיערובי משום שהוא פוגם ולא בשאר שמן לכאורה אדרבה לא הוזכר שלוק בש"ס אלא להחמיר עליו דאפילו לאחר שהתירו את השמן שקיל וטרי שם בשלוק ע"ש. (מיהו י"ל דעיקר חשש תערובות בשר לא חששו אלא בשלוק ומשו"ה לא הוה בכלל היתר סתם שמן ע"ש ודו"ק] ומ"מ דעכ"פ אין כאן דיקדוק וצ"ע. והפלתי התאמץ למצוא מקום סמיכה להרב להיתר דהקשה לרב דמבעיא לן בסוף ע"ז אי ס"ל נו"ט לפגם אסור א"כ היאך אכל שמן של עו"ג שם ולמה ל"ח לפליטת כלים. וע"כ הוכיח דבשמן אפילו בשר בעין ג"כ פוגם בו ואב"י שהוא בכ"מ לפגם הוה תרתי פגם ובהא ודאי מודה להקל. וסייעתא דבשמן גם בשר בעין פוגם. והנה גוף סברתו דחוק דאי"נ כלל לחלק בין חד לפגם לתרי והתו' לא אילקו אלא בין פוגם בעין לפגם דאב"י דזה שאב"י אינו פגם כ"כ כמש"כ הפו'. אבל בין חדא לתרי מאי נ"מ בזה. ועוד דגם זה גופי' ליתא לכאורה. דהרי הא דסתם כליהם אינו ב"י אינו אלא משום ס"ס שמא לא נשתמש היום ואפילו נשתמש שמא בדבר הפוגם. וא"כ עכ"פ בסתם כליהם אין כאן אלא היתר דדבר הפוגם. ולמ"ד נו"ט לפגם אסור ל"מ. ואי"נ לומר דמ"מ ה"ה קל יותר דיש בו מ"מ עכ"פ ספק אחד. דלא נשתמש כלל היום אלא אתמול. דז"א דהא משמע בש"ס דמאן דאסר פגם הוא מדאורייתא וספיקא לחומרא ולא מצינו מאן דאסר פגם מדרבנן להקל בספיקו [וכעין זה צ"ל לשי' הראשונים דס"ל דאב"י הוה עפרא בעלמא דתיקשי לכאורה מהא דאמרינן גבי חלתית דאסור משום דמפסקה לי' בסכינא ואע"ג דהוא נו"ט לפגם חורפא דחלתיתא מחליא לשמנונית והוה לשבח ע"ש. ולכאורה כיון דהוא עפרא בעלמא והותר כבר לגמרי א"כ אפילו החלתית מחליא לי' מ"מ למה יאסור דאין היתר חוזר להיות איסור וכדקיי"ל גבי אפרוח ביצת טריפה ועור חמור ששלקו בסו"פ בה"מ. דאין מטמא טומאת נבילות אע"פ שמטמא טו"א. ולשי' הר"ן דגם הטוח על פניו פוגם שפיר י"ל דזה ודאי עדיין אינו כעפרא ובאפי נפשי' אסורא הוא אלא דבכ"מ שרי דפוגם במה שנו"ט ומשו"ה בחלתית דמחליא ודאי ה"ה אסור אבל לפמ"ש דקיי"ל דהטוח אינו פוגם והכא באומנים שסכיניהם נקיים ואינו אלא משום בלוע ודאי תקשה לשי' דס"ל דהבלוע אפרח בעלמא ונפק לי' איסורא לגמרי. דא"כ א"י לאסור כלל כנ"ל. וע"כ כמש"כ דהא דכליהם אב"י אינו אלא משום ס"ס ספק לא נשתמש היום. וספק נשתמש בדבר הפוגם. וכיון דבחלתית דהוא חריף ה"ה משביח אפילו בדבר הפוגם א"כ משום חד ספק דשמא לא נשתמש כל היום אין להתיר וז"ב] וא"כ הדק"ל למה לא חייש רב לפליטת כלים ואין לומר דרב לא ס"ל פליטת כלים דהרי כ' הרא"ש גבי עובדא דרב בעכברא בשיכרא שם דהאיסור שם משום כבוש כמבושל וכ"ש שיש לחוש משום כבוש בכלים שמכניסן לקיום כדמוכח בשילהי ע"ז גבי מי שהי' גתו ובית בדו טמאין כו'. ע"ש היטיב ובתו' רי"פ תינוקת. אמנם התו' כ' בהא דפליטת כלים דהא דיש כאן פליטת כלים משום כח השמן שמפליט כדאמרינן חולטן במי זיתים. וצריך להבין באמת למה לא כ' בפשי' משום כבוש מעל"ע. ואף דהעלו האחרונים דבכלים הוה נוטל"פ דאין הפליטה אלא לאחר מעל"ע עש"ך סס"ט וט"ז סק"ה מ"מ השתא קודם שהתירו קיימינן שם בסברא דנו"ט לפגם דאב"י לא שרי ע"ש. ונראה דס"ל להתו' כמש"כ הט"ז ברס"י ק"ה דאין כבישה אוסר בכלים אלא כ"ק. ודלא כהש"ך בסקל"ה סק"ט. וע"ש סקי"ז דמדברי הרא"ש אין סתירה לזה וא"כ כ"ש שאין כבוש מפלטת מכלים אלא כ"ק. דהא מבואר בכ"ד דבליעה קל יותר מהפליטה. דיש מליחה לכלים להבליע ולא להפליט וא"כ אין לאסור כלל מחשש פליטת כליהם דכיון דאינן מפליטין אלא כ"ק קיי"ל דכל דבר יש בו ס' כנגד קליפתו. ומשו"ה הוצרכו התו' לפרש שם דווקא מחשש הפלטת כח השמן וס"ל דזה מפליט מכל הכלי וקיי"ל דאין במה שבכלי ס' כנגדה. ויש ראי' לזה מדשרי ציר של עו"ג ביש בה דגה ולא חיישינן לפליטת כליהם ושם לי"ל דהוא לפגם דהא ציר הוא חריף כדמוכח בהדיא בחולין צ"ט ע"ש. וע"כ דה"ט דכיון דקיי"ל דאין מליחה לכלים להפליט. ואין כאן אלא פליטת כבוש מעל"ע דאינו מפליט אלא מכ"ק כנ"ל ויש במה שבכלי ס' כנגדה וה"ה בטל וז"ב. ולפ"ז שפיר י"ל דרב חולק בסברא זו וס"ל דגם שמן אינו מפליט אלא מכ"ק. והא דלקמן חולטן במי זיתים התם ג"כ אין צריך הכשר אלא לכ"ק כמבואר בסקל"ה ע"ש. וזה בטל במה שבכלי ואין כאן איסור כנ"ל גבי ציר שיש בה דגה וצ"ע: שם וכן לדבש עט"ז שכ' דאין להקל אלא במשקה מי דבש דהמרדכי כ' בהדיא גבי חתיכת נבילה שנמצאת בדבש לאסור. אמנם הר"ן פירש בהדיא דבדבש גופי' קאי סוגיא וע"ש שפי' בשם י"א דדרך דבש להחזיר כל מה שניתן לתוכו לדבש. ומ"מ שרי דמקודם שנעשה דבש מסרי סרי והוה עפרא בעלמא ואינו אסור גם אח"כ כמו אפרוח ביצת טריפה. ולפירוש זה נראה שכיון הר"י בפ"ו דברכות גבי מוס"ק שהוא מדם חי' דכ' דהרז"ה חשש לאוכלו משום דם וכ' הר"י דליתא דבתר השתא אזלינן כמו דבש שנותנין לתוכו נבילה ונתהפך לדבש דשרי. והרא"ש כ' דראייתו צריך ראי' והמג"א סרט"ז תמה עליו דמשמע גבי אפרוח ביצת טריפה דדווקא משום שנעשה תחילה גבלא ע"ש. וברור שהר"י כיון לדברי הי"א אלו דגם גבי דבש מסרי סרי כנ"ל שוב ראיתי שכבר נתעורר, בזה הגר"א ז"ל. אמנם כאשר נדקדק היטיב ע"כ צ"ל דאינו מפרש לגמרי כהי"א דמסרי סרי והוה כעפרא דא"כ לא שייך לה"ר מזה למוס"ק דמ"מ מנלן דגבי מוס"ק נמי נעשה גבלא. אלא דס"ל להר"י בפירוש מסרי סרי כשי' הר"ן בעצמו דהיינו דטעם בשר פוגם בדבש אלא דשי' בביאור הש"ס הוא כך דהי' דרכן ליתן בשר בדבש והי' מתהפך בדבש. וקאמר הש"ס דלא הוה איסורא דמסרי סרי. פי' שנו"ט לפגם. והיינו דבתחילה קודם שנתהפך הבשר לדבש ודאי דהוא נו"ט בדבש דהא כבוש הוא כמבושל. וא"כ תו הוה איסור לעולם אפילו אחר שנתהפך לדבש דמ"מ הדבש גופי' כבר קבל טעם האיסור וקיי"ל דאפשר לסוחטו אסור מדאוריי' משו"ה קאמר בש"ס דבתחילה כ"ז שהי' בשר הוא מסרי סרי ונו"ט לפגם מעיקרא וממה שנעשה היתר עכשיו כשנתהפך לדבש זה לא איירי הש"ס מידי משמע דזה פשיטא לי' להש"ס דהוא שרי והיינו דכתב הר"י בפשי' דזה ודאי מותר. ולמד מזה לענין מוס"ק וליישב קושי' המג"א נראה דודאי באיסור דאורייתא מודה הר"י לאסור. וכההיא דאפרוח ביצת טריפה דאי לא הוה גבלא מעיקרא הוה אסור אף שהיא עכשיו אפרוח אלא דהכא מדאורייתא ודאי דאח"כ כשנעשה דבש כיון דע"כ דליכא טעם בשר אלא מתהפך לדבש. ודאי לא עדיף ממב"מ דבטל מ"ה ברובא. אלא דמ"מ מדרבנן כיון דהוא לח הרי בודאי הי' צריך ס'. וכיון דבדרבנן הוא שפיר י"ל דהקילו בזה למיזל בתר השתא. דהשתא הוא דבש ולא נבילה. ולמד מזה הר"י גם לענין המוס"ק דהא לא חשו עליו אלא משום דם כמש"כ דהרז"ה חשש לו משום דם וצ"ל ע"כ דבדם ליכא איסור טמאה וכמש"כ התו' רי"פ המוציא יין (דע"ז) גבי נבילה דבלא קרא לא הי' דם נבילה בכלל איסור בשר ע"ש. וע' ריש כריתות דאין דם מצטרף לבשר אלא בשרצים דאין דמן חלוק מבשרן. וא"כ לענין איסור דם נראה ברור דמדאורייתא ודאי דמוס"ק זה ל"ג מדם שבשלו דאינו אלא מדרבנן [ואף דזה גופא צ"ע לפ"ד המג"א דלמה גרע מיוצא מן הטמא וכבר נתקשיתי בר"ס ס"ט אבל הדין ברור מרו"פ] וכ"ש זה שנשתנה לגמרי למוס"ק. וכיון דגם כאן אינו אלא חשש דרבנן שפיר יליף מדבש דבדרבנן הקילו למיזל בתר השתא. ולא שייך כל היוצא מן הטמא טמא ולק"מ ודו"ק היטיב. ולפי"ז גם שי' הר"י ע"כ כהר"ן דבשר פוגם גם בדבש גופי' ואפשר שהרב סמך עליהם להתיר וצ"ע:
ס"ה כל קדירה שאב"י חשיב טעמה לפגם עמג"א סי' תנ"א סכ"א שכ' דאע"ג דקיי"ל דאין חריפות הראשון משוה טעמה לשבח. מ"מ בכלי יי"ש דחריף טובא חשיב לשבח אפילו אב"י ולכאורה צ"ע דא"כ למה קיי"ל דסתם כליהם אב"י משום ס"ס שמא לא נשתמש היום. ואפילו נשתמש שמא הוה בדבר הפגום. דא"כ איכא נמי ס"ס לאיסורא שמא נשתמש היום. ואפילו לא נשתמש היום שמא נשתמש יי"ש אסור ואפילו אב"י הוה לשבח. וצ"ל דזה ל"ש ול"ח לי' לספיקא. וא"כ בכלים שדרך להשתמש בו יי"ש ל"מ אב"י וצ"ע:
ס"ז קדירה שהיא בלוע מבב"ח וקודם שעבר לילה הוחמו בה מים כו' ובשאר איסורים יש להקל במקום הפסד בש"ך סצ"ד ערער ע"ז דאפי' אינו נ"נ מ"מ נו"ט בר נו"ט דאיסורא אסור. והפ"ח כ' דאע"ג דאסור מ"מ אי לא נעשה נבילה אין לחשוב המעל"ע אלא מזמן תשמיש האיסור. והשיג עליו הפלתי דכיון דאח"כ הי' בעין ואפילו הי' עומד כך ימים רבים לא הי' נפגם ודאי אין לחשוב אלא מבליעה שני' ע"ש. ולולי ד"ק הי' נלענ"ד להכריע בזה דהרי עיקר הדבר בזה קיי"ל דבלוע שעומד בכלי מעל"ע נפגם ובודאי פוגם מעט מעט. והכי קיי"ל דקדירה ב"י נמי א"א דלא פגמה פורתא. וא"כ הבליעה איקלש מעט מעט בכל המעל"ע וא"כ בכה"ג שהוציאו להבלוע. וחזר והבליעו. הנה כל הזמן שעמד בעין ודאי נכון כדברי הפלתי דאין לחשוב זה בתוך חשבון המעל"ע אבל מ"מ נכון כדברי הפ"ח לחשוב גם את הזמן שעמד תחילה בלוע בכלי. ומצרפין זמן ששהה בבלוע קודם שהוחמו המים וזמן שאח"כ ומצטרפין בין שניהם למעל"ע וכן נכון לדינא ואע"ג דבל"ה אם אינו נ"נ הא' אין לחשוב אלא לפי חשבון טעם האיסור שמעורב במים ובודאי יהי' ס' במה שישתמש אח"כ. מ"מ נ"מ אם יהי' גם מעט איסור ממ"א בשעה שהוחמו המים. וכי מצרפינן עם הבלוע הראשון הוה פחות מס'. וצריכין אנו לדון עליו ודוק: