חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קא
ס"א חתיכה הראוי' להתכבד כו' ובהגה ואפילו אינה אסורה אלא מדרבנן אינה בטילה. בפלתי כ' דלחד תי' בתו' דבדרבנן נחתינן חד דרגא. א"כ לדידן דקי"ל את שדרכו. בדרבנן אפילו את שדרכו בטילה, אמנם בדפ"ב, שם כ' בד"ה טומאת משקין דרבנן דע"כ דווקא בתרומה בזה"ז דרבנן בטומאת משקין דרבנן לא מקילינן. כמו שאין מקילין בתרומת פירות דרבנן ע"ש. וכן מוכח ע"כ מרפ"ג דערלה דתנן דאורג מלא הסיט מצמר בכור לא בטיל אע"ג דהוה דרבנן כמו שהוכיח הר"ש שם וע"כ דלא בכל דרבנן מקילין וע' רי"פ כל הבשר גבי חלת חו"ל ודוק ט"ז סק"ג ומ"מ נראה דלא חשבינן לסתם גבינות עו"ג מחלב טריפה דאזלינן בתר רובא ע"ש. ולכאו' יש לתמוה עליו דלא הביא דהוא סוגיא מפורשת בסו"פ כל הבשר גבי קיבת עכו"ם דלא חיישינן לינקה מחלב טריפה ע"ש. ונראה די"ל דמשם אין ראי' לזה דע"כ דאפי' לס"ד דשם דאסר קיבה מחלב טריפה נמי לא ס"ד אלא מדרבנן דאיל"ה מאי מייתי מהא דלוקחין מהן ביצים ואין חוששין לטריפה ע"ש. הא לפ"מ דקיי"ל דטריפה אינה יולדת. א"כ ליכא חששא גבי ביצים. אלא לעיברה ולבסוף נטרפה. וא"כ ודאי אית לה חזקת כשרות. ומאי מייתי ראי' לחלב דליכא חזקת כשרות וע"כ משום דשם בקיבה פשוט דליכא אלא חששא דרבנן ומייתי שפיר מביצה דאיכא חזקת כשרות בדאורייתא לקיבה דליכא חזקת כשרות בדרבנן ע"ש וז"ב ומוכרח. וא"כ כאן לגבינה מחלב גמור דהוה חששא דאורייתא וליכא חזקת כשרות אין לנו ראיה משם ודוק:
ש"ך סק"ו וראי' דהראבי"ה ס"ל דקליפה הוה חתיכה הר"ל כו'. לכאורה צ"ע קצת דהא הראבי"ה ע"כ ס"ל דאפילו באיסור בליעה אמרינן ר"ל דכיון דמודה דבקליפה אינו נ"נ ע"כ אינו אלא בלוע ואפ"ה ס"ל דאמרינן ר"ל וצ"ע וע' ר"ן סו"פ כל הבשר דבקליפה אפילו בבב"ח י"ל דלא נ"נ וצ"ע: ס"ג תרנגולת בנוצתה אינה ר"ל ע' ש"ך דשי' הרב דמ"מ אם דרכו למנות ל"ב וחלק עליו והפלתי הוכיח דלא כהש"ך מרי"פ התערובות דאמרינן בחטאות שנתערבו דאי"ב ומפרש ר"פ משום דרכו למנות אע"ג דכבש בעורו וצמרו ל"ג מתרנגולת בנוצתה ולולי ד"ק לק"מ דהתם בחייהם ל"ג ודאי מטבעות ע"ז ועורות לבובים דחשובין דרכו למנות אף דאינן לאכילה כלל. אבל לאחר שחיטה דלא חזו אלא לאכילה תיכף. וחסירין תיקון גדול כזה. בטל חשיבותיי' ובטילו. אמנם בהג"א פגה"נ סל"ג מורין סתימת דבריו דתרנגולת בנוצתה אי"ב והי' נראה לפרש משום דבר שבמנין וכשי' הרב וצ"ע. וע' מש"כ הפמ"ג לענין כלי גדול של חמאה דהוה כחבית יי"נ ע"ש. הנה בש"ס מבואר דדווקא סתומות ולומר דדווקא ביין הוא דלא חשוב פתוחה כדר"פ אלו מציאות צ"ע דא"כ יותר נראה לומר להיפוך דדווקא ביין חשוב חבית סתומה ולא בש"ד. וכן משמע לענ"ד בהרמב"ם פ"ח ממע"ש דדווקא ביין קנה המעשר את החבית בחבית סתומה ולא בשאר כל המשקין ע"ש. ומש"כ לענין חלחולת שממלאים קמח כבר הביא הט"ז בסי' ק"י בשם הרש"ל דריקנית בטילה. ומש"כ דברי' לא משכחת במינו. וכ"כ הכו"פ. ל"י דהא בש"ס דאמרו ברי' לא בטילה קאי בגה"נ שנתערב בגידים דהוה מב"מ. וכן אבמה"ח באברי שחוטה ופשוט. ומה שדקדק הכו"פ מדברי פי' המשניות פ"ב דערלה דכ' דכל מה שמנו חכמים אינו אלא במינו המעיין שם יראה דקאי בהדיא גבי תערובות לח. וא"כ מה שמנו חכמים ודאי אין כוונתו אהא דסוע"ז אלא אהך דנדרים דנ"ח דמני שם טבל וחדש והקדש ויי"נ דהוא ג"כ במינו אפילו במשהו בלח וכעין שכ' התו' דהא דאביי ורבא גבי מב"מ הוא בטבל ויי"נ ודוק:
ד"מ א' הביא מ"כ דחתיכה שאינה מנוקרת מיקרי ר"ל דראוי' לנכרים וכ' ע"ז ואין אנו צריכים לזה דאפילו חתיכת א"ה מיקרי ר"ל כו' ע"ש. נראה שהבין דכוונתו דנתערב חתיכה שא"מ במנוקרת ואף דשא"מ אינה ראוי' לישראל ראוי' לנכרים ובודאי דאינו אלא תי' דהא אפי' הי' א"ה אינו בטל. וגם בל"ה קשה שיהי' שייך בזה תערובות. אבל פשוט דכוונת הכותב שנתערב חתיכת נבילה בין כשירות וכולם אינם מנוקרות וס"ל דכמו תרנגולת בנוצתה לא מיקרי ר"ל כיון דצריך טורח גדול ה"נ חסרון הניקור הוה טורח גדול ובשביל זה לא הוה לו למיקרי ר"ל אלא דכיון דאפי' כמו שהיא היא ראוי' לעו"ג שפיר הוה ר"ל ויש סעד לדבריו מדברי התו' חולין ד"ק ד"ה שאני דהוה ס"ד דתלי בר"ל קודם ביטול וס"ל שם בפירוש דראוי להתכבד לעו"ג הוה ר"ל. וכן במסקנא שם כ' לגבי חטאת דכהנים אין מחזיקין טובה זה לזה. משמע דגבי עו"ג שפיר מיקרי ר"ל וכן נראה לדינא וצ"ע. שוב ראיתי שכבר דברו בזה בחב"מ ובנוב"י:
ס"ז נחתכה חתיכה מותרת ממ"נ דאם האיסור נחתך כולן מותרות עט"ז. ובאמת לא נתברר לי סברא זו לפ"מ שהביא הגרע"א בסי' ק"ה תשו' הרשב"א גבי שני חתיכות אתת גדולה ואחת קטנה וא"י איזהו האיסור. דכ' דאין להתיר הקטנה ממ"נ דאם היא היתר ה"ה מותרת ואם היא אסור הרי הגדולה היא ההיתר ונתבטל הקטנה ברוב. דז"א דכיון דאתה מבררה לאיסור לא שייך שתתבטל יעו"ש שכן נראה ברור בכוונת דברי הרשב"א. וא"כ ה"נ לכאורה אם אתה תופס שהאיסור הוא נחתך לא שייך עליו ביטול והיא אסורה והט"ז נראה שכיון ליישב זה במש"כ פי' בספק איסור. וא"כ י"ל דהתם דווקא בשני חתיכות דאם השני' היתר היא איסור ודאי אבל מ"מ לאחר העיון אי"נ לחלק בזה. ואולי י"ל דהרשב"א שם לשי' דס"ל בסי' ק"ט דאיסור שנתבטל לא שרי אלא כ"א בפ"ע דאנו תולין על כל אחד דהוא מהרוב היתר אבל לבשלם ביחד לא שרי. וה"נ בזה לא שייך ביטול כיון דאתה מבררה לאיסור. אבל לשי' הרא"ש שם דשרי אפילו לבשל ביחד דכל שנתבטל נהפך האיסור להיתר גם בכה"ג שייך ביטול דכיון שרוב הוא היתר הכל נהפך להיתר ולהרשב"א לשי' באמת אי"צ בזה ממ"נ דבל"ה לכאורה הא כיון שנחתך הוה כפירש וקיי"ל דמרובא פריש כמש"כ הט"ז בשם המהרא"י בסמוך. אלא דבקבוע שאינו ניכר שי' ר"י והפו' לאסור אפילו פי' ממילא. ומשו"ה הוצרכו להתיר כאן מטעם ממ"נ דיש ע"ז דין ביטול. אבל הרשב"א הרי הסכים שם לשי' ר"ת דשרי כמבואר בסק"י ס"ו ע"ש. א"כ מותר כאן בפשיטות משום פי' ודוק:
ט"ז סקי"ד כי חלק זה הרוב נגד הקבוע השני. ולא זכיתי להבין פירוש דברים אלו. דבקבוע לא שייך רוב כלל. והמועט הוה כהמרובה וצ"ע: עה"ד שהקשה בהא דפריך בריש חולין לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בשרא דילמא במקום שחיטה נקב הוה. דמאי פריך והא מודה ר"מ בביטול ברוב. וא"כ אפילו הי' נקב היא בטילה ברוב כשירות. וכ' דכיון דאין הספק מצד התערובות. אלא הספק על כ"א בפ"ע לא שייך ביטול ע"ש. וכיוצא בו חקר הפמ"ג בפתיחה לתערובות יעו"ש. ולענ"ד משמעות הפו' גבי ארי שנכנס בין השוורים דיש חששא על כ"א דמ"מ תפסו בפשי' דמן התורה בטלו מיעוט הנדרסים ברוב אלא דמדרבנן ב"ח לא בטלו יעו"ש ובסצ"ו גבי לימונ"ש שמביאין העו"ג דאפילו נאסרו שנים או שלשה בטלו ברוב. ובסק"ו גבי דגים שנמצא בהם דג טמא דאפילו נאסרו כ' או ל' עד ס' בטילים ברוב וכן בכ"ד. ומצאתי בפמ"ג סי' ק"ה שהביא גבי ספק באיזה נגע החלב. דבכנה"ג כ' שם דבכה"ג לא בטל מטעם הנ"ל. והפמ"ג חלק עליו. ולענין קושי' הח"ד הנה לפ"מ שכ' האחרונים דכל שנודע לאחד לא שייך ביטול א"כ י"ל דחששת הש"ס דילמא הוה נקב ונודע לאחד. דלא שייך ביטול וז"פ. וגם בעיקר הביטול ברובא דעלמא אינו מבורר לי כלל. ולשי' הב"ח לקמן סי' ק"י דתערובות חניות הוה קבוע דאורייתא ע"כ דפשיטא לי' דלא שייך בזה דין ביטול מ"ה ע"ש:
בחי' הגרע"א כ' דבד"ח באיסור דרבנן י"ל דשרי לחתוך כדי שיתבטל דלא הוה אלא כמוסיף על התערובות דמותר באיסור דרבנן לשי' המחבר בסי' צ"ט. וצ"ע דא"כ בחבילי תלתן של כה"כ דכ' התו' דלא הוה אלא דרבנן כנ"ל א"כ למה כולן ידלוקו יחתוך החבילות ויתבטל וצע"ג סימן קב ס"א בהגה מיהו אם לבנו בה מאכל כו' עש"ך משום דלחזותא עביד. ולכאו' למ"ש בסמוך דכל דבר הבא לתקן הקדירה הוה כמב"מ לא הוצרך לזה. אבל באמת נלענ"ד דלא לכל דבר הוה כלל זה דהרי גבי מחמץ גבי תרומה אמרו דווקא מב"מ ע' פ"ב דערלה ובחולין צ"ט. אלמא דאע"ג דאתי לחמץ לא חשיב אינו מינו כמינו. וע"כ דדווקא מים ומלח בעיסה דאי אפשר לעיסה בלא מים ומלח חשוב מינו הא ל"ה אינו חשוב כמינו וכן הוא משמעות התו' שם ור"ן בנדרים נ"ב ע"ש וע' מש"כ בזה בסל"ח וצ"ע:
ס"ב כל שאין המתיר עתיד לבוא בודאי ל"ח יש לו מתירין. עש"ך שהקשה דהא סוגיא מפורשת היא בביצה. ולענ"ד דהנה הפלתי הביא שכבר הקשו דהכא בביצת ספק טריפה היכי שייך כלל יל"מ דממ"נ דאם יתברר שאינו טריפה הרי לא הי' כאן, איסור מעולם. ואם הוא טריפה אין לו מתירין. ותי' דאם היינו אומרים דזה מיקרי יל"מ אף אם הוא באמת טריפה אינה בטילה כיון דנקרא עליו שם היתר. ויפה תי' דהא גם לענין מב"מ אזלינן בהא בתר שמא. ומ"מ פשוט דזה שייך לטעם הר"ן בהא דדשיל"מ לא בטל במינו. דבהא נקטינן כר"י דמב"מ ל"ב. אבל לטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר פשוט דלא שייך זה. והנה כ"כ התו' בכ"ד דהא דמב"מ ל"ב לר"י אינו אלא בלח דאי ל"ה היכי תרומה עולה בק"א במינה ע"ש. וא"כ פשוט דה"נ לענין דבר שיל"מ לטעם הר"ן דהוה כמב"מ אינו אלא בלח. והנה סוגיא דריש ביצה ע"כ אזלא ביבש. כדמוכח שם באוקימתא דר"פ דמוקי לה משום דבר שדרכו למנות ע"ש. וע"כ יודע הר"ן דהתם ביבש הטעם משום דעד שתאכלנו כו' וא"כ כיון דהתם אין הטעם אלא משום עד שתאכלנו כ"כ דזה פשוט דלא שייך זה בביצת ס"ט דממ"נ אי אינה טריפה השתא נמי היתרא הוא ואי טריפה היא לא יהי' לה היתר ופשוט דאין זה דבשיל"מ. אבל המחבר כאן הא פסקי בספ"ו דביצה שלימה אינה בטילה כלל ע"ש. וע"כ קאי הכא בלח. וא"כ שייך בזה טעם הר"ן דהוה כמב"מ. וא"כ שפיר הו"א דעכ"פ יש לה שם יל"מ ואפילו היא טריפה אין לה ביטול כמש"כ הפלתי. ומשו"ה הוצרך לסברת הרשב"א משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי ומסוגיא דביצה לא הוה ידעינן לה דהתם ביבש והכא בלח ודוק:
ס"ד לא שייך דבשיל"מ היכי שהמאכל מתקלקל הנה לטעם דעד שתאכלנו הוא פשוט אבל הרי כ"כ גם הר"ן בריש ביצה. ולכאורה לשי' דהוה כמב"מ א"כ מאי נ"מ במה דמתקלקל וזה ודאי דוחק לומר דכיון דאין לו היתר עד שיתקלקל לא נקרא עליו שם היתר וכן קשה הא דכ' ר"ת דטבל לא הוה יש ל"מ היכי דאין הבעלים בעיר וכן היכי שצריך הוצאה גבי הגעלה. ע"כ נראה דבאמת לא אמרינן כל הני קולות אלא היכן דגוף האיסור אין לו מתירים דהא בטבל האיסור הוא תרומה שמעורב בו. וכן גבי כלים בבליעת איסור אין שום היתר לאיסור הנבלע בהם ולא שייך כלל דנקרא עליהם שם היתר אלא משום עד שתאכלנו והיכי שאין התיקון בידו לא שייך אבל היכי שיש להאיסור גופו היתר דהוה כמב"מ ודאי דאין לחלק בזה. ובזה א"ש דברי הט"ז בר"ס שכ"ג דהעלה בארוכה דקונמות דהוה יל"מ בשאלה אפילו עכשיו אינו מוצא פתח לנדרו הוה יל"מ כיון דנקרא ע"ז שם היתר ע"ש. ולכאורה וכי גרע מאין הבעלים בעיר או שהמאכל מתקלקל. ולפמש"כ א"ש דהתם דווקא לפי שאין האיסור ניתר בעצמו. אבל נדרים דנקרא עליהם שם היתר תיכף משום דמצוה לאתשולי עליו ולהתירא קאי והוה בזה גם לדידן מב"מ דל"ב שפיר ל"מ תו מה שעכשיו אינו מוצא פתח דמ"מ שם היתר עליו וכמב"מ דמי וכמש"כ בשם הפלתי לענין טריפה ונראה לי ראי' ברורה לדבריו מנדרים נ"ט דאקשי שם אהא דתרומה בטילה בק"א דליהוי יש ל"מ ומוקי בתרומה ביד כהן. והדר פריך מסיפא דתני דתמכר לכהן ומשני בישראל שנפלו לו מבית. אבי אמו כהן. ופריך עלה תו מדתני עלה חוץ מדמי אותה סאה ע"ש. והקשו רבים דכיון דניחא לי' ביורש. א"ש ממילא דכיון דהמפריש מת שוב אין היתר לנדרו. ושפיר מיירי ביד ישראל, אלא שמת המפריש. וכ"ש לשי' ר"ת דאף אם הבעלים אינו בעיר לא הוה יל"מ ולדברי הט"ז אתי שפיר. דבאמת כיון דנדרים מצוה לאתשולי עליו ונקרא עליו שם היתר שוב ל"ב אפילו עכשיו אין לו היתר ואפילו מת דכמב"מ דמי וכן תרומה לפי ס"ד דהש"ס דלא הוה ידע לחלק משום מצוה לאתשולי והוה כנדרים [ול"ד למש"כ לעיל בטבל דהכא ע"י שאלה משתנה מה שהוא יותר משיעור של תרומת עצמה להיתר גמור ודוק] אלא דביד כהן ס"ל להש"ס דכיון דאתי ליד כהן ונשתנה הרשות שוב פקע מינה שם ההיתר דמעיקרא, אבל כ"ו כשהיא כבר ביד הכהן ונשתנה שמה. אבל כ"ז שהיא ביד הישראל ס"ל בפשי' דלא פקע שם ההיתר ממנה והוה שפיר יל"מ וא"ש. ולפ"ז כ"ש דל"מ בנדרים אם המאכל מתקלקל ומ"מ כ"כ דזה דווקא בלח אבל ביבש ליכא כלל אלא טעמא דעד, שתאכלנו ובודאי דלא אמרינן לה אלא היכי דהמתיר בידו. וסוגיא דנדרים צ"ל דמשמע לי' אפילו בלח ע"ש ודו"ק:
שם בהגה הא דדשיל"מ אינו' בטל היינו דווקא כשהאיסור בעין עש"ך להתו' והר"ן דהקשו בהא דהנודר מן הבשר ונתבשל באחר בנו"ט דאמאי בטילה הא הוה דשיל"מ ע"ש ע"כ דס"ל דאפילו טעם אוסר [מיהו מהירושלמי שהביאו אין ראי' דאיהו פריך מדתנא ונתערב באחר וי"ל דבריי' היא ומיירי באיסור בעין ע"ש] ובאמת נראה לי דלטעם הר"ן דהוה כמב"מ א"כ הא במב"מ ודאי דאפילו בטעם בעלמא ל"ב כדמוכח בכ"ד ובחולין ד"ק גבי כיון שנתנה טעם בחתיכה ע"ש. וה"נ ודאי אפילו בטעם בעלמא דלגמרי מדמינן לה כמב"מ. אבל לטעם דעד שתאכלנו שפיר י"ל דטעם בעלמא דקיל בכ"ד ולית בי' מלקות י"ל דהקילו בו. ול"ח נקרא עלי' שם היתר. [מיהו גם להר"ן ע"כ הא דבשיל"מ ל"ב ע"כ אינו אלא חומרא מדרבנן כדמוכח בהדיא בב"מ נ"ג גבי מע"ש דיש לו מתירים בפדיה ואמר עלה דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי] וכן מוכח לענ"ד מדברי הרי"ף גבי פת שאפאה עם הצלי דליכא אלא ריחא בעלמא וכ' עלה דהחמירו בה משום דהוה דשיל"מ ע"ש. וכ"ש לטעם. והיינו כמו שבאר הר"ן בנדרים נ"ב באורך בשי' הרי"ף דהוא משום מב"מ ולשי' זו ודאי ל"ב כמש"כ. ובפלתי ה"ר דטעם בטל ממתני' דבשר קק"ד וקק"ל שנתבשלו עם בשר חולין דאסור לטמאים ומותר לזרים ותיקשו לר"א דס"ל ביבמות דיש לו היתר לכהן הוה יל"מ א"כ אף שאין בקק"ד נו"ט ליתסר לזרים משום יל"מ וע"כ דבטעם ל"מ יל"מ. והקשו עליו דהתם בנתבשל איכא רוטב דאי"מ ובאי"מ בטל אפילו ביל"מ ואף הבשר שהוא מינו קיי"ל דסלק את מינו כמו שאינו. ופשוט דכוונת הפלתי למש"כ הגאון מהרש"ק דלטעם דעד שתאכלנו הא דמקילין באי"מ. אינו אלא משום דבזה לא חשבינן לה שיוכל לאוכלנו בהיתר דההיתר לא יהי' נקרא עליו ע"ש וא"כ בנתערב במינו ואי"מ ודאי לא שייך בזה סלק. דכאן כיון דאיכא גם בההיתר ממינו. שפיר נקרא גם על האיסור שם ההיתר ושפיר שייך עד שתאכלנו. והול"ל דל"ב. דלשי' זו ודאי דלא שייך כאן סלק. וע"כ דהוא משום דטעם בטל ושפיר יש הוכחה לשי' זו ממשנה זו דטעם בטל. אבל לשי' הר"ן דהטעם משום מב"מ ודאי דאמרינן בזה סלק כמו לר"י במב"מ דבטל בזה. וליכא ראי' ממשנה זו די"ל משום מינו ואי"מ דאמרינן בכל מב"מ סלק. ומשו"ה בטל דהרוטב מבטלו. אבל בל"ה שפיר י"ל דגם טעם ל"ב. וא"כ לדינא בדבר דלא שייך אלא עד שתאכלנו וכנ"ל בסמוך. ודאי דטעם בעלמא בטל. אבל בדבר דשייך שי' הר"ן משום שם היתר והוה מב"מ יש להחמיר גם בטעם ודוק:
שם כל דבר שלא הי' ניכר קודם שנתערב בטל אע"פ שיל"מ כ' האחרונים דהתו' בב"ק גבי כרם רבעי דצנועים שכ' דאע"ג דל"מ פדי' למה שגדל אח"כ ול"ב דהוה דשיל"מ כו' ע"כ חולקים ע"ז וס"ל דאע"ג דאינו ניכר ל"ב. ולענ"ד אינו מוכרח כלל. דל"מ למ"ד כל הנלקט והחילול חל לאחר לקיטה א"כ בשעת גדילתו באיסור הוא גדל. ושפיר הוה ניכר קודם שנתערב. אלא אפילו למ"ד כל המתלקט ולמפרע הוא מתחלל. וכל הפירות שנגמרו קודם אמירתו איגלי מילתא דהיו גדילים בהיתר וא"כ גם מה שניתוסף עליהם אח"כ לא הוכר האיסור קודם שנתערב [אף דג"ז אינו ברור כיון דמ"מ אין החילול בשעת אמירתו וע' ביצה ל"ז גבי בהמה של שני שותפים] מ"מ א"ש דכיון דאין פדי' למה, שגדל אח"כ ודאי דאיכא פירות ניכרין לאיסור שמתערבין דהא ודאי הא דלא מהני פדי' למה שגדל אח"כ הוה מטעם דבר שלא בא לעולם וע' קידושין נ"ד דמוכח בהדיא דפירות קודם סמדר חשיב לא בא לעולם. וא"כ פירי שלא הי' סמדר בשעת אמירתו ואח"כ נגמרה באותו היום ונלקטה ודאי דלא חל עליו הפדיון כלל והיא כולה איסור והרי מתערבת עם הפירות ויל"מ ואינה בטילה. ובודאי דזו מיקרי ניכר לאיסור דהרי בשעת חיבורה רוב הפירות היו אסורים וניכרים לאיסור ובשעת לקיטה הוא דנתערבה וא"כ ודאי הוה ניכר האיסור קודם ול"ב. ועוד נלענ"ד דלק"מ. דהנה לכאורה יש להקשות בפשיטות מהא דאמרינן גבי המעביר עציץ נקוב בכרם הוסיף מאתים אסור. וכן גבי מחיצת הכרם שנפרצה. והנה כבר הביאו האחרונים דברי האו"ה דבכל הדברים שאינם מתבטלים ברוב כשלא הי' ניכר קודם בטל. וא"כ לכאורה ה"נ למה בעי בכלאי הכרם מאתים. ולבטלא ברובא. וע"כ נראה כמש"כ הרא"ש בנדרים סו"פ הקונם גבי בעיא דגידולים דפשי' דגידולים ל"ב מן התורה ע"ש ובאמת הוא מוכרח בכאן בהדיא דהא ילפינן שם מקרא דרזרוע ובא אינו אסור אלא התוספות וא"כ אי בטלי נימא דקמא קמא בטל ואף התוס' לא ליתסר מדאורייתא. וע"כ דכ"ז שהוא גדל אינו בטל מ"ה. וכ"כ התו' בב"ק ד"ק ע"ש. וא"כ אין הביטול אלא בשעת לקיטה. וא"כ מעיקרא הי' האיסור ניכר. עוד הקשה בפלתי מדברי התו' סוף מעילה גבי פרוטה שתעלה בידי מן הכיס הקדש דמעל. והקשו התו' שם דלבטיל ברובא וכ' דאע"ג דיל"מ מ"ה בטל. וש"מ דהא מדרבנן ל"ב דמיקרי יל"מ אף בכה"ג שלא הי' ניכר קודם. וגם זה נראה דלק"מ. דהנה לכאורה עדיפא הו"ל להקשות מסוגיא מפורשת סו"פ כל האיסורים גבי ט' וכלב דכנגד הכלב אסורים ופריך בגמ' ונשקול ונברר חדא להדי כלבא ואידך לשתרי ע"ש. ולכאורה אפילו חדא לא ליתסר דהא בטלי ברוב ואי דבע"ח חשובין ול"ב הא כאן לא הי' ניכר קודם שנתערב. אמנם לענ"ד כבר כ' התו' שם דהקשו וכי שייך ברירה בכל האיסורים שנתערבו. וכ' דדווקא בדבר שלא הי' ניכר האיסור קודם שייך ברירה ע"ש. וא"כ נראה ברור דה"נ להיפוך דבכה"ג לא שייך כלל ביטול מ"ה דאין כאן תערובות כלל כיון דשייך בזה ברירה א"כ ע"כ צריך אתה לברור אחד לאיסור. וא"כ קושי' התו' במעילה שם אינו אלא אהא דנפלה פרוטה של הקדש בתוך הכיס דשם וכן הוא בפירוש בלשונם] ובזה כ' שפיר דהוה יל"מ דהי' ניכר קודם אבל בפרוטה בכיס זה הקדש לא מקשי מידי דהתם מ"ה לא שייך ביטול וע' בסי' ק"א מש"כ בשם הח"ד ודוק: והנה הביאו האחרונים דזה דווקא שלא הי' האיסור ניכר וההיתר' הי' ניכר. אבל אם לא הי' גם ההיתר ניכר כ' המרדכי דלא בטל כלל. ונראה לי פנים לזה מהא דאילן שמקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל בגיטין כ"ב דהגדל בחיוב חייב ומשמע אפילו הוא מיעוט. ואפ"ה לא בטל. וע"כ משום דלא הי' ההיתר ניכר קודם ובודאי דלא שייך בזה לומר כמש"כ בסמוך דבתחילה ל"ב דגידולין ל"ב. ואח"כ כשנעשה טבל הוא דבר שיל"מ ול"ב. דנראה ברור דלא שייך סברא דגידולין ל"ב אלא כשאפשר דהאיסור יתרבה שלא יהי' עליו דין ביטול בזה אמרינן דמתחילתו חשוב כנתרבה ול"ב אבל כאן הרי אינו עתיד להתרבות לעולם יותר מכפי חלקו ויש בו כדי ביטול וכן בהא דהמרבה במעשרות בקידושין נ"א דאמרינן מעשרותיו מקולקלין. ומשמע ודאי אפילו הרבה כ"כ שהחולין יהיו רוב כנגד המעשרות וא"כ לבטל בזה המעשר ברוב. וע"כ כיון דמעיקרא הי' הכל טבל. והשתא נולד ההיתר בתערובות ל"ב האיסור ודוק היטיב:
שם דבר שיל"מ וחוזר ונאסר כו' הגר"א כ' ראי' מהא דסוף ע"ז דפריך וליתני חמץ בפסח ומוכרח דלפי האמת הוא בטל ולא הוה יל"מ דאי ל"ה למ"ל למיתני שם משום א"ה ת"ל דיל"מ. וע"כ משום דחוזר ונאסר לא הוה יל"מ. ובפשי' אין שום ראי' דהא תני התם בב"ח וא"כ ע"כ מתני' דלא כר"ש דלר"ש בב"ח מותר בהנאה כדאיתא בכל הבשר ולר"י חמץ לאחר הפסח אסור ולא הוה יל"מ. ומשו"ה פריך דמ"מ ליתני משום א"ה. אבל לדידן באמת בל"ה ל"ב דיש ל"מ. אבל עיקר הקושי' לשי' הרמב"ם ליתא כלל. דהנה צ"ל לשי' דחמץ הוה יל"מ דמותר לשהותו דאי ל"ה למה יל"מ. וע"כ צ"ל דלביעור דאין לו היתר בטל. אבל באכילה דיש לו היתר ל"ב. אבל אי הוה הטעם דל"ב משום א"ה וחשיבות. א"כ פשוט דאע"ג דמשום מצות עשה דביעור י"ל דאינו מחויב מספק לשרוף כולם [אע"ג דכ"א דינו בזה כספק וכמש"כ בסי' צ"ט מדברי רש"י בסנהדרין דבמקום שיש לו הפסד אינו מחויב לשרוף הכל] וכן מוכח בהדיא מן הירושלמי גבי חבילי תלתן של כה"כ דפריך וימכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו ע"ש וע"כ דאין בזה מצות שריפה [ואפילו בספק גמור במצות נתינה נסתפקו בזה התו' בב"ב פ"א וע' חי' ב"י] מ"מ משום איסור ב"י פשוט דלא גרע מאיסורי מזבח דמבואר ברי"פ התערובות דל"ב וכולם אסורין וה"נ ודאי לענין לאו דב"י ע"כ דאסור להשהותן כולן וצריך לשרוף הכל. ולא שייך כלל בזה יל"מ וז"ב לענ"ד. ובר"ן נתקשה לשי' הרמב"ם דכיון דהא דיש לו מתירין ל"ב הוא מדרבנן א"כ מדרבנן גוף החמץ אסור גם לאחר הפסח ולא שייך לומר יש לו מתירין. ונראה דהר"ן לשי' בטעם יש לו מתירין משום דהוה כמב"מ ומשו"ה שפיר קשי' לי' דבדרבנן לא שייך לקוראו מב"מ כיון דאסור מדרבנן. אבל לטעם דעד שתאכלנו ודאי כיון דלאחר הפסח אזיל לי' איסור תורה שייך לומר עד שתאכלנו ועוד כיון דבתערובות לא אסרו כלל לאחר הפסח גם מדרבנן ושי' הפו' שם דאי"צ אפילו דין ביטול פשיטא דשייך עד שתאכלנו. אלא דהר"ן לשי' דהוא משום מב"מ יפה טען דכאן כיון דגוף האיסור אין לו היתר לא שייך מב"מ ונכון. ועכ"פ לדידן לק"מ על שי' הרמב"ם ודוק: